הלא-מודע הוא חוליגן: רשמים מערב עיון על שירתה של חדוה הרכבי
מאת חלי טל שלם
ערב העיון ״שותקת בשפה שאינה משתמעת לשתי פנים״ התקיים ב-28.06.18 בתל-אביב, במסגרת סדרת המפגשים של האגודה לפסיכותרפיה פסיכואנליטית: "הדי האמנות בנפש, הדי הנפש באומנות“.
העומסים בכביש של לילה-לבן תל אביבי הובילו לכך שנכנסתי אל אולם בית השחמט בזמן שד"ר דנה אמיר והמשוררת חדוה הרכבי כבר ישבו על מעין במה כשמולן קבוצת אנשים שותקים שתיקה של מטפלים. שתי נשים אחרות עמלו נרגשות על השמעת שיר בהפתעה לחדוה, שכתבה את המילים. השיר הולחן על-ידי נחצ‘ה היימן ובוצע על-ידי חני לבנה, שקולה מילא את החלל הגדול. נדמה היה שהרכבי מוחה דמעה נסתרת תוך שהיא קשובה לשיר ההפתעה. אמיר שלצדה חייכה ולרגע אפשר היה לראות את הילדה שהיתה, כששאלה בסיום השמעת השיר: "יש עוד?“.
הד השיר וההפתעה ליוו את השיחה כולה, ובנוסף לכך לקראת סיום המחשב הסורר השמיע שוב את השיר מבלי שהצליחו לעצור זאת, כך שהוא הסתובב לו בחלל החדר בלי שליטה. גם מכשירים נוספים בערב עתידים היו להתנהג כך: המיקרופון השמיע את קולות הדוברות בליווי הד, שנשאר למרות הניסיונות לסדר זאת. נדמה היה לי שכל המכשירים האלקטרונים נמסו למשמע קולה של הרכבי מקריאה משיריה, ולמשמע המילים. בחרתי בסקירה זו להתמקד בפואמה אחת מבין השירים שהוקראו,1 מכיוון שהיא הרעידה בי משהו יותר מכולם, וכן כי טמנה בחובה מוטיבים רבים עליהם דיברה אמיר בהרצאתה. המעברים שהתרחשו בערב בין הקריאה הפרועה והמסחררת בפואמה הזו, לבין הניתוח שלה בהרצאה והדיבור אודותיה בשיחה עם הקהל הוביל אותי לכתוב גם את רשמי הערב באופן דומה, כך שמקטעים מהפואמה פזורים לאורך הסקירה.
"הַמֹּחַ שֶׁלִּי צָלוּל כְּמוֹ יָם זַךְ.
אֲנִי, בְּחַיַּי אֲנִי,
צוֹעֶדֶת לְאֹרֶךְ פְּרוֹזְדּוֹר אָרֹךְ וְלָבָן,
מְשַׂחֶקֶת עִם אֵשׁ, עִם מַיִם, עִם חוֹל,
גּוֹרֶרֶת אֶת הַלֹּא־מוּדָע הַבַּיְתָה"
אמיר, פסיכולוגית קלינית, פסיכואנליטיקאית מנחה בחברה הפסיכואנליטית בישראל, חברת סגל וראש מסלול הדוקטורט הבין-תחומי בפסיכואנליזה באוניברסיטת חיפה, משוררת וחוקרת ספרות, הנחתה את הערב כולו ברגישות רבה לצד הרכבי. היא המתיקה איתנו את סודן המשותף "אנחנו עוד לא החלטנו מה יהיה בערב הזה". מיד לאחר מכן אמרה ששיריה של הרכבי עושים חשק לכתוב ולא רק לקרוא. בכנות מרגשת שיתפה אמיר כיצד בהיותה בת 19 פגשה בספר שיריה של הרכבי והיתה בשוק. "הרבה יותר מהתוכן, החופש לשבור את חוקי הז'אנר השבור ממילא. חדוה חותרת תחת כל החוקים, מפוררת כל דבר… איזה חופש לחתור תחת הגבולות“. הערב, הבהירה אמיר, יהיה ניסיון להבין מה זה החופש הזה שבשירה "לאיזה טריטוריות ואקס טריטוריות מצבי תודעה“ היא הגניבה חיוך באומרה "יכול להיות שלא יהיו תשובות". אמיר הזמינה את הרכבי לקרוא שני שירים מתוך הספר. הרכבי נעמדה על מגפיה השחורים, שהשילוב ביניהם לבין תלתליה האפורים עורר בי את המחשבה שככה נראתה מכשפה בחלומותיי המוקדמים. קולה, שהיה נשמע לי חורך ומכשף (מי שלא שמע את הרכבי קוראת משיריה, לא שמע מכשפה מימיו) הרגיש כממלא את החלל באבקה מהפנטת - כשקראה "הזיכרון היה כחול" הכל הפך כחול ושינה צורה בהתאם למילים, וכשהייתה חזרה (ויש חזרות לא מעטות) בשירה החלל נמלא בחזרה הזאת כמו אותיות שמתכווצות ומתרחבות. בהמשך התגנב חיוך דק אל קריאתה של הרכבי וההד המוגזם של המיקרופון הסורר אף העצים את אוירת הכשף הקיימת ממילא בחלל בית השחמט.
