פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

כתבות שטח

"התקווה היא חלומם של אנשים ערים": רשמים מיום עיון על היבטים של תקווה בטיפול

בכנס "'התקווה היא חלומם של אנשים ערים' – היבטים של תקווה וטיפול" הרצו מטפלים ומטפלות, הנמנים עם זרמים שונים בפסיכואנליזה, על מקומה של התקווה בתיאוריה ועל היבטיה השונים בטיפול הנפשי. קל לראות בתקווה את ההפך מהייאוש, את נציגת יצר החיים הגובר על יצר המוות, אבל לא תמיד חשיבה דרך ניגודים מאפשרת צמיחה. אל מול הניגודיות של תקווה-ייאוש, אפשר להציב תקוות על; תקווה אנושית כמצב בסיסי מובחן והכרחי לחיים, מצב טרנסצנדנטלי קיומי שהוא יותר ממולד או נרכש ושהחיבור אליו מאפשר חיים טובים ומאושרים.

מתפרסם מ 1/8/2018 | 1,073 צפיות

תגיות: | |

"התקווה היא חלומם של אנשים ערים": רשמים מיום עיון על היבטים של תקווה בטיפול

 

מאת רני לוי

 

יום העיון "התקווה היא חלומם של אנשים ערים" (אריסטו) - היבטים של תקווה בטיפול" נערך על-ידי האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה בתאריך 22.02.18. זהו יום העיון השלישי בסדרת "רגשות מאז ועד עידן האייקונים".

 

הטיפול הנפשי, כמו הדרמה או הסיפור הדרמטי, הוא תנועה מתמדת בין תקווה לאיבוד התקווה. הטיפול נפתח עם איזו תקווה – מוצהרת או נסתרת – של המטופל לשינוי ועם תקווה מוצהרת (ואולי אמביוולנטית באופן נסתר) של המטפל לשינוי אצל המטופל. התקווה של המטופל מקבלת צורות ואופנים שונים במהלך הטיפול; במקרה הטוב היא נעה מתקווה לא ריאלית לאיבוד תקווה ומשם לתקווה מחודשת, ריאלית יותר, ובמקרה הפחות טוב התקווה הלא ריאלית נשארת סמויה מהעין והטיפול מתנהל לצדה בלי שנבחין כיצד היא מונעת התקדמות משמעותית.

את הכנס פתחה הרצאתו של ד"ר בועז שלגי, פסיכולוג קליני וראש התוכנית לפסיכותרפיה בפקולטה לרפואה שבאוניברסיטת תל-אביב. שם ההרצאה, "מ-re-living ל-relieving: מקורה של התקווה במפגש הטיפולי", מזמין את השומע להעמיק בנושא כפיית החזרה (Repetition compulsion) ומציאת התקווה לצאת מפעולה זאת אל חיים עצמאיים יותר. מהי כפיית החזרה? מדובר במצב שבו העבר הטראומטי מופיע בהווה ומתאחד איתו. במצב זה הזמן מתכווץ לכדי נקודה אחת, וכיוון שאין עבר והווה נפרדים, גם עתיד שאינו חזרה נוספת על העבר אינו יכול להתקיים. חוויה טראומטית היא חוויה שהפרה את ההגנות של הנפש והביאה למצב של הצפה וקיפאון. המערכת "מושבתת" ואנו חווים שוב ושוב אותה חוויה טראומטית שלא יכולנו לעכל. זהו מעגל מת היוצר ייאוש שהוא ההפך מתקווה.

