טיפול בקטינים פוגעים מינית במגזר הערבי
מאת טליה אתגר והייתם אבו-הוא
מבוא
ההכרה החברתית בצורך לטפל בעברייני מין קטינים כקבוצה הנזקקת לטיפול ייחודי התעוררה בארץ בשנות השמונים. עד אז התייחסו לאוכלוסייה זו כאל יתר העבריינים, וסוגי הטיפול שזכו בו הפוגעים היו זהים לאלו שקיבלו יתר העבריינים במסגרות השונות, כל מסגרת בהתאם לדרכי הטיפול שלה. השינוי היה כרוך בהכרה כי ענישה וטיפול אינם מוציאים זה את זה: אלו הם שני צדדים של אותה מטבע, ושיתוף פעולה בין הזרוע האוכפת את החוק לבין הזרוע הטיפולית מגדיל באופן משמעותי את סיכויי ההצלחה של הטיפול.
הגוף הראשון שהחל לעסוק ישירות באוכלוסייה זו היה שרות המבחן לנוער, שהפעיל כבר ב-1992 קורס להכשרת מנחים לטיפול קבוצתי בעברייני מין מתבגרים. הטיפול יועד למתבגרים עוברי חוק שלקחו חלק בהליך פלילי והשתייכו בעיקר לשרות המבחן לנוער ולרשות חסות הנוער.
אחת השיטות המקובלות לטיפול בקטינים שפגעו מינית היא השיטה של עבודה קבוצתית. (אתגר, 1996;Cunningham & MacFarlane, 1991). מעבר לחשיבות של קבוצת השווים בגיל ההתבגרות, שהופכת את שיטת הטיפול הקבוצתי למתאימה במקרים רבים של עבודה עם בני נוער, העבודה בקבוצה מאפשרת גם לעסוק לעומק וביעילות בתחומי תוכן כמו בושה וסוד, הקשורים במיוחד למאפיינים של עברייני מין (אתגר, 1999).
חיבור זה עוסק בטיפול בקטינים פוגעים מהמגזר הערבי בישראל, ומתבסס על הניסיון של הכותבים במסגרת עבודתם בעמותת "עלם", אשר מספקת מזה למעלה מעשרים וחמש שנה טיפול לקטינים שלהם התנהגות מינית פוגעת, ומשמשת כגורם המפעיל קבוצות טיפוליות עבור שרות המבחן לנוער ורשות חסות הנוער בפיקוח משרד הרווחה.
הניסיון המצטבר שלנו הראה כי חלק מהנושאים שעולים בטיפול הקבוצתי בעברייני מין מתבגרים קשורים גם לתרבות, למנטליות, לדת, לערכים, לעמדות כלפי מין ולמקום האישה בחברה. נושאים אלה באים ידי ביטוי באופן שונה במגזרים שונים של החברה, בעוד השיטה הנהוגה כיום בארץ בטיפול קטינים תוקפים מינית מתבססת בעיקרה על הנורמות המערביות (אתגר, 2009).
אחד העקרונות המנחים את העבודה ב"עלם" הוא רגישות תרבותית, המתבטאת בניסיון להבין את הנורמות התרבותיות ולהתייחס אליהן בתהליכי האבחון והטיפול. הכוונה איננה בשום פנים להצדיק התנהגות פוגעת, לתרץ אותה או לתלותה בתרבות זו או אחרת, אלא להבין את התרבות על מנת לאפשר טיפול יעיל, הולם וטוב יותר – כשהאחריות ללמידה היא עלינו המטפלים. בעניין זה, אין הבדל בין בני נוער פוגעים לבני נוער במצבי משבר, מצוקה וסיכון בכלל, אשר ידוע כי ידע על ארץ המוצא שלהם מבנה המשפחה, תרבותה ומאפייניה הוא חשוב מאוד בטיפול בהם (אתגר, 2009). יתרה מזאת: גם אנחנו כמטפלים משתמשים בקודים של התרבות ממנה באנו, ועלינו להיות ערים לכך שקודים ואסוציאציות אלה לא תמיד מוכרים למטופלים שלנו.
חשוב לנו מאוד להדגיש כי עצם ההכללה המתבקשת מהתייחסות למטופלים ממגזר מסוים כאל מקשה אחת נוגדת את אחד העקרונות החשובים שלנו – ההתייחסות לכל מטופל באופן נפרד, ובניית תכנית טיפולית המתאימה לו באופן אישי ותפורה "על פי מידותיו" (אתגר ונדר, 2008) עם זאת, בשל החשיבות של תשומת לב לפן התרבותי בטיפול, בחרנו בכל זאת להתייחס למאפיינים כוללניים של בני נוער פוגעים מהאוכלוסייה הערבית, מבלי לטעון כלל שיש להתייחס באותה דרך לכל הנערים מהמגזר הערבי – או למטופלים מכל מגזר אחר.
