אמילי בודק, רמי אהרונסון
פסיכותרפיה וחיי היומיום
מורה דרך למטופל ולמטפל
רסלינג
"הספר פסיכותרפיה וחיי היומיום הוא הישג מופלא. זהו ספר על פסיכותרפיה המאפשר את הבנת העיסוק הבלתי אפשרי הזה ואת המאמץ העצום המושקע על ידי הזוג הטיפולי במשימה המשותפת – להבין, להעריך ולהשפיע על האופי ועל החיים של לפחות אחד מהם. הוא מנגיש את המושגים הטכניים, כמו גם את הבסיס התאורטי של התהליך הטיפולי – הן לפונים העתידיים לטיפול, הן לקהל הסקרן והן לסטודנטים מתקדמים ואנשי מקצוע; כל זאת בשפה ובצורה אלגנטית, מדויקת, בלתי מתנשאת ומעוגנת חווייתית. מעל הכול זהו ספר קריא ומרתק״.
פרופ' שמואל ארליך, האוניברסיטה העברית ירושלים. פסיכואנליטיקאי מנחה. נשיא לשעבר של החברה הפסיכואנליטית בישראל
"הספר פסיכותרפיה וחיי היומיום הוא מסע מקורי, מהנה, אמיתי וקריא של מארג חוויתי, כמו גם של יסודות תאורטיים של פסיכותרפיה פסיכואנליטית. הוא כתוב מנקודת מבט ייחודית של דיאדה מטופל-מטפל שצרפו את כוחותיהם על מנת להאיר את המסע שחלקו ביחד. הספר מציע מבט אינטימי על האופן שבו התהליך נראה ומרגיש, במיוחד מנקודת מבטו של המטופל. התנגדות, העברה, הלא-מודע הדינמי, פעולה טיפולית ואפילו הופעתן של תובנות נוירו-ביולוגיות שבבסיס 'הריפוי בדיבור' – כל אלה נבחנים ונשזרים אל תוך הנרטיב האישי של מה שנחשף והתגלה במהלך הפסיכותרפיה הזאת".
פרופ' יורם יובל, האגף לרפואת המוח, בית החולים הדסה. פסיכואנליטיקאי מנחה וחוקר מוח
- פרסומת -
פרופ' אמילי בודק ז"ל (נפטרה ב-2016), לשעבר ראש הקתדרה על שם אנה ויוסף אדלמן, עמדה בראש החוג ללימודים אמריקאים באוניברסיטה העברית בירושלים. פרסמה וערכה ספרים ומאמרים רבים בתחום לימודי הספרות והתרבות. עבודותיה האחרונות כללו קריאה פסיכואנליטית של ספרות ישראלית ואמריקאית ביחס לשואה.
ד"ר רמי אהרונסון, פסיכיאטר, פסיכואנליטיקאי ופסיכותרפיסט. חבר בחברה הפסיכואנליטית הישראלית. לימד וייעץ, בין השאר, לשירותי הייעוץ של האוניברסיטה העברית ובית הספר לרפואה בהדסה. למעלה משני עשורים ניהל את שירותי מרפאות החוץ של המרכז לבריאות הנפש טלביה. מנהל מרפאה פרטית בתחום מקצועו.
לפניכם המבוא לספר והפרק הראשון מתוכו באדיבות המחברים וההוצאה לאור:
מבוא
פסיכותרפיה וחיי היומיום אינו ספר ללימוד התיאוריה או הפרקטיקה של הפסיכותרפיה ואף לא מדריך לעזרה עצמית. זהו גם אינו סיפור אוטוביוגרפי, אף על פי שלספר זה דבר-מה משותף עם כל סוגות הכתיבה האלה. כפי שמצביעה כותרת המשנה, ספר זה הוא קודם כול מורה דרך למטפלים ולמטופלים. הוא נועד לעזור לכל מי שהפסיכותרפיה קרובה לליבו לנווט במרחב שעלול להיות מבלבל.