״יוֹרֶדֶת לַכְּבִישׁ, יוֹרֶדֶת לַגַּן, יוֹרֶדֶת לַשּׁוּלַיִם,
מְנַתֶּרֶת עַל רִצְפַּת בֶּטוֹן שֶׁל מִשְׁתָּנָה צִבּוּרִית, שָׁרָה
בְּקוֹלֵי קוֹלוֹת "שָׁמַיִם הֵם תָּמִיד שָׁמַיִם. גַּם כְּשֶׁאֵין. גַּם כְּשֶׁיֵּשׁ",
חשבתי על בריאת העולם, על המים אשר מילאו את העולם בתיאום הרמוני רחמי ומושלם ונפרדו לשמים וים. על התוהו הזה שכאילו סודר והנה באה הרכבי ומזכירה את קיומם של השמים שהיו מים ואת התחושה המשתנה בין היש לאין בזמן שהשמים נשארים שם, בלי קשר למה שמתרחש בנפש.
"מְנַשֶּׁקֶת אֶת יְדֵי הָעוֹבְרִים וְשָׁבִים,
מְבָרֶכֶת אוֹתָם לְשָׁלוֹם,
מַצִּיעָה לָהֶם פִּרְחֵי־שֶׁמֶשׁ, חֲרוּזִים לְבָנִים, דְּבַשׁ, עֲנָנִים,"
ראיתי אותה בעיני רוחי, מציעה לעוברים ושבים את כל אותם הדברים היפים והדבשיים שבחלקם ניתן לגעת וחלקם מתמוססים. על המסך מאחורי אמיר והרכבי הוקרן מאמרה של אמיר (2016) "שותקת בשפה שאיננה לשתי פנים": עיון פסיכואנליטי בשירת חדוה הרכבי״, ואמיר קראה ממנו ומדי פעם פנתה אל הרכבי כדי שתקרא עוד משיריה.
"השירה של חדוה הרכבי היא שירה שפוגשת את הזר בכל זרותו, גם כשהוא טמון במעטפת מוכרת. השימוש הזר שלה בשפה הוא כזה שחורג מן השימוש הבלתי רגיל, הייחודי לשירה באשר היא. זהו שימוש מטפורי לכאורה – שלמעשה מחולל באמצעות המילים סצנה קונקרטית שבתוכה הן מגובבות כעצמים, נדחקות אלה אל אלה כיצורים חיים, מככבות במערכה תיאטרלית שהמעמד שלהן בה איננו סמלי למרות שהוא מחולל תהליך סמלי לעילא ולעילא בקורא. אין מדובר רק בתיאור של חומרים מסדר השיגעון. מדובר בהפעלה של השיגעון בשפה עצמה." (אמיר, 2016).
