פסיכולוגיה עברית

×Наивная акварель
Наивная акварель ©
זכור אותי

ספרים

מערבולות רוח / עמיר פריימן

ספר זה מבוסס על ניסיונו האישי של הסופר ועל כמאה ראיונות שערך עם מורים ותלמידים במסורות ודרכים רוחניות שונות ברחבי העולם. הספר מתמקד בפרדוקסים ובדילמות שטבועים ביחסים אלו, וכול אחד מפרקיו עוסק בפרדוקס או דילמה ספציפיים, כמו "התמסרות ועצמאות", "יחסים אישיים או לא אישיים", "היררכיה והדדיות", וכדומה. אף שנכתב על יחסי מורה-תלמיד בדרך הרוחנית, השאלות שבהן עוסק הספר רלוונטיות גם ליחסי מטפל-מטופל, הורה-ילד ומורה-תלמיד בהקשרים אחרים. הפרק המובא מתוך הספר עוסק בהבחנה שבין יחסי פסיכותרפיסט-מטופל לבין יחסי מורה-תלמיד בדרך הרוחנית.

מתפרסם מ 21/8/2018 | 1,146 צפיות

תגיות: | |

מערבולות רוח

עמיר פריימן

מערבולות רוח

סתירות ולבטים ביחסי מורה-תלמיד בדרך הרוחנית

הוצאה עצמית

 

הנושא של ספר חשוב זה הוא "האצלה רוחנית" (spiritual transmission) – מסירה או העברה של תודעה רוחנית מסוימת ממורה לתלמיד, והוא רלוונטי לרוב התרגולים הרוחניים (ובמובנו הרחב יותר, לרוב שיטות החינוך). ביטוייו הרוחניים קשורים במיוחד למורים מסוג ה"גורו" ולנתיב של "התמסרות לגורו". הרעיון שבבסיסו של נתיב זה הוא שכדי לקבל האצלה רוחנית מהגורו, עליך להתמסר לו; עליך למסור מרצון את חייך – או חלקים משמעותיים מתוכם – לידיו של אדם אחר, שאמור לדעת יותר ממך בתחום הזה, ואתה בוחר להתמסר לו כדי שיאציל עליך את אותה ידיעה. במהותה זוהי שאלת העצמאות והריבונות של האדם על עצמו: מתי נכון לאדם לוותר מרצון על עצמאותו ולמסור אותה לידי אחר? (קן וילבר, מתוך אחרית דבר לספר)

 

הדבר הבולט ויוצא הדופן ביחס לעמיר (פריימן) הוא שלמרות המשבר הכואב שחווה ביחסיו עם המורה הרוחני שלו – אנדרו כהן – הוא מעולם לא הפך ציני ביחס לצורך במורה רוחני. במקום זאת עמיר יצא להעמיק את הבנתו בנושא של האצלה רוחנית דרך מאות שעות של שיחות וראיונות עם מורים רוחניים ועם תלמידיהם. בשונה מאחרים שכתבו על הנושא, עמיר אינו כותב כדי לקדם את דעותיו; הוא כותב כדי להבין. הוא מביא חשיבה פתוחה באמת וכישורים מרשימים כמראיין לאחת השאלות הרוחניות המשמעותיות ביותר של ימינו.

הודות לשילוב בין הראיונות לכתיבה של עמיר ולאחרית הדבר של קן וילבר, אני מבין כעת טוב יתר את מסלול חיי. סוף-סוף אני מבין את המגבלות וגם את ההבטחה של יחסים רוחניים עם גורו, ומדוע גורואים, וחיינו עימם, סוטים לא פעם מדרך הישר. אני מקווה שגם אתם הקוראים תמצאו כאן עזרה משמעותית במסעכם על חוד התער של הנתיב הרוחני. (פול כהן, המו"ל של הספר בארה"ב)

 

עמיר פריימן (1958) חי שנתיים במנזר זן ביפן ויותר מעשרים שנים בקהילתו של מורה רוחני אמריקאי בשם אנדרו כהן. ב-2009, בעקבות משבר ביחסיו עם אנדרו, עזב את הקהילה וחזר לישראל. מאז מילא תפקיד מרכזי בהקמת התנועה להעצמת הרוח בחינוך וכיהן כמנכ"ל שלה. עמיר השתתף בכתיבת שני ספרים על הקשר בין חינוך וחקירה פילוסופית-רוחנית. הוא חי עם רעייתו במושב בני ציון ומתפרנס מתרגום מחקרים רפואיים מיפנית לאנגלית, לומד בפקולטה לחינוך באוניברסיטת חיפה ומתעתד לכתוב עבודת דוקטורט על הנושא "חיים מוארים: מחקר פנומנולוגי של דמויות מופת להתפתחות רוחנית יוצאת דופן.

