על האמפתיה של המטפל
ומדוע אמפתיה אינה יכולה להיות טוטלית
מאת איבון טייטל
כל פסיכואנליטיקאי מרחיק לכת רק עד לנקודה שתסביכיו וההתנגדויות שלו מתירים לו. (פרויד, 2010: 73)
אל תפריז, אל תחשוב יתר על המידה, אלה הם עקרונות של זהירות כדי להימנע מן ההיבריס. (מילר, 2006: 79)
לדעת את עצמך יהיה גם להכיר את הגבולות שלך. (מילר, 2006: 79)
המושג "אמפתיה" מתייחס להערכה של מחשבות ורגשות שהאחר חווה, וכן להתנהגות המבטאת הבנה רגשית ומנטלית של תחושות ורגשות אלה (Zaki, Bogler and Ochsner, 2008). במאמר זה אבקש לחדד את משמעות המושג "אמפתיה" בטיפול. עיסוקי בנושא נולד במהלך עבודת הטיפול, מתוך הכרה באמפתיה כמשאב מהותי ובסיסי ביחסי מטפל-מטופל ותהייה לגבי גבולותיה או מגבלותיה.
בפתח המאמר אציג מעט מן הכתיבה התיאורטית של מטפלים מגישות שונות על חשיבות האמפתיה בטיפול. לאחר מכן אבחן מתי אמפתיה הופכת להזדהות ומהן השפעותיה והשלכותיה הטיפוליות. בהמשך אשאל האם אמפתיה יכולה להיות טוטלית או שמא היא מוגבלת מעיקרה, ואיעזר בספרות כדי לנסח את ההבדל בין אמפתיה טוטלית לאמפתיה אופטימלית. בחלק המרכזי של המאמר אמשיג את הניסיון לוויתור על התשוקה לאמפתיה טוטלית באמצעות מושגיו של וילפורד ביון, ואתאר את התהליך שעברתי אני כמטפלת.
כפי שיורחב בהמשך, ביון (2017) סבור שטיפול יעיל תלוי ביכולתו האינטואיטיבית של המטפל, ושאמפתיה טובה עד לדרגה שבה יכול המטפל להירגע, לרוקן את דעתו ככל האפשר משאר ענייניו, ולהקשיב בשלווה לרשמים שהוא קולט מן המציאויות הפסיכולוגיות של המטופל ומתגובותיו שלו למסרים אלו. על פי ביון, על המטפל לבוא לכל פגישה טיפולית ללא זיכרון וללא תשוקה. בהמשך אבקש להציג את תרומתם של רעיונות אלה להבנת מושג האמפתיה הטיפולית ולהשלמה ההכרחית עם גבולותיה.
חשיבות אמפתיה בטיפול
אמפתיה לפי פרויד
מכתיבתו של פרויד (1912) אפשר ללמוד על חשיבותה של ההקשבה המרחפת של המטפל שמאפשרת זרימה אסוציאטיבית של תכנים, מחשבות, רגשות ופנטזיות. פרויד מציע להפנות את הלא מודע של המטפל אל הלא מודע של המטופל, כמעין קולטן שמאפשר לחוויות הסובייקטיביות של המטפל לשמש כבסיס להבנה טובה יותר של המטופל. פרויד אמנם לא עסק באופן מפורש במושג האמפתיה, אך הוא הציע למטפלים לחתור להפיק במיומנות פרשנויות מדויקות תוך הסטת רגשותיהם האישיים ורחמיהם. כחלק מכך הוא המליץ למטפלים להישאר אטומים עבור מטופליו ולא להראות דבר זולת מה שמראים להם. אם כן, מושג האמפתיה העולה מכתיבתו של פרויד מתייחס לתהליך שבו מתבטאת יכולתנו להבין את הטבוע בזולתנו וזר לאני שלנו; אך לא פחות, מכך האמפתיה עבורו היא כלי לפענוח ובסיס לעיצוב פירושים. האמפתיה הפרוידיאנית משויכת אפוא לממד האינטלקטואלי.
אמפתיה לפי קוהוט
בשונה מפרויד, קוהוט (1984) התייחס במפורש לאמפתיה וראה בפירוש וביחסים מקשה אחת. את הפירוש האמפתי, כלומר פירוש שמלווה בממד הרגשי של האמפתיה, הוא ראה כגורם מרפא. בעוד שלפי פרויד (1913) פירוש ותובנה קוגניטיביים תורמים למטופל בכך שהם הופכים לא מודע למודע ולכן מסייעים לו להתפשר על דחפיו ולהתאים תשוקותיו ויצריו למציאות, אצל קוהוט טמון הריפוי בפירוש מדויק, שמלווה בממד הרגשי של האמפתיה, והוא התורם לשיקום העצמי שנפגע עקב כשלים אמפתיים של הסביבה המטפלת.
רעיונותיו של קוהוט הניחו תשתית שעל בסיסה התאפשר למטפלים לעמוד על התפקיד החשוב של אמפתיה בתהליכי הטיפול והריפוי. פסיכולוגיית העצמי מושתתת על אמפתיה טוטלית לסובייקטיביות המטופל (קולקא, 1984). עבור קוהוט (1984), שהקנה תפקיד חשוב לאמפתיה בפסיכולוגיית העצמי שלו, האמפתיה היא כלי אובייקטיבי לאיסוף נתונים פסיכולוגיים מעולמו של המטופל וצורת תצפית מדעית נטולת ערכיות. אולם האמפתיה לדידו היא לא רק פעולה מנטלית של חקר החוויה באמצעות תצפית ואינטרוספקציה: באמצעותה מתאפשר להחיות את צורכי העצמי לנראות ולהאדרה (נויבורן, 2017).
אמפתיה לפי קולקא
קולקא (1984) מסביר שעמדה אמפתית מחייבת התקלפות משכבות הגנתיות וריקון הנרקיסיזם של הקיום האישי לטובת קיום על-אישי המשתתף בחיי הזולת. הוא מציין שבהגדרה מחמירה של אמפתיה, אין מדובר רק בהבנת הזולת, אלא בביטול הדואליות בין העצמי לאחר. חיבור כזה בין העצמי לאחר מופיע גם בדבריו של ויניקוט (1969) על החזקה אימהית, שבהם הוא מדגיש את המחויבות והמאמץ העצום של האם/מטפל להתכוונן לצורכי התינוק/מטופל, ואת היכולת של האם לדעת באופן אינטואיטיבי כמעט למה זקוק התינוק.