העבודה הטיפולית עם קטינים פוגעים מינית
עמדתנו העקרונית בהתייחסות הטיפולית לקטינים פוגעים מינית היא שיש לעבד את המענה הטיפולי באופן אינדיבידואלי, בהתאם לצרכיו של כל קטין וקטין והרקע לתקיפה. בשל העיקרון החשוב של התאמת המענה הטיפולי באופן אישי לכל מטופל, אין זה משנה בעינינו שחלק מהמטופלים שעל העבודה עמם מבוסס הכתוב במאמר זה עברו הליך משפטי והופנו לקבוצות הטיפוליות של שרות המבחן לנוער ורשות חסות הנוער, בעוד חלקם לא עברו הליך משפטי מסיבות שונות, וטופלו בצל החוק בשיתוף עובד סוציאלי לחוק הנוער. בשני המקרים, התפיסה הטיפולית העקרונית והבסיסית זהה, שכן אנו מניחים שגם כך אצל כל מטופל ומטופל יש שילוב ייחודי של מורכבות האישיות, בבעיות ובהרכב המשפחתי – ולפיכך גם צרכים ייחודיים.
עם זאת, העבודה הטיפולית מניחה כמה אפיונים המשותפים לכל הקטינים הפוגעים: מדובר בילדים או נערים שפגעו מינית באופן קשה בקטינים אחרים ושלקות ביכולת האמפתית היא אחד הגורמים שהביאו אותם לפגיעה בזולת, להתנגשות עם חוקי המציאות והחברה ולפריצה של גבולות בין-אישיים, חוקיים ומוסריים (אתגר ונדר, 2008). ממאפיינים אלו נגזרים מטרות ועקרונות טיפוליים ה משותפים לרבים ממקרי הטיפול בקטינים הפוגעים מינית, כפי שיפורט להלן.
הנערים התוקפים מינית לרוב מכחישים תחילה את עצם קיום העבירה ("לא עשיתי", "אומרים שעשיתי"," תמיד נטפלים אלי אבל זה לא אני" וכו') ונוטים להקטין ממה שעשו ("אני לא חדרתי – רק נגעתי") ולהאשים את ה"אחרים" במעשיהם ("היא ביקשה", "הוא פיתה אותי"). לפיכך, אבן הדרך הראשונה בטיפול היא לקיחת אחריות. ההנחה היא שמי שלא לוקח אחריות על מעשיו לא יהיה פנוי לשאר ההיבטים של הטיפול.
מטרה נוספת של הטיפול היא פיתוח אמפתיה לקורבן. אחד האפיונים של תוקפים מינית הוא התרכזות אגוצנטרית ברצונות ובמאוויים שלהם עצמם. הקורבן במקרים רבים משמש עבורם כ"חפץ" לסיפוק צורכיהם, והם כלל אינם רואים אותו כאדם. הטיפול חותר לפיכך "להאניש" את הקורבן ולהפכו שוב לאדם בעל רגשות, מחשבות ורצונות משלו בעיני התוקף.
הטיפול נעזר בעקרונות מהטיפול הקוגניטיבי ומתמקד במיוחד בזיהוי טעויות חשיבה ועיוותים קוגניטיביים אשר "מאפשרים" לתוקפים לפגוע למרות האיסור החברתי שהם מודעים לו. הפוגעים לרוב משתמשים במיני תירוצים והצדקות על מנת לנטרל את הפגיעה המוסרית אשר נוצרת עקב מעשיהם. תוך כדי הטיפול נעשה ניסיון לזהות כיצד טעויות חשיבה אלו מתווכות, מנחות ומאפשרות את ההתנהגות המינית הפוגעת, ולתקן את העיוותים הקוגניטיביים (אידיסיס, אלפנץ, אתגר, 2017).
עיקרון טיפולי ייחודי לטיפול בפוגעים הוא השימוש בגורם מרתיע ("or else factor"), שכולל אזהרה למטופל שאי הגעה לטיפול או אי עמידה בתנאים הנדרשים לקיומו יובילו לנקיטת סנקציה חמורה יותר. השימוש ב"גורם מרתיע" מחייב שיתוף פעולה עם גורמי החוק כדי להבטיח את יעילות הטיפול. ב"עלם", העובדים בתחום פגיעות מיניות משתפים פעולה כדרך קבע עם שרות המבחן לנוער ורשות חסות הנוער ועם עובדים סוציאליים לחוק הנוער. ההיבט הכפוי והסמכותי של הטיפול נדרש בשל חוסר ההנעה העצמית לטיפול המאפיינת את אוכלוסיית המטופלים, הקשורה לנטייה להכחשת הפגיעה והקטנתה שהוזכרה לעיל, וכן בשל הצורך להציב למטופלים גבולות ברורים.
