תרגיל בחמלה: מחשבות על אמת וחמלה בסדרה אוליב קיטרידג׳
מאת שירה פירר
אוליב קיטרידג' היא מיני סדרה בארבעה פרקים המבוססת על רומן מצליח ועוסקת בסיפורה של הגיבורה, ששמה כשם הסדרה. הסדרה נפרשת על פני כארבעה עשורים בחייה של אוליב. אנחנו פוגשים אותה לראשונה בערך בתחילת שנות השלושים שלה, נשואה ואם לילד מתבגר. ארבעת פרקי הסדרה מלווים את אוליב ומשפחתה על פני חיים שלמים. הסדרה ריאליסטית מאוד, באופן שלא פוסח על כל הרכיבים של החיים כשהם נחווים בהסתכלות ארוכה שכזו- אהבות, אכזבות, נישואים, גירושין, החמצות ואיך שהן נחוות ממרחק של זמן ופרספקטיבה. קשרים שזוכים לתיקון וכאלה שעד סופם יהיו רוויים בסליחות שמסרבות להיאמר, במטענים שלעד ישארו שם ובאובדנים. נושא נוסף שהסדרה נוגעת בו הוא מחלות נפש. הן אינן מופיעות כתמה מרכזית בעלילה, אך העמדה הריאליסטית של הסדרה גם מבטאת הכרה בכך שכל תיאור של משפחה וקהילה, וודאי כשהוא נפרש על פני תקופת זמן ארוכה, יכלול גם אנשים פגועים. השאלה היחידה היא האם המבט שלנו, וגם זה של הסדרה ושל אוליב, יבחין בהם ולא יוסט הצידה.
אז מי זו אוליב? מעבר למשחק הבאמת נפלא של פרנסיס מקדרמונט (הנפלאה) אפיון הדמות הוא חד- אוליב היא לא אישה קלה, בלשון המעטה. היא מתעקשת על זוטות, לא מעגלת פינות, גם אם זה אומר לקרוא לבנה ”ממוצע". היא פוגענית, צינית וסרקסטית להחריד. מאידך אותן התכונות בדיוק הן אלו שהופכות אותה גם לשובת לב. אולי המילה המתאימה לתיאור הצד החיובי שלהן היא יושרה, או באנגלית- she calls it like she sees it. אותה ישירות שפוצעת את בנה של אוליב היא זו שמאפשרת לה לגשת לדירה של שכנתה, הנמצאת בהתקף דיכאון חריף, לדבר איתה ולנסות גם קצת לנער אותה. בלי להיבהל, בלי להמליץ לה על "קצת יותר שמש". מבלי להסיט את המבט.
למעשה זה הדבר הראשון שתפס אותי בסדרה, הניסיון המתמיד שלה ושל הדמות הראשית שבה לומר אמת. ננסי מקוויליאמס מגדירה את המכנה המשותף לכל התרפיות כ"ניסיון לדבר בכנות"1 (הגדרה שהפתיעה ושימחה אותי מאוד). אפשר לומר שבשנים האחרונות האמת עושה קאמבק בתרבות הפופולרית, אבל קאמבק עם טוויסט. האסוציאציה שלי למה שהוא אולי תמונת ראי לאוליב קיטרידג' היתה הסדרה ׳האוס׳ (או בגרסתה הפרובינציאלית הישראלית- ׳צבא האמת של שי-חי׳).
בנרטיב האמת החדש יש בדרך כלל גיבור אקסצנטרי, מיזנטרופ (גם המיזנטרופיה, יש להודות, הפכה לאקססורי אופנה היפסטרי לוהט), חכם (או בעל יומרה לכל הפחות). כל הנ"ל מאפשרים לו להמטיר "אמת" על כל סביבותיו, בצורה מכאיבה ופוצעת. הסאבטקסט ברור- מותר לו, כי הוא חכם; מגיע להם, כי זו האמת.