 

לפניכם פרק מתוך הספר באדיבות המחבר:


פרק ה: פסיכותרפיסט או מורה רוחני?

ויכוח גדול, ובהרבה מקרים חילוקי דעות חריפים, קיימים בין חסידי הפסיכולוגיה לבין חסידי הרוחניות. בקצה האחד של הקשת, רוב הפסיכולוגיה השולטת לא מתעסקת בשאלות של תודעה ושל רוח ודוחה כל מה שאינו ניתן למדידה מדעית. בקצה השני, בהרבה דרכים רוחניות בימינו, הנפש הפסיכולוגית נתפסת כתוצר מלאכותי ולא אמיתי, והטיפול הפסיכולוגי נתפס כמחזק את הסיפור של ה"אני" המזויף. (Mariana Caplan, Psychology and Spirituality: One Path or Two? Huffington Post)

בבסיסה, פסיכותרפיה היא קשר דיאלקטי בין הרופא למטופל. היא מפגש, שיחה בין שתי ישויות רוחניות שלמות, שבה הידע משמש רק ככלי. המטרה היא שינוי – אומנם לא כזה שנקבע מראש, אלא כזה שלא ניתן להגדירו, שהקריטריון היחיד לו הוא היעלמות חוויית האגו. (קארל יונג, בהקדמה ל- Introduction to Zen Buddhism)

כיוון שאני משתמש בחופשיות ובתדירות, הן בדיבור הן בכתיבה, במושגים כמו "המסע הרוחני", "החיים הרוחניים", "התפתחות רוחנית" ו"תרגול רוחני", פעמים רבות אותגרתי בשאלות שתמציתן אחת: איך אתה מבדיל בין ה"פסיכולוגי" ל"רוחני"? אני מוצא לרוב שניסיונותיי להבהיר את ההבחנה ביניהם אינן מסברות בקלות את אזנו של השואל, בפרט אם מאחורי השאלה חבויה ההנחה שה"רוחני" אינו אלא האדרה רומנטית של הפסיכולוגי. 

גם בזמן העבודה על הספר ובשיחות עם אנשים על תוכנו, נשאלתי לא פעם איך אני מבדיל בין "טיפול פסיכולוגי" לבין "הדרכה רוחנית", ומה ההבדל בין יחסי פסיכותרפיסט-מטופל לבין יחסי מורה-תלמיד בדרך הרוחנית. האומנם היחסים בין מורה רוחני לתלמידיו אינם אלא גרסה ייחודית של יחסי מטפל-מטופל?

זו הזדמנות טובה להציג את הסיפור שסיפר לי בריאיון ג'יימס פינלי על יחסיו עם מורו, תומס מרטון. האם אפשר לזהות בסיפור זה יחסים בין מורה רוחני למחפש רוחני המבוססים על האצלה רוחנית, או שאולי מרטון תיפקד ביחסיו עם ג'יימס בעיקר כפסיכותרפיסט, גם אם לא מהסוג השגרתי?

עמיר: מה הביא אותך להיות תלמיד של מרטון ולחיות כנזיר במנזר גת'סמני?

ג'יימס: אבי היה אלכוהוליסט אלים, וילדותי הייתה מאוד טראומתית. אימא שלי הייתה קתולית, והיא לימדה אותי להתפלל כדי שאוכל לשאת את כל הטראומות שעברתי. כשהייתי בן 14 מישהו בבית הספר הקתולי שבו למדתי התחיל לדבר על מנזרים ועל תומס מרטון. הלכתי לספריית בית הספר ומצאתי את היומן שלו, The Sign of Jonas. קראתי והושפעתי ממנו מאוד. הוא נתן לי תחושה שיש מקום מקלט מכל הסבל, ושכותב הספר שוכן במקום הזה. ככל שקראתי, דבריו נגעו לליבי יותר ויותר, עד שמיהרתי לכתוב למנזר גת'סמני בבקשה להתקבל אליו כנזיר. מטרתי הייתה לשבת לרגליו של מרטון ולקבל את הדרכתו. כילד ראיתי אותו כהתגשמות המסורת המיסטית של האמונה הנוצרית שלי.

עמיר: כנזיר במנזר גת'סמני, האם היה לך קשר אישי קרוב עם מרטון?

ג'יימס: זה היה מסדר נזירים מתבודדים. לא דיברנו בו, אלא השתמשנו בשפת סימנים כדי לתקשר זה עם זה. הרעיון היה להיות לבד בתוך חברותה, לבקש את אלוהים ביחד. חיינו חיים נזיריים בתפילה עמוקה ובעבודה קשה. תומס מרטון היה המדריך של הנזירים החדשים, ועליו הוטלה הכוונתם הרוחנית בתחילת דרכם שם. כנזיר חדש פגשתי אותו מדי שבועיים פנים-אל-פנים להכוונה רוחנית.

