פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

ספרים

הבנות של אלה משם / עורכת: אסתר פלד

הספר עוסק בחוויית החיים של הילדים של מי ש"היה שם". מהם אותם מאפיינים חמקמקים של בני הדור השני? את זה בדיוק מבקש הספר הזה לברר. הספר כולל חמישה סיפורי חיים של חמש נשים שהן דור שני, ומבוא ומעין סיכום מאת ד"ר אסתר פלד.

מתפרסם מ 6/8/2018 | 1,663 צפיות

תגיות: |

הבנות של אלה משם

 

עורכת: אסתר פלד

מחברות: חנה הרציג, שולה טולמן, מירי נתן, רונית פיינגולד, אסתר פלד

 

הבנות של אלה משם

הדור השני: סיפורי חיים

בבל ומשכל

 

הספר עוסק בחוויית החיים של הילדים של מי ש"היה שם". הילדים הללו הם עכשיו בני חמישים ומשהו, שישים ושבעים, ועכשיו גם לקבוצה הזאת יש שם, והשם הוא "דור שני". השם הזה לא נכח בחיינו כשהיינו ילדים. לא ידענו שאנחנו בני הדור השני, ולא עלה על דעתנו שאנחנו מהווים בעצם קבוצה שאפשר לאפיין אותה כך או אחרת, שאפשר להגיד עליה משהו, להצביע על תופעות משותפות, כלומר להכליל.

מהם אותם מאפיינים חמקמקים של בני הדור השני? את זה בדיוק מבקש הספר הזה לברר.

הספר כולל חמישה סיפורי חיים של חמש נשים שהן דור שני, ומבוא ומעין סיכום מאת ד"ר אסתר פלד, כלת פרס ספיר לשנת 2017, שסיפור החיים שלה הוא אחד מבין החמישה.

 

חנה הרציג היא בעלת תואר שלישי בתורת הספרות. עסקה במחקר, בכתיבת ביקורות ספרותיות ובתרגום. כיום עוסקת בעיקר בתרגום שירה וספרות מפולנית.

שולה טולמן היא ביבליותרפיסטית–מטפלת בהבעה ויצירה בילדים ובמבוגרים ומנחת קבוצות ביבליותרפיה. עסקה במשך תקופה ארוכה בתחום האבחון וההערכה כיועצת ארגונית בארגונים שונים, ביניהם צה"ל. בעלת תואר שני בטיפול באמנויות מטעם סמינר הקיבוצים ובוגרת לימודי גשטאלט אוניברסיטת ת"א, וכן בעלת תואר ראשון בסוציולוגיה ותואר שני בלימודי עבודה מטעם אוניברסיטת ת"א. 

מירי נתן היא עובדת סוציאלית קלינית. בעלת תואר ראשון בחינוך ובספרות צרפתית ותואר שני בגרונטולוגיה מטעם אוניברסיטת בן גוריון וביה"ס לפסיכותרפיה מכון מגיד. כיום עובדת בעמותת "עמך" עם ניצולי שואה. 

רונית פיינגולד היא בוגרת החוג לפילוסופיה באוניברסיטה העברית והאקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים. בעלת תואר שני בחינוך. סיפור ראשון מפרי עטה, "חזירי בר", נכלל בספר מציאות ואבדות (אינדיבוק, 2017).

אסתר פלד היא פסיכולוגית ודוקטור לפילוסופיה, וכלת פרס ספיר לשנת 2017 על ספר הפרוזה שלה "פתח גדול מלמטה (הוצאת בבל, 2017). קדם לו ספר הפרוזה לאורה הצח של המציאות (הוצאת בבל, 2013). ספרי העיון שכתבה וראו אור: פסיכואנליזה ובודהיזם: על היכולת האנושית לדעת (רסלינג, 2005); להרבות טוב בעולם (רסלינג, 2008).

 

לפניכם המבוא לספר וקטע מתוך הפרק מאת מירי נתן, באדיבות המחברות וההוצאה לאור:


מבוא / אסתר פלד

אם אתם ישראלים יהודים בני חמישים ומשהו, יש סיכוי סביר שנפל בגורלכם לגדול בבית שאחד מן המבוגרים בו – לפחות הורה אחד – חווה את מלחמת העולם השנייה, או, כמו שאומרים, "היה שם". "היה שָם" הוא השֵם, הוא המסמן. הוא התמצית, שהיא בעת ובעונה אחת מרוכזת אבל גם מרומזת בלבד, ונדמה לי שירשנו את השם הזה – "היה שם" - מהורינו. זאת היתה הדרך שלהם להצביע על דבר מה שאין מפרטים אותו באזני מי שלא היה שם. אולי אתם זוכרים את החוויה שלכם, כשמישהו אמר משהו על אלה שהיו שם, את הסקרנות והאימה שנוכחות בתודעה, כמעט בגוף, כששתי המילים הללו, המסמן הדחוס של השואה, נהגות בסביבתכם.