אנו נוטים לחשוב שלספר לאדם אחר על האירועים הטראומטיים שלנו מקל עלינו ומביא לשינוי בכל הקשור לכפיית החזרה, אך אין זה תמיד נכון, אומר ד"ר שלגי בעקבות ברומברג. לפעמים סיפור המאורע הטראומטי אינו מקל ואף מקשה ומחמיר את המצב. המצב מחמיר כי נוסף לקושי הקיים עקב האירועים הטראומטיים מהעבר, אנו חווים ייאוש מכך שסיפור האירוע לא פתר דבר. מדוע הגדת האירועים הטראומטיים אינה מפוגגת לעתים את הכאב הכרוך בהם? ובכן, הסיבה היא שהאירועים לא עובדו במחשבה. משברי האמון, הנטישות של הילדות המוקדמת והינקות, "אירועי ה-Z" – כפי שמכנה אותם ויניקוט, כל אלה קרו בטרם יכול האדם להציב אותם במנגנון המנטלי שלו, ובמובן הזה הם פרא-מנטליים. כלומר, האדם אינו זוכר אירועים אלה והם נמצאים בזיכרון הגופני או בזיכרון שאינו נגיש. לכן בטיפול הם מתבטאים בצורות אחרות, למשל בהתנהגות – ביטוי בפעולה (Acting out) – או בהזדהות השלכתית ואינם נוכחים באופן מורגש בסיפור האירועים מהעבר. הדרך לעבוד עם אירועים שהביטוי שלהם הוא בפעולה שונה מהעבודה עם אירועים שהמטופל מספר עליהם באופן ישיר. ד"ר שלגי מציג שלושה סוגי התמודדות עם סוגיה זו: האחד של ויניקוט; השני מתוך הגישה האינטרסובייקטיבית; והשלישי של אוגדן, המנתח את מאמרו של ביון על הזיכרון והתשוקה.

הפתרון הוויניקוטיאני, כפי שהוא מופיע במאמר על הפחד מהתמוטטות, הוא הרגרסיה. ויניקוט מדבר שם על פחד מהתמוטטות שבעצם התרחשה בעבר, אך לא נחוותה. הגישה הזאת, שלדעתי האישית עושה אידיאליזציה ממיתוס הלידה מחדש, טוענת כי המטופל חוזר כביכול לאירוע הטראומטי מעברו כפי שהוא משתחזר בתוך הקשר הטיפולי עם המטפל. חזרת המטופל לעבר זה וחוויית האירוע שוב, הפעם בסביבה טיפולית, מאפשרות לו לשחרר את כפיית החזרה על ידי יצירת תנועה במקום ששרר בו קיפאון ומציאת משמעות היכן שלא הייתה משמעות ולא היו מילים.

הפתרון השני שמציג ד"ר שלגי הוא הפתרון האינטרסובייקטיבי, ולפיו החלקים הטראומטיים, הדיסוציאטיביים, הודרו מהנפש ונהפכו לחסרי משמעות וחסרי תנועה. החזרת חלקים אלו לחיים מחייבת, על פי גישה זו, תנועה בשניים. על המטפל להציב עצמו במקומות שבהם כף רגלו של המטופל לא יכולה לדרוך ולהוביל אותו לשם. המטפל והמטופל מחיים חלקים אלו בכך שהם יוצרים, חווים ומאתגרים יחד את האזורים הבלתי נסבלים אצל המטופל.

הפתרון השלישי שהוצג בהרצאה הוא זה של אוגדן, כפי שמתואר במאמר שבו הוא מנתח את מאמרו של ביון, "ללא זיכרון וללא תשוקה". בעזרת הצגת מקרה מטלטלת וסוערת, מתאר אוגדן מצב שבו המטפל לא אמור ללוות או להוביל את המטופל, אלא להיעשות אחד עם ה-O שלו, כלומר עם האמת הנפשית של המטופל. אין הכוונה כאן להבנת החוויה של המטופל, אלא להתמזגות עם אותה חוויה. כדי לנסות ולצאת מאותה כפיית חזרה משתקת, על המטפל להיות אחד עם האימה הלא נחווית, הדיסוציאטיבית, של המטופל ולפרש אימה זו מתוך הכרה בה וחשיבה עליה. התקווה שנפגשת עם האמת הפנימית שלנו היא לא תקווה לעתיד טוב יותר או למשהו מיוחד שיקרה בעתיד הלא ידוע, אלא תקווה הנוצרת מתוך המפגש עם עצמנו, תקוות הווה שיש בה קבלה ואולי השלמה עם עצמנו ומתוך כך עם חיינו.