אני יכול לספר לך על אירוע משמעותי שקרה לי עם מרטון. בגלל הטראומה שחוויתי בילדותי, הייתי נכנס לחרדה בנוכחותם של בעלי סמכות. כשהתחלתי להיפגש עם מרטון, קולי רעד מרוב המתח שהציף אותי בנוכחותו. הוא שאל אותי מה קורה, ואמרתי שאני בחרדה. עכשיו תראה כמה מבריק הוא, כמה מלא חמלה.

באותה עת בדיוק התחלתי לעבוד בדיר החזירים של המנזר, והוא אמר, "אני רוצה שמדי יום, לפני תפילות הערבית, תבוא לבקר אותי ותספר לי רק על דבר אחד שקרה באותו יום בדיר." וכך היה. הייתי נכנס לחדרו, הוא היה מניח בצד את מכונת הכתיבה, והיינו מתחילים לשוחח: "צבעתי את הגדר", "עיקמתי את הקרסול", "תיקנתי משהו שבור" וכדומה. הוא זכר כל פרט שסיפרתי, והשיחות האלה הציבו את שנינו על מישור שווה.

אני יכול לספר לך על הכמיהה העמוקה לאלוהים שהתעוררה בי בעת שקראתי את ספריו, אבל האמת היא, שמכל מה שלמדתי בהם, דבר לא השתווה בעומקו לשיחותינו על דיר החזירים. זהו מורה. זהו מורה שפוגש אותך איפה שאתה נמצא ונוגע בכאב שלך באהבה, עד שהוא מתמוסס. בשבילי, זוהי מהות המורה.

עם שאלות אלו פניתי גם לראיין את מורה הזן, הפסיכותרפיסט והפסיכואנליסט בארי מגיד (Barry Magid), יורש הדהרמה של שרלוט ג'וקו בק (Charlotte Joko Beck) ומייסד מרכז הזן Ordinary Mind בניו יורק. בארי פרסם מאמרים וספרים על השילוב בין פסיכואנליזה וזן, לרבות הספר Ordinary Mind: Exploring the Common Ground of Zen and Psychoanalysis, שבו הוא שואל וחוקר:

מהו טיב היחסים בין תלמיד למורה זן? האם הם דומה ליחסים שבין מטופל לפסיכואנליסט? עד כמה חשובים היחסים האלו למה שקורה במדיטציה? עמיתים שלי, פסיכואנליטיקנים – המוקירים את האינטימיות, את ההדדיות ואת הקשר שמתהווים עם השנים בינם לבין מטופלים – בטוחים שהיחסים בין תלמיד למורה זן בהכרח מעוותים בגלל בעיות של היררכיה וסמכות. הם שואלים, "איזה מין חופש אפשר בכלל למצוא במסגרת יחסים כל כך פורמליים והיררכיים?" עם זאת, כל מי שהתנסה ביחסי מורה-תלמיד ממושכים יודע להעיד על אינטימיות שנוצרת בהם. על פניו, כמובן, העמדה של מורה זן ביחס לתלמידו שונה מאוד מזו של פסיכואנליסט ביחס למטופל שלו. העמדה הבסיסית של הפסיכואנליסט היא חקירה אישית משותפת; עמדת מורה הזן היא הצבת אתגר, גם אם האתגר הוא להניח לכול להיות כמו שהוא. אני אומר בבדיחות הדעת שההתערבות הפסיכואנליטית הקלסית היא השאלה הסקרנית והמהתלת "מה, באמת?" ואילו התגובה הקלסית של מורה הזן היא "אז מה?!" 

הריאיון עם בארי התקיים בקליניקה שלו בסנטרל פארק ווסט בניו יורק, ובסיומו ביקשתי ממנו שיקשר אותי עם כמה מתלמידיו. הוא הפנה אותי לשתיים מיורשות הדהרמה שלו, קארן טרזאנו (Karen Terzano) וקלייר סלמר (Claire Slemmer), קריינית רקע ושחקנית בדימוס, שמנהלת את מרכז הזן Ordinary Mind. משני הראיונות, הריאיון עם קלייר מיקד לי את השאלה "פסיכולוגי או רוחני", וכן את האופן שבו ההטיות של המורה משפיעות על התלמיד.

בארי מגיד (Barry Magid)

עמיר: האם נהיית מורה זן ופסיכותרפיסט בו-זמנית או שהתחלת עם האחד והוספת את השני?