כחלק מכך מבנה הפגישה קבוע, וזמן התחלה והסיום שלכל פגישה ברורים וסנקציות מוטלות על כל היעדרות או איחור. השמת הגבולות ושמירה על מסגרת טיפולית קבועה וברורה הם לא רק עקרונות טיפוליים חשובים בטיפול בנערים פוגעים: ביסוס הגבולות הוא גם מטרה חשובה בפני עצמה, היות ואנו עוסקים באוכלוסייה שפרצה כל גבול – חוקי, מוסרי, אישי ונורמטיבי, עד כדי חדירה או "פריצה" לגופו של האחר. מעבר לשמירה הקפדנית והסמכותית על המסגרת המבנית של הטיפול, הדבר מתבטא גם בנושאים שעליהם עובדים בטיפול, ובמיקוד של העבודה הטיפולית בתכנים הקשורים לתקיפה מינית.
הטיפול בקטינים פוגעים מינית מהמגזר הערבי
כ-22% מכלל אזרחי ישראל הם ערבים, היוצרים קהילה מגוונת מבחינה דתית תרבותית ואתנית: כ-84% מתוכם מוסלמים, כ-8% נוצרים וכ-8% דרוזים. בנוסף קיימת גם שונות רבה בין החיים בעיר ובין החיים בכפר, וכן בין תושבי האזורים השונים: ערביי הגליל, ערביי המשולש, ערביי מזרח ירושלים, בדואים.
המטופלים שעל העבודה עמם מבוססת ההתרשמות המתוארת במאמר זה השתתפו בקבוצות טיפוליות בשני מוקדים גאוגרפיים שונים: נערים אזרחי ישראל החיים בגליל (במסגרת סניף "עלם" וכן בקבוצות של שרות המבחן לנוער ורשות חסות הנוער) ונערים ממזרח ירושלים, שהם חלק מאוכלוסייה ערבית בעלת מעמד של "תושבות קבע", ללא אזרחות ישראלית. רובם ככולם מוסלמים. הקבוצות היו על-פי רוב קבוצות "רכבת", המנחים כללו בדרך כלל גבר ואישה.
בתחילת העבודה עם נערים פוגעים מהמגזר הערבי נעשה ב"עלם" ניסיון לצרף נערים ערבים שפגעו מינית לקבוצות של נערים יהודים, והתעוררו בעיות רבות הקשורות לפערים במנטליות ובשפה: הנערים פשוט לא הבינו אלה את אלה. לפיכך, היום הקבוצות הטיפוליות הן נפרדות ליהודים וערבים. הקבוצות של הנערים הערבים מתנהלות בשפה הערבית ומונחות על ידי אנשי מקצוע מהמגזר הערבי, שלהם היכרות הן עם השפה הערבית והן עם המנטליות התרבותית.
העבודה המתמשכת עם קבוצות של נערים פוגעים מהמגזר הערבי אפשרה לנו לזהות מצבי סיכון אופייניים, ואלה יוצגו להלן. בהמשך נציין כיצד הביטוי הייחודי של גורמי הסיכון במזרח ירושלים הקשה על העבודה הטיפולית עם הנערים הפוגעים שם. ואמנם, גילינו שלצד החשיבות של תשומת לב למאפיינים התרבותיים הייחודיים של מטופלים מהמגזר הערבי, חשוב לא פחות לשים לב להבדלים בין קבוצות בתוך האוכלוסייה הערבית; לפיכך נתאר הבדלים כאלה שמצאנו בבואנו לבחון את דפוסי התקיפה הייחודיים לנערים הפוגעים מהמגזר הערבי. לסיכום נתאר את החשיבות של ממצאים אלה ביחס לעבודה טיפולית עם נערים פוגעים מהמגזר הערבי ואת תרומתם להתאמתה למאפיינים התרבותיים הייחודיים – לצד ההתאמה של תכנית טיפולית לכל נער ונער באופן אישי.
מצבי סיכון של בני נוער מהמגזר הערבי
התנהגות מינית חריגה ופוגעת היא אף פעם לא תולדה ישירה וקבועה של מצב סיכון זה או אחר. אותו מצב סיכון יכול להשפיע באופן שונה על ילדים שונים, כך שלא כל מי שנמצא במצב כזה יהפוך בהכרח לילד תוקף מינית. בחלק זה נתייחס לכמה גורמים העלולים להגביר את הסיכון של בני נוער לחוש מצוקה, ולפיכך – בעקיפין – לחריגה ממה שנחשב "טבעי ובריא" ואולי אף להתנהגות מינית חריגה ופוגעת. נדגיש במיוחד את ההשפעה של גורמים אלה על בני נוער מקבוצות מיעוט בכלל, ובכללן המגזר הערבי בישראל.
אף שלא כל הילדים המשתייכים לקבוצות מיעוט מצויים באופן ישיר בסיכון גבוה יותר, ישנם כמה גורמי סיכון שילדים ממגזרים מסוימים חשופים אליהם במיוחד (אתגר וגתהון, 2007). נתייחס כאן לכמה גורמים שזיהינו בעבודתנו כחשובים, וביניהם אל עצם ההשתייכות לקבוצת מיעוט; לאפליה לרעה; להעדר קשר רגשי למדינה ולהוויה הישראלית; למשתני רקע הנובעים מעוני; למערכת חינוך מעורערת; לתקופה של שינוי ומעבר בין-תרבותי בקרב קבוצות המיעוט; לטאבו על עיסוק בנושא המין, ולחשיפה לא מתווכת לתכנים המיועדים למבוגרים במדיה.
