פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

סקירות ספרים

בנבכי פקעת השיגעון המקראי: על הרומן החדש של הפסיכולוגית זיוה עודד

ספר הביכורים של הפסיכולוגית הקלינית זיוה עודד מעורר מחשבות מחודשות על דמויות מן המקרא ועל יחסיהם המשפחתיים של רחל, יעקב ויוסף. ברשימה זאת תוצג ההתרשמות מן הספר ומהחיבור הניכר בו בין העלילה הספרותית לתובנות מן הפסיכולוגיה האקזיסטנציאלית. רקימת הדמויות והעלילה ב"פקעת" מעוררת דיון באחד הנושאים המרתקים ברמה הטיפולית: כיצד נולד שינוי.

מתפרסם מ 20/8/2018 | 911 צפיות

תגיות: | |

בנבכי פקעת השיגעון המקראי

על הרומן החדש של הפסיכולוגית זיוה עודד

מאת אסתי הלפרין-מימון

 

 

"פקעת", ספר הביכורים של הפסיכולוגית הקלינית זיוה עודד, שיצא בהוצאת כרמל, הוא רומן המגולל את תלאותיהם של כמה דורות במשפחה מורחבת אחת. ברשימה קצרה זאת תוצג ההתרשמות מן הספר ומהחיבור הניכר בו בין העלילה הספרותית לתובנות פסיכולוגיות.

עלילת "פקעת" מתמקדת ברובה בדמותה של רחל, מילדותה ועד מותה, ובבנה יוסף. לאחר מוות טראומתי של אמה, ננטשת רחל על ידי אביה ומתאהבת ביעקב, המבוגר ממנה ונשוי. יחסיהם של רחל ויעקב נעים בין קרבה גדולה לנטישה אכזרית, והופכים להרסניים כלפיה וכלפי בנם המשותף, יוסף. בספר, יוסף נולד אל תוך התנכרות מצד אביו והתעללות פיסית ורגשית מצד אמו, ונושא על גבו משא כואב והרסני למן הרגע הראשון של חייו. העלילה עוקבת אחר קורותיהן הטרגיים של הדמויות, וכפי שנכתב בגב הספר חושפת את "הטירוף המתפתח העובר מדור לדור" וגם את האפשרות להיחלץ ממנו.

כפי שאפשר לראות מיד, העלילה ב"פקעת" מקבילה במובנים רבים לסיפור המקראי על רחל, יעקב ויוסף. גם שמות הדמויות משקפים זאת: בילי היא בלהה, ליאה היא לאה, עשהאל הוא עשיו וכו'. אפילו הגיבורים עצמם, ברגע נדיר של ספק ארס-פואטיקה, מכירים בקרבתם לסיפור המקראי. בתחילת יחסיהם, בטרם הולדתו של יוסף הילד, יעקב מציע לרחל שתאמץ גור כלבים ותקרא לו יוסף, וכשרחל מתפלאת על כך הוא משיב בפשטות "למה לא? את רחל, אני יעקב וזה יוסף". אך לא רק השמות נאמנים למקרא, אלא גם חלקים רבים מן העלילה. עם זאת, בין הסיפור המקראי לבין "פקעת" פעורה תהום.

"פקעת" מחדש בכך שהוא מציע קריאה פרשנית פסיכולוגיסטית לסיפור המקראי המקורי. זהו חידוש לא רק ביחס למסורת הפרשנית הדתית למקרא, החסרה את הממד הפסיכולוגי לעיתים קרובות, אלא גם ביחס לחקר המקרא, שלא פעם מתעלמת ממנו. כך למשל, כשמסביר חוקר המקרא יאיר זקוביץ את בחירתו בחקירה ובכתיבה אודות דמותו של יעקב המקראי הוא כותב: "יעקב [...] אינו מודל לדמות מוסרית, ונשאלת מאליה השאלה מדוע אדם שמוסריותו מפוקפקת, איש שאינו בוחל במעשי עורמה ומרמה, יעמוד על כן גבוה של אבי האומה?". ניתן לראות כי מוקד העניין הוא המוסר ולא הדרמה הפסיכולוגית המופנמת.

במובנים רבים, "פקעת" קורא תיגר על פרשנות שהפכה לנרטיב מקובל שהתקבע בתרבות. כך למשל ניתן לראות את המשיכה המינית לגברים המאפיינת את יוסף של "פקעת". אמנם רעיון מעין זה הוזכר אצל מאיר שלו בספרו "ראשית", שאף הסביר כי מקורו ביסוד הנשי של יוסף, המתואר כבר אצל חז"ל: אלה הציעו שהדמיון של יוסף לאמו מעיד על דמיון לאישה וכן ציינו כי הוא התנהג כנערה, התגנדר, "סלסל בשערו". ועם זאת, ודאי שאין הסברה רווחת שיוסף המקראי היה הומוסקסואל. באופן דומה, אהבת בני הזוג רחל ויעקב, שהניבה כתיבה ענפה שיצקה ביחסיהם רומנטיקה אידילית, מוטלת בספר בספק. יעקב ורחל שבספר אוהבים ומיוסרים, שונאים ומתעללים זה בזו, ותשוקתם מוליכה את שניהם אל השאול.