בארי: למעשה, התחלתי לקרוא ספרים על מדיטציה באותו זמן שהתחלתי לקרוא על פסיכותרפיה ופסיכואנליזה, כך שכבר מההתחלה התעניינתי בדרכים ששתי המערכות הללו, העוסקות בהתמרה אישית, יכולות להדהד זו את זו. במקור, בשנות החמישים של המאה ה-20, כאשר אנשי מקצוע כמו אריך פרום למדו זן בודהיזם, הם עשו זאת כי רצו לפתוח ולהרחיב את הפסיכואנליזה ולאפשר לה להתאוורר. אתה מבין, כשאתה פוגש משהו כמו זן, אתה נוכח שהתמרה רדיקלית של האופי אפשרית גם בלי כל הדברים שהפסיכואנליזה מסתמכת עליהם, והבנה זו פותחת את השאלה מה הכרחי ומה מספיק כדי שתתחולל התמרה, שאלה שעניינה אותי מאוד.

אז כמו שאתה יודע, בדור שלי היו הרבה בעיות עם מורי זן, בעיקר שערוריות מיניות חוזרות ונשנות, שהציבו את השאלה איך יכלו אותם אנשים מוארים להתנהג בצורה כל כך מחפירה. במקרה זה היה לפסיכואנליזה מה לומר על החלקים הלא-מודעים שעלינו להכיר, ועל תהליכי ניתוק מחלקים בנפש, שהתרגול הרוחני לא נגע בהם. אבל בתקופה שאני התחלתי רווח הרעיון שחוויות הארה מחלחלות למכלול האישיות שלך וגורמות לך להתמרה ספונטנית. זה היה אמור לבטל את הצורך בעבודה פסיכולוגית, שמורי הזן נטו באותם הימים להתייחס אליה בזלזול כ"רק פסיכולוגית". הרעיון היה שקיימת היררכיה רוחנית, ושגם אם לפעמים אתה צריך לרדת לרמה הפסיכולוגית, הרמה החשובה היא העליונה, הרוחנית. אני חושב שזה שטויות.

עמיר: למה אתה חושב כך?

בארי: ברור לי שכל פנטזיות ההתעלוּת הללו נובעות משנאה עצמית. אנשים לא סובלים את השכל ואת הגוף שלהם ויוצאים למסע של היחלצות מהם, מסע שיכול להימשך כל החיים. הם רוצים להיפטר מהפגיעוּת, מהכעס, מהמיניות, ומהתלותיות שלהם, ומאמינים שבאמצעות רוחניות יצליחו להגיע ליציבות בלתי חדירה ושאיש לא יוכל עוד לפגוע בהם.

פנטזיה קלוקלת אחרת שמורים רוחניים רבים נענים לה היא של העל-אדם. בגלל שלהיות סתם בן אדם איננה כזו מציאה [מגחך]. זו השלכה של כל הטוּב אל מחוץ לך, עד שאתה מרוּקן מעצמך אבל מלא כוונות טובות. זו העמדה האופיינית של המחפש הרוחני, שה"רוחני" נמצא "שם". עמדה זו משתלבת בדינמיקות לא בדוקות ולא פתורות של שליטה וציות. התוצאה היא שהתלמיד מאמץ עמדה של "איני יכול אומנם להגיע לאידאל הזה, אבל כל עוד אני משלם את המחיר – שהוא לפעמים כספי, לפעמים מיני, לפעמים של השתתפות במבנה הקהילתי – לפחות אני בדרך אליו."

התפקיד העיקרי שלי הוא לגרום לתלמידים שלי להחזיר את מקור המשמעות והערך מהשמיים אל הקרקע של חייהם היומיומיים. מבחינה זו אני תופס את עצמי ואת תפקידי כדתי ולא כרוחני, ההפך מהנטייה של רוב האנשים בימינו.

עמיר: האם אינך מוצא הבדלים במניעים של האנשים שבאים אליך לתרגל זן לעומת אלה שבאים לטיפול פסיכולוגי?

בארי: כפי שאמרתי בריאיון לפני כשנתיים, כולם באים לתרגל מהסיבות הלא נכונות. אני מנסה להטיל אור על האג'נדה הפסיכולוגית המכונה "רוחניות", כשהכוונה היא לרוב "נעלה מהרגיל". הרבה אנשים באים לתרגל זן כשיש להם בראש פנטזיה רוחנית של התעלות, ייחודיות, עצמאות, כמיהה לחיות בממד "גבוה". מטרת התרגול היא לעזור להם להשתחרר מהפנטזיה הזו.

הייתי אומר שאצל 99 אחוזים מהאנשים תרגול הזן מונע מבעיות נפשיות. אנשים באים אליי כי חייהם מורכבים מדי בשבילם וטעונים בכאב ובסכסוכים, והם מחפשים מקום פשוט לחלוטין ונטול כאבים. הם באים כי הם מתקשים מאוד לקבל את עצמם כמו שהם. רבים מהם מתאימים לקטגוריה שאני קורא לה "אנורקסיה רוחנית", כי הם מנסים להיפטר מחלק כלשהו בעצמם שהם שונאים וליצור דימוי עצמי מושלם, אידיאלי. אנשים באים ורוצים להשתמש בתרגול דתי או רוחני כדי לממש את הפנטזיות שלהם.