1. עצם ההשתייכות לקבוצת מיעוט: ההשתייכות לקבוצת מיעוט תרבותית/אתנית מאופיינת בתחושת אחרות, שונות וזרות, ואלה עלולים להיות גורמי סיכון המעוררים מצוקה ובעיות התנהגות בקרב ילדים ובני נוער בישראל. תחושות של ניכור ושוליות, כמו גם אפליה ודעות קדומות, עלולות להוביל להערכה עצמית נמוכה, המוכרת כגורם סיכון בפני עצמה.
ביחס לחברה הערבית בישראל, אחד הגורמים הרלוונטיים בהקשר זה הוא תהליכי גיבוש זהות שעוברים עליה, המוזכרים בדו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת (רונן, 2010) כאחד מגורמי העומק המשפיעים על התגברות האלימות והפשיעה בחברה הערבית. בהתאם, בני הנוער בחברה זאת עלולים לחוות קשיים בגיבוש הזהות ותחושה של בלבול זהות, המהווים גם הם גורמי סיכון.
2. אפליה לרעה: ילדים ובני נוער מקבוצות מיעוט סובלים לרוב מאפליה לעומת ילדים מקבוצת הרוב ולא זוכים לסיכוי שווה. רגשות הקיפוח, הכעס והדחייה שיכולים לנבוע מאליה זאת הופכים אותה לגורם סיכון משמעותי. אפליית המיעוט הערבי בישראל מתועדת תדיר בדו"חות של עמותות העוסקות בנושא.
3. העדר קשר רגשי למדינה ולהוויה הישראלית: תחושת התלישות בקרב מיעוטים מהווה גם היא גורם סיכון. ביחס לחברה הערבית, בדו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת (רונן, 2010) מוזכרת תחושת ניכור מתמשכת כלפי החברה הישראלית, הנובעת מקושי להשתלב ולהתקבל בה ומגורמים נוספים כמו רמת תעסוקה נמוכה, נגישות נמוכה לתעסוקה בערים הגדולות, הפקעת קרקעות ועוד. בשנים האחרונות התמעטה אמנם תופעת הפקעת קרקעות, אולם לפעמים די בהפקעת שטח קטן כדי להצית רגשות מרירות.
4. משתני רקע הנובעים מעוני: חיים בעוני עלולים להוביל לתנאי חיים המהווים גורמי סיכון, כגון מגורים של הרבה ילדים עם הורים באותו חדר וחשיפה ליחסי מין, חוסר יכולת של הורים לפקח ולהשגיח על ילדיהם, למשל במצבים בהם ההורים לא פנויים בשל עבודה מרובה, או לא פנויים רגשית. ביחס לחברה הערבית בישראל, בדו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת (רונן, 2010) נטען כי הרמה הכלכלית-חברתית הנמוכה בהשוואה לכלל האוכלוסייה, העוני והאבטלה הם גורם המדרבן לפשיעה. במזרח ירושלים מציאות החיים קשה במיוחד: 79% מהתושבים ו-85% מהילדים חיים מתחת לקו העוני, ומערכות הרווחה כורעות תחת הנטל.
5. מערכת חינוך מעורערת: לנשירה ממערכות החינוך יש השפעה שלילית על הווה ועתיד במשפחות רבות, והיא קושרה לאבטלה, לעוני והזנחה, לעבריינות ולשימוש בסמים (להב, 2004). היעדרויות התכופות מבית הספר נחשבת לאחת מהתנהגויות הסיכון הבולטות, יחד עם עישון, שימוש לרעה בסמים ובאלכוהול, קיום יחסי מין בגיל צעיר והתחברות לקבוצות עבריינות. במזרח ירושלים המחסור בכיתות לימוד גדול, מה שגורם לצפיפות רבה בכיתות וללימודים בכיתות בלתי תקניות (וורגן, 2010). קיים גם מחסור גדול בתקני כוח אדם מקצועי (ובכללם מפקחים ויועצים חינוכיים). כתוצאה מכך, שיעור הנשירה מבית הספר גבוה באופן משמעותי משיעור הנשירה במערכת החינוך הישראלית, היהודית והערבית כאחד. היעדרן של מסגרות חינוך, של תכניות חינוכיות מספקות ושל צוות מקצועי מיומן ותומך גורם לפגיעה לא רק ברמת הלימודים אלא גם באפשרות לתת מענה כולל לצורכיהם הרגשיים של הילדים (מימון, 2013).