פרופ' חנוך בן פזי, מרצה לפילוסופיה ולמחשבה היהודית של העת החדשה באוניברסיטת בר אילן ובמכללת סמינר הקיבוצים, דיבר על היסוד הנפשי של התקווה ועל תקווה כאפשרות לעתיד טוב יותר. הוא סקר את ההתפתחות הפילוסופית בכל הקשור לנושא, מקאנט ועד לוינס. אחד המאפיינים של הפילוסופיה המודרנית, שהשפעתה רחבת היקף, הוא הרצון לייצר משמעות בעידן של חוסר משמעות, מוטיבציה להבנת המשמעות הקיומית של הסובייקט בעידן של "מות האלוהים". אם בימי הביניים התחברה התקווה ליסוד העל-אנושי בעזרת הבטחה לחיי גן עדן או באמצעות מכשפים, כוהנים ומגידי עתידות, הרי הנאורות, בעיקר בעזרת משנתו של קאנט, העבירה את התקווה אל תוך הסובייקט. ההגדרות של התקווה עברו מהחוץ לפנים. על האדם המודרני לייצר בעצמו תקווה ללא הבטחה לעתיד כלשהו בדמות גן עדן או ישועה אחרת בחיים אחרים.

פרופ' בן פזי המשיך ותיאר את חוויית הזמן, כפי שמגדיר אותה ברגסון. מדובר בזמן פנימי שאינו חופף לזמן החיצוני, למוסכמה שאותה אנו מכנים "זמן". דוגמה טובה לכך היא שעה, טיפולית או אחרת, שיכולה להיחוות כנצח או לעבור מהר אם נהנים. הזמן הוא יצירה משותפת שעוזרת לנו לחיות ביחד, הוא מוסכמה. היידגר ממשיך ומפתח את מושג הזמן של ברגסון ומוסיף לו את האופק של המוות. פעולת הזמן היא אחת הפעולות הבסיסיות של הסובייקט, שהיותו לקראת מוות הוא אחד ממאפייניו הבסיסיים. האותנטיות של הסובייקט באה לידי ביטוי בכך שהוא חי את חייו כאשר המוות מוגדר כאופק שלו. על כן, החיים האותנטיים הם חיים פסימיים. לוינס מוסיף למשוואה את פני האחר, שכל כך נעדר ממשנתו של היידגר. האחר על פי לוינס הוא זה שמפגיש אותנו עם המוות דרך פניו. המוות שמבעית אותנו אינו המוות הערטילאי, הקשור בזִקנה, אלא זה שיכול לבוא מהאחר. פני האחר מפגישים אותנו עם אימת המוות, אך יכולים להפגיש אותנו גם עם תקווה. תקווה זו נולדת מתוך היסוד המשיחי שהוא מעבר להיות, מעבר לקיום. פני האחר הם תמיד גם איתות למה שמעבר לקיום, הם סימן לטרנסצנדנטי ולמשיחי אשר מזוהה עם תקווה.

התקווה מתפתחת אל מול פני האחר עם האחריות לאחר ומתוכה, וככל שהאחריות גדלה כך נמצא גם תקווה שהאחריות הזאת תצליח לשמור על האחר ולהיטיב איתו. יש בציווי האלוהי "לא תרצח" תקווה לחיים שהרצח תופס בהם פחות מקום.