הספר נכתב בראש ובראשונה כדי לשמש מורה דרך למטופלים מתחילים ועתידיים של טיפול פסיכותרפויטי מהסוג הנקרא פסיכותרפיה פסיכואנליטית או פסיכודינמית. פסיכותרפיה פסיכואנליטית (או בפשטות, פסיכותרפיה, כפי שנכנה אותה בהמשך) היא תרפיה מהסוג הנאמן ביותר למודל הדינמי של הנפש שהציע פרויד. זאת, חרף ההבדלים החשובים בינה לבין שיטתו של פרויד, שגם אותם נפרט בהמשך. הספר, פסיכותרפיה וחיי היומיום, נועד לסייע למי שמבקש להתחיל בטיפול פסיכולוגי להחליט אם פסיכותרפיה פסיכואנליטית מתאימה לו. הספר יכול לעזור גם למי שכבר החל בטיפול כזה להבין במה כרוך התהליך, וכך לסייע לו להמשיך ולדבוק בו, בייחוד בשבועות הראשונים כאשר ההתנגדות לטיפול היא חזקה ביותר. פסיכותרפיה פסיכואנליטית כרוכה בבלבול רב וטלטלה נפשית. היא יכולה להיות בעלת ערך רב יותר לאחר הבהרות הנוגעות למטרותיה ולתהליכיה.
מטפלים רבים אינם מסכימים עם גישה זאת. הם יטענו שמוטב להיכנס לפסיכותרפיה תמימים וחפים מכל ידע, בדיוק בשל המקום המרכזי שתופסת ה"התנגדות" בטיפול. אולם, מי כיום נכנס לפסיכותרפיה או לכל סוג אחר של תרפיה בתמימות? במאה ה-21, פרויד הוא שם מוכר ורובנו מכירים את הסוגים השונים של הטיפולים הפסיכולוגיים כמו גם ואת היתרונות והחסרונות המיוחסים להם. לפיכך, אנו מחליטים להתחיל בטיפול פסיכותרפויטי או לוותר על טיפול כזה, על בסיס מידע חלקי הכולל ציפיות לא מציאותיות ותפיסות מוטעות. דבר זה עלול להיות הרסני בשלב הראשוני של הטיפול ובהתמדה בו. פסיכותרפיה מהסוג שנתאר בספר זה חולקת מאפיינים רבים עם הפסיכואנליזה ה"מקורית", אולם הפסיכותרפיה היא פשרה עם הקפדנות היתרה של הפסיכואנליזה הקלאסית. היא מותאמת לדרישות ולציפיות השונות מאוד של המטופל בן זמננו. אם ניגש לפסיכותרפיה עם ידיעה כלשהי ביחס לאופן פעולתה ועל מה שנוכל להרוויח ממנה, ייתכן שיהיה ניתן להרחיב את התזוזה הזאת מחלק מהנחותיה של הפסיכואנליזה וממבנה הקלאסי, בלי לאבד את הקשר החיוני של הפסיכותרפיה לתיאוריה ולפרקטיקה הפסיכואנליטית.
פסיכותרפיה וחיי היומיום הוא מורה דרך למטופלים השוקלים להתנסות בפסיכותרפיה פסיכואנליטית או למי שעושה בה את צעדיו הראשונים. עם זאת, הספר מביא בחשבון גם קורא נוסף: פסיכותרפיה וחיי היומיום אינו ספר לימוד, אך הוא מקבל על עצמו לומר דברים שעשויים להיות בעלי ערך גם לתלמידי פסיכותרפיה ולפסיכותרפיסטים מתחילים, במיוחד ביחס לתיאור התהליך מנקודת מבטו של המטופל. פסיכותרפיה וחיי היומיום מקווה להפוך חלק מהקשיים המרתיעים של הפסיכותרפיה הפסיכואנליטית לתסכולים מועילים ואפילו להפתעות מרתקות.