"מְמַצְמֶצֶת לְעֵבֶר מְנַקֵּה הַשְּׁמָשׁוֹת הַקָּטָן
הָהּ, מְנַקֵּה הַשְּׁמָשׁוֹת הַקָּטָן,
מָה שֶׁרוֹצֶה מְנַקֵּה הַשְּׁמָשׁוֹת הַקָּטָן,
— מָה שֶׁמֵּנִיעַ אֶת מְנַקֵּה הַשְּׁמָשׁוֹת הַקָּטָן — "
לפתע, כשהרכבי קוראת את זה כך, מצאתי עצמי מבינה כי "מנקה השמשות הקטן" הוא משחק מילים מרתק – הוא לא רק איש שנראה קטן ממרחק מכיוון שמנקה את שמשות החלונות הענקיים מבחוץ לבנין. אלא, אולי הוא יכול להיות מישהו שמבריק כוכבי לכת שיצר, כלומר אלוהים?
"כְּלוֹמַר,
אֲנִי רוֹצָה לוֹמַר
הַלֹּא־מוּדָע הוּא חוּלִיגָן.
הַלֹּא־מוּדָע הוּא חַיָּתִי.
הַלֹּא־מוּדָע הוּא פָּרָדוֹקְס.
הַלֹּא־מוּדָע הוּא הֶכְרֵחִי.
וַאֲנִי שֶׁכָּל כָּךְ הִרְבֵּיתִי לְהִתְכַּרְבֵּל יַחַד אִתּוֹ, כָּכָה, פָּשׁוּט,
לַהֲזוֹת עַל יְצוּעוֹ, לְצִדּוֹ, בָּעֶרֶב, אוֹ בַּלַּיְלָה, אוֹ בַּבֹּקֶר,
בַּצָּהֳרַיִם, בֵּין הָעַרְבַּיִם, בַּקַּיִץ, בַּפְּרָחִים, בַּדֶּשֶׁא, "
"התחביר הקטסטרופלי המאפיין את השירה הזאת" קראה אמיר מתוך מאמרה "מכונן מודוס מיוחד של עדוּת שאיננו מעדן או ממתן את חווית האסון ואיננו קורא לה בשם, אלא שוסע בה שסע ומדמם דרכו. השסע התחבירי מתרחש באמצעות המתקפה על כל חוקי הלוגיקה הרווחת [...] בתוך הלוגיקה הפרועה הזו פנים הוא חוץ, זמן הוא מרחק, והדבר הקרוב ביותר ל"אני" הוא "מישהי אחרת" המתמצאת בי" (אמיר, 2016).
בדברים אלה אמיר מתכוונת לדמותה של ראנא בספר שיריה של הרכבי ”ראנא", שבו משתקפות הדמויות האחת דרך עיני השניה.
"השפה איננה מכילה אלא את הדברים כשלעצמם. מילים, בתוכה, אינן פעולה של ייצוג. הן צעקה, הן צואה, הן קיא. גם אם אצל הנמען הן יוצרות תהליך מפותח, תהליך המחלץ משמעות – עבורה הן פעימות הלב עצמן, חרחור הנשימה או החנק, מגע הלשון בחיך." (שם, שם)
וזה עובר, חשבתי לעצמי, בדרך בה הרכבי קוראת, בדרך בה המילים מסודרות על הדף, נקראות בקצב המיוחד להן. במוסיקה שלהן.
"בַּשְּׁבִילִים, בַּשָּׂדוֹת, בֵּין הַקּוֹצִים,
בַּחוֹל, בַּשִּׁטְפוֹנוֹת, בַּמִּדְרוֹנוֹת,
בַּנְּדוּדִים, בֵּין הַגְּבָעוֹת הָאֲדֻמּוֹת,
לְיַד שַׁעַר הַסּוּסִים,
מֵאֲחוֹרֵי הַבִּנְיָנִים הַגְּבוֹהִים,
בַּחֲדָרִים אֲחוֹרִיִּים,
עַל מִטָּה מִתְקַפֶּלֶת,
בַּכֻּרְסָה,
בַּסָּלוֹן,
עִם הַגַּב לַשָּׁעוֹן,
עַל בִּרְכֵּי מְנַקֵּה הַשְּׁמָשׁוֹת הַקָּטָן
זֶה הָיָה רֶגַע כַּבִּיר:
לָשֶׁבֶת עַל בִּרְכֵּי מְנַקֵּה הַשְּׁמָשׁוֹת הַקָּטָן,
לְבוּשָׁה צְעִיפִים אֲדֻמִּים וְחוּמִים וּכְתֻמִּים,
מְפַזֶּרֶת אַבְקָה רוּחָנִית
עַל הָעֵינַיִם שֶׁלּוֹ.