הקשר בין אמפתיה להזדהות בטיפול
אמפתיה במיטבה מחייבת הזדהות: כחלק מהיחס האמפתי, המטפל תחילה מזדהה עם החלקים המוכחשים, המפוצלים והמושלכים של המטופל בתהליך של הזדהות השלכתית. האמפתיה של המטפל מחייבת כניסה לנעלי המטופל והבנה לנפשו, אולם היא דורשת גם יכולת לשמור על מרחק רגשי המאפשר התבוננות ואינטרוספקציה ומבטא נפרדות. כחלק מכך, המטפל מזהה בהדרגה את תהליכי ההזדהות ההשלכתית, לומד דרכם על אודות המטופל ובהדרגה משחרר עצמו מההשלכות תוך החזרתן למטופל. במילים אחרות, על המטפל לאפשר לתהליכי מיזוג להתקיים באופן אופטימלי כדי לרדת לחקרם של התהליכים החיוניים לטיפול, אך גם להתנהל באופן מודע כדי לאפשר את המרחק הדרוש לתהליכי עבודה וריפוי: עליו להיות בה בעת הן אובייקט להשלכות, והן סובייקט אובייקטיבי שמתבונן על התהליך, וכך להגיע לפירוש מדויק ורגיש התואם את יכולתו של המטופל לקבלו.
במקרים מסוימים, רכיב ההזדהות של האמפתיה עלול להפוך דומיננטי מדי, וקו הגבול בינו לבין התמזגות, היבלעות וחוסר נפרדות עלול להיטשטש. להתמזגות טוטלית יש מחיר, והוא עלול להיות כבד. במצב של התמזגות, המטפל מאמץ את המטופל על כל חלקיו, גם ההרסניים. ההזדהות מקשה על המטפל לעבד חלקים אלה ולהבין דרכם תהליכים, להיפרד מהם ולהחזירם למטופל. לעתים מדובר ברגשות קשים, תהליכי פירוק והרס ותהליכים כאוטיים קשים להכלה שהושלכו עליו, ובהיעדר חלק מתבונן אלה עלולים להוביל לפגיעה בטיפול, לתהליכי הרס ואף לטראומה משנית במטפל.
במצב של הזדהות קיצונית אובדים למטפל המובחנות והמרחק הרגשי והמנטלי הנחוצים כדי לטפל ולשמור על נקודת מבט ניטרלית ואובייקטיבית. בשל היעדר חלק מתבונן, היעדר גבולות ושמירת העצמי, במצב כזה המטפל נותר תקוע ומדשדש עם המטופל ומונחה על ידי תהליכים רגשיים שאינם בשליטתו. כך, למרות ההזדהות עם המטופל, הוא למעשה לא רואה אותו ממש, לא מבין אותו, לא מפרשו נכון ובוודאי שלא מקדם את הטיפול בו. תחת זאת הוא משחזר ומשמר יחסים מוקדמים ודפוסים חזרתיים לא יעילים ולא אדפטיביים.
באופן דומה לסכנות הטמונות בהזדהות בין המטפל למטופל, עשויה להתרחש בטיפול העברה חיובית מצד המטופל, שיכולה להיתפס על פניו כרצויה ותורמת לאמפתיה בשל האפקט החיובי שהיא כרוכה בו. אולם לעתים מקורותיה של ההעברה החיובית הם בעייתיים: היא עלולה להגיע ממקום של ריצוי ומתוך ניסיון לשאת חן בעיני המטפל, כדפוס הגנתי ועצמי כוזב, ואף להיות מושפעת מצרכים נרקיסיסטיים של המטפל, שרוצה אהבה, הערכה, נראות או הכרת תודה. המטופל קולט את הצורך, ונענה לו מתוך שחזור תפקיד מרצה ביחסים מוקדמים. גם העברה חיובית מצד המטפל, אם אינה מבוקרת ונשלטת, עלולה להפריע למהלך התקין של הטיפול ולצמצם את מרחב המטופל: כאשר, לדוגמה, המטפל מרבה לשבח את המטופל ועושה לו אידיאליזציה, הוא לא מאפשר לו להביא חלקים חלשים, לא פוטנטיים ודוולואטיביים שלו. דוגמא אחרת היא שיקוף מוקדם מדי של העברה אידיאלית: שיקוף כזה עלול להיחוות ככשל אמפתי מכיוון שאידיאליזציה יכולה לעזור למטופל לפתח נרקיסיזם בריא ועצמי אידיאלי לכיד.
דרך אחרת להבין את הבעייתיות שבהזדהות קיצונית היא דרך מושג ההשתתפות של יונג. לפי יונג (אצל פיכלר, בתוך: ביון, 2017), רגשותיהם של מטופלים הם תמיד מידבקים קמעא, והם מדבקים במיוחד כאשר התכנים שהמטופל משליך אל תוך האנליטיקאי זהים לתכנים הלא מודעים של האנליטיקאי עצמו. אזי נופלים שניהם לבור עמוק של חוסר מודעות ומגיעים למצב של "השתתפות" – השלכה הדדית זה אל תוך זה. השתתפות מאפיינת פסיכולוגיה פרימיטיבית, שבה אין הבחנה בין אובייקט לסובייקט. יונג מכנה מצב זה "זיהום אישי" וממליץ לאנליטיקאים לעבור אנליזה בעצמם על מנת לשמור על קשר עם הלא מודע שלו.
לפיכך, אני סבורה , שאל למטפל להתפתות לקבל דברים כהווייתם. עליו לחקור, לזהות יחסים ותהליכים, לאתר צרכים, הגנות, דפוסים, השלכות והזדהויות ולנסות להיות מודע לצרכים הנרקיסיסטיים שלו. עליו לעבד את תהליכי ההזדהות וההעברה, לעשות בהם שימוש נאות לטובת המטופל, ולזכור שצורכי המטופל במרכז ולא צרכיו הוא.
השאיפה לאמפתיה טוטלית
בספרות המחקרית נטען שאפשר למדוד את רמת האמפתיה, ובפרט למדוד את היכולת לדייק בהערכה של מחשבות ורגשות האחר (Zaki, Bogler and Ochsner, 2008). על פי סולם טרואקס (Truax, 1961), ברמה הגבוהה ביותר של אמפתיה המטפל מגיב לטווח רגשותיו המלא של המטופל, באינטנסיביות המדויקת שלהם וללא שום טעות. המטפל מזהה כל ניואנס ומשדר הבנה של כל רגש עמוק, ללא היסוס. המטפל מתכוון לחלוטין לתכנים הרגשיים והמשתנים של המטופל, חש בכל אחד מרגשותיו ומשקף אותם במילותיו ובקולו. הוא מרחיב את הרמזים של המטופל ומפתח את רגשותיו וחוויותיו של המטופל באופן מלא או טנטטיבי, בדיוק רגשי מרבי. הדיוק בהבנה ובאופן שבו הוא משדר אותה נוכחים תמיד.