עניינה של הפסיכותרפיה הוא גילוי משמעויות. זהו תהליך שמבקש להבין את המשמעויות של חיינו. מנקודת המבט הפסיכואנליטית, אין מדובר רק בשאלה, הנשאלת בכובד ראש, באיזה אופן חיינו (המחשבות, הרגשות, התפיסות, המשאלות, הפחדים שלנו וכו') נראים לנו משמעותיים. הפסיכותרפיה הפסיכואנליטית עוסקת גם בהיווצרותה של משמעות בחיינו בדרכים שכלל אינן נעימות, ולעיתים קרובות בדרכים שאנו רק בקושי מבינים. כאשר אנו בודקים את היווצרותן של משמעויות בחיינו, אנו מגלים שלעיתים קרובות הן מצויות בקשר רופף למדי ביחס למה שאנו חושבים שהוא בעל משמעות עבורנו, או למה שהיינו רוצים שיישא עבורנו משמעות. פסיכותרפיה פסיכואנליטית עוסקת בחשיפת הסתירה בין ההבנה הרציונלית, האינטלקטואלית של חיינו, לבין הבנה שונה של עצמנו. היא גם מספקת לנו כלים לגישור הפער בין מה שאנו מתכוונים לבין מה שאנו חושבים שאנו מתכוונים.
רובנו איננו הולכים לטיפול כדי לגלות דבר-מה כה מופשט כטעם או תכלית חיינו. זהו המכשול. אנו הולכים לטיפול מפני שאנו נתונים במצוקה נפשית. כואב לנו. אנו מבקשים נחמה. אנו רוצים הקלה. מכיוון שהפעולה הפשוטה של דיבור אל אדם אחר, יהיה טיבה אשר יהיה, מספקת לעיתים קרובות מידה כלשהי של הקלה, רבים זוכים לנחמה שהם מבקשים, לפחות בראשית הטיפול. כאשר הרגשתם משתפרת, הם פורשים ממנו. לו היו מתמידים בטיפול, הם היו מגלים את טיבה האמיתי של הפסיכותרפיה הפסיכואנליטית, שלעיתים קרובות היא תהליך מתסכל וקשה של שיקוף המנגנונים הפסיכולוגיים שעושים אותנו למי ולמה שאנחנו.
אחת ממטרותיו העיקריות של ספר זה היא לעזור למטופל להישאר בטיפול גם לאחר הסיפוקים והתסכולים הראשוניים הכרוכים בתהליך. ספר זה מבקש לענות על השאלה מדוע הדרך שמציעה הפסיכותרפיה הפסיכואנליטית היא נתיב טוב יותר לבריאות נפשית עבור חלקנו מאשר נתיבי טיפול פשוטים יותר וישירים יותר לכאורה, לפחות בטווח הארוך. אנו מאמינים שאלה הם הדברים, אף על פי שהתהליך, כפי שרמזנו קודם, אינו מספק, אלא בדרך שטחית מאוד, את הנחמה שרובנו מבקשים לעצמנו בשעה שאנו פונים לטיפול.
בשנים שעברו מאז שפרויד פיתח את המודל הפסיכודינמי של הנפש, נכנסו לשדה הטיפול הפסיכולוגי תיאוריות ופרקטיקות רבות, מתחרות וסותרות. אף על פי שפסיכותרפיה וחיי היומיום אינו ספר תיאורטי או לימודי, ואין בכוונתו להיות מבוא לתורת הנפש הפרוידיאנית או לתורות נפש אחרות, אנו נבאר מושגים פרוידיאניים ולא-פרוידיאניים בסיסיים – למען מי שהתעניינותם בנפשם תוכל להוביל אותם להתעניינות בתורות הנפש בכללותן. כמו כן, נפרט כמה מההבדלים החשובים בין פסיכואנליזה לפסיכותרפיה.