באופן דומה מטפלת עודד ביחסים שבין רחל ליוסף בנה. הרעיון שרחל ויוסף חלקו קשר מיוחד, שהיו דומים ביופיים, הוא רעיון מוקדם שמצוי במדרש. כפי שמתאר מאיר שלו בספרו "בעיקר על אהבה", תומאס מאן פיתח רעיון זה באופן מרתק ברומן "יוסף ואחיו": אצל מאן, היופי המשותף הוא דרכו יוסף להחיות את האם המתה ולהתאחד עמה. "פקעת" ממשיכה את הקו הזה, אך מביאה לחזית את הפתולוגיה העומדת בבסיסו ומציגה את היחסים כסימביוטיים וכבעלי אופי סאדו-מזוכיסטי.

לא רק אופי היחסים בין הדמויות נחשף כשונה ממה שהתקבע תרבותית, אלא גם אופי הדמויות וחשיבותן. "פקעת" הופך את היוצרות: הדמויות שהסיפור המקראי מציג כאידיאליות וראשיות הופכות בו לעיתים לדמוניות או שוליות, ואילו דמויות שהסיפור המקראי זונח, "פקעת" מעלה על נס. כך למשל, דמותה השולית של בלהה המקראית הופכת לבילי, הודית אימהית ומלאת חמלה שהופכת אלטרנטיבה אימהית עבור הגיבור. לעומת זאת, דמויות המופת, רחל ויעקב, מתוארות במלוא חולשתן, ואילו דמות דמונית כעשיו מקבלת את ההזדמנות להפוך למודל אבהי חיובי אלטרנטיבי עבור הגיבור.

הדמויות הראשיות ב"פקעת" מעוררות הד רגשי בעל עוצמה, שנע בין זעזוע, כעס, גועל וחמלה. ניכר כי אף שעודד היא פסיכולוגית במקצועה, כתיבתה אינה לוקה בפסיכולוגיזם ולו במעט. היא מותירה לקורא לפענח בכוחות עצמו את הפקעת הרגשית של הגיבורים ולא מסבירה עבורו את העלילה אלא מאפשרת לה להותיר את רשמיה.

את מורכבות הטיפול של עודד בדמויות ניתן להדגים באמצעות עיצוב דמותה של רחל. העוצמה שבאישיותה של רחל המקראית, ואף ההרס העצמי המאפיין את דמותה, מוכר ומיוצג היטב בספרות ובשירה, ודמותה פרנסה כתיבה ענפה. כך למשל כתבה דליה רביקוביץ בשירה "כמו רחל": "למות כמו רחל אני רוצה / כשהנפש רועדת כציפור / רוצה להימלט." רחל של רביקוביץ הופכת את הרצון להימלט מהמוות לרצון להימלט מן החיים. רביקוביץ' חושפת את תמצית מהותה באמצעות הפיכתו על ראשו של פסוק מוכר מתהילים קכ"ד': "נפשנו כציפור נמלטה מפח יוקשים, הפח נשבר ואנחנו ניצלנו". אצל רביקוביץ'-רחל, השאיפה היא לא להינצל אלא דווקא להתכלות.

רבים תיארו בכתיבתם את המרירות והכאב הנפשי של רחל, אך החיבור שבין הבנת עומק החוויה של הדמות לבין ידע פסיכולוגי תיאורטי ומעשי עומד לזכותה של עודד. רחל מתוארת ב"פקעת" מתוך אמפתיה גדולה גם ברגעים בהם היא תוקפת באכזריות לא רק את עצמה אלא גם אחרים.

יתרונותיו של הניסיון המקצועי של עודד באים לידי ביטוי ברקימת מבנים אישיותיים בעלי עומק, כך שתוך כדי עלילה מלאת חיות ותהפוכות נשזרת הסיבתיות הנפשית המחברת בין פגיעה לסימפטום. כך למשל, האפקט המרגיע של הטריכוטילומניה ממנה סובל יוסף, מקורו במשחק בתלתליה של אמו בשלבי התפתחות שונים. עודד מציירת כך תמונה מורכבת של חיים שיש בהם בריאות לצד פתולוגיה.

עודד מזהה עצמה כפסיכולוגית הדוגלת בגישה האקזיסטנציאליסטית. גישה זו נשענת על הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית על פיה אין מהות שקודמת לקיום: אדם נולד אל קרקע הקיום, וגם לאורך חייו הוא מושלך פעם אחר פעם אל קרקע-קיום שהוא לא בחר בה. למרות זאת, בתוך קרקע הקיום אליה מושלך אדם יש לו את החופש לבחור את אופן ההתמודדות שלו, כפי שכתב הפילוסוף ז'אן-פול סארטר: "האדם נידון להיות חופשי." האדם בורא את עצמו באופן בו הוא בוחר את העמדות שלו ואת התנהגותו במסגרת מציאות אליה הוא מושלך. לכן אין זה פלא שהגישה המוצגת בפקעת" היא בסופו של דבר אופטימית, ומספרת סיפור קיומי: גם כשאין, בכל זאת משהו יש. גם בתחתית יש תקווה, גם בתוך נבכי השיגעון יש את האפשרות לבחור.