כמטפלת בראשית דרכי, שאיפתי או משאלתי הייתה לאמפתיה טוטלית כזאת כלפי המטופל. רציתי להיכנס לנעליו באופן העמוק ביותר, להבין אותו ולהתחבר לעולמו באופן מוחלט, וחשתי תסכול כשחוויתי מגבלה ביכולת זו. חששתי שאם לא אחווה אותו באופן מלא, הוא יחווה אותי כלא אמתית, והנחתי שרק התמסרות מלאה שלי תביא אותו לחשוף את עולמו הפנימי האמתי ולשים עליי יהבו. סברתי שכמטפלת אני לא יכולה לצפות להתמסרות ואמון מהמטופל כאשר אני מוגבלת ביכולת האמפתית שלי כלפיו.
בתהליך התבגרותי המקצועית הבנתי כי במשאלה לאמפתיה טוטלית קיימת משאלה למושלמות ואשליה של אפשרות לשליטה מלאה על הטיפול, על המטופל ועל התהליך. השאיפה לריפוי טוטלי ממסכת, יוצרת סוג של עיוורון ומקשה על מרחק, אובייקטיביזציה, ויסות, מידתיות, ומנטליזציה. מתקיימת בה משאלה אולי מגלומנית, גרנדיוזית ואומניפטנטית. במשאלה זו יש גם ביטוי לפנטזיית הצלה הרואית – כלומר תשוקה ולהיטות לרפא את המטופל וכמו לעצב אותו כפרי יצירתנו, ללא פגמים וספיחי עבר. לפי ויניקוט, כאשר המטפל מאמין שיש ביכולתו להפוך את חיי המטופל על פיהם ולגרום לו כמו להיוולד מחדש, כשהוא אינו מקבל חלקיות אפשרית של תוצאות הטיפול, נוכל לומר שהוא עורך אידיאליזציה ורומנטיזציה עצמית ואינו מודע למגבלותיו ולקונפליקטים שלו עצמו (ברמן, 2018). למעשה, היכולת שלנו המטפלים לעזור וליצור שינוי מוגבלת. לעולם לא נוכל להיות אמפתיים באופן מוחלט, שכן המטופל לא מגיע אלינו טבולה-ראסה, אלא עם מטען גנטי וסביבתי, ולכן השפעתנו עליו חלקית.
גם אנחנו כמטפלים באים עם מטענים רגשיים ומנטליים, סובייקטיביים ומובנים בתוכנו, מתוך הגנטיקה והסביבה שלנו, יש לנו דעות ועמדות. עלינו להכיר בכך שחלק מאתנו לעולם ייוותר בחוץ. כפי שציין פרויד (1910), "כל פסיכואנליטיקאי מרחיק לכת עד לנקודה שתסביכיו והתנגדויותיו מתירים לו". לכן, לדעתי, לא יהיה זה מציאותי לצפות מן המטפל ליכולת מוחלטת של הכלה וליכולת אינטרוספקציה ללא גבול. היכולת האמפתית של המטפל מושפעת מיכולת של המטפל להכיל תכנים קשים של המטופל, מצבי מצוקה גדולה ותהליכי רגרסיה לתלות, וביכולתו לעבד תהליכי העברה נגדית ולהתפנות עבור המטופל. אמנם, ככל שרמת האמפתיה גבוהה, כך גם תעלה יכולתו של המטפל להכיל תכנים קשים ועמוקים יותר של המטופל. אולם גם ההפך הוא הנכון: גבולות האמפתיה הם גבולות ההכלה.
בנוסף, במחקרים נמצא כי היכולת להבין את האחר ולהגיב בצורה אמפתית תלויה ביכולת של מושא האמפתיה לבטא את רגשותיו באופן פתוח ככל האפשר (Zaki, Bogler and Ochsner ,2008). לכן, רמת האמפתיה לא תלויה באופן בלעדי במשאלתו ושאיפתו של המטפל: עם השנים נוכחתי לראות שאף שמטופלים מחפשים הקשבה, הבנה ואוזן קשבת, הנכונות של כל מטופל לשתף קשורה יותר, למעשה, לרמת המצוקה שלו ולרצונו להבין עצמו או לפרוק.
המשאלה לאמפתיה טוטלית היא אפוא משאלה אוטופית, לא מציאותית. האמפתיה יכולה להיות עמוקה או שטחית, מדויקת יותר או פחות, אך לעולם תהיה חלקית ולא טוטלית, לעולם יהיו בטיפול כישלונות אמפתיים ברמה רגשית, פרשנית או בשתיהן (טייטל, 2015). ברמה הרגשית, המטפל לא יכול להימנע כליל מאי מתן מענה, חוסר תמיכה והתנהגות שלילית. ברמה הפרשנית, תמיד יהיו בטיפול מקרים שבהם המטפל יפרש את דברי המטופל באופן שאינו תואם את כוונותיו, יציע פירוש שלא בעתו או יפגע במטופל באמצעות הפירוש.
טבעי שנרצה לעלות גבוה ככל הניתן ברמת האמפתיה או להעמיק בה, כדי להכיר עוד ועוד חלקים מעולמו של המטופל; אך חשוב שנבחין בין המשאלה למציאות, שנכיר במגבלות כוחנו ויכולתנו הרגשית, המחשבתית והחושית. לעולם לא נוכל להכיר את המטופל על כל היבטיו. לפיכך, אולי נכון יותר לשאוף לאמפתיה אופטימלית ולא לאפתיה טוטלית.
מבט נוסף על ההבנה התיאורית של אמפתיה בספרות מעלה כי הדיון על האמפתיה כולל התייחסות למגבלות של אמפתיה ולסכנת ההתמזגות הטמונה במשאלה לאמפתיה טוטלית. כך למשל רייק, מתלמידיו הבכירים של פרויד, סבור גם הוא כי האמפתיה מספקת מידע חשוב על חווייתו הפנימית של המטופל; עם זאת, הוא מבהיר כי על סמך מידע זה יכול המטפל לנקוט פעולות שונות, שהן פרי החלטה טיפולית אסטרטגית: האם להעניק תמיכה, פירוש, עימות או קונפרונטציה (Reik, 1950). אם כן, לפי רייק אמפתיה אינה כלל ברזל, אלא אסטרטגיה המונחית על ידי שיקולים טיפוליים ותלוית תיאוריה. כמו רייק, גם אחרים מדגישים כי במצבים מסוימים יש גבולות לאמפתיה ולפרשנות אמפתית, ויש לנקוט בגישה של פרשנות מעמתת. למשל, בשונה מקוהוט (1984) שרואה בתוקפנות של המטופל תגובה לכשל אמפתי של המטפל ומזמין תגובה של אמפתיה הרגעה וריפוי, קרנברג (Kernberg, 1989) רואה בתוקפנות דחף הטבוע במבנה הנפשי של מטופלים קשים, וממליץ על קונפרונטציה והצבת גבולות.