הספר שאתם עומדים לקרוא עוסק בחוויה הזאת, חווית החיים של הילדים של מי ש"היה שם". הילדים הללו הם עכשיו בני חמישים-ומשהו, שישים ושבעים, ועכשיו גם לקבוצה הזאת יש מסמן, יש שם, והשם הוא "דור שני". השם הזה לא נכח בחיינו כשהיינו ילדים. לא ידענו שאנחנו בני הדור השני, ולא עלה על דעתנו שאנחנו מהווים קבוצה שאפשר לאפיין אותה כך או אחרת, שאפשר להגיד עליה משהו, להצביע על תופעות משותפות, כלומר להכליל.

לכן, כך נדמה לי, הסתובבנו לא פעם בתחושה עמוקה של חריגות. חשנו חריגות חסרת שם, בגלל הבית המוזר, המתחזה-לנורמלי, שבתוכו גדלנו, שמתוכו יצאנו בבוקר אל החיים החברתיים שלנו, החיים שבהם משחקים ומתרוצצים ואחר כך מתבגרים ומתאהבים ואחר כך הולכים לצבא ובונים משפחה. חשנו חריגים בנוף הישראלי, כאילו אנחנו לא לגמרי שייכים, אבל גם לבית שלנו לא לגמרי השתייכנו, וכך עברו עלינו שנות הילדות וההתבגרות, לא לגמרי שייכים לבית ולא לגמרי נינוחים בחיים שמחוץ לבית, תמיד חריגים, תמיד מנסים להסתיר את החריגות. 

אדם שחש חריגות נוטה על פי רוב לייחס אותה למגבלה שלו, לאיזה אי התאמה שהוא לוקה בו, ואז הוא חש בושה, כאילו כשל במשהו.  לא היה לנו שם, ולכן לא היתה סיבה מובנת לכובד שישב בתוך הנפש, לתחושה המעיקה שקשורה במפגש האילם, החוזר על עצמו בכל פעם שהיינו שבים הביתה מבית הספר, מהתנועה, מהצבא, עם ההורים ש"היו שם", או שלא היו שם אבל איבדו שם אנשים חשובים או רבים. 

אדם עשוי מכל האנשים שעשו אותו, בעיקר מאלה שאיתם חי את שנות חייו הראשונות. הוא עשוי מהם, כלומר נושא אותם בתוכו והם מהווים חלק ממנו עצמו. דרך המודל הפשוט הזה אפשר להבין מה קורה אצל אנשים שמחזיקים בתוך נפשם אנשים חבולים, חבולים בחבלה עמוקה, מה קורה אצל מי שנושא בתוכו את האנשים המתים, אהוביהם של הוריו. אדם נושא בלבו כל חייו כאב ותחושה של חריגות המלווה, תמיד מלווה, בבושה. הוא סבור שהחריגות שלו היא כישלון מעשה ידיו - כישלון להסתגל, להיות נורמטיבי, עליז, כל מה שמכונה "נורמלי". והוא מייחס את הכישלון הזה לא רק לו עצמו אלא גם להוריו, ואז הוא כועס עליהם ומתבייש בהם. 

שאני חריגה, ש"משהו אצלי לא בסדר", כך סברתי שנים ארוכות, וכך חשו הנשים שלקחו חלק בכתיבת הספר הזה. כולנו. תחושת החריגות, ההרגשה שהחיים החברתיים תובעים מאמץ להסתיר חלקים ניכרים מאישיותך, ולא רק מאישיותך אלא גם מחייך בתוך בית המשפחה - אלה הם תווים משותפים שנכחו בילדותינו ומלווים אותנו גם עכשיו. ואכן, יש הקלה משמעותית במפגש של חריגים כמונו, קבוצה גדולה של אנשים שגדלו בבית רווי בכאב, בזיכרון שהוא כה בלתי נסבל עד שאי אפשר לזכרו, והתביישו בבית הזה, בהוריהם ובעצמם, דור השואה ובניו ובנותיו. 

