תהליך טיפולי בעמדה האוטיסטית-מגעית:
האופן שבו חוויות חושיות בטיפול עשויות להניע תהליכים פסיכולוגיים
מתן הולנד
פרטי המקרים המתוארים הוסוו לשם שמירה על פרטיות המטופל ומשפחתו
לפני כמה שנים גבר עליי יצר ההרפתקנות, ונסעתי להשתתף בקורס מסאז' מקצועי בתאילנד. הלימודים העלו אצלי תהיות רבות לגבי האופן שבו טיפול רגשי נתפס במדינות המערב לעומת במדינות מזרח-אסיה. המשתתפים בקורס, אשר עוסקים בעיסוי באופן מקצועי, הגדירו עצמם כתרפיסטים. הגדרה זו בלבלה אותי מעט, כפסיכולוג מערבי. לא תפסתי אז את האקט של המסאז' כטיפול המתרחש גם במישור הנפשי, אלא כפעולה גופנית שמטרתה לשחרר שרירים תפוסים ושמתייחסת רק לחוויה הגופנית ולבעיה מאוד ספציפית שמתעוררת בה. לעומת זאת, נהגתי להגדיר את המונח "תרפיה" כטיפול שבא לתת מענה לקשיים מגוונים ומורכבים יותר, בעיקר על ידי עיבוד מילולי של חוויות רגשיות. כמו כן, במערב המסאז' נחשב לפעילות שהיא בגדר מותרות, סוג של פינוק למי שיכול להרשות לעצמו. תרפיה, לעומת זאת, היא בדרך כלל לא משהו שעושים "בשביל הכיף", אלא נחווית כצורך אקוטי בעקבות בעיית חיים מתמשכת או משבר.
ככל שהתארכה השהות בתאילנד, כך הבנתי שהגדרת המסאז' כתרפיה היא לא רק עניין סמנטי. מסאז' בתאילנד נתפס כטיפול לכל דבר ועניין. בהקבלה לתפיסה מערבית, הפנייה למסאז'יסט היא מעין שילוב של ביקור אצל רופא, פסיכולוג ומאמן כושר. בספר ההדרכה של הקורס נכתב במבוא: "המסאז' התאילנדי מקדם בריאות טובה […] הוא מחזק את האיזון במערכות הגוף [...[ החמלה והרצון הטוב של המטפל, יחד עם הנימוס והמגע המכבד, מרימים את הנפש של המטופל. הוא מחזק את האמונה בטוב […] המסאז' יכול לא רק לרפא את הגוף ואת הנפש, אלא גם להביא לצמיחה רוחנית" Chaithavuthi & Muangsiri, 2012)). המסאז' בתאילנד זול ונגיש לכלל האוכלוסייה. רבים מתושבי המדינה נוהגים לקבל עיסוי על בסיס שבועי ואף יומי, גם כאקט של תחזוקה אבל גם כדי להתמודד עם לחצים יומיומיים ומשברי חיים.
בקורס למדנו דרכי עיסוי שונות למגוון רחב של מצבים רפואיים ונפשיים, מבעיות עיכול וכאבי ראש ועד חרדה, אי שקט כללי ודיכאון. לדברי המרצים, מטרת הלחיצות באזורים שונים בגוף היא לשחרר חסימות בנתיבי אנרגיה, המקושרים לבעיות ספציפיות. מיפוי הקשרים בין בעיות פיזיולוגיות לאזורים אנרגטיים מפורט מאוד, משורטט בקפידה ומבוסס על תיאוריות שעברו מדור לדור במסורת של אלפי שנים. לתיאוריות היה מעט ניחוח דתי, אך נעשו ניסיונות לתקפן באמצעות מחקרים מדעיים. המרצים ניסו להנגיש לתלמידים (המגיעים מארצות מערביות בעיקר) את ההסברים המדעיים, אשר נתגלו לקויים מבחינה מחקרית (למשל, מחקרים שנעשו ללא קבוצת ביקורת). כשהמרצים נשאלו על הלקויות הם צחקו מעט במבוכה וענו: "אצלנו בתאילנד פחות שואלים שאלות ויותר מסתמכים על החוויה".