6. תקופה של שינוי ומעבר בין-תרבותי בקרב קבוצות המיעוט: מעבר מסורתיות למודרנה הוא מעבר קשה בכל תחום ובכלל זה בתחום בריאות הנפש (דיאב וסנדלר-לף, 2011) תהליכי מודרניזציה של קבוצות מיעוט מסורתיות מצריכים ארגון מחדש ומציאת שיווי משקל מחודש בין מרכיבי החיים השונים. החברה הערבית בישראל, ובפרט החברה המוסלמית, נמצאת בתהליך של מעבר מחברה מסורתית מובהקת לחברה מודרנית. הקשיים הכרוכים בתהליך זה דוחפים אנשים בחברה לחפש את התשובות בדת, וכך גדל אף יותר הפער בין הסביבה המודרנית לדרכי ההתמודדות שמסגלים לעצמם בני החברה. בני הנוער חשופים במיוחד לקשיים אלה וסובלים מהמחסור בגישה פתוחה וליברלית.
7. טאבו על עיסוק בנושא המין: הימנעות גורפת מדיבור על מין עלול להביא לבורות בתחום המין או לחשיפה למידע חלקי ושגוי. הבלבול בין הנורמטיבי והטבעי לבין החריג עלול להוביל ילדים לחוות עצמם כחריגים ולא נורמליים. הסגירות והטאבו גם מונעים מחלק מבני הנוער לבקש עזרה כי "על זה לא מדברים". בקרב רוב האוכלוסייה הערבית בארץ היחס לנושאים הקשורים במין ובמשפחה הוא מסורתי ופטריארכלי יותר. פירושו של דבר שקיימת מבוכה גדולה לדבר על מין, והדבר נתפס אפילו כמשהו גס וחסר תרבות.
8. חשיפה לא מתווכת לתכנים המיועדים למבוגרים במדיה: כאשר חשיפה לטלוויזיה ולאינטרנט נעשית ללא הדרכה והכוונה, ללא הכנה מוקדמת, ובהיעדר דמות של מבוגר שאיתה אפשר לדבר על התכנים הנצפים, היא מהווה גורם סיכון. בפרט, החשיפה למידע מהימן מובילה להסקת מסקנות שגויות לגבי מין ולניסיונות "חיקוי" שבהם בני הנוער מנסים להתנסות בסיטואציות שראו במדיה. ניסיוננו לימד אותנו כי החשיפה לטלוויזיה ולאינטרנט מהווה גורם סיכון גדול במיוחד במגזר הערבי,
גורמי סיכון מיוחדים במזרח ירושלים והשפעתם על העבודה הטיפולית
כמה מהמאפיינים שתיארנו לעיל הקשו במיוחד על עבודתנו הטיפולית במזרח ירושלים. ראשית, המטופלים שהשתתפו בקבוצות במזרח ירושלים נפלטו כולם ממערכת החינוך, וניכר כי חייהם לא כוללים סדר יום מובנה של לימודים או עבודה. אולי בשל כך, נראה כי המתודה של טיפול קבוצתי הייתה זרה במיוחד לנערים אלה. הם התקשו להבין את "השפה הקבוצתית" (כגון: תהליכים מופנמים, דיבור על "רגשות", דינמיקה קבוצתית, ועוד) ואת הסטינג, שדרש למשל להתייחס ברצינות לזמני המפגשים. בנוסף, נראה כי הטאבו על הדיבור על מין הוא חזק במיוחד בקהילה במזרח ירושלים, וכי למטופלים קשה מאוד לחשוף בקבוצה דברים פעוטים הקשורים לחייהם – וקל חומר לשוחח על עבירות מין שביצעו. הקושי מתעצם אף יותר כאשר אחת המנחות היא אישה.
לבסוף, התברר כי הקבוצות במזרח ירושלים סובלות מתחלופה מהירה במיוחד מאוד של מנחים: לעומת הקבוצות מהמגזר הערבי בגליל, שחלק מהמנחים שלהן עובדים בתחום גם מעל לעשר שנים, במזרח ירושלים רוב המנחים נטולי ניסיון, ורבים מהם נוטים לעזוב זמן לא רב לאחר שסיימו את תהליך האוריינטציה וההכשרה, בין אם בשל סיום תקופת לימודיהם בירושלים ובין אם בשל קשיי החיים ללא אזרחות. חילופים של מנחים קשים לכל קבוצה טיפולית, בקבוצה של נערים שנמצאים במצבי סיכון וסובלים מקושי ביצירת קשר הם משפיעים במיוחד לרעה על יכולתם של המנחים ליצור קשר ואמון במסגרת היחסים הטיפוליים. התחלופה הגבוהה אף מוסיפה קושי נוסף לקושי שהוזכר בדיון הישיר על נושאים הקשורים במין, שכן היכולת לשוחח על כך בכל זאת דורשת אמון רב.
דפוסי התקיפה האופייניים
בטיפול בכל מתבגר/ת שפגעו מינית מוקדש זמן ניכר לעיסוק בדפוסי התקיפה שכן, כמו בכל טיפול אחר, איתור דפוס התנהגות יכול לסייע בקידום הטיפול, בהבנה של המטופל וצרכיו ובהתמודדות עם טעויות חשיבה האופייניות לדפוס ההתנהגות. לגבי תקיפות מיניות יש לכך חשיבות גם ביחס לאפשרות של בניית "תכנית מוגנות". לדוגמא, אם נראה שהפגיעות של נער מסוים אף פעם לא התרחשו במסגרת החינוכית, יש מקום לשקול להוריד את רמת המוגנות לגביו במסגרת זו.