וזה מוביל אותי להיבט מרכזי נוסף שאהבתי בסדרה- היעדר הגלוריפיקציה ביחס לאותה יושרה, והטלת ספק ששואלת מהי בכלל אותה אמת. בתחושתי יש בסדרה הסתכלות מאוד כנה על הישירות הזו. הנרטיב לפיו אדם המכאיב לסובבים אותו בתובנותיו עושה זאת בשירות איזו שהיא כנות, מבטא מחשבה שהיא חסרת יושרה כשלעצמה. כשאוליב אומרת את דעתה הברוטאלית על אנשים, הגם שהיא מדייקת להחריד, אין בזה שום דבר מגניב. עם הזמן נעשה ברור שהעמידה הבוטחת הזו שלה, חוסר הנכונות לעדן, לפשר, או לא להגיד, נטועים עמוק בבורות שלה עצמה, במידה שהיא מרגישה מותקפת, אשמה ולא מפרשת נכון את המציאות. בעקבות כל אלו התפתח המבט הקשה שלה. אין כאן ניסיון לומר שאוליב מכאיבה לאחרים בכנותה כטובה שהיא עושה להם, ככורח של אמירת אמת, או כאקט מהפכני. היא פגועה ולכן היא פוגעת. גם המחירים שמשלמים אחרים על חיים לצד אדם שכזה לא עוברים טשטוש. אף אחד לא נשאר אסיר תודה על כך שדרסת אותו בשירות האמת. מה שב׳האוס׳ תמיד מלווה במעין קריצה תסריטאית של "אבל הוא ממש חכם אז זה בעצם בסדר, לא?" מקבל מבט עגול יותר ואמיתי יותר, של אותה הפרקטיקה.
גישה שאני מאוד מאמינה בה, בטיפול ובחיים, היא שמילים הן פעולה שמתבצעת בתוך קשר. במקום להתמקד בטקסט, ולשאול האם מה שנאמר הוא נכון או לא נכון (האם בנה של אוליב באמת ממוצע? האם זו האמת?) השאלה היותר מעניינת היא איזו פעולה מבצעת אוליב בקשר בין שניהם, כשמכל הדברים שיכלה להגיד היא בחרה דווקא את האמת הזו. אני חושבת שכשזו השאלה שדרכה בוחנים שיח, הרבה אקטים של "כנות" מתגלים כתוקפנות פשוטה, ולא מאוד מתוחכמת. בטח לא מגניבה.
הדבר שהפתיע אותי היה שבמהלך הצפייה מצאתי את עצמי מאוד אוהבת את אוליב. יותר מזה- חומלת עליה. מעבר לעובדה שהיא כמובן הדמות הראשית, כך שדי מילאתי את תפקידי כצופה, לא עזבה אותי המחשבה שבחיים האמיתיים הרי הייתי סולדת מדמות כזו, שבשם איזושהי "אמת" מרשה לעצמה להכאיב כך לאחרים. אפילו בעלה הכנוע והסלחן של אוליב נשבר אחרי עוד הערה סרקסטית מצידה וזועק "איפה החמלה שלך אוליב?!". הרגשתי שחלק מרגש החמלה הזה, שנבנה אצלי כצופה, קשור לאורך היריעה שניסתה הסדרה לפרוש בפנינו. חמלה שמקורה בפרספקטיבה. זה גרם לי לתהות אם יש קשר עמוק בין חמלה ופרספקטיבה.
סיפור מהמיתולוגיה ההינדית מספר על נראדה שמבקש מהאל וישנו להבין את טבעה של המאיה, האשליה שבקיום. וישנו שולח אותו להביא לו כוס מים בטרם יספר לו. נראדה הולך אל הנהר, שם הוא פוגש אישה יפה ומתאהב בה. נולדים להם ילדים ונכדים, הם חיים באושר ועושר רב (אני מקצרת), כשלפתע שיטפון גדול סוחף את רכושם ולבסוף גם משפחתו של נראדה מתה בטביעה לנגד עיניו. כשהוא בוכה מרה על האובדן הוא שומע את קולו של וישנו, שמחכה לכוס המים שלו, ושואל- האם כעת אתה מבין את המאיה?
יש משהו במבט הרחב, הארוך, על מהלך של חיים שלמים, על האושר שיש בהם, ובו בזמן על הכאב. על כך שהשילוב הזה הוא בלתי נמנע, האושר והכאב גם יחד. תרבויות שונות מתמודדות בדרכים שונות עם ההבנה הזו שבסוף, במכלול, יש הכל מהכל. יש שיקראו לכל ההיפעלות האנושית הזו "אשליה" ויבקשו להפנות את הגב לכל, לטוב ולרע גם יחד (מה שדי מזכיר, לדוגמה, את הדיבור על מידת ההשתוות בתורת חב“ד, או פרקטיקות בודהיסטיות מסוימות). אחרים ינסו להילחם במאזן, להגביר את הטוב לקצה ולהימנע מסבל בכל מחיר. לחשוב טוב (יהיה טוב?), להתעשר, להתנקות, להיפטר מרעלים, לחיות אך ורק בצד המואר - בהצלחה עם זה. דרך אחרת מציעה לקבל את זה, את כל המכלול. להסכים לחוות את כל מה שהחיים יזמנו. לשמוח כשטוב, לכאוב כשרע. לדעת שהכל זמני, אבל עדיין לחיות בתוך הזמניות הזו. שם נמצאת בעיני החמלה.