בדפוס התגובה הזה נתקלתי פעמים רבות כשניסיתי לדבר עם מקומיים על האופן שבו הם תופסים טיפול רגשי. נדמה היה לי שהנטייה שלי לחקור ולשאול שאלות מעוררת מבוכה מסוימת. הרגשתי שאני "שואל יותר מדי שאלות" בניסיוני להבין דברים, במקום פשוט לקבל אותם כפי שהם. ייתכן שהדבר מבטא פער בין תרבויות: בתפיסה המערבית ידע עוזר לארגן, לעבד ולתחום את החוויה, ובדרך זו להפחית חרדה, למשל. אנו מנסים לחקור ולהבין את המציאות כדי להרגיש טוב יותר. בטיפול הפסיכולוגי, למשל, אנו שואפים לתובנה מצד המטופל שתייצר רווחה נפשית. בפילוסופיות המזרח, לעומת זאת, ידע הוא תמיד מוטה, ועל כן לרוב מיותר ומבלבל. קשה למי שמורגלים בה להתחבר לצורך ברפלקציה, במטא-חשיבה על עניינים רגשיים. אי הידיעה והיכולת לשהות באי-ידיעה הן השאיפות המרכזיות. לכן, גם הטיפול הרגשי המסורתי אינו מבוסס על חשיבה, שיחה או תובנה, אלא על העברת אנרגיה דרך החוויה הבלתי אמצעית של מגע.
ככל שנחשפתי יותר לחוויה המתרחשת במהלך העיסוי, בין שכ"מעניק" ובין שכ"מקבל" (המושגים המקבילים במסאז' ל"מטפל" ול"מטופל"), כך הרגשתי יותר חוויה הדומה לאפקט של אמפטיה, הכלה והחזקה. אפקט זה מתרחש כמובן רק ברובד הגופני, ולא המילולי, אך החוויה עשויה להיות ברורה ומוחשית לא פחות מאשר זו הנחווית בטיפול בדיבור. הדבר מורגש היטב כאשר שוררת כימיה טובה בין המטפל למטופל, ובתנאי שהמטפל אכן ניחן בכישורים טיפוליים טובים (שניתן אולי לתאר כ"אינטואיציה טיפולית" או "גמישות טיפולית"). מטפל קשוב מרגיש את הקשיחות של השריר, את התגובה שלו למגע ואת ההתנגדות, על כל הניואנסים שבה. המטפל מתאים את התנועות ואת הלחץ בהתאם לצורך של הגוף הספציפי. מטפלים אשר עסוקים בטרדות החיים שלהם עצמם מתקשים להיות קשובים למטופל, והטיפול פחות מוצלח ומשמעותי. במצב כזה יש חוסר התכווננות וחוסר זרימה עם הגוף. ביטוי אפשרי לכך הוא מגע חד ומהיר, בעוד המטופל זקוק למגע עמוק ואטי.
הדבר דומה לטיפול פסיכולוגי, ובו המטפל נדרש להתפנות מטרדות החיים שלו עצמו למען הקשבה למטופליו. גם הפסיכולוג נדרש להיות קשוב לצורך שהמטופל מבטא ולנוע בין עמדות טיפוליות בהתאם. עליו להבחין, למשל, ביכולת ההכלה של המטופל – אם הוא הגנתי מאוד וזקוק כעת ליותר הבנה ואמפטיה, או שמא נוצרו קשר ואמון טובים מספיק כדי לאתגר אותו בתובנות ופרשנויות. במסאז', כשקיים אמון בסיסי אצל המטופל, הוא מרפה את השרירים ויכול להכיל יותר כאב (כאב מהסוג הרצוי, המלווה בתחושת שחרור). כך, המטפל יכול לאתגר ולהפעיל יותר לחץ על השריר. בקורס עודדו אותנו לשאול את הקליינט איזה סוג מגע הוא צריך ואם הלחץ הנוכחי שאנו מפעילים מתאים לו, ונזכרתי בהמלצה של יאלום בספרו "מתנת התרפיה" – לעצור ולשאול מדי פעם את המטופל מה מצב היחסים בינינו כעת (יאלום, 2002).