מַעֲנִיקָה לוֹ.
כְּאִלּוּ.
אַחַר־כָּךְ כְּלוּם.
כְּלוּם כְּלוּם כְּלוּם "
"הריק ששאב לתוכו את השפה ואת היכולת להידבר בה“, ביארה אמיר, ״הופך בשירים אלה לשפה מדברת ונדברת" (שם).
"זֶה הָיָה רֶגַע כַּבִּיר: לְהַרְעִיד אֶת הַתְּכֵלֶת בַּשָּׁמַיִם, בָּאֲדָמָה, בַּשֶּׁמֶשׁ, בַּיָּם
וְכָל אֵלֶּה, אוֹ, קוֹלוֹסָלִי מִזֶּה: לְהַגִּיד לוֹ לֹא לֹא לֹא לֹא לֹא לֹא לֹא לֹא לֹא״
החזרה הן על המילה כביר (איזו מילה אדירה) והן על המילה לא שוב ושוב ושוב ושוב מטלטלות. אמיר התייחסה אל החזרתיות בשיריה של הרכבי בצורה מקורית ומעניינת, כמו מתבוננת בה דרך עדשת המיקרוסקופ: "...מול התוהו ההולך ומשתלט עליה, היא מציבה את הפולחן החזרתי כחיץ אחרון, כצורה ריתמית של ארגון התוהו". (אמיר, 2016)
החזרה הריתמית השקולה לרשת הנפרשת מעל תהום פעורה, לדברי אמיר:
"מפנה את מקומה לחריזה פרימיטיבית יותר ויותר, מכנית יותר ויותר. למעשה אין זו עוד חריזה אלא חזרה מונוטונית על מילים" (שם, שם). אותה חזרה מונוטונית נוקשה וכמעט אוטיסטית, טענה אמיר, היא זו המאפשרת "את החזקת האיברים השונים יחד מבלי שהיא כופה עליה ידיעה שהיא למעלה מכוחה לשאת, זיכרון שהוא למעלה מכוחה לזכור" (שם, שם).
- פרסומת -
״זֶה הָיָה רֶגַע כַּבִּיר:
לְהִתְפַּקֵּעַ מִבֶּכִי.
לְהִתְפָּרֵק לְגוֹרְמִים.
לְהִתְפּוֹרֵר מִבִּפְנִים.
מִבַּחוּץ.
לְאַבֵּד צוּרָה"
אז מי את, חדוה? שאלה אמיר כשפתחה את השיחה לקהל - מי את במציאות, מלבד השירים? חדוה חייכה לראשונה וסיפרה שנולדה וגדלה בקיבוץ דגניה ב', שהיו לה תלתלים בלונדיניים שירליטמפליים, שעברה לירושלים ולמדה בבצלאל ושהיא מציירת. אמיר שאלה אותה מה ההבדל בעיניה בין אמנות פלסטית כציור לבין שירה. הרכבי חשבה לרגע לפני שענתה ואמרה כי בבסיס הכל ישנה המוסיקה - "לפעמים אני מרגישה את המוסיקה של השיר לפני שאני יודעת את המילים" אמרה הרכבי ואמיר הנהנה בהסכמה, כמו ידעה על מה היא מדברת. "ולכל הדברים יש מוסיקה" אמרה הרכבי, "והמוסיקה היא בצבעים".
