האם אפשרי דו-שיח בין החומרי לבין הנפשי? סקירת הספר של שמעון מרום1
מאת יואב יגאל
מזה כמה עשרות שנים נחשב חקר המוח לאחד הנושאים המושקעים והמבטיחים ביותר של המדע. בהתאמה – גם מדף הספרים המיועד לציבור הרחב בנושא זה הולך וגדל. לאחרונה הצטרף למדף זה ספרו של פרופ׳ שמעון מרום – פסיכואנליזה ונוירו־פיזיולוגיה, מקום לדיאלוג. הספר מביא עימו קו חשיבה אחר ושונה ממרבית הספרים האחרים בנושא. הוא שונה עד כדי כך שכדי לדון בו, יש צורך במעין הקדמה או רקע ביחס להנחות היסוד העומדות בבסיס חקר המוח העכשווי.
רוב המאמץ המחקרי העכשווי מכוון לאתר אזורים, רשתות עצביות ואופנים, בהם מעורב המוח בפונקציות ותהליכים פסיכולוגיים והתנהגותיים. אם במפורש ואם במובלע, הנחת הבסיס המקובלת על מרבית הפועלים בתחום היא, שמענה שלם ומקיף לתחומי ההתנהגות והפסיכולוגיה מותנה בהתקדמות חקר המוח בנושאים אלה. לפי הנחה זו קידום המחקר על-ידי שיפור דיוק והיקף המדידות וניסוח מודלים מתמטיים-חישוביים, הם שיבטיחו שחקר המוח יעמיק את הידע שלנו גם ביחס לנושאים פסיכולוגיים והתנהגותיים, הרבה מעבר למה שהשיגו התחומים שחקרו נושאים אלה כעומדים בפני עצמם (כמו הפסיכולוגיה המחקרית והפסיכואנליזה). אחד המנסחים הבולטים של ההנחות העומדות בבסיס המחקר העכשווי הוא חתן פרס נובל אריק קנדל. הקביעה שלו, ׳שרק חקר המוח יכול לספק לפסיכולוגיה את הבסיס המדעי׳ מקובלת על-ידי מרבית החוקרים (מרום, 61).
מהיכרותי את הספרות בנושא זה, ספרו של מרום מייצג קול אחר שראוי להקשיב לו. בין היתר, משום שהוא מציג את חקר המוח בהקשרים מקיפים ומעמיקים הרבה יותר מאלו שמאפיינים את הספרות בנושא בדרך כלל. הידע של המחבר בתיאוריות הפסיכואנליטיות מרשים בהיקפו וזה נדיר למדי למצוא אצל חוקרי מוח אחרים. שמו של הספר וכותרת המשנה שלו כבר מעידים על כך שהמחבר מתייחס בכבוד רב לידע שצברה הפסיכואנליזה ורואה בה לפחות שותפה שוות זכויות לדיאלוג עם המחקר הנוירו-פיזיולוגי (קרי – חקר המוח).
מטרתו המוצהרת של הספר היא לאתר חוטים המחברים בין הפסיכולוגיה בכלל – והפסיכואנליזה בפרט – לבין חקר המוח. אך מסתבר שניסיון לקשר ולגשר בין שני תחומי ידע כאלה מצריך דיון גם בנושאים נוספים, שאינם נוגעים בהכרח רק לשניהם. אמקד את הסקירה בשלושה מתוכם.
א. כדי להתמודד עם ההנחה השלטת, לפיה מבנים ותהליכים פסיכולוגיים הם ביטוי לפעולה של תפקודים מוחיים, ומחקר מדעי פסיכולוגי כפוף למחקר פיזיולוגי, דן המחבר בנושאים הנמצאים ברקע העשייה המדעית בכללה: מהות הקשר בין תופעה (פנומנון) נרחבת לבין מקורותיה ומרכיבי היסוד הפשוטים יותר שלה; שאלת האמת; מורכבות האורגניזם וההירארכיה המאפיינת אותו; שאלת התודעה ועוד. באשר למבנים ולתהליכים נפשיים, מצביע המחבר על בעיות וכשלים עמוקים בהנחות היסוד של חקר המוח העכשווי. הטענה העיקרית שלו היא כי בכל הקשור לחקר התהליכים הנפשיים, לתיאוריה והידע הפסיכולוגי בכלל והפסיכואנליטי בפרט מקום מרכזי וחשוב לאין ערוך מאשר הידע שנצבר בתחום חקר המוח.