נקודת דמיון נוספת בין טיפול בדיבור לטיפול במגע היא התהליכים של העברה והעברה נגדית, המתרחשים בשניהם. במהלך סשן של מסאז', מטפלים שונים יעוררו תחושות שונות. כמטופל, הרגשתי לפעמים שהמטפל מפגין קבלה, עניין וסקרנות, ולפעמים – חוסר סבלנות ושעמום. גם כמטפל, היו טיפולים שבהם הרגשתי עודף אנרגיה, חיוניות ורצון להמשיך את הפגישה, לעומת טיפולים שבהם המטופל "שאב" ממני את האנרגיה והשאיר אותי תשוש ומרוקן. מטפלים אחרים בקורס סיפרו על תחושות דומות. דפוסים אלו הזכירו לי מאוד חוויות מטיפולים פסיכולוגיים, הן כמטפל והן כמטופל.
בתור פסיכולוג, היה לי מוזר לחשוב על טיפול נפשי המבוסס על מגע, ללא דיבור. עם זאת, חשבתי על כך שתהליכים בין-אישיים אכן מתרחשים במלוא עוצמתם גם ללא מילים. כיצורים אנושיים אנו זקוקים למגע ומרבים לתקשר דרך הגוף. המגע הוא צורת הקשר הכי ישירה וגולמית שיש. הוא פשוט ופשטני יותר מדיאלוג; אין בו סמלים ואין בו חשיבה מופשטת, ואולי אפילו אין בו חשיבה. בפילוסופיות מזרחיות, השלווה והבריאות הנפשית נובעות מחוויית הדברים כהווייתם, ללא פרשנויות מורכבות ומעיקות. הסבל האנושי מופחת דרך חוויה ישירה ובלתי אמצעית של המציאות, כלומר דרך הענקת תשומת לב לגירויים החושיים, לא כהמשגה אלא כחוויה פיזית-מוחשית. מישהו סיפר לי פעם משל בודהיסטי שמתאר יפה את הסכנה הגלומה בניסיון להבין את המציאות באופן יותר מדי קוגניטיבי:
הבודהא סיפר לתלמידיו: פעם הלך אדם ביער ונורה בו חץ מורעל. עוברי אורח מהכפר השכן הבחינו בו, ורצו לקראתו מתוך כוונה להוציא את החץ מגופו ולתת לו את התרופה המתאימה שתנגוד את הרעל. אותו אדם, בעוד החץ תקוע בו, רצה לדעת מי ירה את החץ, מאיזה כיוון נורה החץ, מי האדם שרוצה לטפל בו, איך הוא רוצה לטפל בו ועוד אי אילו שאלות. עלו בו כעסים על מי שעשוי היה לירות, תהיות באשר לכוונות הנסתרות של האנשים שעוזרים לו, ייסורי מצפון על כך שבחר בנתיב מסוכן וחרדה לגבי העתיד: האם יצליח להחלים, מה אם ייקלע למצב דומה בעתיד ולא תהיה עזרה וכו'. כאבים נפשיים אלו התווספו לכאב הראשוני של החץ. הבודהא אומר: האדם החכם מסתפק בכאב הראשון.