הניסיון לבודד את ההיבט הזה של חיינו – היותנו בני הדור השני - מהיבטים אחרים, כלומר להצביע על סימנים מיוחדים של "סינדרום הדור השני" אצל כל אחת ואחד מאיתנו, נידון מראש לכישלון. אכן, ישנם סימנים; אפשר להצביע עליהם, ומחקרים רבים אף עשו זאת. אצל כולנו יש, למשל, עמדה רגשית אמביוולנטית כלפי ההורים שלנו, כי מצד אחד אנחנו אוהבים אותם ומסורים להם, לעתים אף חיים בשבילם, ומצד אחר אנחנו חנוקים בתוך החמלה שלנו כלפיהם ובתוך החוב העמוק שלנו אליהם, ולכן אף כועסים עליהם. זה, כמדומני, מהווה תיאור ממצה של "סינדרום דור שני" ככל שמדובר ביחס שלנו אל הורינו.

אבל אין ספק שעמדה מורכבת כזאת כלפי ההורים יכולה להתקיים אצל רבים שאינם בני הדור השני, וודאי אצל אנשים שגדלו בבתים טראומטיים, כמו למשל בבתים שבהם אחד ההורים היה חולה, או נפטר, או בבתים שכולים, או בבתי מהגרים. אי אפשר לבודד את ה'סימפטומים' של הדור השני לשואה ואי אפשר לייחד אותם. כיוון שאני סבורה כך, אני מצהירה שאין בכוונתי לעשות זאת. אין לי היומרה להגיד "מה שאנחנו עברנו הוא הנורא מכול", "דבר לא ידמה לשואה" וכיוצא באלה. הכוונה שלי פשוטה יותר, אישית יותר: אני גדלתי בבית של הורים שעברו את השואה. הייתי בודדה מאד בילדותי, ואני סבורה שחלק מחוויית הבדידות שלי קשור בבית שגדלתי בו. במהלך חיי פגשתי נשים וגברים שחוו בדידות דומה, והבנתי שאפשר להיות פחות בודדים, שאפשר לדבר על חווית הבדידות, על הכעס והחמלה, על החריגות, וזה מקל. לכן בחרתי לערוך ספר שמדברות בו נשים אחדות בנות הדור השני. ההקלה שחוויתי אני במפגשים עם נשים אחרות שהן בנות הדור השני, היא שהבהירה לי את ערכו האפשרי של ספר כזה, שיש בו יותר מקול אחד. 

זאת ועוד: שנים אחדות לפני שהוחלט על כתיבתו של הספר הזה, שקלתי לכתוב בעצמי ספר שעוסק בזה. אלא שלא היה לי העוז לעשות זאת. מדוע נחוץ עוז כדי לכתוב על כך? משום שמדובר בטראומה מתמשכת. הכתיבה על כך משמעה כתיבתו של הנורא, והנורא מרתיע. גם עכשיו, לאחר שכתבתי את הפרק שלי שנמצא בין דפי הספר, אני מעידה: לא כתבתי הכול. את הנורא מכול, המטורף מכול, אותו לא כתבתי. ולא רק אני לא כתבתי את הנורא מכול; עוד נשים בינינו לא כתבו אותו. וכי מי לכל הרוחות ירצה לשמוע את זה, להרגיש את זה, לחשוב על זה, לדעת את זה?

נוכחותן של נשים אחרות עם הנורא מכול שלהן הפחיתה את החשש – החשש שלי לפחות - שמא העודפות של הנורא תנדה אותי שוב מהחברה, כפי שחשתי בילדותי, ושוב אהיה בודדה ואילמת בגלל משהו שמחוץ לשליטתי, שנמצא אצלי בדם ואיני יכולה להוציא אותו משם. 

אני מביאה כמעט כלשונו את המכתב הקצר ששלחתי לכל אחת מהכותבות. 

 

שלום לכן

ההקשר שלנו הוא מדינת ישראל 2014-2015. זוהי הקרקע שבה אנחנו נטועות, ולא במקרה. חלקנו גדל ממש כאן, חלקנו במה שמכונה "הגולה". כולנו נולדנו להורים שבתוך נשמתם נקרעה קריעה, שעברו טראומה ממושכת ששברה את נפשם. בתוך השברים שלהם גדלנו.

