דונלד ג'יי טראמפ והאבחון הפסיכיאטרי בעידן הסימולקרה
מאת ירון גילת
פעם נוספת מני רבות, בעת ביקורו האחרון בבריטניה ובזמן שהתייחס לברקזיט במסיבת עיתונאים (12.07.18), נצפה נשיא ארה"ב דונלד טראמפ כאשר הוא נושא נאום מבולבל, תמוה, בלתי קוהרנטי ודי מביך. ושוב, כמו בפעמים קודמות דומות, גם הפעם נישאות בחלל התקשורתי והווירטואלי שלל ספקולציות באשר למצבו המנטלי של האיש הזה. כבר מתחילת כהונתו היו מי שטענו בעיקשות שנשיא ארה"ב הנבחר סובל מתחלואי נפש כאלה ואחרים, פסיכיאטרים ופסיכולוגים מכובדים פרסמו מנשרים וחוות דעת אשר ייחסו לטראמפ מחלת נפש של ממש, הפרעת אישיות, ליקוי קוגניטיבי, ועוד כהנה וכהנה אבחנות רפואיות. מולם, הצביעו אחרים על חוסר התוחלת ועל הקלקוּל האתי החמור אשר כרוך באבחון אדם שמעולם לא עמד לבדיקה קלינית מסודרת רק לפי הופעותיו התקשורתיות. אבחון כזה, הם גרסו בין השאר, משול לאבחון של דמות מסרט או מרומן ספרותי. לדידי, הטענה הזו, אשר קנתה לה אחיזה בזרם המרכזי של הפסיכיאטרים, הן בעולם והן בארץ, אינה מספקת. זה מכבר שדמויות ספרותיות מפורסמות כמו מאדם בובארי או אנה קרנינה, זוכות לניתוחים פסיכולוגיים מבריקים ודמויות היסטוריות שמעולם לא נבדקו על ידי פסיכיאטר, כגון וינסנט ואן גוך ואייזיק ניוטון, זכו לאבחנות פסיכיאטריות מרחיקות לכת. בחיבור הזה, עם הרבה עזרה מז'אן בודריאר ומעט עזרה מז'אק לאקאן, אבקש להביא טענה אחרת לחלוטין באשר לסיבה שבעטיה לא ניתן לבצע אבחון פסיכולוגי או פסיכיאטרי לנשיא ארה"ב דונלד טראמפ.
נתחיל במפגש הפסגה שהתקיים בין הדיקטטור הצפון קוריאני, קים ג'ונג-און, ונשיא ארצות-הברית, דונלד טראמפ ב- 12 ליוני 2018, חודש ימים לפני נאום הברקזיט האמור. כתבים שנכחו במקום בזמן שהשניים צעדו לקראת מפגש הפסגה ביניהם, דיווחו על כי שמעו את השליט הצפון קוריאני אומר לנשיא ארה"ב ש"אנשים רבים בעולם יחשבו שזה סוג של פנטזיה מתוך סרט מדע בדיוני". כמה מעט באותו רגע ידע הרודן מצפון קוריאה, שהד משונה לדבריו הוא עתיד לקבל זמן קצר בלבד אחר-כך, כאשר טראמפ, כך לפי דבריו של האחרון, יקרין לפניו קליפ, עשוי כקדימון לסרט הוליוודי נדוש. "זה סיפור על שני גברים, שני מנהיגים וגורל אחד", נשמע אומר הקריין שבסרטון בטון דרמטי במיוחד, "מחוץ לחשכה יכול להפציע האור... עולם חדש יכול להתחיל היום... העתיד מחכה להיכתב". כך, לא רק שבעת מפגש פסגה דיפלומטי קריטי, בחר טראמפ להקרין טריילר לסרט קולנוע שמעולם בעצם לא הופק, אלא שבחר להעביר דווקא באמצעותו, מסר מדיני לראש מדינה זרה, מסר שחייהם של מיליוני מיליונים תלויים בהשלכותיו. המסמן "סרט", אם כן, הדהד בין שני המנהיגים הללו, באופן שניתן לחשוד בו ככזה, אשר לפחות מעלה את ההשערה ששניהם תופסים את עצמם ממש, לא כמליצה וגם אם באופן שאינו לחלוטין מודע, כגיבורי הפקה קולנועית. בבת אחת זינקה המציאות מתוך עולם גולמי שמחורר על-ידי הדיבור - דיבור דיפלומטי, דיבור פוליטי - אל תוך עולם מדומיין. במובן הזה, יתכן שלא יטעה מי שיאמר, שהן טראמפ הן קים-ג'ונג-און, חווים את עצמם כמו הם, מה שנהוג לכנות במקומותינו, "חיים בסרט".