על אף ההבדלים הקיימים לכאורה בין תפיסת הטיפול במזרח לעומת זו שבמערב, ניתן למצוא רמזים לחיבורים בין הגישות גם בתיאוריות הקלאסיות של הפסיכואנליזה. כך למשל, ניתן להשתמש בעמדה האוטיסטית-מגעית שהציג אוגדן (2011) כהצדקה להדגשת העבודה על היבטים תחושתיים בתוך טיפול פסיכולוגי. אוגדן מתאר את העמדה האוטיסטית-מגעית כהרחבה של אופני החוויה שתיארה מלאני קליין (העמדה הסכיזו-פרנואידית והעמדה הדיכאונית). עמדה זו היא סוג של ארגון פסיכולוגי מוקדם שיוצר את "הצורות היסודיות ביותר של החוויה האנושית" (עמ' 50). היא מתרחשת במצב קדם-סימבולי, בטרם ניתן לשייך מילים לחוויה, ועל כן קשה להגדירה במילים. החוויה שאוגדן מתאר בעמדה זו היא חוויה הממוקדת בתחושה, בעיקר על העור (המתוארת כ"תיחום, צורה, מקצב, מרקם, קשיות, רכות, חום, קור וכד'"), בטרם הושגה חוויית "אני" ו"לא-אני" מגובשת. כשתתגבש יכולת החשיבה הסמלית, תוכל חוויית התחושה להיות מקושרת לרעיונות כמו "הגנה, ביטחון, רגיעה, חום וחיבה" (עמ' 53).
שלוש העמדות של קליין ואוגדן מתוארות אמנם ככרונולוגיות בהתפתחות, אך אוגדן מדגיש כי יש דינמיקה של "משחקי גומלין דיאלקטיים" (אוגדן, 2011, עמ' 39) תמידיים בין האופנויות השונות, אשר מעצבת את החוויה לכל אורך החיים. העמדות יכולות להתקיים במקביל ברמות שונות של איזון, כתלות במבנה האישיות, בשלבי ההתפתחות ובתגובה למצבי חיים שונים. כך למשל, במצב האוטיסטי-מגעי ילדים או מבוגרים יעוררו בעצמם תחושות פיזיולוגיות על ידי תנועות רפטטיביות כדי להירגע. פעולות חזרתיות של "סלסול שערות, ליטוף תנוך האוזן, נקישה בכף הרגל, התנדנדות, מציצת אצבע" (עמ' 57) וכן הלאה עשויות לבטא ניסיון לשכך חרדה וחוסר שקט. לפי אוגדן, היתרון בפעולות אלו הוא שהן תמיד בעלות "אותן איכויות חושיות, אותם מקצבים; הן לעולם לא יבטאו תנודות במצב הרוח ולעולם לא יאחרו אפילו בשבריר שנייה כשנזקקים להן. אף בן אנוש אינו יכול לספק אמינות דמוית מכונה כזו. לאדם יש שליטה מוחלטת על הפעילות האוטיסטית" (עמ' 57). אוגדן מתאר גם את הסכנה בקריסה לעמדה זו, העשויה להתבטא בטקסים אובססיביים של מגע מתוך רצון להימלט מחוויה של חרדה, כפי שמתבטא למשל בהפרעה טורדנית-כפייתית.
מתוך קיומה של העמדה האוטיסטית-מגעית, ניתן להסיק על צורך של מטופלים גם בהתייחסות לחוויה החושית, לא רק בהקשר של המשגתה אלא גם ביכולת המטפל להשתתף בה ולתת לה תוקף. אחת ההתערבויות הטיפוליות שאוגדן מתאר במאמר היא אקט פיזי של הדלקת התנור בחדר על ידו (ללא דיבור על כך), פעולה שזכתה מצד המטופלת בתגובה רגשית חזקה של הקלה, כנראה כיוון שהיוותה אישור ותיקוף לחוויה חושית משמעותית שעברה. אוגדן מתאר זאת כיצירה של "משטח חושי" משותף בינו ובין המטופלת (אוגדן, 2011). ניתן לחשוב על כך גם במונחים של אמפטיה ללא מילים. בעת טיפול בעיסוי, חוויה זו מושגת על ידי התאמת עוצמת הלחיצות של המעסה לצורך הפיזי של המטופל. הוא אינו עושה זאת דרך תיאוריות והמשגות, אלא דרך "מה שמרגיש נכון".