אני נזכרתי בפרחי הזמן בעלי צבעים וצלילים נדירים. בפרחים הללו פגשה הילדה המתולתלת "מומו" במסעה להחזרת הזמן האבוד לאנשים. זאת באמצעות יכולת ההקשבה הנדירה שלה, המשפיעה על הילדים והמבוגרים בעיר לשוחח זה עם זה, לשחק ולדמיין. בסיפור זה, יום אחד מגיעים לעיר אנשים קטנים, כמעט בלתי נראים בחליפה אפורה ומגבעת נוקשה, בידם מזוודה אפורה קטנה, ובפיהם נעוץ דרך קבע סיגר קטן בעל ריח מוזר. מלווה אותם משב צינה מוזר ומטריד. לאחר הסבר קצר ומהפנט משכנעים האנשים האפורים את בני האדם שעליהם לחסוך בזמן. משמעות החיסכון בזמן היא להפסיק לעשות דברים חסרי תועלת, כביכול, כמו ביקורי חברים או טיפול בבעלי חיים אהובים. במקומם הם ממליצים לחסוך לכאורה את הזמן ב"בנק הזמן", בניהולם של אותם אדונים אפורים, על מנת שיהיה מוכן לשימוש לעת זקנה. אך הזמן נגנב על ידי האדונים האפורים. את מומו מתקשים האדונים האפורים לשכנע לחסוך בזמן והיא מהווה עבורם מטרד וסכנה לחשיפת סודם. כשמומו מגיעה אל המאסטרו סקונדו הורה האחראי על זמנם של בני האדם – הוא מאפשר לה ורק לה להכנס אל ההיכל הקדוש בו מושמעת מוסיקה מיוחדת במינה עם כל פרח זמן של אדם שפורח וקמל. הבטתי בהרכבי וזיהיתי בה את מומו הילדה חסרת הגיל שנוגעת בפרחי הנפש, קשובה למוסיקה שלהם. רואה את הצבעים האמיתיים ומשוררת אותם.
״— לְאַבֵּד כָּל מָה שֶׁנֶּפֶשׁ צְרִיכָה —
לִהְיוֹת עֵשֶׂב. קַשׁ. זֶרֶד. קְלִפָּה. פֵּרוּר. חֹפֶן אָבָק. שְׁלוּלִית אֲדֻמָּה. שׁוּם דָּבָר.
לְהֵרָגַע. לָנוּחַ. לְהַשְׁקִיף מִמֶּנִּי וָהָלְאָה
שֶׁמָּא אֵינֶנִּי אֶלָּא״
"והמוסיקה היא בצבעים" – החזירה אותי הרכבי לשאלתה של אמיר על ההבדל בין אמנות פלסטית לשירה - ״...שירה היא בשחור-לבן״. אמיר נשאלה האם היא מסכימה עם קביעה זו של הרכבי, והשיבה "אני יכולה להבין למה חדוה אומרת שבשבילה השירה היא שחור-לבן, היא כל-כך בקצוות שם. אני מרגישה משהו אחר אבל בהחלט מבינה כשחדוה מדברת על כך שהשירה היא שחור לבן״.
״נִזְכַּרְתִּי בְּלֵאָה.
בְּרִנָּה.
בְּהֵלִית.
וְלִשְׁמֹעַ אוֹתָן נִכְנָסוֹת לַזִּירָה.
זֶה הָיָה רֶגַע כַּבִּיר.
בִּלְתִּי נִתְפָּס.
כְּמוֹ הֶאָרָה.
וְעָשִׂיתִי תְּנוּעוֹת שֶׁל שֶׁמֶשׁ גְּדוֹלָה,
חֵלֶק אֶחָד הָיָה בְּפִּיגָ'מָה, וְחֵלֶק אַחֵר כְּבָר לֹא הָיָה ״
ותוך כדי הקשבה לקולה החורך של הרכבי, דמיינתי אשה-ילדה בפיג'מה (בדומה אולי לילדת הסוכר המרחף ששולי הפיג'מה שלה נגוסים על ידי השיר בשירם של עלי מוהר ויוני רכטר) על העשב הרטוב בחוץ צרה שמש בידיה כמו תנועת מלאכים שילדים עושים בשלג. והתנועה היא גדולה, בניגוד למנקה השמשות הקטן, היא גדולה כמו השמש עצמה והפיג'מה כבר אינה שלמה, אין בה צורך. יש בה חלק אחר וחלק אחר כבר איננו. איזה חלק? אולי זה שהצמיח כנף. זה החובר אל מנקה השמשות הקטן בתנועות עגולות.