עכשיו אנחנו בנות חמישים ושישים ושבעים. יש לנו ילדים משלנו, הקמנו משפחות. הילדים שלנו הם הדור השלישי, הדור השני שאחרי הטראומה.

יש לנו אפוא פרספקטיבה. אנחנו סוג של "זרטוסטרא": לאור הצהריים, עומד זרטוסטרא ומתבונן בעבר ובעתיד. אנחנו: בתווך שבין ההורים שבורי הנפש שסיימו את חייהם או שמצויים בסופם, לבין האנשים הצעירים שהולדנו אשר בונים את עולמם שלהם.

 לא כל מה שאנחנו הוא "דור שני לשואה", אולם במובן מסוים כל פרט מחיינו ספוג בהיסטוריה של הורינו. יש מקום לניסיון לבודד את מה שקשור בהיותנו דור שני לטראומה לאומית ומשפחתית וסובייקטיבית, ומצד אחר אי אפשר לבודד זאת. 

לכולנו יש דחף לומר משהו על הורינו, במובן מסוים להנציח אותם, במובן מסוים להנציח את הטראומה, אחרי שחדלנו להתכחש לה בתוכנו. עצם התהליך הזה, של הכרה במציאותה של הטראומה הזאת בתוכנו, של ההתנסחות הסובייקטיבית שלה בתוכנו, הוא תהליך שיש מקום לכתוב עליו.

אני כשלעצמי לא הייתי במגע עם ה"דבר" הזה אלא באופן קלוש, למרות שאמי לא חסכה ממני את המגע הזה. חלף זמן עד שיכולתי לקשר בין מלחמת העולם השנייה והשמדת היהודים לבין סימפטומים של מטופל, לא כל שכן הסימפטומים שלי עצמי. גם על כך אכתוב.

אנחנו בתווך שבין השואה לתקומה ועלינו להיזהר שלא ליפול אף לא לאחד משני הקצוות הללו, כלומר, להביא את הדברים ללא נימה טרגית או מלודרמטית. נקי-נקי, כמו שזה היה, בניסיון לבודד את החוויה עצמה מן המונחים השחוקים שהפכו לכינויים שלה במהלך השנים במדינת ישראל. אפשר בבת אחת לנסות ולהימלט מן השם הזה "דור שני" וגם לקבל אותו, לנסות ולבאר אותו לעצמינו ולכל האחרים שנושאים ולא נושאים אותו. אפשר לכתוב גם על איך זה לכתוב על זה.

אפשר לכתוב פרוזה. אפשר לכתוב "על-יבש" – כאילו דוקומנטרי. אפשר לפזר חוויות על הנייר בלי רצף, אפשר עם. אפשר לכתוב סיפורים קצרים בזה אחר זה, אפשר לכתוב נובלה הדוקה. אפשר כרונולוגי, אפשר לא כרונולוגי. אפשר מפורש, אפשר מרומז. 

עדיין אינני יודעת כיצד אערוך את הספר. אלה החלטות שאני משאירה להמשך. דיברתי על 40-50 עמודים, אבל אפשר פחות ואפשר יותר, זה כיוון ולא תכתיב. אשמח לקבל חומר בסוף נובמבר.   

                                                     סוף-סוף נכתוב את זה, מה?

                                                                                      אסתי

כפי שניתן להבין מתוך המכתב, ניסיתי להימנע מלכוון את הכותבות. שאיפתי היתה לאפשר ולא למנוע, להרחיב ולא לצמצם. רציתי שהכותבות יבחרו בעצמן – בחירה מודעת או לא מודעת – את ההיבטים של חייהן שנראים להם קשורים ל"דור שני" שעל אודותיהם יכתבו. עניין אותי מה יבחרו, והאם ניתן יהיה להפיק הכללה מתוך הבחירות שלהן.  אני מסיימת בדברים אלה את דברי המבוא, בדיוק מאותה סיבה: רצוני לאפשר לקורא ולקוראת להיכנס אל הטקסטים בלא הכוונה, בלא ידיעה מראש, כדי לאפשר קריאה "לא מודרכת", לא מתווכת, ללא המרחק שמאפשר תיווך מסוג זה.​​​​​​​


יהלום לא מלוטש / מירי נתן (קטע מתוך הפרק)

לאחר מותה, כשהיה עלי ועל אחותי לארוז את הבית לפני שנמסר לידי הקונים, גילינו מערכות אוכל שגדשו את הארונות בחדר השירות שהוביל מהמטבח לחצר הקטנה. בשנותיה האחרונות התענגה אמי  לשבת במטבח אל מול החלונות הרבועים בעלי הזכוכית הכפולה, שהגנו מפני הקור המקפיא שבחוץ – עוביים ואיכותם היו אף הם מקור לגאווה - ולהתבונן בגינה הפורחת, ששנים רבות היתה תפארתה על הבריכה המעוצבת במיטב מסורת הגינון היפני, ששחו בה דגי קויה יפניים. 