מכיוון שונה מאוד, קרל רוג'רס (Rogers ,1959), מאבות הפסיכולוגיה ההומניסטית, מגדיר אמפתיה כיכולת להיכנס לנעלי המטופל מבלי לחצות את הגבול. עבורו, המטפל הטוב הוא מי שמגיב מתוכו למסרים המילוליים והבלתי מילוליים של המטופל כאילו הוא עצמו המטופל שחווה את האירוע. עם זאת, הוא מדגיש שעל המטפל לעשות זאת מבלי לאבד את נקודת המבט שלו עצמו. גם אחרים מדגישים כי היכולת להיות אמפתי דורשת מהמטפל לבטוח בזהותו וביכולתו לשמור על גבולות האני שלו (ברוך, 2016).
היבט זה של מושג האמפתיה מזכיר את האופן שבו, לפי ויניקוט (1956), אף שהאם מזדהה עם תינוקה בשבועות חייו הראשונים עד שהיא יודעת למה הוא זקוק ופועלת כדי לספק את צרכיו מתוך התמזגות טוטלית – אין משמעות הדבר אובדן זהותה שלה. התכווננות לצורכי המטופל מכשירה בעיני ויניקוט (1969) את הקרקע לצמיחתה של תפיסה אובייקטיבית של האחר שתאפשר הדדיות מלאה (גם אם לא סימטרית).
המשאלה לאמפתיה טוטלית כתשוקה
אמפתיה אופטימלית מחייבת השלמה עם העובדה ששליטתנו בתהליך חלקית, שלעולם יישארו חלקים של המטופל סמויים מעינינו, חסויים, לא נגישים ולא מזוהים, נסתרים מן התודעה. הוויתור על המשאלה לאמפתיה טוטלית כרוך בוויתור על התשוקה לרפא את המטופל ולהציל אותו ועל התשוקה להגיע להבנה מלאה. כדי להרחיב את ההבנה בדבר המשימה הטיפולית של וויתור על התשוקה, יש ערך להעמקה בהמלצות הטיפוליות של ביון, הסבור שזיכרון ותשוקה הם המכשולים הניצבים בין המטפל לבין החוויה הרגשית של הפגישה הטיפולית.
לפי ביון, בניסיון לוותר על התשוקה על המטפל לכוון לכך שבכל פגישה ירגיש שלא פגש במטופל קודם לכן. המושג ריוורי (Rêverie), המזוהה עם ביון, מתייחס בדיוק לכך: למחשבה מרחפת, מעין שרעפים שתכליתם לקרב את המטפל אל "האמת המוחלטת" של המטופל. ביון מציע למטפל להתחיל בהימנעות מתשוקות כלשהן לסיומה המתקרב של פגישה, אך הכוונה היא לוותר לבסוף גם על תשוקות לתוצאות, לריפוי, או אף להבנה. ביון דוחק במטפל להתנגד לתשוקה ולדחף לזכור, על מנת שהאסוציאציות של המטופל תוכלנה לפעול בקלות רבה יותר על הלא מודע של המטפל.
ויתור זה על השליטה שבידיעה הכרחי לדעתי כדי לחוות באופן מלא את הפגישה הטיפולית, להיות בתוך התהליך מבלי לכפות אותו. לשם כך נדרשת יכולת להיות באי ודאות ובאי ידיעה, בעמימות, עד אשר דברים מתבהרים. זהו אינו דבר פשוט: ביון מדבר גם על החוויה המחרידה של המטפל כשהוא חש שאינו יודע דבר על אודות המטופל, חוויה של היות ללא קרן אור באפילה. הוא מתייחס לרצון שמתעורר במטפל לשוב לקרקע מוכרת ולהציף באור את החשיכה. לדבריו, דווקא שטף האור הוא מסנוור ומונע מאתנו לראות מה באמת מתרחש. תחת זאת, הוא מציע: "אם רוצים לראות אור חלש מאוד, ככל שתסתגרו מפני אור רב יותר, כך ישתפר הסיכוי לעשות זאת, כך תטיבו לראות את ההבהוב החלש, אם לא, תסתנוורו על ידי האור" (שם, עמ' 57). בעיניי יש בכך משהו משחרר.
ביון סבור שהתשוקה או הידיעה המוקדמת עלולות לגרום לסגירת דברים בטרם עת או להצפת המטופל, ועלולות גם לכפות עליו פרשנויות והבנות שאינו בשל עדיין לשמוע. הוא מתאר כיצד מטפלים נדחפים לתת הפירוש הזמין ביותר בשל חוסר הידיעה שגורמת להם להרגיש טיפשים, כדי לשים קץ לסיטואציה הבלתי נסבלת ולרגשות הקשים. לדבריו, פירוש נמהר עשוי שלא להועיל שכן המטופל עשוי לחוש שהמטפל עסוק יותר בחוסר הנוחות האישית שלו יותר מאשר בחשיבות העבודה הטיפולית. על פי ביון, יש זמנים שבהם האנליטיקאי מחזיק בידע מודע כלשהו שהמטופל עדיין אינו יכול לשאת, ולכן על המטפל להכיל את התשוקה שבידיעה, להמתין ולדחות את הפרשנות עד שתבשיל ועד לשלב שבו יהיה המטופל בשל להכילה. רק מתוך השתלשלות הפגישה מגיע הפירוש בעתו.
עמדה מעניינת על משמעויותיה של היעדר תשוקה מביא ורמוט (על פי ברנט, 2018), המתאר זאת כמיכל ללא הכלה: במקום להכיל את הרגשות החזקים של המטופל על ידי לקיחתם פנימה ועיכולם יהיה זה דווקא היעדר העניין (ה-disinterestedness) שיחולל את השינוי. בעקבות ביון ורמוט מציע לתרגל לשם כך חוויה פתוחה לחלוטין, א-חושית, מרחב מקסימלי, כמעט חסר דעת. תפיסה זאת שמה דגש על היבטים של ריקות, מנוחה מחשיבה והיפתחות לאין סוף, כמו בתפיסות פילוסופיות מזרחיות. בדומה, קורביוצר (שם), אומרת שלמרות כל הידע התיאורטי שיש לאנליטיקאי, הוא צריך לשאת חוסר ידיעה, ספקות ופגיעות רבה. הוא צריך להיות קשוב לאמת הרגשית של עצמו ושל המטופל העולה בפגישה, ולבדוק את התאמת התיאוריה לכך.