שם הרצאתה של ד"ר דנה אמיר, פסיכולוגית קלינית, פסיכואנליטיקאית ומנחה בחברה הפסיכואנליטית בישראל, כלל ציטוט מפרי עטה של הסופרת הברזילאית קלריס ליספקטור: "יַחַד עִם זֶה שֶׁהָיָה דִּמְיוֹנִי – הָיָה זֶה עוֹלָם שֶׁנוֹעֲצִים בּוֹ שִׁינַיִם". בהרצאתה, אשר נעזרה בסיפור של ליספקטור, "אהבה", ניסתה ד"ר אמיר לתאר את האלביתי (The Uncanny) כמקור לתקווה.

פרויד תיאר את האלביתי ככל דבר מוכר אשר הופך באמצעות תהליך הדחקה לזר. האלביתי המתואר בסיפורה של ליספקטור הוא איש עיוור הלועס מסטיק בתחנת האוטובוס שבה ממתינה גיבורת הסיפור. משהו בעיוור שלועס מסטיק, אולי העירוב של קודש וחול, מזעזע את חייה של הגיבורה שחיה חיים שקטים ובורגניים עד אותו רגע. ד"ר אמיר מזכירה לנו את דבריו של מלצר בעניין שני ממדי הידיעה: האחד הוא ממד העיטוף, אשר בו אנו יודעים על הדבר מתוך הקשריו השונים. זוהי ידיעה על אודות הדברים והיא תוצאה של היכולת שלנו לקשר ולחבר בין דברים ומתוך כך לדעת על אודות הדבר; הממד השני של הידיעה הוא ממד החישוף. בממד זה אנחנו יודעים את הדברים ולא על הדברים ואנחנו יודעים את הדברים מתוך עצמם ולא מתוך הקשרם. ידיעה זאת נשמעת לי כידיעה אינטואיטיבית, אם כי זאת הבנה שלי ואיני יכול להיות בטוח שזאת הייתה גם כוונתו של מלצר. הפגישה עם העיוור לועס המסטיק בסיפור של ליספקטור היא פגישה עם ידיעת המציאות או חשיפה של המציאות וידיעתה באופן ישיר. המציאות שֶׁמִּפָּנֶיהָ הגנו הבית והמשפחה והעבודה נחשפת כפי שהיא. זהו האלביתי שנחשף. כמו הגולגולת מבשרת המוות בציורו של הולביין, "השגרירים", כך העיוור מכה את הגיבורה בתדהמה ומסיט אותה ממהלך חייה.

ד"ר אמיר מצביעה על הדיאלקטיקה והכינון ההדדי של המושגים "ביתי" ו"אלביתי". היא מתארת את שלושת אופני היחסים שמתאר ביון בין המכל למוכל ומסבה אותם ליחסים בין הביתי לאלביתי. אם היחסים הם טפיליים, אזי שני החלקים חיים במקביל ומפגש ביניהם מבטל אחד מהם. הם מקיימים יחסים של איון הדדי. אם מדובר ביחסים שיתופיים, אזי הם מקבילים אך אינם נפגשים, חיים זה לצד זה ללא הרס אך גם ללא הפריה משותפת. רק במערכת יחסים סימביוטית מתקיימת אינטראקציה בין החלקים שיכולה לייצר משמעות ועניין חדש. חדירה של האלביתי אל הביתי, כל עוד היא אינה מזמנת חרדה המבטלת את המפגש, יכולה לייצר משמעות חדשה. במשמעות זו אנו מוצאים תקווה. זוהי תקווה הנולדת מתוך מפגש בין האלביתי לביתי.

אודי רוזנטל, פסיכולוג קליני, אנליטיקאי ומנחה במכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו, דיבר על "הדיאלקטיקה של התקווה – מגן העדן האבוד להדדיות ויחסים". הוא תיאר את התקווה מנקודת מבט קלייניאנית.

בהרצאה תיאר רוזנטל את המהלך של התפתחות חוויית התקווה בטיפול. תחילת הטיפול מאופיינת לעתים קרובות בתקווה של המטופל ליחסים עם אובייקט מותאם באופן מושלם – אובייקט שמונע חוויות סבל של נפרדות, קנאה, אכזבה, המתנה והבדלים. במהלך הטיפול המטפל מלווה את תהליך האבל של המטופל ומנסה להכיל את האכזבה, העלבון, הכעס והייאוש שלו. התהליך יכול להביא לשינוי באיכות התקווה ולהתפתחות תקווה למפגש ולמגע של המטופל עם הסובייקטיביות של עצמו ושל זולתו.