ארונות חדר השירות והמרתף התפקעו מקומקומי תה מקווקווים בקווים מעוגלים או עטורי פרחים כחלחלים, קומקום תה תמיר עם עיטור אפרפר גנדרני לצד ספלים וצלוחיות תואמים, קערות מרק מחרסינה לבנה ועיטורים כחלחלים תואמי קומקום החרסינה הגאוותן. ומערכת כלים בכחול הכהה של ורמייר, עם דמויות הולנדיות זעירות, בנים ובנות בלבוש מסורתי. היו בה כל החלקים בכפולות של שנים-עשר, צלחות למנה ראשונה ומנה עיקרית ומרק וכלי מרכזי להגשת המרק וקערות בגדלים שונים ותחתיות וספלים.

ועוד קומקום תה מחרסינה לבנה מאויר בפרחים ורדרדים וירוקים שצבעם דהה עקב שימוש מרובה  וצלחות עוגה תואמות וספלים ותחתיות. צריך היה למצוא פתרון לאריזת אינסוף הפריטים שנפרשו לנגד עינינו. בעיקר עמדנו בפני הצורך האכזרי למיין ולהחליט מאילו פריטים להיפרד ולשלוח לחנות שבה יוצגו לראווה לכל דורש. בחממה שבגינה ערמנו תלי תלים של כלי מטבח, קומקומי תה וצלוחיות זעירות וסכו"ם ומכשירי מטבח, מצנמים ומיקסרים, מטחנות קפה ומטחנות ידניות למרק וטוסטר אובן, שחלקם היו מחלקה בפני עצמה של פרסים שאמא ואבא זכו בהם בלונה פארק, אליו היו הולכים, יורים בברווזים וזוכים במציאות. כי אמי פיצתה את עצמה על אובדן ילדותה בשעות לונה פארק, משתתפת בהגרלת בובות ושומרת את כל הזכיות, מציפה את הספות והכורסאות בחדר העציצים בקומת המגורים באינספור יצורי פרווה סינתטית צבעונית שהתבלותם נעלמה מעיניה והיא שמרה עליהם ודיברה כממתיקת סוד על בובה שתפרה לעצמה מסמרטוטים כשהיתה בת חמש. מיינו אחד לאחד את החפצים שיישלחו ארצה, אלה שיימכרו ואחרים שיינתנו חינם אין כסף לכל דורש.

המרתף היה ללא ספק החלק הקשה ביותר למיון. תכולתו נגלתה לפנינו אט אט, ככל שהתקדם ריקון הבית. כמו שכבות ארכיאולוגיות, ניתן היה לעבור דרך השנים בקרית גת, עבור דרך הדירה ברובע היהודי באנטוורפן, דרך הדירה עם כניסת השיש מול הפארק, שם נשמתי לראשונה לרווחה מאז היגרנו לבלגיה, וכלה בשנים הארוכות - שלושים השנים שבהן חיו אבא ואמא בטירתם, בארמונם המבוצר, פרי עמלם. ריהוט גן נדחס בפינת הכניסה למרתף. בחלל הגדול מכולם, שלאחר מותה של אמי נראה היה שלעולם לא נגיע אל קרקעיתו, הצטברו רהיטים שנרכשו בשווקים והמתינו לחידושם ומחברות וספרים וחליפת מכתבים של אחותי ושלי עם חברות וחברים במהלך חופשות הקיץ הארוכות שבהן התפזרנו לכל עבר. שם אכסנו אמא ואבא את המאוויים שנותרו מקרית גת, שני האלבומים, הירוק והכתום, ועטים, והבובה השחורה שקיבלתי במתנה מאחותו של אבא מטיולה בקונגו והדובי האפרפר שנפרם, ופסלים ושולחן שרטוט ומאווררים ומפזרי חום. ערימות תצלומים שצילם אבא, נופים תלושים, ספונים באינספור ארגזים. שאר החללים במרתף עלו גם הם על גדותיהם, ערב רב של חפצים שנערמו ונאגרו כי אימת המחסור לא איפשרה פרידה ולו מהחפץ הזעיר ביותר, כי אמי יצרה קשר רגשי עמוק בינה לבין חפציה. הכסף שהרוויחה שימש לרכישות חוזרות ונשנות, וגם אבא לא טמן ידו בצלחת ואף עלה עליה בקניית בקבוקי יין זולים ש"פעם יהיו שווים" ופסלי ברונזה שגובהם כגובה אדם, והסבלים שהוזמנו להוציא את החפצים בשעה שרוקנו את הבית קרסו תחת הנטל והיה צורך בעוד ועוד סבלים. חמש משאיות מלאות עזבו את הבית, חלק מהתכולה נמסר חינם אין כסף לבעל המשאית והיא תימכר על ידו באותם שווקים עצמם שבהם נקנתה. צר היה לי על אובדנם, אך לא ניתן היה לשמר את כל השפע הזה. 