עפרה אשל (2018), העורכת חיבור בין מושגים ביוניאניים וויניקוטיאניים, מציינת גם היא ששינוי במטופלים לא מתרחש באמצעות מנטליזציה ופירוש, אלא באמצעות חוויה רגשית עזה עם המטופל, של חווית האין, והחידלון של מה שהיא מכנה "חור שחור". על פי אשל, המטפל נדרש למשמעת של השהיית זיכרון, תשוקה והבנה כדי למנוע כל מכשול מפני האינטואיציה שלו. מדבריה אלה של אשל עולה קשר בין הניסיון לוותר על התשוקה ובין היכולת של המטפל לעשות שימוש אמפתי באינטואיציה שלו, קשר שיש לו בעיניי חשיבות מכרעת בטיפול ועליו ארחיב בהמשך.
אני מבקשת להציע שברצון לאמפתיה טוטלית יש מן התשוקה שביון מדבר עליה – תשוקה להציל את המטופל ולהגיע לתוצאות. המשאלה לדעת באופן טוטלי את המטופל ואת נפשו נותן אולי הרגשת פוטנטיות ותחושה שאנחנו עושים את הדבר הנכון עבור המטופל, אך הוא גוזל אנרגיה, יוצר חיץ, מביא להיעדר פניות, מסיט מהדרך ובעיקר נוגס ביכולת להיות עם המטופל באופן מלא. זאת ועוד: תשוקה זו מקשה לשמור על מרחק ועמדה אובייקטיבית ויש בה מרכיב סובייקטיבי של העברה נגדית, שנובעת מפנטזיית ההצלה שלנו. אולם פנטזיה זו נובעת הלוא מצרכים נרקיסיסטיים להאדרה והתפעלות, וקשורה לתהליכי העברה נגדית שנובעים מצרכים סובייקטיביים שלנו.
לפי ביון, כאשר המטפל יכול להירגע, לרוקן את דעתו עד כמה שאפשר ממחשבות ומתשוקות, הריקות המחשבתית והרגשית מכינה את הקרקע לריוורי ומאפשרת למטפל להקשיב בשלווה לרשמים שהוא קולט מן המציאויות הפסיכולוגיות של המטופל ולתגובותיו שלו למסרים אלה. שימוש כזה באינטואיציה מאפשר להיכנס לנעלי המטופל ולחבור ללא מודע שלו, ולכן הוא ביטוי לאמפתיה – לא אמפתיה טוטלית, אלא אופטימלית.
כמטפלים אנחנו חייבים להיות מודעים לצרכים הנרקיסיסטיים שמאחורי התשוקה לאמפתיה טוטלית, ולווסתם. עלינו להעמיד עצמנו לרשות המטופל באופן הנכון עבורו ולזכור שהוא במרכז, לצמצם את הסובייקטיביות שלנו כדי להתאים עצמנו עבורו ולפנות לו מקום, ובו בזמן ליצור מרחב פוטנציאלי שבו יוכל להיות הוא. עלינו ללמוד להכיר בחלקיותנו, במוגבלות כוחנו, לצלול למעמקי האמפתיה או להגביה עוף – אך לדעת לזהות מצבי הזדהות, לצאת בזמן, על מנת שלא נטביע עצמנו עם המטופל או נתרסק ביחד אתו.
אינטואיציה ואמפתיה
אינטואיציה מוגדרת כתגובה לרמזים דקים וליחסים שמובנים בצורה סמויה ולא מודעת, ללא חשיבה או שיפוט מודעים (ריבר, 1985). ניתן גם לומר שזוהי ידיעה או הבנה פנימית ספונטנית וישירה שמקורה בעיבוד הבזקי של מידע רגשי ומנטלי, שהתחושה לגביה אמתית ואותנטית. ניתן לדמות את פעולתה של האינטואיציה לפעולתם של חיישנים רגישים ביותר שקולטים תדרים גבוהים. כך קולטת האינטואיציה את הלא מודע או חלקים לא נגישים של הנפש, ומאפשרת קבלת החלטות מידיות על בסיס תחושה פנימית ביחס לפעולה הנכונה שאותה יש לנקוט. בדיעבד ניתן לבחון מידע זה ולהבין את המהלך ואם הוא היה נכון במבחן המציאות.
אינטואיציה טיפולית היא תקשורת רגשית לא מודעת בעלת איכות רגשית עמוקה, שמאפשרת מפגש חווייתי עמוק עם עולמו הפנימי של המטופל והפנטזיות הבלתי מודעות שלו. האינטואיציה מאפשרת למטפל לקלוט תחושות, רגשות ומסרים תת קרקעיים לא מודעים, ארכאיים ועמוקים באופן חווייתי ותחושתי, ללא תיווך שפתי או טרום שפתי. היא מאפשרת לקחת בחשבון גם את מה שבמילותיה של חוקרת הספרות ענבל רשף-לוי (אצל קליינר פז, 2018) ניתן לתאר כמה שאינו מסודר, נטול רצף, לא מאפשר ניבוי, בלתי משתלב בתיאור סיבתי או שלא ניתן להעריך אותו או למצוא בו משמעות באמצעות חשיבה מודעת. בנוסף, היא מאפשרת לעיתים למטפל לקבל החלטות טיפוליות או לנקוט מהלכים טיפוליים או התערבויות טיפוליות עוד בטרם עמד ממש על טיבו של המטופל וגם כאשר המידע שעומד לרשותו הוא חלקי – החלטות שאותן יוכל להבין ולהסביר רק בדיעבד.
לפי ביון (2017), אינטואיציה היא אחד הכלים החשובים ביותר של האנליטיקאי, ויכולתו האינטואיטיבית של האנליטיקאי היא מכשיר אפקטיבי ביותר. אולם כפי שמציינת אשל (2018), האינטואיציה יכולה להיות מופעלת רק כאשר האנליטיקאי מרשה לעצמו "לחוות את הלילה האפל של הנשמה", שכן אי אפשר לחשוב או לדעת את "הבלתי ניתן לחשיבה", אלא רק לחיות אותו מחדש ולעבור אותו יחד עם המטופל, כשינוי נפשי אמתי.