להבנתי, לדיון שעורך המחבר בשאלת הרדוקציה של הנפשי לפיזיולוגי (ויישומה בגישת ׳הנדסה מהופכת׳, כלשונו) יש השלכות על הגדרת מטרות חקר המוח ויכולתו להגיע להישגים משמעותיים. ללא הכוונה על-ידי הפסיכולוגיה בכלל והפסיכואנליזה בפרט, וללא בחינה, בקרה והצלבה עם ידע שהושג מתחומי דעת אחרים – ספק רב אם חקר המוח יכול להציג הישגים של ממש בהבנת תהליכים נפשיים.
ב. כדי לבחון את אפשרותה של העברת ידע דו-כיוונית בין הפסיכואנליזה לנוירו-פיזיולוגיה, היה על המחבר להתמודד עם השוני ב׳שפות׳ בשני תחומי הידע האלה. ׳השפה׳ של חקר המוח מורכבת ברובה ממושגים ומונחים של אובייקטים מוחשיים או לפחות ברי מדידה: ׳נוירון׳, ׳סינפסה׳, ׳רשת עצבית׳, ׳פעילות עצבית׳, ׳הפרשה׳ של חומרים עצביים ועוד. לעומתה מושאי הפסיכואנליזה אינם מוחשיים וברי-תצפית, ו׳השפה׳ שם מורכבת בעיקר מדימויים ומילים המושאלים מכל רחבי שפת הדיבור של היומיום: ׳עצמי (אמיתי ושקרי)׳, ׳העברה׳, ׳השלכה׳, ׳הכלה׳, ׳חלקי אובייקט׳, ׳אובייקט פנימי׳, ׳עולם פנימי׳ וכן הלאה. מרום מודע לכך שלא ניתן לתרגם בשלמותו את אוצר המילים הפסיכואנליטי לזה של הנוירו-פיזיולוגיה. הוא בחר כמה מהמונחים היותר בסיסיים שמקובלים במרבית הגישות התיאורטיות הפסיכואנליטיות, כמו ׳אובייקטים חלקיים׳, ׳אובייקטים התייחסותיים׳ ו׳מרחב פנימי׳. לאלה הוא מנסה למצוא הדהוד באוצר המילים של הנוירו-פיזיולוגיה.
ניסיון זה תופס חלקים נרחבים של הספר, ובמהלכו מתאפשר לקורא לקבל מושג על מבנה המוח, על ההתפתחות והארגון שלו, על גישות שונות להבנת הנתונים, ובכללו של דבר על מצב הידע הנוכחי של חקר המוח ביחס לסוגיות פסיכולוגיות והתנהגותיות. זהו ניסיון חדשני בעל חשיבות עצומה, משום שהוא בבחינת תנאי הכרחי לחילופי ידע בין חקר הנפשי לחקר הפיזיולוגי – ולהפך. ההדגמות של מרום מלמדות שתרגום מעין זה הוא אפשרי, גם אם בצורה חלקית.
ג. לציר הזמן יש משקל מכריע במכלול הגישות הפסיכואנליטיות והדינמיות. במובן זה הפסיכואנליזה שונה ממרבית הטכניקות האחרות של הטיפול הנפשי, שרובן מבוססות על קשייו של המטופל בהווה, בכאן ועכשיו. לעומתן, מניחה הפסיכואנליזה שעברו של המטופל הוא שמעצב, במידה רבה, את קשייו בהווה. ועוד – היא מניחה גם, שככל שמקור הקשיים מוקדם יותר, כך השפעתם על ההווה מכרעת יותר. במובן זה עמדת הפסיכואנליזה שונה וייחודית לא רק ביחס לטיפול הנפשי, אלא גם לפסיכולוגיה ולמדע בכלל. אפילו בתחומים שציר הזמן הוא מרכזי אצלם, כמו היסטוריה, אין מייחסים משקל כה מכריע לעבר הרחוק והקדום ביותר. בהחלט יתכן, שעמדה זו של הפסיכואנליזה היא אחת הסיבות לאי-התקבלותה באקדמיה ובשיח המדעי.