רק לאחרונה הבנתי שכל הפאר הזה, על יופיו והמסתורין שבו, הציורים, האוספים המלומדים לצד החפצים הזולים שנקנו בשווקים, שקסמם התחרה באמנות היפנית שקישטה אגרטלים, פרשים, מגשים ושאר חפצים, כל אלה הפכו את הבית בשנות חייה האחרונות למעמסה ולמכשול, גולם שקם על יוצרו וכבל את היוצר בשלשלותיו וכלא את אמי  בכלוב זהב שהרחיק אותה מחלומה להיות קרובה לבנותיה ולנכדיה, בארץ שבה מסורת בית הוריה היא אורח החיים המקובל.

על ניסיונותיה להשיל מעליה את שריונה בדרכה הזהירה אך האמיצה למדתי מהמסמכים שמצאתי על המכתבה בחדר הכחול, פנקסים ובהם מספרי טלפון של משרד הקליטה, שם החלה לברר איך וכמה ומתי, ורק המחלה, שהיתה מהירה ממנה, או השריון שהפך לנטל, לא איפשרו לה להגשים את משאת נפשה, את השינוי שהתחולל בתוכה, להניח לפאר ולאפשר לעצמה חיים בדירת חמישה חדרים ברמת גן, תלויה בוועד הבית שיחליט מתי להפעיל את החימום, תלויה בילדיה שיתווכו לה את העולם, העולם שפעם הכירה ועכשיו כבר לא. 

במבוך חדרי האחסון נגלו לעינינו חבילות גדולות, עטופות, של כוסות מזכוכית ורדרדה עשויה כתחרה, כוסות אפריטיף ארוכות וקצרות, נמוכות ורחבות לאירוע קוקטייל שלא נערך מעולם, כוסות בדולח של חברת בקארה היוקרתית, כוסות ליין אדום וליין לבן ולשמפניה וחבילה חתומה ובה מערכת של קומקום תה מעץ מגולף וספליו התואמים עם פיתולי עץ שצבעם משתנה. במזווה שליד המטבח הדלתות לא נסגרו כראוי משום המדפים שהתפקעו לעייפה מספלים בעיצוב מודרני בפסים שחור ואדום ותחתיות מרובעות וקומקום התה התואם, וסט קומקום תה שכמו לקוח מבית איכרים פלמים ותחתיות לעוגות וקעריות זכוכית מחוספסת מעוטרות פרחי זכוכית עומדות על רגל דקה. סט ספלי זכוכית בעלי מותן צרה, חלקם העליון מתרחב בצורת משפך וחלקם התחתון אסוף לתוך ספל כסף נמוך שאליו מחוברת ידית כסף שיד ענוגה אמורה לאחוז ולא להיכוות מן התה הרותח, וסט של ספלים קטנטנים לבנים עם ידית זהב וכלי הסוכר הלבן עם שתי אוזני זהב בצדיו ומתלה זהב על המכסה, קומקום תה בעל בטן תפוחה וידית זהב מקומרת בוהקת צרופה לחלקו העליון והתחתון, סט צלוחיות לעוגה עם שולי זהב  המשורטטים בשישה מקטעים במרווחים שווים ובין מקטע למקטע פרחים ורודים ופס חום עבה עם פרחים לבנים ורדרדים מפריד בין שלושת גביעי הפרחים המאוגדים שאליהם מותאם קומקום תה  ועוד ועוד סטים לתה ולקפה ולעוגה. לבי הוצף געגועים צרובים באש לאמי  שנמזגו לתוך הגעגוע שלה לאמה, להוריה, ועשרות קומקומי התה, מאות הצלוחיות לעוגות ולמנות אחרונות נדמו לי כמו התשובה המתריסה למערכת המזלגות והסכינים היתומה שנותרה לה מאמה, כאילו תימצא לה דרכם דמות אמה. 