האדם, על פי הגישה הקלייניאנית, נפגש במהלך כל חייו עם כמה אמיתות קיומיות שאיתן הוא מתמודד, עליהן הוא מתאבל ומתוכן הוא יוצר את התיקון. המפגש עם האמת יכול להיות מתוך הפוזיציה הסכיזופרנואידית או מתוך הפוזיציה הדפרסיבית. המפגש מתוך הפוזיציה הסכיזופרנואידית יוצר תקווה לא ריאלית – המפגש עם הנפרדות יוצר תקווה לאיחוד, המפגש עם הסופיות יוצר תקווה להיעדר סופיות והמפגש שלנו עם הורינו, אותו זוג שאנו תוצאת האיחוד שלו אך לא חלק ממנו, עלול לעורר בנו קנאה ותקווה "לבטל" את הזוג ההורי. לעומת זאת, התקווה מתוך הפוזיציה הדפרסיבית בוגרת וריאלית יותר. כך, התלות האנושית מייצרת תקווה ליחסים מיטיבים שיש בהם אהבה, נפרדות והכרה הדדית; הסופיות של כל קשר וכל דבר ועובדת המוות יוצרות תקווה להמשכיות שבזיכרון – נשיאתנו בזיכרון את מי שחלפו מן העולם והזיכרון שאנו עצמנו נשאיר אחרי לכתנו; והמפגש עם הזוג ההורי הפורה – אם הוא נתפס כמשהו ששומר ומגן – יכול ליצור תקווה להיעזר בזוג ולהיות כמוהו עם אחרים ועם עצמנו.

עוד דיבר רוזנטל על המעבר המתרחש בין הסופר-אגו התובעני, הנוכח בעמדה הסכיזופרנואידית ומופיע לצד התקווה הלא מציאותית, לסופר-אגו הריאליסטי יותר, הנמצא בעמדה הדפרסיבית. המעבר מתקווה אחת לשנייה עובר דרך היכולת להתאבל על חוסר היכולת להגשים את העמדה שאינה ריאליסטית.

את הרקע התיאורטי הזה ליוותה דוגמה קלינית עשירה ומעשירה, שהדגישה את העבודה הקלייניאנית סביב הרגשות המונעים את המעבר בין העמדות. עבודה זו רואה בפירוש הרגשות האלו דרך להתגבר על פתרונות לא ריאליים לבעיות השונות שמציבות בפנינו עובדות החיים שתוארו.

קלאודיה קוגן, פסיכולוגית קלינית-מדריכה, יו"ר האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי ולחקר הסובייקטיביות, הציעה התבוננות בשאלת התקווה מנקודת מבט של פסיכולוגיית העצמי. היא הראתה קטעים מתוך סרט תיעודי על בחור צעיר בשם ג'וני, שמספר כיצד לפני כמה שנים מאס בחייו ובחר לסיימם בקפיצה מגשר ווטרלו שבלונדון. ג'וני מספר שישב על קצה הגשר מתוך כוונה לקפוץ אל מותו, כשלפתע, מבין כל האנשים שחלפו על פניו, נעצר לידו צעיר אחד ושכנע אותו לרדת משם. ג'וני מתאר כיצד אותו עובר אורח שחלף במקום דיבר אל לבו וגרם לו להרגיש שיש טעם לנסות שוב, להמשיך ולחיות. ג'וני אכן ירד מהגשר ועבר תהליך שיקום. הוא לא שמר קשר עם מצילו, והסרט – ששמו "זר על הגשר" – עוקב אחרי ניסיונותיו למצוא אותו באמצעות קמפיין בשם "מחפש את מייק". בסופו של דבר ג'וני מצליח לאתר את מצילו (שנקרא ניל ולא מייק כפי שג'וני זכר) וליצור עמו קשר כדי להודות לו.