בבואנו לבחון את דפוסי התקיפה של נערים פוגעים מהמגזר הערבי, התמקדנו בדפוסים הנוגעים לשלושה היבטים שונים של הפגיעה: בחירת הקורבן, משך זמן הפגיעה ומידת ההיכרות עם הקורבנות. התרשמנו שבקרב מטופלים מכל קבוצה ניתן למצוא דפוס בולט ביחס לכל אחד מהיבטים אלה, גם אם החלוקה בין הדפוסים אינה מוחלטת.
להפתעתנו, מצאנו שההבדלים הבולטים יותר הם לא בין המגזר הערבי ליהודי, אלא בתוך קבוצות שונות במגזר הערבי עצמו – ערביי הגליל וערביי מזרח ירושלים. באופן כללי נראה כי דפוסי הפגיעות של בני הנוער במגזר הערבי החיים בגליל דומים יותר לאלה של בני הנוער במגזר היהודי, מאשר לבני הנוער במזרח ירושלים. הסיבה לכך קשורה כנראה לכך שערביי הגליל הם אזרחי ישראל ולוקחים חלק במרקם החיים הישראלי שנים רבות יותר מערביי מזרח ירושלים – למרות מעמדם השונה כבני קבוצת מיעוט.
בחירת הקורבן
התרשמנו שהמטופלים הערבים בגליל פגעו לרוב בקורבנות מהמגזר הערבי, ובפרט כאלה ששהו בקרבתם בחיי היום יום, למשל בנות משפחה, נער מאותה פנימייה, שכנה. בשונה מכך, המטופלים ממזרח ירושלים לרוב לא פגעו בערביות/ערבים אלא הלכו באופן מכוון לאזורים שבהם יכלו למצוא קורבנות ישראליות-יהודיות או תיירות. בדיונים עמם הם אף טענו כי לא עלה על דעתם לפגוע בערביות, או אם חשבו על כך לא הגיעו לידי מימוש המחשבה והשתדלו להתרחק מלפגוע בערביות. כפי שאמר אחד הנערים כשתיאר איך בחר את הקורבן שלו כאשר הבחין שהיא יהודייה דתייה: "העיקר שאינה ערביה, שאינה מוסלמית".
ניסינו לבדוק יחד עם הנערים ממזרח ירושלים מאיפה מגיעה הבחירה, והבירור העלה שלושה הסברים: ראשית, חומרתן של הסנקציות החברתיות, המסורתיות והמשפחתיות, שביחס אליהן חלק מהנערים הסבירו כי "יותר קל להתמודד עם עונשים משפטיים מאשר עם עונשים לפי המנהגים המקובלים בחברה הערבית". שנית, נראה כי הנשים המערביות נתפסות כפתוחות ומתירניות, כפי שהתבטא באמירות כמו "הן שוכבות עם כולם", "קל להשיג אותן", "הן מחפשות סקס". בטיפול פורשו דעות קדומות אלה כעיוותי חשיבה ביחס לסגנון הלבוש ודרכי ההתנהגות המאפיינים את התרבות הזה, המקנות לגיטימציה לפגיעה בה. לבסוף, נראה כי השילוב בין אמונות דתיות למצב הפוליטי משפיע גם הוא, דרך הטענה הדתית שנשים שאינן מוסלמיות הן נשים כופרות אשר בזמן מלחמה נתפסות כשלל מרכוש הכופרים ולכן מותר לשכב איתן. כמובן שניתן גם כאן לראות את הדבר כעיוות חשיבה "הנסמך" כביכול על הדת.
להסברים מוצהרים אלה ניתן לצרף הסברים נוספים שעלו מעבודתנו עם נערים פוגעים בני קבוצת מיעוט אחרת – נערים יוצאי אתיופיה שתקפו ילדות שאינן בנות העדה (אתגר וגתהון, 2007). בהקשר זה עלו רגשות כעס כלפי המערכת והממסד, שהצעירות שאינן בנות הקבוצה מזוהות עמם, וכן הסתמן מעין "מצפון קולקטיבי" שעיקרו אמפתיה "לילדות שלנו". הסברים אלה עשויים להיות תקפים גם במקרה של האוכלוסייה הערבית ממזרח ירושלים.
הסבר אפשרי נוסף המשותף לשתי הקבוצות קשור לחיים בקהילות קטנות שבהן כולם מכירים את כולם (במקרה של הנערים האתיופים – מרכז קליטה). במצב כזה אפשר להניח כי תהיה זו טעות גדולה בשיפוט לתקוף מישהי שמשפחתה יכולה להתנקם בך.