לפי הורויץ (2017), ביון מוצא שישנם מטפלים אשר רגישותם והאינטואיציה שלהם מאפשרת להם לקלוט ספקטרום רחב יותר מהרגיל של המציאות וכך כמו להרחיב את הקיבולת המנטלית ואת היכולת הטכנית לתפישת והרגשת קשת רחבה יותר של המציאות, "לקחת פנימה מעט יותר". ביון טוען עוד, כי כמו בספקטרום של גלי האור, בטיפול מתקיימים יחסים שמתרחבים מעבר למה שניתן לקלוט בחושנו, וכמו שייכים ל"אולטרה סגול" ל"אינפרה אדום" הטיפולי – ללא ידוע ולבלתי ניתן לידיעה. זהו אזור בלתי ניתן להשגה באמצעים מודעים, אשר נופל אל מחוץ לגבולות התודעה ומכונה על ידי ביון O (על שם "המקור האונתולוגי", ontological origin), משהו שבלתי ניתן להשגה (אשל, 2018; ברנט, 2018). הוא מסמן בכך לא רק את המוגבלות החושית שלנו, אלא גם את מגבלות האינטואיציה הפסיכואנליטית שלנו; עם זאת, הוא גם מסביר כי ככל שתהיה למטפל התנסות רבה יותר הוא יוכל לפתח יותר את האינטואיציה וכך להצליח יותר לקלוט את היסודות הבלתי נראים.
את האינטואיציה כפי שמתארה ביון אני מזהה כרמה עמוקה של אמפתיה, שכן היא מאפשרת להשתמש בלא מודע של המטפל כדי לזהות ולפענח את הלא מודע של המטופל. כך, ביכולתה לספק מידע על החוויה הפנימית של המטופל והבנה מדויקת ועמוקה של רגשות ומחשבות. האינטואיציה יכולה להוביל להבנה רגשית עמוקה ולכן לאפשר למטפל להציע פירושים אופטימליים ומדויקים. אני סבורה כי רמת האמפתיה שאליה יכול להגיע המטפל קשורה לאינטואיציה המקצועית שלו, המבוססת על אינטגרציה של יכולת אישית וניסיון מקצועי מצטבר – תיאורטי וקליני.
עם זאת, גם לאינטואיציה יש מגבלות, אשר קשורים לגבולות האמפתיה. למרות חשיבותה של האינטואיציה, תהיה זו טעות מצד המטפל לקבל באופן אוטומטי כמוחלטת, ועליו לבחון אותה בכלים מנטליים, תוך התבוננות ואינטרוספקציה, זיהוי מקומה בתוך תהליכי העברה נגדית והזדהות השלכתית ובדיקה האם היא אכן חיובית ומשרתת את הצרכים האמתיים או פוגעת בהם. לעתים, מה שמתפרש תחילה כאינטואיציה הוא למעשה ביטוי שלילי ואימפולסיבי של חרדה, תפיסות שגויות ואמונות טפלות. לכן, אינטואיציה רגשית לא מודעת שלא ניתן לה "גיבוי מנטלי" עלולה להוביל דווקא לחוסר הבנה רגשית, לתחושת התעלמות רגשית, ופירוש לא נכון או לא מדויק או שלא בעתו, שייחוו ככשלים אמפתיים (טייטל, 2015).
הוויתור על הטוטליות: תהליך של שחרור אמפתי
עם השנים אני מזהה כמטפלת את יתרונותיה של ההצעה של ביון לבוא ללא זיכרון ותשוקה, לוותר על השליטה שבידיעה. לאפשר לפגישה להשתלשל ולהמתין שמתוך כך יעלה הפירוש. אני אמנם קוראת את רישום הפגישה הקודמת, ואף בתהליך מדיטטיבי מנסה לשחזר את שעלה בה, אך משחררת ו"זורקת" את כל הידוע לי, ונכנסת להלך רוח של שרעפים (ריוורי), של מחשבה מרחפת, ומאפשרת למחשבות, רגשות, תחושות, פנטזיות ולכל מה שעולה, לצוף, כניסיון להתחבר ללא מודע של המטופל. חומרים יקרי ערך אלה מחברים אותי לעולמו הפנימי של המטופל ומגייסים הבנות, מודעות – ולפיכך אמפתיה.
לעתים עולים תכנים, רגשות ואסוציאציות שנראים זרים ולא רלוונטיים, ומעוררים את התהייה מה הביא אותם. יכולים למשל לעלות תכנים ורגשות של חשדנות, חרדה, ניתוק, מתח, כעס, דכדוך, בושה או אשמה. במקרים אלה אני מנסה לבחון מה שייך לי ומה למטופל, ולזהות את מה ששייך לי כשלי, כתהליך של העברה נגדית, ואת מה שהושלך עליי במפגש בין הלא מודע שלי ללא מודע של המטופל. באמצעות השימוש בלא מודע שלי ובאינטואיציה שלי אני חוברת ללא מודע של המטפל.
למשל, באחת הפעמים חשתי מתח רב לפני מפגש טיפולי ותהיתי לפשרו. הזמנתי את המתח "לדבר", ומה שעלה היה החשש שלי לאכזב את המטופל ולא לעמוד בציפיות. המשכתי לבחון תחושות אלה ביחס למטופל, ותוך כדי המחשבה התחדדה ההכרה ברלוונטיות שלהן עבור המטופל: מדובר במטופל שנוטה לריצוי הסביבה, מספק צרכים באופן טוטלי ומתקשה להכיל אכזבה של אחרים, שנחווית ככישלון עבורו. לצד כל זאת יש לו צורכי שליטה חזקים וקושי להיות זקוק, והוא נוטה לשמר את התלות של אחרים בו כדרך לחוש ערך ומשמעות. כמו כן, הוא מפנה לאחרים סביבו ציפיות גבוהות ונראה שיש לו משאלה שהסביבה תקרא את צרכיו ותספקם מבלי שיבקש; כאשר משאלותיו לא נענות הוא חש תסכול ואכזבה, וקשה לרצותו ולהשביע את רצונו. כך, התהליך האישי שלי מציף תכנים טיפוליים, מחדדם ומביא אותם למודעות ולקדמת הבמה. במקרה המתואר, ההצפה האינטואיטיבית של התכנים הללו עזרה לי לגלות אמפתיה לחלקים אלו בתוך המטופל, לזהות את ההשלכות ולהכילן בזמן אמת, ולעשות בהן שימוש מושכל בתהליך הטיפולי.