ד"ר קוגן משתמשת בדוגמה זו כדי להציג את האחר ככזה שנותן תקווה, שמאפשר את התנועה מחוסר מוצא למוצא (למשל, חיוך האם אל תינוקה מעניק לו תקווה). היא מתארת וינייטה מתוך טיפול באדם שמחה כנגד עוולות כאלה ואחרות ושאת התנהגותו פירשה לא כביטוי של שנאה, אלא כביטוי של רגישות ייחודית ומיוחדת. פירוש זה, כך היא מספרת, גרם למטופל להרגיש בעל ערך ונטע בו תקווה.

מנקודת מבט קוהוטיאנית, נוכחות "זולתעצמי" (Selfobject) שיטתית ורציפה אמורה לתת מענה לשני צרכים עיקריים:

- קוטב המירורינג או הנראות קשור בצורך להרגיש נראה ולקבל מהאחר הכרה מתפעלת, המאפשרת חוויה של היות בעל ערך. מירורינג זה יוצר באדם הרגשה שהוא ראוי וטוב, ומכאן נולדות השאיפות והאמביציות המבטאות את רצונו של העצמי הייחודי להתממש ולהתגלם בעולם.

- קוטב האידיאליזציה קשור בצורך להיות מחובר, מוחזק על ידי אחר מוערך, בוטח, שיודע ומבין את דרכי העולם. זולתעצמי זה מאפשר חוויה של ביטחון ורוגע, העונה על הצורך האנושי לחוש את העולם כמקום בטוח שבו ניתן להתקיים יחד ושממנו נולדת ההוויה הערכית של האדם.

ד"ר קוגן טוענת כי רגעים שבהם מתקיימת הזנה בו-זמנית (סינכרונית), כוללת ולא מפוצלת של שני צורכי העצמי שתוארו קודם לכן הם רגעים של תקווה. אלו הם רגעים נדירים במהלך הטיפול, אך המשמעות שלהם רבה ועוצמתית. ברגעים אלה שני אופני ההנכחות הללו מצליחים להתגלם בתוך רגע אחד מיוחד, המאחה את מה ששבור בראיית האדם את עצמו ואת העולם.

ד"ר אילן אמיר, פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי מנחה בחברה הישראלית לפסיכואנליזה, מרצה בתכנית לפסיכותרפיה של אוניברסיטת תל-אביב ובמרכז ויניקוט ויו"ר ועד עמותת לכל נפש, דיבר על המשבר הפסיכוטי כהזדמנות לתקווה. ויניקוט טען שנטייתו של האדם שעבר משבר פסיכוטי לעבור רגרסיה מהווה חלק מיכולתו להביא לריפוי של העצמי. לכן הוא התייחס אל נטייה זו כאל ביטוי של תקווה לכך שהיבטים מסוימים של הסביבה שכשלו במקור ישוחזרו מחדש בהווה, כשהפעם הסביבה תצליח לספק את התנאים להתפתחותו והתגבשותו של העצמי האמיתי של אותו אדם. מסיבה זו, טען ויניקוט, עלינו להתייחס לנטייה לרגרסיה של המטופל שעבר משבר פסיכוטי כאל מסר לא מודע ממנו אל המטפל בנוגע לאופן שבו עליו להתנהל בטיפול ולא בנוגע לאופן שבו עליו לפרש את דברי המטופל. מסר זה מראה למטפל את מה שנדרש ממנו על מנת שטיפולו באותו אדם יממש ולא יחמיץ את ההזדמנות ואת התקווה של המטופל לפיתוח ולגיבוש העצמי האמיתי שלו, בזכות הרגרסיה והתהליך הטיפולי.