משך זמן הפגיעה והיכרות עם הקורבנות
בעוד שאצל פוגעים מהאוכלוסייה היהודית נתקלנו במקרים רבים יותר של פגיעה מתמשכת באותו קורבן, התקיפות של רוב בולט של הנערים ממזרח ירושלים שטופלו בקבוצות התאפיינו בסגנון של "hit & run" – פגיעה ובריחה. לעומת זאת, בקרב מטופלים מהאוכלוסייה הערבית בגליל מצאנו דפוס מעורב – גם פגיעות של "hit & run" וגם פגיעות למשך זמן ממושך בקורבנות ששהו בסביבתם היום יומית.
בדומה, בעוד שלרוב התוקפים מהאוכלוסייה היהודית יש היכרות מוקדמת עם הקורבן שלהם, בקרב התוקפים הערבים מצאנו שלרוב לא היתה היכרות מוקדמת כזאת – גם במזרח ירושלים אך גם בגליל. התרשמנו כי בגליל רוב מקרי הפגיעות של בני הנוער הערבים הם על בסיס של היכרות קצרה אשר מתבטא לרוב בפיתוי או איום ללא בניית קשר.
דיון
בישראל, כארץ הגירה וכחברה רב-תרבותית, מתקיימים אלו לצד אלו מגזרים רבים – המגזר הערבי, המגזר החרדי, בני קיבוצים, יוצאי ברית המועצות לשעבר, יוצאי אתיופיה ועוד. לכל קבוצה מבין אלו תרבות, נורמות וערכים משלה. מכיוון שהיחיד הוא תוצר של ההתנסות החברתית שלו, ובפרט של מערכת הערכים ואופיו של תהליך החיברות (הורביץ, 1992), חובה להבין גורמים אלה ולהתייחס אליהם בתהליכי חינוך וטיפול, ובפרט כאשר באים לתכנן תכניות התערבות המיועדות למגזרים שונים.
עמותת "עלם", העוסקת בתחום הטיפול בקטינים התוקפים מינית מזה כ-25 שנה, מנסה כל הזמן להעמיק את הידע הרב תרבותי לגבי אוכלוסיות שונות במדינה, ולנצל את הידע הזה בתהליכי האבחון והטיפול. בבסיס התפיסה הטיפולית שלנו עומדת ההתייחסות האינדיבידואלית לכל מטופל: אנו רואים את המטופל על כל מרכיביו (הפיזי, הרגשי, הנפשי, החברתי, המשפחתי, הקוגניטיבי וכיו"ב), ואת ה"אופי החברתי" אנו רואים כאחד המרכיבים שחשוב להתייחס אליהם. אין הכוונה בשום פנים להצדיק התנהגות פוגעת, לתרץ אותה, או לתלותה בתרבות זו או אחרת, אלא להיעזר בידע זה על מנת להתאים את הטיפול לנער ולצרכיו ולהגדיל את סיכויי ההצלחה של הטיפול. כפי שהראינו במאמר זה, כאשר מדובר בקטינים פוגעים מינית, לשונות התרבותית יש חשיבות מיוחדת הן ביחס לגורמי הסיכון והן ביחס לדפוסי התקיפה.
ביחס לגורמי הסיכון, התייחסנו לתחושות הניכור, התלישות והשוליות שחשים הנערים הערבים כחלק מקבוצת מיעוט, ולהתמודדות של רבים מהם עם אפליה לרעה, עוני ועם קשיי המעבר מחברה מסורתית לחברה מודרנית. הפער בין הדורות הכרוך במעבר זה, מצטרף לחשיפה לא מתווכת לתכנים אקראיים במדיה ולטאבו לעיסוק במין, אשר ביחד מובילים למצב שבו לרשות הנער לא עומדים מקורות ללמוד על "מין בריא" וכלים להתמודדות עם מצוקות ולבטים.
המצב במזרח ירושלים התגלה כחמור במיוחד בשל מערכת החינוך המעורערת. כפי שציינו, חלק מהנערים שעימם עבדנו נפלטו ממערכת החינוך, ומכיוון שלרובם לא היה סדר יום מובנה המטפלים נדרשו לעסוק גם ב"חיים שמחוץ לטיפול" באופן שונה ואחר מאשר בקבוצות אחרות.
בעבודתנו בקרב נערים פוגעים מהחברה הערבית, הטאבו על עיסוק במין הקשה עוד יותר על הקומוניקציה עם המטופלים, הקשה בתחום זה ממילא. כשמטפלים בקטינים שפגעו מינית אין מנוס מלהשתמש במילים המתארות יחסי מין, איברי מין וכו'. במהלך שנות העבודה גילינו שבשפה הערבית המונחים השגורים המשמשים לכך נחשבים לגסים מאוד, בעוד מונחים אחרים נחשבים לרפואיים ומדעיים ואת רובם המטופלים אפילו לא מבינים. לפיכך אנו מנסים כיום לבנות "מילון מושגים" המתבסס על ניסיונם של המטפלים, שיוכל לשמש את העוסקים בתחום.