במהלך הפגישה עצמה קיימת התכווננות והקשבה מלאה למטופל ולמה שעולה כאן ועכשיו. וכן ניסיון להשהות ככל האפשר את התערבויותיי. ככל שאני משהה, הפירוש מדויק יותר. ללא מאמץ, מבלי ליילד אותו או להקדים את המאוחר. בשאיפה לוותר על התשוקה להתערב, על הדחף לאמר דבר מה, חכם ככל שיישמע, ובתוך כך נוצר מרחב עבור המטופל, ועבורי, להגיע לפירוש המדויק ביותר ולעיתוי המתאים ביותר עבורו. כיום ברור לי כי הבנה רגשית מדויקת ופירוש מדויק הם תוצר של אמפתיה.
אני שמה לב שאני מרפה מהמאמץ האינטלקטואלי-שכלתני, מהתשוקה להפיק פירושים נכונים, מדויקים ומבריקים, מהניסיון האינטנסיבי להבין, לקשור, להסביר, למצוא רציונל. אני סבורה שכאשר ה"עיניים" המתבוננות מופנות למחשבה, לאינטלקט, במאמץ מרוכז להפיק פירוש מושלם, התוצאה היא נטישה של המטופל – של החיבור, המגע, היחסים. הפירוש יכול להיות מבריק ובה בעת להיחוות כזר ומנוכר אם מקורו במוטיבציה חיצונית, שאינה רלוונטית לטיפול. אולם לפירוש יכולה להיות אחיזה בתנאי שהוא מבוסס על הקשר ונובע מהמפגש האנושי האמתי והאותנטי, ולא בא על חשבונו.
כיום, השאיפה שלי כמטפלת היא לשחרר, להרפות, ופשוט להיות שם: נוכחת, מקשיבה, מתמסרת, מושקעת רגשית, סבלנית וסובלנית, פתוחה לכל אשר יעלה, ריקה מרצונות וצרכים, משאלות, זיכרון ותשוקות, לא עסוקה במתן פירוש או בהיעדרו עד שיגיע זמנו. אף שכמטפלת אני רואה צעד קדימה מהמטופל, אני היא שמונחית על ידי המטופל, ולא הפוך. זוהי בעיניי אמפתיה במיטבה.
על אף הסכנות שמלוות את תהליך ההתמזגות בטיפול, הוויתור על משאלה לאמפתיה טוטלית אין משמעו דחייה גורפת של תהליך זה. במצבי התמזגות מוחלטת, שלא תמיד נשלטת באופן מוחלט, מתרחשים תהליכי העברה, העברה נגדית והזדהות השלכתית המאפשרים לצלול לעולמו של המטופל, ונחוות תופעות רגשיות ופיזיות שעלולות להיות קשות וכואבות; אלה הם כאמור חומרים יקרי ערך להבנת עולמו הפנימי של המטופל ויחסיו המוקדמים. לכן, במהלך המפגש אני משתמשת באסוציאציות שעולות בי כהרחבה, כהדהוד, כחיבור כדי לחוות את חוויית המפגש במלואה – מפגש אינטר-סובייקטיבי של הלא מודע, שיש בו גם היבטים של התמזגות. עם זאת, למדתי כיצד לשמור במקביל גם על החלק המתבונן, מבלי לאבד מגע וקשר, כדי להועיל למטופל וכדי לשמור על העצמי. בזכות זאת, תהליכים אלה מזוהים ומפוענחים וההשלכות מוחזרות למטופל בצורה מעובדת ותקשורתית ככל האפשר.
בנוסף, ובמפתיע, גיליתי כאמור שתכנים שצפים אצלי ביחידות בטרם המפגש הטיפולי, חוזרים ועולים במהלך המפגש מבלי שכיוונתי או כפיתי אותם. גם תכנים מפגישות קודמות משתלבים באופן טבעי בהתאם למידת הרלוונטיות שלהם, ללא כפיה וללא דחייה. תהליכים אלה, הם ניסיונות למפגש אופטימלי, אינטר-סובייקטיבי – אך בוודאי לא טוטלי.
סיכום
במאמר זה הוצגה המשאלה לאמפתיה טוטלית כקשורה לפנטזיית ההצלה של המטפל, לתהליכי העברה נגדית לא מעובדים, ולתשוקה של המטפל. כל אלה הוצגו כתהליכים שפוגעים ביכולתו של המטפל לקרוא, להבין ולפרש נכון את המטופל, ולפיכך פוגעים ביכולת האמפתית של המטפל. משאלה לאמפתיה טוטלית הוצגה הן כבעלת פוטנציאל שלילי, בשל סכנות ההתמזגות וההיבלעות שטמונות בהזדהות היתר, והן כלא מציאותית. בעקבות ביון, הוצג הצורך לוותר על התשוקה לתוצאות, לריפוי ולהצלת המטופל.
השאיפה להגיע לאמפתיה אופטימלית כרוכה בפרדוקס לכאורה, שכן לצד הצורך לוותר על התשוקה קשה להכחיש כי השאיפה לאמפתיה מבטאת רצון להיות עם המטופל מתוך אכפתיות, מעורבות ועניין – כלומר מבטאת את התשוקה האתית הרצויה של המטפל ליצירת מרחב רחמי ומושפעות רגשית (שטרית וטין 2016), לחיבוק סימבולי ולמתן אפשרות להשתנות (קולקא, 1984).
לפיכך, בעיניי, מצב אופטימלי ביחס לאמפתיה הוא שילוב של היעדר זיכרון ותשוקה ביחד עם המאמץ להיות עבור המטופל נוכחות חיה ואנושית – ומתוך כך רוויית תשוקה; נוכחות הלוקחת אותו בחשבון אך נותרת נאמנה לעצמה. ככל שהטווח שלנו המטפלים יהיה רחב יותר, נוכל להיות פתוחים יותר לדקויות אצל המטופלים ולהרחיב את האמפתיה: כך, גם אם אינה טוטלית, היא אופטימלית.
אני סבורה שגם האחיזה בתיאוריה היא סוג של תשוקה שפוגעת ביכולת האמפתית והאינטואיטיבית. יחד עם זאת, אני סבורה שהתיאוריה חשובה כמסגרת מארגנת וכבסיס קליני, שכן, כפי שאמר חזן (על פי ברוך 2016), האדם לא רואה דבר כל עוד אינו יודע מה לחפש. התיאוריות שלנו הן שמנחות את מבטינו ואת פרושינו, אך אני סבורה כי על מנת למנוע כשלים אמפתיים יש להניח לתיאוריות, לשחרר אותן, ולהאמין שהן קיימות בתוכנו כנדבך אינטגרלי של אינטואיציה, כאיכות רגשית ומנטלית וכניסיון טיפולי מצטבר, כאשר המטפל מוביל את התיאוריה ומתאימה למטופל, ולא מובל ומוכתב על ידה.