ההיסטוריה של הנשיא האמריקאי הנוכחי, גם היא כמו לא פסקה מלהתכתב עם עולם המדיה המדוּמה הזה; למשל, השתתפותו בתכנית הריאליטי "המתמחה" וחיבתו היתרה לכאורה לנערות שער, דוגמניות ושחקניות פורנו, עשויות שתיהן להצביע על הזיקה שלו לְמציאות שהיא יותר מדומיינת מאשר ממשית. אמנם, גם ההיסטוריה של הפוליטיקה האמריקאית שזורה בקשרים לתעשיית הקולנוע, וההתגלמות הברורה ביותר של הקשרים הללו היא כהונתו של הנשיא הארבעים של ארה"ב – רונלד רייגן. אלא שרייגן, שהיה שחקן קולנוע בתחילת דרכו, כמו עבר מסלול שלאורכו החליף תארים שנשאו משמעות בסדר של השפה וכך יכול גם היה כנראה לבדל ביניהם, החל ממשחק, דרך פעילות פוליטית באיגוד השחקנים עד לדרגת נשיא האיגוד המקצועי של שחקני הקולנוע, וכלה בפוליטיקה הלאומית, בחירתו למושל קליפורניה ולבסוף בחירתו לנשיא ארה"ב. רונלד רייגן עבד כשחקן, ידע שהוא שחקן מקצועי, ובהמשך, על אף שהשתמש בכישרונו התיאטרלי גם בפוליטיקה, ניכר שגם ידע היטב על ההבדל שבין משחק בקולנוע לבין שירות בתפקיד פוליטי. דונלד טראמפ מעולם לא היה שחקן מקצועי ולא מן הנמנע שמעולם גם לא עבר מסלול המסומן באבני דרך שהשפה נותנת להם משקל. למרבה הזוועה, במובן מסוים, יתכן מאד שדונלד טראמפ לא יודע שהוא לא שחקן. "נפוליון לא היה משוגע, משום שלא תפס את עצמו כנפוליון", הטעים הפסיכיאטר והפסיכואנליטיקאי הצרפתי ז'אק לאקאן. דווקא מן הרגע שבו החל נפוליון לתפוס את עצמו כנפוליון, טען לאקאן, שם החלו הדברים להשתבש. דונלד טראמפ, כך עושה הרושם, תופס את עצמו כ"דונלד טראמפ" – דמות שמוקרנת על מסך קולנוע, בּבוּאה במראה. ולא מן הנמנע שהוא מתקשה להבחין בין הווייתו שלו לבין הדבר הבבוּאתי הזה שאִתו הוא מזדהה. כלומר, טראמפ הוא נשיא שבמובן מסוים אינו נשיא; לכאורה, בעיני עצמו, הוא אינו אלא בתפקיד הנשיא, שחקן בסרט. דומה שלראשונה בתולדות האנושות, מנהיג העולם החופשי, נשיא ארצות-הברית של אמריקה, אינו אלא דימוי של נשיא. סימוּלקרה.
הספר "סימוּלקרוֹת וסימוּלציה", אשר ראה אור בשנת 1981, הוא הטקסט הפוסט-מודרני המובהק ביותר של הפילוסוף והסוציולוג הצרפתי, ז'אן בודריאר1. הטקסט הזה מציע להבין את הפוסט-מודרנה כמצב שבו הדימויים שמייצגים את המציאות הם הם המציאות עצמה, ולא משום נאמנותם של הדימויים למקור, אלא משום שההבדל בין הדימוי למקור שלו התבטל ולא קיים יותר. את ספרו פתח בודריאר בציטטה מ"דברי חכמים": "הסימולקרה לעולם אינה זו שמסתירה את האמת, זו האמת שמסתירה שאין אמת. הסימולקרה היא אמיתית". בעוד שסימולציה היא הדמיה אשר שמה לה למטרה לחקות מציאות כלשהי, הרי שהסימולקרה מתנתקת מן המציאות ואינה נמצאת בזיקה אליה כלל. כך, הסימולקרה היא העתק שאין לו מקור, וככזו אינה שייכת לא לרשות האמת ולא לרשות השקר. זהו מתחזה, שטוען כי הוא מוסמך לדבר בשמו של האמיתי; זהו תחליף בדוי ומועדף של המקור; זוהי מציאות שאיבדה מן האותנטיות שלה, שמקורותיה הבדויים טושטשו ונבלעו בתוך הדימויים המדוּמים של אמצעי התקשורת. כך, הדימויים של המציאות, כמו למשל הדימויים שמוצגים באמצעי התקשורת, לא מייצגים עוד את המציאות, אלא מעוותים אותה, ממסכים את היעדרה של מציאות מקורית, ולבסוף מחליפים אותה, לכדי יצירת עולם המורכב מדימויים של מה שלעולם לא התקיים - עולם שאותו הגדיר בודריאר כ"היפֶּר-מציאות". במצב זה, עולים הדימויים על המציאות עצמה ונעשים ממשיים יותר ממנה. פורנוגרפיה, דיסני-וורלד, לאס וגאס, תכניות הריאליטי בטלוויזיה, אסון מגדלי התאומים והמלחמה הפוסט-מודרנית, כולן נכללות בהיפר-מציאות המגלמת סדר עולמי חדש וסמוי.