שם גם נמצא בעיניי הקשר בין חמלה ואמת. חמלה לא כהסכמה לטשטש או להתעלם מחלקים מסוימים במציאות, אלא חמלה מתוך ההכרה ומתוך הראייה המפוכחת דווקא של כל מה שקטן וקטנוני ובזוי ועלוב במציאות, וגם בנו. בנכונות לראות את החלקים האלה בי, ובכל אדם אחר. ברגע קריטי בסדרה (ספוילר לפניך) נקלעים אוליב ובעלה הנרי לסיטואציה מסכנת חיים, וברגעים האלה הנרי מטיח בה שהוא היה יכול להיות מאושר יותר לו היה מתחתן עם עובדת בחנותו. אוליב מצידה מתגעגעת לאהוב שמת לפני שהספיקו לממש את אהבתם. והנה הם, שני אנשים מלאי חרטה, מאוד ביחד ומאוד לחוד, ברגעים אולי האחרונים בחייהם. הם מתבוננים אחד בשניה מספר רגעים, כשהמילים הקשות האלו עדיין תלויות באויר, ואז פורצים בצחוק גדול. היא? צוחקת אוליב, היא היתה עולה לך על העצבים! הנרי מצידו נקרע מצחוק- הוא לא היה שורד אותך שבוע! כמה חמלה הייתה ברגע הזה בעיניי. חמלה עצמית וזוגית. מבט שמוכן להכיר ולראות את הפנטזיות, את ההחמצה, את החלום שטיפח כל אחד בצד למשהו גדול מהחיים. ואת המבט המפוכח והמפויס, שיודע שזו פנטזיה, ושרק בגלל שהיא כזו היא כל-כך מושלמת. זה מבט ותיק, שיודע שבמציאות הדברים היו נראים- מציאותיים. לפעמים טוב ולפעמים פחות. ואם כבר ספוילר- הנרי ואוליב חיים עוד שנים רבות ביחד. עם הפערים, עם המילים הקשות, עם אהבה, עם נאמנות. עם חמלה. עם הכל.
במובן מסוים הצפייה בסדרה היתה קצת כמו צפייה באמת הראשונה של הבודהה (אזהרת טריגר דיכאון קיומי לפניך): "לידה היא סבל, הזדקנות היא סבל, חולי הוא סבל, מוות הוא סבל; עצב, מרירות, כאב, מצוקה ויאוש הם סבל. מגע עם משהו לא נעים הוא סבל, פרידה מהאהוב היא סבל, כל משאלה שלא התגשמה היא סבל. בקיצור, כל חמשת המצרפים הם סבל". מקסים. וזו האמת (הבודהיסטית) הראשונה לגבי הקיום. בטווח הארוך הוא מכיל לא מעט חוויות שהיינו מעדיפים להימנע מהם. וזו לא תקלה, כפי שהיינו מעדיפים לחשוב. זו האמת.
ועדיין, מפתיע אותי למצוא חמלה דווקא בסדרה כל-כך לא חומלת. אין קתרזיס, אין פתרונות קלים, אין אהבות שמחות. הכל לא בא על מקומו בשלום. הכל חשוף עד כאב. כן יש התרככות של אוליב לקראת הסוף. השנים עושות את שלהן (הקשר שהוזכר בין פרספקטיבה לחמלה), והאש שבה כבר פחות שורפת את סביבותיה. ויש גם נחמה. היכולת להיות צופה-משתתפת בגלגל חיים ארוך שכזה לא יכול שלא לעורר את המחשבה שהקשים שבאנשים הם גם הכאובים שבהם.