לאחר ההשתתפות בקורס המסאז' בתאילנד הרגשתי שנחשף בפניי אזור חדש של טיפול; אזור שאינו מתייחס לתהליכים מילוליים ולהמשגות, אלא לחוויות סנסוריות ולעבודה עם הגוף. הוא גרם לי לתהות על ההיעדר היחסי של עבודה עם הגוף בטיפול הפסיכולוגי שהכרתי. תהיתי רבות אם וכיצד ניתן לשלב בטיפול פסיכולוגי עבודה עם הגוף, ללא חצייה של גבולות הטיפול המקובלים. כשנתיים לאחר סיום הקורס, הזדמן לי לעבוד עם ילד המאובחן על הספקטרום האוטיסטי בתפקוד בינוני הלומד בכיתת תקשורת. יצירת הברית הטיפולית איתו הייתה מאתגרת, מכיוון שהיכולות השפתיות שלו היו נמוכות, ונראה היה שהוא מעדיף להימנע מכל פעילות בחדר באופן די עקבי.
ניסיתי לתקשר איתו בדרכים מגוונות ויצירתיות. אף שהוא הגיע באופן עקבי, הרגשתי שהטיפול תקוע. החלטתי לפנות לאזורים סנסוריים-גופניים. ניסיתי גם אני להתחבר לעמדה האוטיסטית-מגעית שלי עצמי, שתאפשר לי להתחבר אליו יותר ולהבין מה הוא צריך ממני כמטפל. אנסה כעת להדגים כמה התערבויות מסוג זה ואת האופן שבו הן עזרו לי להיחלץ מחוויית התקיעות.
תיאור מקרה – יובל
יובל, תלמיד כיתה ג', הגיע אליי עקב חרדה ספציפית שפיתח מפני כניסה לכיתתו, בשל העובדה שילד אחר צרח בה כמה פעמים. יובל פיתח חרדה עזה מפני הצרחות, שגרמה לו להימנע מפעילויות רבות ומכניסה לכיתה באופן כללי במשך יותר משנה. מלבד הקושי הספציפי בבית הספר, ליובל הייתה נטייה "לשבור את הכלים" כשדברים לא הסתדרו כפי שציפה, קושי שהתבטא בבכי, בצרחות ובסירוב להמשיך בשגרת יומו.
לאחר יצירת הקשר הראשוני ניסיתי לדבר עם יובל, לעתים בנוכחות הוריו ולעתים לבד, על הפחד שמתעורר בו בתגובה לסיטואציות חיים שונות ועל החוויה הגופנית שמתלווה לפחד זה. ליובל אמנם היו יכולות שפתיות נמוכות, אך ניכר היה שהוא מסוגל להבין את השיח הקוגניטיבי ולהשתתף בו באופן מצומצם. עם זאת, קיבלתי את הרושם שהשיח אינו מדבר אליו ואינו מקדם אותו יותר מדי. ניסיתי להשתמש במגוון עזרים חזותיים כמו ציור, תמונות וסרטוני וידיאו, אך גם אלו לא ממש עזרו. יובל הפגין פסיביות וחוסר עניין בשיחה וברוב המשחקים בחדר.
בשלב זה התרוצצו לי בראש תיאוריות רבות והמשגות על גישות טיפוליות שונות, והרגשתי שמרוב עצים קשה לי לראות את היער – את יובל. בשלב כלשהו אף שקלתי להמשיך רק בעבודה עם ההורים. ואולם, יובל המשיך להגיע לפגישות ללא התנגדות ועדיין היה קיים פוטנציאל טיפולי במפגשים בינינו, הייתי צריך רק למצוא את הדרך אליו. החלטתי לנסות לפעול יותר מהאינטואיציה ופחות מהשכל; התמקדתי בחוויה הגופנית שלי בתוך החדר. שמתי לב שאני מרגיש בפגישות איתו מעין תחושה של אנרגיה כלואה בגוף וצורך להתנועע בחדר כדי לשחרר אותה. החלטתי לנסות לשלב פעילות גופנית בטיפול.