לאורכו של הספר היינו מודעים מאוד לשינויים שחלו בפסיכואנליזה ובפסיכותרפיה, שחלקם התחילו עוד בחייו של פרויד. עם זאת, פסיכותרפיה וחיי היומיום הוא ספר פרוידיאני, ללא בושה. בהמשך נטען מדוע מודל הנפש על פי פרויד, גם אם ברצוננו לנסח מחדש כמה מהתיאוריות שלו, עדיין עשוי להיות הדרך הטובה ביותר שיש בידנו להמשגת תהליכים מנטליים. כמו כן, נראה מדוע הוא עשוי להיות גם המדריך הטוב ביותר לפיתוח אסטרטגיות של טיפול פסיכולוגי.
כמעט כל תורות הנפש הפסיכולוגיות נותנות לנו תמונות מילוליות או תיאורים של פעולות מנטליות שבלעדיהם המילים היו נותרות לא מובנות, לא מבוטאות, ובמידה רבה, גם לא מדומיינות. הדבר נכון לגבי כל הטוענים לכתר בתחום זה, החל בטיפולים התנהגותיים וקוגניטיביים, דרך תיאוריית יחסי אובייקט והגישה התייחסותית, וכלה בתיאוריה הפרוידיאנית עצמה. הוא הדין אף במודלים שהוכחו באופן מדעי בתחומים כמו נוירו-ביולוגיה או נוירו-פסיכואנליזה (שעליהם נרחיב את הדיבור בפרקים הבאים).
אוצר המילים הטכני של המדעים המנטליים מתקשה לתפוס במדויק את המושגים שהוא מתכוון לתאר. אף על פי כן, הפעילות המנטלית שבבסיסה של התיאוריה הפסיכואנליטית הפרוידיאנית, כפי שמתואר בתיאוריות מתחרות אחרות, אינה תלויה ביכולתנו לתארה ולכנותה בשם. המונחים שבהם משתמשים פסיכואנליטיקאים על מנת להגדיר תופעה זו או אחרת אינם משנים את העובדה הבסיסית שיש לנו עולם מנטלי פנימי. על העובדה הזאת, פסיכואנליטיקאים, מטפלים, מדענים ורוב בני האדם מסכימים כולם. ההגדרות מתחלפות והתיאוריות משתנות, אך נפש האדם מתעקשת שנבין אותה. לפיכך, מטרה נוספת של ספר זה היא לתרום, ולו במידה מועטה, להבנה מקיפה יותר של עצמנו כבני אדם, כיצורים בעלי תודעה ונפש.
שני הקולות
זהו ספר שנכתב בשני קולות. אחד הקולות הוא הקול שרובנו מצפים לשמוע בספר כזה. זה קולו של מטפל מקצועי, במקרה זה הוא גם פסיכיאטר וגם פסיכואנליטיקאי. איש המקצוע הזה, שמאחוריו למעלה משלושים שנות ניסיון, עמד בראש מחלקה גדולה לפסיכיאטריה ופסיכותרפיה. כמו כן, הוא בעל קליניקה פרטית, וכרגע פעיל במכונים ובמוסדות רבים העוסקים בעבודה פסיכיאטרית, פסיכואנליטית ופסיכותרפויטית. לפעמים קולו של המטפל המקצועי המומחה נשמע לבדו – בעיקר לקראת סוף הספר. אולם לעיתים קרובות הוא מלווה את הקול הפחות מקצועי והיותר סיפורי של מטופלת לשעבר – מי שהייתה בעבר מטופלת שלו.
הקול הלא מקצועי הזה הוא השכיח והמתמיד יותר מבין שני הקולות שבטקסט הזה. אך גם כשקול זה מדבר באופן עצמאי פחות או יותר, הוא מבסס את דבריו על מידע שמקורו בקריאה נרחבת על פרויד ועל פסיכואנליזה ופסיכותרפיה. הוא מתבסס גם על המומחיות המקצועית של המטפל המקצועי. המטפל המקצועי דאג לוודא שכל האמירות המופיעות בספר זה תהיינה מדויקות, ושנקודת מבטו על פסיכותרפיה, נוסף לזו של המטופלת, תוצג בצורה מהימנה. אף על פי כן, הקול הלא מקצועי הוא השולט בספר: הסיפורים, האנקדוטות וההתנסות שלה בפסיכותרפיה. מאחר שהקול הלא מקצועי הזה הוא גם קולה של מבקרת ספרות, הרי שמאפיין נוסף של פסיכותרפיה פסיכואנליטית שיופיע בצורה בולטת לאורך ספר זה הוא הסיפור – סיפור הסיפורים וההקשבה לסיפורים. אך אנו מקדימים את המאוחר.