העמדה החומלת הזו, שמחליפה את המבט המאשים, מוצגת לעתים קרובות באור שלילי בתרבות שלנו. למשל, במעבר חד לסדרה אחרת - ״האקסית המשוגעת״, סדרה היפר-סרקסטית, מאוד אמריקאית, שבכל פרק בה יש שיר שהופך את הסיפור למעין מחזמר (לחובבי הז'אנר בלבד). אחד השירים, שהיה לתקופה מסוימת דומיננטי בפורומים של מטפלים באינטרנט, נקרא nothing is never anyone's fault, בו הגיבורים שרים שכעת, לאחר שעברו טיפול, הם סוף-סוף מבינים שכל ההתנהגות הנבזית שלהם אינה באשמתם, אלא באשמת הדרך בה גדלו- קרי הוריהם, שגם הם לא אשמים, אלא הוריהם אשמים, וכך הלאה באינדוקציה. הייתי עסוקה לא מעט במחשבה על השיר הזה, שכן אם לעקר ממנו את הטון הסרקסטי, מה שנשאר הוא עמדה של חמלה. ההבנה שכל התנהגות היא חלק ממכלול רחב יותר של כאבים, של למידה, של שאיפות. משהו שאכן מעקר במקצת את שאלת האשמה, או את הצורך להאשים. אז למה בעצם זה נשמע כל-כך נלעג?
אולי התשובה נמצאת בסיפור ההינדי. בשאלה למה וישנו לא פשוט הסביר לנראדה, למה להעביר אותו עשורי חיים כדי שיבין? למה לתת לו כל-כך הרבה רק כדי שיאבד? כנראה שרק ככה אפשר להבין. אם תרצו, משמעותו העמוקה של הביטוי "חכמת חיים". בי זה העלה את השאלה- אז איך אפשר ללמוד חמלה בטיפול? במיוחד לאור פרקטיקות קצרות יותר ופחות שקיימות לאחרונה, שמציעות תרגול ממוקד של חמלה עצמית, שללא ספק חסרה לרובנו רוב הזמן. במובן הזה יש משהו בסרקזם של השיר המדובר שנוגע בנקודה באופן מאוד מדויק, כדרכה של סאטירה טובה. הניסיון לקחת תובנות שנקנות בעמל ולזקק אותן לשורה תחתונה הופך את השורה התחתונה לחסרת משמעות (בצורה שקצת מזכירה את המערכון המוכר שמבטיח טיפול בחמש דקות, שבו המטפל שואל מה הבעיה ואז גוער במטופלת: ״just stop it!״). רק מי שבאמת חווה את הדברים יכול, מתוך עצמו, להחזיק בתובנה הזו. מי שקנה אותה בטיפול קצר מועד ורץ לשיר אותה במחזמר מצא פתרון מהיר לבעיית האשמה (או במילותיהם: Psychology is a great excuse). יש דברים שיכולים להילמד רק מתוך החיים עצמם, רק מתוך חוויה מתמשכת.
בתוך קשר טיפולי ארוך מתאפשר למטופל לעבור בתחנות האלו, בהן מתאפשר מבט אמיתי על שלל מצבי עצמי. עם הזמן והקשר נוצרת היכרות עמוקה יותר עם עצמי ועם החיים שסביבי. עם המכלול, ועם היכולת של הקשר לקבל אותו ואותי. הנסיון להעביר את הצופה חוויה שכזו בסדרה "אוליב קיטרידג'" הצליח לעורר בי את התחושה הזו, של הסליחה שעולה מחשבון של חיים שלמים.
מאפיה/ אבישי חורי
מַה שֶּׁיְּרַפֵּא אוֹתִי הוּא כַּנִּרְאֶה מַה
שֶּׁחוֹשֵׂף אֶת הֶעָלוּב
אֶת הֱיוֹתִי נִזְקָק כָּל כָּךְ נִזְקָק
לְחִבּוּק,
לְשִׁיר
לְבֹקֶר לְהִתְפַּלֵּשׁ בְּתוֹכוֹ, לִשְׂמִיכָה שֶׁלֹּא תֵּצֵא מִמֶּנָּה רֶגֶל, לְנוֹכְחוּת קְבוּעָה כְּמוֹ הַשַּׁבָּת
לִשְׁאֵלוֹת כְּמוֹ
"אֵיפֹה אַתָּה? הֵכַנְתִּי לְךָ מִיץ תַּפּוּזִים"
אוֹ
"אֲנִי בַּמַּאֲפִיָּה, יֵשׁ מַשֶּׁהוּ שֶׁבִּמְיֻחָד אַתָּה אוֹהֵב?"
מקורות
1. Samoggia, G. (2005). Nancy McWilliams: Psychoanalytic Psychotherapy. A Practitioner's Guide. The Guilford Press, New York, 2004.
1.