ביחס לדפוסי הפגיעה, זיהוי דפוסי התנהגות מסייעים להבין יותר טוב את המטופל ולאפשר טיפול מיטבי בו, וההיבט התרבותי הוא חלק מהראייה הכללית. למשל, כאשר נער מסוים חורג מדפוס ההתנהגות האופייני לקבוצה החברתית-תרבותית שלו, הדבר מחייב התייחסות ובדיקה נוספת, ויכול לסייע לנו המטפלים בהבנה של הנער המסוים. בהקשר זה, כפי שציינו לעיל, בעבדותנו מצאנו להפתעתנו הבדלים גדולים יותר בין ערביי מזרח ירושלים לערביי הגליל מאשר בין יהודים לערבים. נראה כי חשוב במיוחד שמטפלים לא יתפסו את המגזר הערבי בישראל כמקשה אחת, וייקחו בחשבון את השונות הפנימית בתוכו בבואם לתכנן התערבות טיפולית.
לסיכום נציין שאף שבמאמר זה הודגשו הבדלי תרבות, הרי שהאיסור לפגוע באדם אחר הוא אוניברסלי, וכאן אין הבדלים לא של דת ולא של תרבות. הבדלים בין אנשים ניתן למצוא בכל קבוצה, והעבודה הקבוצתית במיוחד מאפשרת לראות את האדם כאדם מעבר לדת ולתרבות וללמוד להתייחס באופן אנושי גם לאחר ולשונה מאתנו.
אנו מקווים כי חיבור צנוע זה יוסיף ידע לעוסקים במלאכה, יעורר לשאול שאלות ויסייע לחשיבה על דרכים להתאמת הטיפול למטופלים מקבוצות מיעוט ולשיפורו.
מקורות
אידיסיס, י. אלפנץ, ק. אתגר, ט. (2017) טעויות חשיבה של קטינים פוגעים מינית ביחס למעשיהם. חברה ורווחה, ל"ז, 2: 369-391.
אתגר, ט. (1996) עבריינות מין בקרב בני נוער. תל-אביב: הוצאת רמות.
אתגר, ט. (1999) טיפול קבוצתי בעברייני מין מתבגרים. חברה ורווחה י"ט (2): 215-234.
אתגר,ט. וגתהון,ש. (2007) למי שלא יודע גם המישור הוא ג'ונגל – קטינים תוקפים מינית בקרב יוצאי העדה האתיופית. הוצאת עמותת עלם.
אתגר,ט. ונדר, נ. (2008) "תפירה מאותו הבד, על פי מידות המטופל": התייחסות פרטנית לעקרונות הטיפול בעברייני מין קטינים. בתוך: חובב, מהל, גולן (עורכים) מסיכון לסיכוי – התערבויות טיפוליות בנוער עובר חוק ובצעירים במצוקה. הוצאת כרמל ירושלים.
אתגר, ט. (2009) רגישות רב תרבותית כלי הכרחי בטיפול בקטינים שתקפו מינית. עט השדה גיליון 3, הוצאת אשלים, ירושלים.
אתגר, ט. צברי, ר. (2013) טיפול בקטינים שלהם התנהגויות מיניות פוגעות במגזר החרדי. פסיכואקטואליה, אפריל 2013 הוצאת הסתדרות הפסיכולוגים בישראל. עמודים 38-51.
דיאב,ס. סנדלר-לף, א. (מרץ 2011) מסע – התכנית לקידום מעמדם של אנשים עם נכויות בחברה הערבית בישראל. בתוך: בריאות הנפש ונפגעי נפש בחברה הערבית בישראל, תמונת מצב על אזור המשולש. הוצאה לאור: טוביה מנדלסון, אשל-ג‘וינט. http://www2.jdc.org.il/he/node/481
דיכטר, ש. (2000) אפליה מקלקלת. ynet 29/6/2000 www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-24258,00.html
הורביץ, ת.ר (1992) האדם הסובייטי בחברה פתוחה. בתוך: בין שני עולמות, קובץ מאמרים להעשרת מנחי הורים בנושא קליטת הורים מברית המועצות. ירושלים: הוצאת משרד החינוך והתרבות, האגף לחינוך מובגרים, מדור הורים משפחה וקהילה.
וורגן, י. (2010) מערכת החינוך במזרח ירושלים כיתות לימוד ותכניות לימודים. מרכז מחקר ומידע של הכנסת.
להב, ח. (2004) תופעת הנשירה ממערכת החינוך – הוויכוח על המספרים ומי משלם את המחיר. מחשבות – מאמרים עיוניים המתייחסים לעבודה עם נוער מנותק. http://www.mofet.macam.ac.il/infocenter/Pages/StudyArticle/634967913235626867.aspx
מימון, א. (עורכת). 2013 – מערכת החינוך הכושלת בירושלים המזרחית – מעקב שנתי, אוגוסט 2013. עיר עמים, האגודה לזכויות האזרח בישראל.
רונן, י. (2010 ) נתונים על הפשיעה בחברה הערבית בישראל מרכז המחקר והמידע של הכנסת. מוגש לוועדת הפנים והגנת הסביבה.
Cunningham,C. & Macfarlane, K.(1991) When Children Molest Children, Group Treatment strategies for sexual abusers. Brandon, VT: Safer Society Press.