האם ידעת שוויטגנשטיין רצה שתלמידיו הטובים ביותר ילמדו רפואה והנדסה? הוא התייחס לפילוסופיה בעיקר כתרפויטית ומשחררת חסימות. לטענתו אנשים עוסקים בפילוסופיה כדי להתגבר על הבלבול והעיסוק האובססיבי שלהם ברעיונות מסוימים. אפשר לומר שאנשים עוסקים בפילוסופיה כדי להגיע בסופו של דבר לנקודה שיחדלו לעסוק בה. כך גם מצבם של רבים שבאים לתרגל זן: אם הם יצליחו להתגבר על הבעיות הרגשיות, להתחתן ולמצוא עבודה טובה, אז התרגול מילא בשבילם את תפקידו. מעט מאוד אנשים מרגישים משיכה לחיים הדתיים כייעוד, והם מוצאים את הכניסה לתרגול קבוע וארוך טווח טבעית ומספקת.

עמיר: אם כך אינך מבחין בין "יחסים תרפויטיים" לבין "יחסים טרנספורמטיביים", מחוללי שינוי?

בארי: איני מאמין בהבחנה הזו. זו פיקציה. אנשים הנמצאים בצד ה"טרנספורמטיבי" כביכול, אוהבים לדמיין לעצמם שהם עוסקים בדבר שאינו פסיכולוגי, אבל אני לא קונה את זה.

עמיר: אינך מאמין בכמיהה להתעלוּת ובחיפוש רוחני, שאינם מונעים על ידי התחושה שמשהו אינו כשורה?

בארי: איני חושב שיש דבר כזה. אתה יודע, בצעירותי רבים חיפשו אחר הארה, אבל חיפשו אותה כי היו אומללים וחיפשו הקלה לסבלם. ייתכן שקיימים אנשים שנמשכים לחיים הרוחניים לכשעצמם, בגלל סיבות שאינן פסיכולוגיות, אבל אני עדיין לא פגשתי אותם. אולי אתה אחד מהם. אנשים מונעים על ידי הבעיות האישיות שלהם. נכון שאנשים לפעמים חווים חוויות יוצאות דופן באופן ספונטני, כשהם צעירים, ואז הם מנסים להבין אותן. הם חווים פער גדול בין אותו רגע של פליאה לבין החיים האפורים שהם חיים, והם מחפשים דרך לחבר ביניהם.

עמיר: האם היחסים איתך ממלאים תפקיד שונה אצל תלמידים שבאים אליך כמורה זן ואצל מטופלים שבאים אליך כפסיכולוג?

בארי: אין הבדל, רק המעטפת שונה. ביחס לרוב האנשים גישתי הבסיסית היא "מה לא בסדר? מה אתה חושב שחסר לך? מה אתה חושב שמקולקל? מה קשה לך לקבל בעצמך? האם נוכל ליצור מרחב בו תוכל לקבל את החוויה שאתה נוטה לברוח ממנה?" זה אותו הדבר. אנשים שונים נמשכים לכיוונים שונים, אבל בעיניי אין הבדל גדול.

אני מקווה שתפגוש כמה מתלמידיי ותשאל אותם על היחסים בינינו. למשל, אחת מהן הייתה נזירה במשך כמה שנים לפני שפגשה בי, והיא הייתה מאוד מסורה, מאוד מוכשרת ומאוד מדוכאת. הסיבה לכך הייתה שהיא לא רצתה לגעת בשום דבר פסיכולוגי ורגשי, וחלק רגיש ופגיע בנפשה פשוט דוכא. היא נתקלה בספרי ויצרה איתי קשר. התכתבנו, ובסופו של דבר נפגשנו. החוויה שלי מאותה פגישה הייתה כאילו רק השקיתי אותה במעט מים, והיא מייד פרחה. זה היה ספונטני לגמרי. דבר דומה קרה עם כמה אנשים שהגיעו אליי לאחר שהתנסו בתרגול כלשהו במשך שנים רבות, כשהם רצים ורצים אחרי איזשהו "גזר" – אני הצלתי אותם מזה.

עמיר: האם אתה עצמך זקוק להיות מורה זן עם תלמידים כדי להמשיך להתפתח, להעמיק ולהתבגר?

בארי: זה פשוט מה שאני עושה. איני רוצה להיות מובטל. [מגחך]

עמיר: לא היית הופך למובטל – הייתה נשארת לך עבודתך כפסיכותרפיסט.