לזכותה של עודד ייאמר שהתזה המוצגת מעוגנת בגוף הספר כולו באופן שיטתי. אין כאן תיאוריה שנזרה והודבקה אל תוך סיפור, אין כאן אילוצי עלילה שמתכופפים לטובת עקרונות טיפוליים. כך למשל, יוסף מוצג כמי שמושלך אל קרקע-קיום טראומטית שלכאורה מכתיבה את חייו בהמשך; ובכל זאת, בעוד שבתחילה נראה שהוא מתמקם בעמדה קורבנית ובוחר להיות מנוהל על ידי זעם ואשמה, בשלב מסוים הוא מתבונן על עצמו ועושה בחירה קיומית: הרצון לא להיות לבד גובר על הרצון להיות אנדרטה למוות של אמו. הוא בוחר להפסיק להיות מנוהל על ידי האשמה ולצורך כך הוא יוצא לבקש עזרה. הוא מבקש מבילי עזרה לעשות את השינוי, והוא לא מרפה מן הבחירה הזאת גם כשיש נסיגות בדרך.

עם זאת, כמו תמיד, גם במקרה הזה, העמדה הטיפולית המוצגת בטקסט יכולה לעורר מחלוקות וביקורות. ראשית, נדמה שהטקסט מציע אופטימיות יתר, ויתכן כי מטפלים רבים יעלו בזיכרונם מקרים כרוניים של פתולוגיה דומה לזו של יוסף שנותרה בעמידותה חרף מאמציהם הרבים. האמונה כי יכול להיווצר שינוי מתוך בחירה לנוכח עבר של הזנחה והתעללות קשות, עם סימפטומים חריפים (פרנויה, OCD, טריכוטילומניה, הפרעת אכילה, חרדה, פגיעה עצמית) מוביל לביקורת המתבקשת ביחס לגישה הקיומית, המניחה שחופש הבחירה נתון בידי הכול, גם במצבים המזוויעים ביותר. האם כאשר הזוועה שזורה באופן כה הדוק בחוויית העצמי, אכן מדובר בבחירה? בחופש? האם במצבים מעין אלה לא מתרוקן מתוכן מושג המשמעות של חופש בחירה?

בעיקר חסר ב"פקעת" כמו אולי גם בגישה האקזיסטנציאליסטית עצמה, הדיון ב"איך": כיצד מגיחה התקווה מן הייאוש? מהו הגורם המרפא? מה מניע את הגיבור לבקש שינוי? אלה שאלות שהספר מותיר עם מענה חלקי. אמנם מתוארת תחילתו של התהליך של יוסף שמקורו כאמור בבחירה קיומית – לצאת מעמדה קורבנית. תהליך זה מניע עבודה זהירה בעלת אופי קוגניטיבי-התנהגותי: יוסף מתחיל לעשות שימוש בדמויות המיטיבות הסובבות אותו, התנהגותו משפיעה על מחשבותיו ואלה על מעשיו ובכך הוא נחלץ אט אט מן התהום הרגשית בה הוא מצוי. אולם דווקא כאן נראה שנמצאת חולשתו היחסית של הספר, שכן טרם נקודת המפנה היו מעט רמזים לגישה הקיומית. מכיוון שכך, המפנה שמתואר בטקסט מעלה את השאלה כיצד ומדוע לפתע קם האדם לבקש עזרה, ונפרד מעמדה שאפיינה אותו כל חייו. יתכן שתיאור רחב ומפורט יותר של הלך הרוח של יוסף, תוך הצגת האופן שבו צצות סוגיות קיומיות בליבו עוד קודם, היה שופך אור על תמונת השינוי המוצגת בספר, או שהרחבה דווקא בחלק בו נקטע הספר הייתה תורמת להבנה עמוקה יותר של סוגיה זו. ועם זאת, ואולי דווקא בשל כך, מדובר בספר המעורר סקרנות ודיון באחד הנושאים המרתקים ברמה הטיפולית: כיצד נולד שינוי.

 

 

מקורות

זקוביץ, י. (2012). יעקב. כנרת זמורה-ביתן, דביר, אור יהודה.

סארטר, ז. פ., (1988). האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם. כרמל, ירושלים.

עודד, ז. (2018). פקעת. כרמל, ירושלים.

שלו, מ. (1999). בעיקר על אהבה. עם עובד, תל-אביב.

שלו, מ. (2008). ראשית. עם עובד, תל-אביב.

רביקוביץ, ד. (1995). כל השירים עד כה. הקיבוץ המאוחד, תל-אביב.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

הלפרין, א. (2018). בנבכי פקעת השיגעון המקראי: על הרומן החדש של הפסיכולוגית זיוה עודד. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 26/9/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3722

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.