היכולת לשחרר, להתמסר ולוותר על העצמי באופן זמני מאפשרת לתהליכי עומק דינמיים של השלכה והזדהות השלכתית להתקיים; אלה הם חומרי העבודה שלנו ורכיב חשוב של האמפתיה הטיפולית. עם זאת, חשוב שנזהה את התהליכים, נהיה מודעים להם ונשיבם בעת הצורך למטופל כדי לאפשר תהליכי אינטגרציה וצמיחה בתוכו. כשאנו נותרים שקועים בתהליכי הזדהות, ללא מודעות וללא שמירה עצמית, תהליכי ההרס שבמטופל עלולים לפנות כלפינו ואף להוביל לטראומה משנית במטפל, ואנו עלולים לאבד את כושרנו ויכולתנו לעשות שימוש בעצמנו כמשאב עבור המטופל.
במצב אופטימלי, המטפל אמור לראות צעד אחד קדימה ולזהות תהליכים ודפוסים על מנת להוביל את המטופל לריפוי. לפיכך, אף שהוא מצוי במישור אחד עם המטופל וביחסים הדדיים עמו, הוא בו-זמנית מובחן ממנו ושומר על המרחק הדרוש להפקת הבנות ותובנות, כמי שלא מאבד את יכולת ההתבוננות מן הצד. החלק המתבונן משאיר חלק מאתנו בחוץ וחלק מהמטופל חסוי, לא נגיש, בלתי מפוענח. התהליך נותר לא מושלם כביכול, שארית עולם שהמטפל מוותר עליה במחיר ההתבוננות. לכן, עמוק ככל שנכנס לנעלי המטופל, לעולם יישאר חלק מאתנו בחוץ, וחלק ממנו יוסיף להתקיים מחוץ לתודעה שלנו, לטווח הבנתנו ו"ראייתנו". כדי להעניק למטופל אמפתיה אופטימלית על המטפל להצליח להיות עמו מבלי להישאב ולהיעלם בתוכו, ולדעת לזהות תהליכים ולהגיב להם בהתאם, בעיתוי ובמינון הנכון ובמרחק המתאים; זהו, בעיניי, טיפול במיטבו.
מקורות
אשל, ע' (2018), מהמשכיות והרחבה אל שינוי מהפכני בפסיכואנליזה הקלינית : כשהאחד הוא יותר משניים – לפי ויניקוט וביון המאוחר. שיחות כרך לב (2) עמ' 117-133.
ביון ו' (2017), ביון בלוס אנג'לס: סמינרים והדרכה, ירושלים : כרמל.
ברוך, ח' (2016), אמפתיה: מבט מהפסיכואנליזה ומהפילוסופיה ההרמנויטית: איך אנחנו מבינים אנשים אחרים, וכיצד ניתן להרחיב הבנה זו. שיחות כרך ל (3), עמ' 210-217.
ברמן, ע' (2018), "מטפל לכל עת", שיחות כרך לב (2 ) עמ' 110-116.
ברנט, א' (2018), ביקורת על הספר ANNIE REINER (ED) Of Things Invisible to Mortal Sight: Celebrating the Work of James Grotstein London :Karnac Books,2017 ' pp 279 שיחות לב (2), עמ' 181-186.
הורויץ, ג' (2017). ביקורת ספרים: אגואיו, ג'. מאלין, ב. (עורכים) (2017), ביון בלוס אנג'לס, סמינרים והדרכה. ירושלים : כרמל בתוך שיחות (2017), ל"א, (3 ), עמ' 255-258
ויניקוט, ד"ו (1956). "מושקעות אימהית ראשונית". בתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב . תל אביב, עם עובד 2009.
--- (1963). עצמי אמיתי, עצמי כוזב, ע' ברמן (עורך). תל אביב: עם עובד, 2009.
--- (1969). הפסיכולוגיה של השיגעון, בעריכת ברמן, ע. תל אביב : עם עובד (2018).
טייטל, א' (2015). הכשל האמפתי בטיפול קבוצתי. תל אביב: רסלינג.
ירום, נ' (2006). פסיכואנליזה בנפשנו – על פסיכואנליזה וטיפול נפשי. אתר פסיכולוגיה עברית. נדלה ביום ראשון, 17 בינואר 2016.
מילר, ז"א (2006). האיווי של לאקאן, תל אביב: רסלינג.
נויבורן , מ' (2017). "להטיל עוגן בתוך אדם – טיפול מאחד בין CBT לפסיכולוגית העצמי", שיחות כרך לא 3, עמ' 205-210.
פרויד, ז' (1910). "סיכוייה לעתיד של התרפיה הפסיכואנליטית". בתוך: הטיפול הפסיכואנליטי (עמ' 73-80). תל אביב: עם עובד, 2002.
פרויד, ז. (1912), עצות לרופא בתוך: הטיפול הפסיכואנליטי (עמ' 92-98). תל אביב: עם עובד, 2002.
פרויד, ז' (1913). "על פתיחת הטיפול". מתוך: הטיפול הפסיכואנליטי. תל אביב: עם עובד, 2002.
קוהוט, ה' (1984). כיצד מרפאת האנליזה. תל אביב: עם עובד, 2005.
קולקא, ר' (1984). בין טרגיות לחמלה, בתוך: קוהוט, ה. כיצד מרפאת האנליזה , תל אביב: עם עובד.
קליינר-פז, ע' (2018). ביקורת ספרים על הספר "הלא ידוע המשפחתי" מאת א' מזור, שיחות ל"ב (3), עמ' 302-305.
ריבר, ס"א (1985), לקסיקון למונחי הפסיכולוגיה כרך א. ירושלים : כתר.
שטרית וטין, ו' (2016). "הצעת האנליזה, הצעת האנליטיקאי והפיתוי האתי", שיחות לא (1), עמ' 41-55.
Ogden, T. (1989). The primitive edge of experience. Northvale, NJ: Aronson.
Winnicott, D. W. (1958). The Capacity To Be Alone In The Maturational Processes And The Facilitating Environment, London: Hogarth Press and the Institute Of Psycho- Analysis.
Reik, T. (1950). Listening With The Third Ear. New York: Farrar, Straus & Young.
Rogers, C. R. (1959). "A Theory of therapy, personality and interpersonal relationships, as developed in the client-centered framework", in: Formulations of the person and the social context, eds. S.Koch, Psychology: A Study Of Science, Vol. 3. New York: McGraw-Hill. pp. 184-256.
Zaki, J., Bogler, N. & Ochsner, K. (2008). "It Takes Two: The International Nature of Empathic Accuracy", Psychological Science 19: 399-404.