בסוף הכנס, פרופ' יולנדה גמפל, פסיכואנליטיקאית מנחה בחברה הפסיכואנליטית בישראל, אספה את הדברים והוסיפה מחשבותיה על התקווה בתוך החיים ובתוך מלאכתנו הטיפולית.

במאמרו "תפקיד התקווה בטיפול דינמי בנפגע פוסט-טראומה כרונית ומורכבת"1, ד"ר אופיר לוי מתאר את עמדתו של סטיבן מיטשל בעניין התקווה בחדר הטיפולים: "בניגוד למטפל, תקוותו הבלתי מודעת של המטופל היא להישאר 'תקוע' עם התקוות הישנות והמוכרות תחת טיפולו המגונן והכול-יכול של המטפל. עם זאת, הוא מגיע לטיפול מתוך מצוקה המגלמת רצון (ותקווה) לחולל שינוי במצבו, ומתפתחת מערכת יחסים דיאלקטית בין הסטטי והמוכר (התקוות הישנות) לבין הכמיהה למשהו מלא ומספק יותר (התקווה לשינוי). לפיכך משבר הממחיש את הפערים שבין תקוות המטפל לתקוות המטופל הוא בלתי נמנע. מיטשל רואה בכך חלק טבעי בתהליך הטיפול. בתהליך זה צצים רגעי משבר. לעתים הם גוברים ומתבטאים בהתקפות של המטופל על הבנותיו של המטפל. ההתקפה היא למעשה על האמונה של המטפל בדבר שינוי, ועל מה שמשך אותו לתחום מלכתחילה (היכולת להבין, לפרש ולגרום לשינוי). ההתקפה היא אפוא מקום המפגש עם מגבלותיה של ה'הבנה' ועם הפחדים העמוקים ביותר של המטפל. נוסף על כך מיטשל סבור כי ההבנות של המטפל הן הבסיס לפירוש האנליטי שבסופו של דבר מוביל להתפתחות התהליך הטיפולי, כלומר לתקווה. כדי שהמטופל יקבל את פירוש התהליך, עליו לראות בפירוש של המטפל משהו שונה מכל דבר אחר המוכר לו, ובלשונו של מיטשל, ש'האור' (הפירוש) שהאנליטיקאי שופך על ה'מנסרה' (עולמו הסובייקטיבי של המטופל) לא יתפזר לקטגוריות התנסות מוכרות: פחדים ישנים, כמיהות ישנות ותקוות ישנות. אלא שהפירוש, שבדרך כלל מוביל לתקוות חדשות, מגביר את פחדיו של המטופל, שכאמור חושש משינוי. למרות זאת מיטשל מצביע על הפירוש ועל הדיאלוג הפנימי של המטופל עמו (עם המטפל בתוך תהליך הטיפול) כתחילת השינוי. שינוי הוא מצב טרום מאוזן ולכן הוא בלתי נסבל למטופל, מה גם שהוא בא על רקע התחושה הבלתי מודעת שלו שערכי המטפל ואישיותו נכפים עליו.

אני נוטה להסכים עם גישה זאת ורואה בה צד משלים לדברים השונים שנאמרו בכנס היפה ומעורר התקווה הזה.

אנסה להביא עמדה נוספת לגבי תקווה כפי שתיארה אותה שמחה יעל פזואלו, פסיכולוגית קלינית שנפטרה מסרטן. בהרצאה מול חולי סרטן בפברואר 2013, ביחידה לרפואה משלימה בבית החולים בלינסון, היא כותבת:

"אז מה יש בה, בכל זאת, בתקווה?

"יש בה את המילה 'קו'. הקו, קו החיים, הדרך, הם התקווה עבורי. ה'דרך' במובן הרחב ביותר שלה, על כל ההתפתלויות שבהן היא מתפתלת. הקו הזה, של התקווה, מחבר בין העבר לעתיד, אבל הוא קיים תמיד בהווה.