הסכו”ם שהדודה היתה אמורה לפדות בו את משפחתה נותר בבדידותו שנים רבות. כשאמי הראתה לי אותו להרף עין, פעם נוספת, אחרונה, שבועות ספורים לפני מותה, בין התקף כאבים אחד למשנהו, מדדה בסלון הרחב, נפרדת בצער משכיות החמדה שגדשו מדפים שעיצבה עם תאורה מתאימה, פתחה את המגרה העליונה בקומודה, פתחה את הצרור הקטן העטוף בנייר מאובק ואמרה, "הנה מירי מה שנשאר לי מאמי." ואף שידעתי שלא מצפות לי הפתעות מיוחדות חיטטתי במגרה העליונה ובכל שאר המגרות בעודה יושבת מול הטלוויזיה, נאנחת, עיניה הבוחנות שנחלשו מחמת המחלה מתקשות לעקוב אחר שיטוטי. קיוויתי שיימצא בקומודה זכר נוסף לאמה שיאיר לי את תמצית סודותיה ויחד נערוג אל ההיעדרות הנואשת, המצמיתה, היא ואני, ואני אהיה עבורה השד בקומקום הזהב, אמשה אותה מייסורי כאביה, מכמיהתה הנואשת לאישה שפעם ערסלה אותה בזרועותיה, ארחיק מעליה את המוות ואכתיר אותה למלכה חיה, מלכתה של הממלכה המפוארת שבנתה. כמו אז, בדירה של הדודה, אפליג על סמרטוט הרצפה, אשפשף את האריחים במקומה, וכפות רגליה יתהדרו ברצפה המבריקה.

בשבועות האחרונים לבי פתוח אליה ואני מזמזמת, "הרוח והשמש והמים, אמרו לי שהיית כאן לבדך" ללא הפוגה. חברה מתעניינת, "מה יש לך עם השיר הזה," ואני מבקשת ממנה להשמיע לי את המשכו: "הרוח והשמש והמים, זוכרים מליל אתמול את צעדך. הקצף שמחה את עקבותייך, יודע שהיית כאן לבדך. אני כעיוור אחרייך הולך, רוח בחושך נושקת לפני המים. שוב לא יאיר אלי בחוף, בעברך, צחור החבצלת בשחור שערך". 

צמתה השחורה, העבה, של אמי נשמרה אצל הדודה בקופסה עטופה בד שחור, בחלקה העליון רקמה תימנית שנשחקה זה מכבר. בבלגיה נהגה אמי לצבוע באדיקות את שערה בחום. אני זוכרת אותה שוכבת על הספה בסלון בדירתנו שברובע באנטוורפן, ריח העץ הישן נודף מהרצפה ומהרהיטים, ואני שואלת אותה בחרדה על המעסיק הדתי שלה, מר בלום, שזיהה את יכולותיה, את עיקשותה ויושרה, ולכן הפקיד בידיה חבילות יהלומים ראשונות, איתן תעבור בין המשרדים ותציע אותם לכל המרבה במחיר, וכך תרוויח "קומיסיון", דמי תיווך. אמי מותשת, חולקת איתי את השוני בין מר בלום החרדי לבינינו החילונים, ומסבירה שההבדל הזה אינו מעורר את חשדנותו, יש לו אמון מלא בה, ואני חשה כיצד החרדה שלי מתחלפת בזהירות בגאווה. אמי מתארת את הנשים והגברים סביבה שמוותרים על זהותם, מתרפסים כדי להרוויח את לחמם, חובשים כיפות ופאות כדי לשאת חן וכך לפלס את דרכם בין באי האולמות בבורסת היהלומים. אבל לא היא, היא לעולם לא תוותר על יושרה, לא תחבוש פאה נוכרית שתסווה את זהותה או את אי אמונתה. בעניין האמונה אהבה לצטט רב שאמר: זה שעבר את תופת השואה ונחלץ ממנה, אין מדקדקים עימו בנושא האמונה.

 

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.