בארי: זו אותה עבודה. זה דבר אחד. זו הדרך שבה אני משתמש בכישרונותיי ובתחומי העניין שלי. אני זקוק לתלמידיי כדי לעשות זאת ממש כמו שאינך יכול לשחק בייסבול לבדך. אני זקוק לכל האנשים האלה כדי שיתקיים משחק. איני חושב כלל על ההתפתחות הרוחנית שלי, למען האמת ממש לא אכפת לי ממנה. ברור לי שאני יכול לנסות להיות קצת יותר סבלני וקשוב לאנשים ופחות עסוק בעצמי, אבל למען האמת, אני חושב שזה פחות או יותר מי שאמשיך להיות, ואין לי כל בעיה עם זה. אני עושה מה שאני עושה, זה מתאים לקבוצה הקטנה של האנשים שבאים אליי, ואני מקווה שאמשיך לעשות זאת במשך עוד כעשור.

עמיר: אני מניח שביחסים של חלק מתלמידיך איתך יש מרכיב של טרנספרנס, של העברה פסיכולוגית של אהבה, הערצה ואידאליזציה. איך אתה מתייחס אליה או עובד איתה?

בארי: העברה, הערצה ואידאליזציה נחוצים ובלתי נמנעים ביחסים כאלו, ועם הזמן הם אמורים להבשיל להפנמה של ערכים ושל התרגול, כך שבסופו של דבר נרגיש שאנו עושים דברים ביחד. אני רואה זאת ביחסיי עם המורה שלי, ג'וקו – בתחילה הערצתי אותה, אבל עם הזמן הפנמתי את התרגול ואת הערכים, כך שלא היו עוד חיצוניים לי. אידאלית, כך אמור לקרות לתלמידים.

עמיר: שאלה אחרונה – איך אתה נמנע מליפול למלכודות האידיאליזציה של תלמידים, שמורים רבים נפלו בהן? 

בארי: אני חושב שתמיד צריך להיות זהיר ביחס למידה שבה הערך העצמי שלך תלוי בהערצת התלמידים. בשבילי זה קל יחסית, כי אני לא כל כך כריזמטי [מצחקק]. אבל אותו הדבר מתרחש גם במשרדו של הפסיכואנליסט, ואנו לומדים להתמודד בעזרת הרבה תרגול עם הצורך של אנשים בנו, ולא פחות חשוב, עם הצורך שלנו בהם. חשוב שלא נדמיין עצמנו לא פגיעים או לא תלויים באחרים. נראה לי שהאנשים המסתבכים בצרות אמיתיות הם אלה המכחישים את הצרכים האישיים שלהם, ואז מופתעים כשהללו מתפרצים פתאום.

קלייר סלמר (Claire Slemmer)

קלייר: בשיחתי הראשונה עם בארי הוא שאל אותי: "למה באת לכאן? למה את מתרגלת מדיטציה?" עניתי: "אני רוצה להבין את פשר הקיום, לדעת מדוע אני כאן, ומה כל זה. אני רוצה להבין מה מסתתר מתחת לגן המשחקים שנקרא 'חיים', שבו אנו משחקים." הוא אמר: "טוב, ומהי הסיבה האמיתית לכך שאת מתרגלת מדיטציה?" עניתי שאחשוב על כך ושאחזור אליו עם התשובה. חשבתי והגעתי למסקנה, שהסיבה האמיתית היא שאני רוצה לווסת את רגשותיי, כי הרגשתי שהם שולטים בי ושאני מטולטלת כל הזמן על ידם, בעיקר ביחס לעבודה וביחסיי עם גברים. זו הייתה נקודת המוצא של יחסינו.

עמיר: במבט לאחור על חילופי הדברים האלו ועל שתי התשובות השונות שנתת לבארי, איזו מהן הייתה אמיתית יותר?

קלייר: אני חושבת ששתיהן היו אמיתיות. הוא נוטה לראות דברים מהזווית הפסיכולוגית, לפיה כל המניעים שלך נובעים מילדותך ומהאופן שבו גדלת; אבל לי נראה שאנשים מסוימים נוטים לתמוה על משמעות החיים, ותמיהה זו מלווה אותם לאורך חייהם. כנראה שאני אחד האנשים האלו. לפיכך התשובה היא "גם וגם". רציתי להבין את פשר הקיום וגם רציתי למצוא דרך לחיות בצורה שפויה ולהיות מאושרת. ייתכן שבארי יגיד שגם העניין שלי ברוחניות הוא תוצאה של ההתניות הפסיכולוגיות וחוויות הילדות שלי. זו גם אפשרות.

עמיר: כיום יש לך תלמידים משלך. אם תלמיד היה משיב לשאלותייך כמו שאת השבת לבארי בשיחתכם הראשונה, איך היית מגיבה? אני שואל זאת כיוון שבכל מסורת יש כמובן הבדלים בין מורים שונים, הנובעים מחוויותיהם בחיים, מהאישיות שלהם, מנטיותיהם הפילוסופיות וכולי, ולמרות שאת יורשת הדהרמה של בארי, נשמע שנקודת המבט שלך שונה מעט משלו.