מרום מודע לכך שכל ניסיון לקרב וליצור שיח בין הפסיכואנליזה לחקר המוח מחייב התמודדות גם עם שאלה זו. בהקשר זה הוא מצביע על שורת מקבילות – הן במישור האבולוציוני והן ביחס להתפתחות מוחו של היחיד. בהסתמך על הידע המצטבר של חקר המוח מוצא המחבר תהליכים דומים לאלה שמייחסת הפסיכואנליזה להתפתחות הנפשית. בין היתר הוא דן ומדגים תהליכים כאלה בהתפתחות המוח של הפרט וברבדים שונים של מבנהו ופעילותו המקבילים למהלך היווצרותם באבולוציה של המינים בכלל. הוא דן בתהליך ההתחלקות וההתמיינות של הרקמה המוחית הראשונית והאחידה פחות או יותר (סימטריה ושבירת סימטריה במונחי הספר), למגוון הולך וגדל של רקמות, אזורים, מרכזים ומרכיבים נוספים, שמהם מורכב המוח הבוגר. בהקשר זה הראיות לכך שניתן למצוא מקבילות בין ההתפתחות הנפשית למוחית הן החשובות.
אסיים סקירה זו בפסקה, שולית כביכול, שצדה את עיני. תחום הידע המרכזי של המחבר ושבו הוא עוסק, הוא הנוירו-פיזיולוגיה וענפים הקשורים אליה ישירות, כמו אנטומיה ופיזיולוגיה של הגוף בכלל. כאשר התחיל לחפש חומרים שישמשו לו כמעין מורי דרך בתוך אין ספור הפרסומים הפסיכואנליטיים, הגיע המחבר למסקנה שאין ב׳נמצא ספר לימוד מקיף׳ בנושא (שם, 92)2. מרום הניח שהסיבה לכך נובעת מריבוי השיטות והגישות המרכיבות את השדה הפסיכואנליטי, וכן מנטייתם של הכותבים להבדיל את עצמם אחד מהשני יותר מאשר להדגיש את המשותף להם. לטעמי זהו הסבר חלקי בלבד.
הפסיכואנליזה של היום היא בפועל ׳שדה׳3 המכיל בתוכו עשרות גישות, תיאוריות, תערובות של גישות, צורות טיפול וכו׳. ספק אם מי מאנשי המקצוע מסוגל למצוא את המכנה המשותף למה שמתרחש היום בשדה זה. לפסיכואנליזה העכשווית אין ספרי יסוד שיכולים לשרת את השדה כולו, מפני שאין מי שמסוגל לכתוב אותם. אני סבור כי יש בכך בעיה שעלולה לאיים על עתיד התחום כולו. ספרי לימוד בסיסיים, בכל תחום דעת מהווים מאגר של ידע משותף הכרחי לכל אנשי המקצוע באותו תחום. כך למשל, האנטומיה והפיזיולוגיה מהווים בסיס ידע משותף לכל מדעי החיים והרפואה. בדומה לכך יש בסיסי ידע משותפים למקצועות המעשיים האחרים, כמו משפטים, הנדסה וכו׳. בכדי שהפסיכואנליזה על כל גווניה תוכל להמשיך לייחד ולבדל את עצמה מגישות קרובות – היא חייבת בסיס ידע ייחודי לה. ללא בסיס כזה, עולה החשש שתאבד את זהותה.
ניתן אולי לקוות שדווקא המפגש של הפסיכואנליזה עם תחומים נוספים, כמו הדיאלוג שיצר מרום בינה לבין חקר המוח, יתרום גם לגיבוש זהותה כתחום בעל בסיס ידע משותף. ספרו של מרום מומלץ מאוד לאנשי מקצוע משני התחומים: מוח ונפש. הוא מהווה לדעתי אחד מספרי העיון המעמיקים והבהירים ביותר שנכתבו בנושא בשנים האחרונות ומומלץ לאוהבי הידע באשר הם.
הערות
- מרום, ש׳. 2018. פסיכואנליזה ונוירו־פיזיולוגיה, מקום לדיאלוג, רסלינג.
- הכוונה היא לפסיכואנליזה של עשרות השנים האחרונות. בתקופה הראשונה שלה, מתחילת המאה הקודמת ועד שנות החמישים לערך של אותה מאה, ניתן למצוא ספרי יסוד רבים.
- מונח שמציין את מכלול הגישות הפסיכואנליטיות והפסיכו דינאמיות.