התחלתי בפעולות מונוטוניות פשוטות שהגדרנו אותן כ"ספורט". עשינו ריצות אחורה וקדימה בחדר, דילוגים, קליעות לסל, קפיצות והליכות מסוגים שונים. להפתעתי, יובל נהנה מהפעילות ובכל פגישה וידא שנקדיש לכך מעט זמן. נראה היה שהצורך שלי בתנועה בחדר נבע מהצורך שלו, והאפשרות לנוע ביחד יצרה "משטח חושי משותף", כפי שאוגדן תיאר זאת. עם הזמן פעילות מסוג זו אפשרה גם עבודה על תקשורת והדדיות. למשל, במשחק הקליעות נכנס האלמנט של מסירות. הצעתי לו לשים לב לתנועה שלי כדי למסור בהתאם ובהמשך גם לוודא איתי באופן מילולי שאני מוכן. במשחק של הריצות הצעתי שנרוץ במקביל וניצור קשר עין כדי לוודא שאנחנו באותו קצב. בהמשך התאפשרו משחקי מסירות וקליעות מורכבים יותר; בחלקם המטרה הייתה משותפת לשנינו ודרשה שיתוף פעולה, ובחלקם המטרה שלנו הייתה מנוגדת. במשחקים אלו נדרשה יכולת להתבונן בדברים מהזווית של האחר (Theory of mind). יובל שיתף פעולה ונהנה מפעילויות אלו.
חשבתי גם על פעולות מדיטטיביות במטרה ללמד את גופו לייצר הרפיה ולהפחית תגובות לחץ אימפולסיביות. באחת הפעמים הצעתי לנסות לאזן ספר על הראש לפרקי זמן הולכים וגדלים, אגב תשומת לב לתחושה ולשאיפה לשמור על איזון. שיחקנו משחקים שבהם הוא היה צריך להאזין לרצף פעולות שאני עושה עם חפצים שונים (נקישות על שולחן עם היד, עם קובייה ועם עיפרון) בלי להביט בהם, ולנסות לשחזר אותן לאחר מכן בעצמו. עבדנו על הפרחת בועות סבון בניסיון לשלוט בנשימה ולהגיע לגדלים שונים של בועות. נדמה היה כי האלמנט הסנסורי החזק שפעולות אלו כוללות בתוכן אפשר לו חוויה מהנה המותאמת לצרכיו.
במהלך הפגישות חזר יובל לפעמים על מילים מסוימות ללא הקשר. לעתים הייתה זו מילה ששמע במהלך היום, ולעתים – קבוצת מילים עם מנגינה מתוך פרסומת בטלוויזיה. ניסיתי להבין את האקולליה שלו לא כטקס סתמי ואקראי, אלא כעיסוק בהנאה חושית מרגיעה. שמתי לב שרוב המילים שחזר עליהן הסתיימו בעיצורים והיה להן מקצב פנימי מסוים. מדי פעם חיקיתי אותו בניסיון להצטרף להנאה החושית שבחזרה על מילה עם צליל מסוים, ונוכחתי לדעת שהחיקוי מהנה עבורו ומשעשע אותו. אקט זה תרם לדעתי לחיבור שלי איתו ולאפשרות שיחווה אמפטיה והכלה.
להבנתי, אחד הקשיים הגדולים של יובל היה התמודדות עם רעשים פתאומיים ועם צלילים מסוימים (רגישות חושית זו השפיעה ככל הנראה על החרדה העזה מאותו ילד שצרח בכיתה). באחת הפגישות שמתי לב שהוא נהנה באופן יוצא דופן כאשר אנו משחקים עם האפשרות לייצר רעש חזק ורעש חלש לסירוגין, על ידי נקישה עם קובייה על שולחן. באחת הפעמים ביקש שאפתיע אותו עם רעש חזק. נראה היה שהיכולת לשלוט בתזמון שבו "ההפתעה" תגיע ולהשפיע על עוצמת הרעש אפשרה לו לעבד את החוויות הלא נעימות שרעשים שונים מעוררים בו בחיי היומיום.