״וְאָז לֵאָה, שֶׁהִיא גַּם רִנָּה, שֶׁהִיא גַּם הֵלִית, שֶׁהִיא גַּם לֵאָה,
וְכֻלָּן יַחַד מַבִּיטוֹת בִּי בְּקִרְבָה,
מְרִימוֹת אֶת יְדֵיהֶן לְמַעְלָה,
מַחְזִירוֹת אֶת צָהֳלַת־הַחַיִּים שֶׁלִּי
אֶל הָאַטְמוֹסְפֶרָה"
המיקרופון הועבר לקהל, מקרטע, קוטע, מדדה. חשבתי שמוטב היה לו נשאר על הבמה מונח בין אמיר להרכבי, בבועה המוגנת. לאחרונה אני מבינה בעוד ועוד ערבים מן הסוג הזה כמה הפניה הישירה אל האמנית עלולה לסדוק בהרצאה כולה. משהו שם משתבש ומתבלבל. היצירה בפני עצמה כבודה במקומה מונח, והפניה הישירה אל האנשים היוצרים מבלבלת גם את השואלים וגם את הנשאלים. אנשים ניסו לומר דברים, אבל הרכבי לא הבינה. בסוף תיאור של מישהי מהקהל היא פנתה אליה בחזרה ואמרה "אז מה כאן השאלה?“. אמיר ניסתה לתווך והזכירה לה שמדובר בקהל של מטפלים, שלא בהכרח שואלים.
כשכבר מישהו שאל, הוא הציג תיאוריה על ביטוי הנפרדות בשירים, הצביע על כך שבהתחלה אין ״אני״ בשירים ומנגד כל העולם הוא ״אני״, ולאט לאט מתגבש העצמי עד הנפרדות. לאחר דבריו הוא שאל מה ההבדל בין חדוה האדם במציאות לבין חדוה המשוררת המופרעת. ואני בלעתי רוק וכל-כך קיוויתי שהיא לא שומעת. ובאמת היא לא שמעה, ושאלה "מה אמרת?“ והוא אמר " אני כבר לא זוכר". מישהי אחרת הרימה את ידה ואמרה שלא הכירה את השירים היפים. היא הוסיפה שמה שהיה מרגש עבורה באופן שבו הועברה ההרצאה ובשירים שהוקראו, הוא שבהתחלה נדמה היה שאין שם בכלל ״אני״ ואחר-כך היה נמען ובסוף, בשיר האחרון שקראה, אמרה את השם שלה – חדוה. ״איזה שם?״ חדוה שאלה את אמיר על הבמה, וזו לחשה לה משהו שנשמע כמו תשובה. ואני חוזרת אל השיר ”עכשיו“ מתוך הפואמה המדוברת, שעוטף את הסקירה כולה, ומבינה - חדוה לא סתם שאלה, לא כי לא שמעה טוב או התבלבלה. לא היתה כל חדוה בסוף השיר:
"חוֹרְטוֹת אֶת הַשֵּׁם שֶׁלִּי עַל וִילוֹנוֹת הַיָּרֵחַ: בִּיאַטְרִיס"
הערות
1. כל ציטוטי השירה הם מתוך הרכבי, ח׳ (2018). מיגו. בני ברק: הקיבוץ המאוחד (שם הפואמה: "הוֹלִי אֱלִישָׁע וְחֶדְוָה לֵנְד“)
מקורות
אמיר, ד׳. (2016). "שותקת בשפה שאיננה לשתי פנים": עיון פסיכואנליטי בשירת חדוה הרכבי. מכאן, כתב-עת לחקר הספרות והתרבות היהודית והישראלית(16) 531-541.
אנדה, מ׳. (1983 [1973]). מומו. תרגום: חנה טויכסלר. זמורה-ביתן.
הרכבי, ח׳. (2014) ראנא. בני ברק: הקיבוץ המאוחד
הרכבי, ח׳. (2018) מיגו. בני ברק: הקיבוץ המאוחד