"זו נקודה מאוד חשובה: תקווה היא עמדה שקשורה להווה שלי. זוהי תקוות הווה. היא אינה קשורה באמת לעתיד. תקווה היא התשובה לשאלה במה אני מאמינה ברגע הזה, מה אני חיה עכשיו.

"התודעה האנושית מתקשה מאוד להיות בהווה, להיות עם הדברים כפי שהם, מבלי לרוץ לתסריטים קטסטרופליים או לפנטזיות הוליוודיות. פשוט להיות עם הדברים כפי שהם כרגע. קשה לנו להיות עם הדברים כפי שהם כרגע. עד כדי כך, שראיתי הרבה אנשים המעדיפים להיות מיואשים מאשר להיות באי-ידיעה. הרי מהו ייאוש, מתי אדם מיואש? כאשר נדמה לאדם שיש לו ידיעה לגבי העתיד. כאשר, לכאורה, ברור 'לאן הדברים הולכים'.

"החיים האנושיים כרוכים במסתורין ביחס לעתיד. ציפייה, חשיבה חיובית, הבטחה וגם ייאוש: כולם מנסים להפר את המסתורין הזה, להתערב בו באיזשהו אופן, ובמובן הזה, הם מפרים איזה איזון עדין הנדרש כדי לאפשר לחיים לזרום מרגע לרגע, כפי שהם באים, מבלי לנסות לשלוט בהם או לשפוט אותם.

"תקווה אינה מפרה את המסתורין. אין בה תביעה של ממש ביחס לעתיד, כשם שאופטימיות היא עמדת הווה ואין בה תביעה של ממש ביחס לעתיד. אופטימיות היא עמדה עכשווית, היא התשובה לשאלה: מה אני רואה כאשר אני מתבוננת בחיים? אופטימיות תהיה ראיית מה שיש בהם, ופסימיות תהיה המצאה של מה שאין. כאשר אישה רואה את מה שיש בחייה, אין היא עסוקה בהשערות על מה שאין, על מה שיכול היה להיות.

"בקו העדין הזה, קו שמוביל בין העבר לעתיד, קו שבו אני משתדלת להתמקם מיד ברגע הנוכחי, בהווה – התקווה היא המצפן שמורה לי את הדרך. התקווה היא החלון שדרכו נושבת רוח רעננה של חופש ושל אפשרות, וגם של אי-ידיעה. בהיותנו בני אנוש, אנחנו נידונים לחיים של אי-ידיעה. תקווה, עבורי, היא קבלת אי הידיעה בשלום.

"ההסכמה העמוקה לא לדעת את העתיד, קבלת אי-הידיעה מתוך שלום ואהבה, פותחת שער אל החיים ברגע הזה. וכשהשער הזה נפתח, נכנסות דרכו גם תקווה, קבלה, אמונה, אהבה ושמחה. שמחה בחיים, כפי שהם באים בכל רגע ורגע, תמיד חדשים, תמיד לא ידועים".

גם לאחר הכנס, נשארתי עם סימני שאלה לגבי הקשר שבין מושג התקווה למושגים הקרובים אליו, כגון אמונה, אשליה ואופטימיות. אני חושב שזה מה שכנס טוב אמור לעשות – להשאיר את המשתתפים עם סימני שאלה ועם תקווה להמשך חקירה פרודוקטיבית. בעזרת הכנס היפה והחשוב הזה יכולתי ללמוד מעט יותר על ההיבטים הפסיכולוגים-הטיפוליים והרוחניים של התקווה, ועל כך התודה למארגנים ולמרצים.

 

הערות

1. לוי, א'. 2012 . תפקיד התקווה בטיפול דינמי עם נפגע פוסט טראומה כרונית ומורכבת. "מארג": כתב עת ישראלי לפסיכואנליזה, ג, 112-91

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

לוי, ר. (2018). "התקווה היא חלומם של אנשים ערים": רשמים מיום עיון על היבטים של תקווה בטיפול. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 16/8/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3718

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.