צורה נוספת של עבודה פסיכולוגית-סנסורית עם יובל הייתה המחזה. גיליתי שהוא נהנה במיוחד כשאנו ממחיזים אירועים שבהם הוא נלחץ מאוד. כך למשל, המחזנו סיטואציה שבה יושבים בכיתה ואחד הילדים מתחיל לצרוח. במקרה אחר חיקיתי את אחת מנשות הצוות בבית הספר שבאה לבשר לו על כך שעוברים לכיתה אחרת בשל שיפוצים שנערכים בכיתתו. עברנו פיזית לחדר אחר והעמדנו פנים שאנו מתחילים ללמוד. גם כאן, ההנאה המוגברת שלו גרמה לי לחשוב שההמחזה הקונקרטית, באמצעות הגוף, מאפשרת לו את חוויית העיבוד (שלא הייתה מתאפשרת כנראה בדרכים אחרות). באחת הפעמים, אחרי שעברנו חדר כדי לדמות מעבר כיתה, התבטא יובל באופן מפורט וחריג עבורו. הוא אמר לי: "מתן, כשהמחנכת הודיעה לי שאנחנו עוברים כיתה הייתי מאוד עצוב". בהמשך דיברנו על כך שהוא היה מופתע, שקשה לו מאוד עם שינויים אבל שבסוף הוא התרגל לכיתה החדשה ועכשיו נעים לו בה. נראה היה שהעיבוד הסנסורי-מוחשי של החוויה אפשר לו באותו רגע גם לעבור לאופן עיבוד יותר "גבוה" – לאופן המילולי.
עם הזמן החל יובל ליזום בטיפול יותר פעילויות וגם להפגין יותר גמישות ומוכנות לשינויים. הוא החל להתבטא יותר בפגישות, לשתף בחוויות ולתקשר יותר את רגשותיו ורצונותיו. באופן כללי הבחנתי שהוא נהנה יותר מהפגישות. כמו כן, חלו שינויים חיוביים מחוץ לחדר הטיפולים; דווח על הפחתה בהימנעויות בבית הספר, על ירידה בעוצמת התסכולים ועל שיפור ניכר בחוויית החיים הכללית שלו ושל הוריו, אם כי קשה להעריך את מידת התרומה של הטיפול לשיפורים אלו. במקביל לטיפול, חלו שינויים סביבתיים משמעותיים שיצרו סביבה מכילה ותומכת יותר; התאפשר לו מעבר לכיתה עם ילדים אחרים שאליהם הוא התחבר יותר, חלו שינויים בתרופות שנטל וגם מחנכת הכיתה התחלפה. כמו כן, נבנתה לו בבית הספר תוכנית אישית שהתאימה יותר לצרכיו. על אף הקושי להעריך את מידת התרומה הספציפית של הטיפול, אני יכול לומר בוודאות שהפנייה לאזורי טיפול שמתמקדים בחוויה הסנסורית-גופנית והניסיון להבין אותם יותר לעומק אפשרו לי לחזק את הקשר הטיפולי איתו.
החוויה החושית ועבודה עם הגוף אמנם זוכות להתייחסות בתיאוריות פסיכולוגיות מסוימות, למשל, בעמדה האוטיסטית-מגעית של אוגדן ובגישות הגל השלישי של ה-CBT, אך בדרך כלל עולם המגע והתחושה נתפס כשייך יותר לדיסציפלינות אחרות כגון ריפוי בעיסוק, פיזיותרפיה או טיפולים שונים במגע. בטיפול הפסיכולוגי הסטנדרטי ההסבר התיאורטי של מה עובד בטיפול בדרך כלל ידגיש תהליכים קוגניטיביים-מילוליים. החוויה בתאילנד והטיפול ביובל לימדו אותי על יכולתן של תחושות סנסוריות להוות תהליכים פסיכולוגיים בפני עצמן ועל האפשרות לעבוד איתן במסגרת טיפול פסיכולוגי, גם באופן קדם-מילולי.
מקורות:
אוגדן, ת. ה. (2011). הקצה הפרימיטיבי של החוויה. תל אביב: הוצאת עם עובד. עמ' 39-58.
יאלום, א.ד. (2002). מתנת התרפיה. כנרת זמורה ביתן. עמ' 92-93.
Chaithavuthi J. & Muangsiri M. (2012). Ancient Thai Massage- Healing With Life Force. Chiang Mai, Thailand: Thai massage Book Press.