קלייר: אם תלמיד היה בא אליי ואומר את אותם הדברים, אני לא חושבת שהייתי שואלת אותו מהי הסיבה האמיתית. נראה לי שהייתי מתייחסת לשאלותיו הקיומיות כמו שהוא מציג אותן, הייתי מכבדת את המקום שממנו הן באות, וזו הייתה נקודת המוצא של שיחתנו.

עמיר: האם זו רק נקודת מוצא, או האם את חושבת שההתייחסות של אדם למסע חייו כולו תלויה בנקודת המוצא הזו?

קלייר: כשאמרתי שהייתי מכבדת את בחירתו של התלמיד לצאת לדרך משאלותיו הקיומיות, אין פירוש הדבר שבהמשך לא הייתי מכוונת אותו לעבר הצדדים הפסיכולוגיים. הצדדים הקיומיים והפסיכולוגיים של החיפוש כרוכים לגמרי זה בזה. אני חושבת שהנתיב הפסיכולוגי מוביל בסופו של דבר להכרה שאין "אני" קבוע; שאתה חלק ממכלול עצום אחד שנמצא בשינוי תמידי. הוא מוביל אותך לטרנספורמציה שאליה התייחסת.

בראיונות שערכתי בעקבות הראיונות עם בארי וקלייר, סיפרתי למרואיינים על טענתו של בארי, על שאין הוא רואה הבדלים במניע הבסיסי בין אנשים הבאים אליו לטיפול פסיכולוגי לבין הבאים אליו כדי לתרגל זן. שאלתי אותם אם הם קולטים דברים דומים אצל תלמידיהם. בריאיון עם מורה האדווייטה ג'יימס שוורץ (James Swartz, פרק ו) הוא ענה לי כך:

אני מסכים שכולם מונעים על ידי דבר אחד ועל ידי דבר אחד בלבד, ואם לכך הוא התכוון, אז אני מסכים איתו. אבל מהו אותו דבר אחד המניע את כולם? זו הכמיהה להיות חופשי. לפיכך אדם המחפש סיוע בפסיכותרפיה רוצה להיות חופשי – ממה? ממגבלות סובייקטיביות. ואדם שבא לוודאנטה1 רוצה גם הוא להיות חופשי ממגבלות סובייקטיביות. ומה ההבדל בין ודאנטה לפסיכותרפיה? שבשבילנו ה"אני" אינו אותו אדם הסבור שיש לו מגבלות פסיכולוגיות. אנחנו עושים לו היכרות עם האני-שמעבר-לאני, עם המודעות עצמה. ידע זה שם במקום את אותו אדם קטן שהוא חושב שהוא, ואז הבעיה הפסיכולוגית מצטמקת. לכן בפסיכותרפיה יכולים אומנם לשחרר אותך מבעיות מסוימות, אבל לא יכולים לשחרר אותך מעצמך! [צוחק], כי אני רוצה להיות חופשי מעצמי, ממני, מאותו אדם שאני מאמין שאני. בפסיכותרפיה מניחים שאותו אדם הוא אמיתי ורוצים לתקן אותו. זהו עיקר ההבדל בין ודאנטה לפסיכולוגיה. אבל זה נכון שהמניע הוא אותו מניע בכולם, והוא הרצון להיות חופשי.

נקודות המבט השונות מאוד, המנוגדות אפילו, של בארי מגיד וג'יימס שוורץ בנוגע למטרת ההתפתחות וההתעוררות הרוחנית, מזמינות סדרת שאלות: למה מורים רוחניים רבים מדגישים ומבליטים את ההבדלים (או את ההבדל האחד החובק כול) בין ההבנה, הגישה והתורה שלהם לבין ההבנות, הגישות והתורות של מורים אחרים? איזו מטרה הדבר משרת? ומה מוקרב על מזבח ההבלטה של ההבדלים האלו?

קל לייחס את הדגשת ההבדלים ל"נרקיסיזם של ההבדלים הקטנים",2 אבל אם כך נעשה, אנו עלולים להחמיץ אפשרות לקו מחשבה אחר, והוא שהמורה צריך לעשות זאת כדי למלא את תפקידו. הביקורת של בארי וג'יימס, למשל, כלפי גישות ומורים אחרים, משרתת היטב את מטרותיהם בהנחיית האנשים שבאים אליהם, וייתכן שהיא אפילו חיונית לשם כך. בארי רוצה שהאנשים הבאים אליו יזנחו את חלומם להגיע למצב של "יציבות בלתי חדירה", ושיתמסרו עם כל הלב לחיי היומיום שלהם. הגחכה של "פנטזיות ההתעלוּת" יכולה לדידו לשרת היטב את שיטת ההוראה שלו. ג'יימס לעומתו רוצה שאנשים יגלו חופש מהצורך להיצמד ל"אני" דמיוני. הדגשת ההבדל בין המטרה של הפסיכולוגיה – לשחרר את האדם מבעיות ספציפיות, לבין המטרה של הוודאנטה –" לשחרר אותך מעצמך", יכולה להיות אמצעי לגילוי חופש זה.