יותר מכל המדינות, מוכיח בודריאר את ארצות-הברית כמדינה הסימוּלטיבית ביותר. באופן הזה מתגלה כוחו הנבואי של הספר במלוא עוצמתו. בימינו, כבר ברור שארצות-הברית מגלמת מדינה וחברה אשר הלכו שבי אחר המצלמה, רחוק ככל שרק ניתן. ספוגות בסימולציות ללא הכר, במדינה ובחברה האמריקאית, ההבדל שבין המציאות לבין הסימולציה שלה הלך ונעשה דק יותר ויותר עם השנים. וזוהי אמריקה שהגיעה לשיאה הסימולטיבי בכהונתו של דונלד טראמפ, שיא שבו כבר לא ניתן לדעת את ההבדל הזה – הדימוי הפך למציאות והתעלה עליה. זוהי התקופה הסוריאליסטית של נשיא אשר נשיאותו היא מופע ללא קשר ברור למציאות. בטרמינולוגיה של בודריאר – זו סימולקרה, ייצוג של דבר שמעולם לא היה קיים מלכתחילה. כבר במהלך מערכת הבחירות לנשיאות, נאלצה הילארי קלינטון להתמודד עם אדם שככל הנראה הגיע למסקנה שזה לא משנה אם מה שהוא אמר היה נכון או לא היה נכון, הוא פעל כמו מחליף-צורה (דמות מוכרת בסרטי מדע-בדיוני), שהחליף את דעותיו ללא הרף ונטש כל זכר לעובדות. בכך, הוא גילם את התנועה שבה נעו האמריקאים אל מעבר לכל מה שהוא אמיתי; עובדות משותפות שמקיפות לא רק את העולם החומרי אלא גם את המדע, את התרבות ואת האידיאולוגיה, הפכו בבת אחת לכלי ריק. וזאת, משום שבעידן הסימולקרה, אין מאמינים עוד שסימנים או סמלים מייצגים משהו סובסטנטיבי; להיפך, בעידן הסימולקרה הסמלים והסימנים לא מצביעים אלא על העובדה שהלכה למעשה אין שום דבר מלבד ריקוּת. בעצם, טראמפ האיש אינו כה חשוב פה; זוהי התקופה הנוכחית שבתוך המציאות האמריקאית שדחפה אותו לקדמת הבמה והטילה אותו לתוך הבית הלבן. במובן הזה, בחירתו לנשיא, שהיו מי שהופתעו ממנה לחלוטין, לא אמורה הייתה להפתיע כלל ועיקר. בדיעבד, לא הייתה זו אלא התפתחות מתבקשת של חברה שאיבדה את עצמה לדעת בתוך הדימויים הנשקפים ממסך הקולנוע, ממערכות התקשורת האלקטרונית ומתרבות של קפיטליזם, חלונות ראווה, פורנוגרפיה וצרכנות אין-סופית. דונלד טראמפ אינו אלא הביטוי המלא ביותר של הריקוּת שבלב עידן הסימולקרה, ומן הסתם לא יכול היה להפוך לנשיא בשום זמן אחר. בחירתו וכהונתו כנשיא, מבטאות יותר מכל את חזרתו של הממשי, את חזרתה של המציאות הבלתי אפשרית שמאחורי כל הדימויים והדמויות, השפה והסמלים – זהו הרגע שבו ההדמיה המונחת על גבי המציאות מתמוטטת, ומכאן גם המועקה הגדולה.
כאמור, באופן מבדר למדי, מאז תחילת כהונתו היינו עדים למספר אפיזודות בהן פסיכיאטרים ופסיכולוגים נקבו באבחנות שונות ביחס לנשיא האמריקני הנבחר טראמפ, ושיוו לו מני הפרעות מן המדריך הדיאגנוסטי והסטטיסטי להפרעות נפשיות (DSM). כפי שכבר ציינתי, היו כנגדם מי שטענו שלא ניתן לאבחן אף אדם – ובכלל זה דונלד טראמפ – בלי שייבדק קודם לכן בדיקה קלינית מקצועית על-ידי מומחה ועוד טענו, שאבחונו של הנשיא טראמפ רק לפי הופעותיו בתקשורת שקול לאבחנה של דמות מתוך רומן או סרט. אלא שלא זו הסיבה אשר בעטיה לא ראוי לתת לדונלד טראמפ אבחנה פסיכיאטרית; לאמיתו של דבר, לא ניתן לתת אבחנה לדונלד טראמפ לא משום שמעשה כזה יהיה שקול לאבחון של דמות מתוך רומן, אלא דווקא משום שדונלד טראמפ הוא אכן, ובאופן המהותי ביותר, הלכה למעשה, דמות מתוך רומן. רומן שמעולם לא נכתב ואינו קיים. והדמות אינה אלא דימוי ריק, חיקוי ללא מקור. וחיקוי, חשוב להבין, אינו יכול להיות אובייקט לחקירה פסיכופתולוגית.
מקורות
בודריאר, ז׳. (2007). סימולקרות וסימולציה. הקיבוץ המאוחד