רוב המבואות לפסיכותרפיה, הן לקהל הרחב והן לקהל המקצועי, נכתבו בידי פסיכותרפיסטים המשמשים גם כפסיכואנליטיקאים, פסיכיאטרים, פסיכולוגים קלינים, עובדים סוציאלים וכדומה. לעיתים קרובות, אנשי מקצוע אלה כבר התרחקו מההתנסויות המוקדמות שלהם כמטופלים, וייתכן שהם כבר לא זוכרים כיצד בדיוק הרגישו כשנכנסו למרחב המוזר והמבלבל של התהליך התרפויטי. הם רחוקים מההתנסות הטיפולית הבסיסית של המטופל. את ההתנסות הבלתי אמצעית הזאת אנו מקווים לספק בספר זה. אנו מקווים שבהצגת הפסיכותרפיה דרך ההתנסות האישית של המטופלת נוכל לספק גישה לתהליכי הטיפול הפסיכותרפויטי כך שתהליכים אלו יהיו מובנים יותר, וחשוב מכך, נסבלים יותר למטופל המתחיל. אף על פי שספר זה אינו ספר עזר או מדריך מקצועי, עשויים אנשי מקצוע, בייחוד אלה המצויים בראשית דרכם, למצוא כאן תמונה מועילה של התהליך הטיפולי מתוך התנסותו של המטופל. לאלה שהתנסו בפסיכותרפיה בעבר, בין שהם אנשי מקצוע בתחום ובין שלא, הספר עשוי לשמש תזכורת ידידותית ומועילה לדרך ולחוויות שעברו שם.
ישנם יתרונות נוספים, לדעתנו, לגישה האוטוביוגרפית והלא מקצועית המוצגת בספר.
כמעט כל הספרים שנכתבו בידי אנשי מקצוע, מניחים שהקוראים בקיאים היטב בתיאוריה הפסיכולוגית ובפרקטיקה הקלינית. לעיתים קרובות, קיים טשטוש של הגבולות המבדילים בין טיפול אחד למשנהו. כך נוצר מצב שבו התיאוריה והפרקטיקה שהם מציגים אינה תואמת את ההתנסויות והצרכים של הקורא הרגיל. רוב החומר הכתוב מבוסס על תיאורי מקרים שנלקחו מהפרקטיקה של הפסיכואנליטיקאי או המטפל עצמו. ככאלה, הם עוסקים לעיתים קרובות באנשים שנקלעו למשברים מורכבים ובעייתיים יותר מאלה שרבים מאיתנו חוו. לכן, רבים מאיתנו, שהבעיות בחיינו נראות לנו בנאליות יותר, יתקשו למצוא את עצמם בדוגמאות המובאות בספרים הללו.
אף על פי שפסיכותרפיה פסיכואנליטית מטפלת לעיתים קרובות בבעיות נפשיות חמורות (כגון דיכאון כרוני, הפרעת אישיות גבולית ומצבים פסיכוטיים שונים), היא מותאמת גם לטיפול בבעיות שכיחות יותר ומסוכנות פחות המאפיינות רבים מהמצבים הפסיכולוגיים בחיינו. אף על פי שפסיכותרפיה וחיי היומיום נשען על בסיס צר בהרבה ודרמטי פחות מזה של רבים מהספרים שחיברו אנשי מקצוע, הוא עשוי להיות דווקא רלוונטי יותר לרובנו, שמחפשים עזרה מקצועית לבעיותינו הרגשיות. יתר על כן, הישארותו עם מטופלת אחת מאפשרת לפסיכותרפיה וחיי היומיום לספר סיפור עקבי ומתמשך של האינדיווידואל המתעמת עם הפרדוקסים של הפסיכותרפיה. הפסיכותרפיה מציבה משוכות בדרכו של המטופל, שיכולות להיות מרתיעות עד כדי הפרעה להתקדמותו של התהליך. המשוכות הללו הן חלק בלתי נפרד מהתהליך הטיפולי. בלעדיהן, הפסיכותרפיה הפסיכודינמית אינה יכולה להתנהל. באמצעות הצגה של התנסות אחת בפסיכותרפיה, אנו מקווים לסייע למטופלים עתידיים ומתחילים לנווט את דרכם ולהתגבר על משוכות אלה ביתר קלות.