לכל מורה יש הטיות – פסיכולוגיות, תרבותיות, פילוסופיות ורוחניות – שהוא על פי רוב מווסת את רמת הדגשתן לפי רצונו וצרכיו, מהסיבות שתוארו לעיל ואחרות. מה השפעת ההטיות האלו על התלמידים? אם תרופה לאדם אחד יכולה להיות רעל מסוכן לאחר, אזי כיצד ההטיות של המורה עשויות לשרת את כל תלמידיו השונים? האם כלל יכול המורה לראות את התלמיד ואת צרכיו הנפשיים והרוחניים מבעד להטיותיו ונטיותיו? האם יש באפשרות התלמיד לזהות את הטיות המורה ככאלה, להבין שראייתו של המורה אינה חפה מעיוותים, ועם זאת להפיק את מלוא התועלת מיחסיו עם המורה?

שאלות אלו צפויות להישאר פתוחות וחיות ולהזמין התבוננות וחקירה מתמשכות. את הפרק אסיים עם תגובתו של מורה הוויפאסנה סטיבן פולדר בריאיון שערכתי איתו (פרק ב). לאחר ששמע על הריאיון שערכתי עם בארי, שאלתי אותו מה הם לדעתו מניעי האנשים הבאים אליו לתרגל מדיטציה. וכך הוא השיב:

זו שאלה מעניינת. הייתי אומר שכמורה מוטל עליי להעמיק ולהרחיב בהתמדה את המניע המקורי, יהיה אשר יהיה. אכן, אנשים רבים מגיעים לתרגול מדיטציה בגלל מיגרנות, נדודי שינה, מצבי רוח קשים וכן הלאה. בעיניי זה לגיטימי לחלוטין, ואני אומר "בסדר, בוא נתרגל." עם ההתקדמות בתרגול אני מעודד גילוי או עידון של מניעים עמוקים יותר. הסיבות לטיפוס על הר עשויות להשתנות לאורך הדרך תוך כדי הטיפוס עליו. אולי למרגלות ההר תאמר: "אני רוצה לטפס על ההר כדי לרפא את פצעי הילדות שלי. הייתה לי ילדות נוראה, אני סובל מחרדות, ועליי לטפס על ההר הזה כדי להשתחרר מכל אלה." אז אענה, "בסדר, בוא נתחיל. אני אעזור לך, נטפס יחד." נתחיל לטפס ביחד, ואחרי כמה מאות מטרים של טיפוס אגיד: "הי, ראית את הפרחים הכחולים הקטנים שלצד השביל?" אתה תאמר "כן, הם יפים," ואני אציע "בוא נקדיש יותר תשומת לב לפרחים." לאחר מאתיים מטרים נוספים אציע, "בוא נקדיש תשומת לב לפרחים שבתוכנו תוך כדי הליכה," ואתה תאמר "או, כן, יש בתוכי פרחים..." כל המניע הפסיכולוגי שהיה לך בהתחלה עבר זיקוק והתמרה. הוא הופך לכמיהה לחופש מוחלט. בסופו של דבר גם הוא מתפוגג, ואין עוד צורך להיות במקום אחר מהמקום שבו אנו נמצאים ולהיות שונה ממי שאנחנו. ההר נעלם, וכעת הטיפוס זהה לקיום עצמו.

 

הערות

  1. ודאנטה (Vedanta) היא אסכולה פילוסופית-מיסטית בהינדואיזם אשר עוסקת בטבע המציאות וממוקדת בחקירה והתבוננות פנימית. היא כוללת מספר אסכולות, הנבדלות בגישתן כלפי היחס שבין עולם הזמן והחומר לבראהמן, מהותו המוחלטת והאינסופית של היקום.

  2. "הנרקיסיזם של ההבדלים הקטנים" (narcissism of minor differences) הוא ביטוי שטבע פרויד ב-1917 כדי להסביר את הבחנתו, כי אנשים וקהילות החולקים ביניהם הרבה מהמשותף ושונים רק מעט זה מזה, נוטים להיות עוינים זה לזה יותר מאשר אנשים וקהילות שההבדלים ביניהם גדולים. לטענתו, הם נוטים להגזים ולהגחיך את תכונותיו של "האחר הסמוך" בגלל רגישות יתר נרקיסיסטית לפרטים המייחדים ומזהים אותם.

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.