כספר שנכתב במשותף, נסקור בו לא רק את ההתנסות של המטופלת, אלא גם את זו של המטפל. גם אם שיתוף הפעולה והאינטראקציה בין שני הקולות בספר ייראו כחיקוי לדיאלוג שדרכו מתקדמת הפסיכותרפיה, אין הם דומים כלל לאותו דיאלוג. על פי רוב, נציג את השיחה כפי שהמטופלת חוותה אותה: כקשורה למחשבותיה, לרגשותיה, למשאלותיה, לאופן שבו היא מייצגת את עצמה וכדומה. עם זאת, לא רצינו לאבד את ההזדמנות המיוחדת שאפשרו היחסים הפוסט-טיפוליים להעניק למטופלת לשעבר גישה לתודעה של המטפל, אף על פי שזהו בהחלט לא המרחב שבו הפסיכותרפיה עצמה מתנהלת. הגישה למחשבות ולתגובות הפנימיות של המטפל – כלומר, הדיאלוג הפנימי שהמטפל אינו מביא ישירות למסגרת הקלינית, ובוודאי לא בצורה מפורשת – מאפשרת לנו להשיג תובנות נוספות על התהליך הטיפולי.
המטפל, בדומה למטופל, צריך להתעמת עם מכשולים ופרדוקסים בשיחה הטיפולית. ישנם רגשות של תסכול, כישלון ואפילו רוגז וכעס, שהמטפל חייב להתמודד עימן על מנת להמשיך להיות נגיש למטופל. המרכיב הפסיכודינמי של הטיפול אינו קשור בהכרח למטופל לבדו. הוא קשור גם למטפל. גם היבט זה בניסיונו של המטפל ישפיע על תמונת הפסיכותרפיה שספר זה מציג.
היחסים התרפויטיים בין המטופל למטפל מסתיימים בדרך כלל בסוף הטיפול, לעיתים קרובות לחרדתו הגדולה של המטופל, וגם בצער מסוים מצידו של המטפל. באחרית הדבר נדבר, בין היתר, על שלב הסיום, המכאיב לעיתים, אך החשוב מאוד, של הטיפול. נשאל שם גם מדוע המטפל המסוים הזה, שנשאר מסויג במשך שנים רבות, הסכים לבסוף לקחת חלק בכתיבתו של ספר זה ומה משמעות הדבר. לאורך שיתוף הפעולה בכתיבת הספר ניסינו להשתמש בחילופי הדברים הפוסט-טיפוליים בינינו על מנת לחשוב על פסיכותרפיה מנקודת המבט הייחודית שסיפקה לנו הכתיבה המשותפת. מאחר שפוסט-טיפול הוא המקום שרוב המטופלים מגיעים אליו בסופו של דבר, הממד הסופי של חילופי הדברים בינינו כולל גם תובנה כלשהי על הדרך שבה טיפול משנה את האופן שבו אנו מבינים את העולם ופועלים בו.
שמירה על יכולתנו להתבונן ולהיות מודעים לעצמנו יכולה להיות אחת מההשפעות ארוכות הטווח של פסיכותרפיה. ניתן לומר זאת גם על יכולתנו לשמור על הדיבור המתמשך עם עצמנו ועם העולם – דיבור שהספר הזה מנסה להציג. לפיכך, אנו פותחים ספר זה בשיחה פסיכותרפויטית פסיכואנליטית. ליתר דיוק, אנו פותחים בהתנגדות לשיחה הזאת. אולי הדבר אירוני במקצת, אך ההתנגדות לטיפול וההתנגדויות הרבות לידיעה עצמית, שדרכן מתנהלת השיחה הטיפולית ושעליהן היא מגיבה, מהוות את המרכיבים הבסיסיים של טיפול פסיכותרפויטי. ההתנגדות נמצאת בליבה של הפסיכותרפיה, ולכן ההתנגדות לטיפול היא הנושא שנפתח בו.
פרק 1 - ההתנגדות לטיפול
כל הסיבות לא ללכת לטיפול
פסיכותרפיה פסיכואנליטית היא ביסודה שיחה, אולם זו שיחה מיוחדת מאוד. בדומה לשיחה רגילה, היא מתקיימת בין שני אנשים. אך בשונה משיחה רגילה, השיחה הטיפולית אינה סימטרית והיא אינה דיאלוג. השיחה הטיפולית מתנהלת לתועלתו של רק אחד מהמשתתפים. יתר על כן, משתתף זה, שהוא גם הדובר העיקרי, אינו נמצא בשיחה מהסיבות הרגילות. הוא אינו מדבר כדי ליידע או לשעשע את השני ואף לא כדי להשפיע עליו – אף על פי שכל אלה עשויים לאפיין את השיחה. המטופל הפסיכותרפויטי מדבר על מנת לשמוע את מילותיו שלו בדרך חדשה, רלוונטית או מועילה יותר מבחינה פסיכולוגית.
מבחינות רבות, השיחה הטיפולית דומה לסיפור סיפורים ולהקשבה לסיפורים יותר מאשר לשיחה רגילה. מובן שלשיחה טיפולית ישנם כמה מאפיינים ייחודיים. כאשר אנו אומרים שהמטופל בפסיכותרפיה מספר את סיפורו, איננו מתכוונים רק למילים שבהן הוא מתאר אירועים, רגשות או רעיונות באוזני המטפל שלו. הסיפור שמספר המטופל מכיל את כל המעשים והרגשות, המחשבות והמאוויים, שדרכם הוא מבטא את עצמו בחיי היומיום. הסיפור עשוי לכלול גם יסודות ורכיבים שהמטופל אינו מתכוון לכלול. למעשה, ייתכן שלסיפור המסופר קשר רב יותר למה שהמטופל אינו מספר במילים מפורשות. הסיפור שמסופר בטיפול חורג מהגרסה הערוכה שהמספר חיבר לטובת מאזינו. בהדרגה, סיפור הסיפורים מערב יותר ויותר את יחסו של המטופל למטפל. גם בתגובותיו למטפל ובבחירת הסיפורים שהוא מספר או לא מספר והתזמון שבו הוא בוחר לספרם, הרי שהמטופל מספר סיפור. כל זה קשור למה שמכונה "העברה" (transference), ונדון בכך בהמשך.
פסיכותרפיה היא צורה של סיפור סיפורים, כלומר היא מתייחסת לסיפורי החיים שאנו מספרים כל הזמן בדרכים שונות. הדבר נכון גם ביחס לסיפורים שאנו חיים ומספרים מדי יום ביומו וגם ביחס לסיפורים שאנו מספרים ומבטאים בהקשר הקליני. פסיכותרפיה נוגעת במאפיינים המודעים של הסיפור שלנו (בין שאנחנו מספרים את הסיפורים האלה ובין שאנחנו מבטאים אותם בהתנהגות שלנו) וגם במה שיעסיק אותנו יותר ויותר בספר זה – ההיבטים הלא מודעים של הסיפור. בשעה שאנו מדברים על סיפור סיפורים במובן הפסיכותרפויטי, איננו מתכוונים רק למה שהסיפורים שלנו יאמרו מבחינה רציונלית ומודעת, אלא גם למה שהם אומרים בדרכים רבות אחרות.
במסגרת הקלינית מטרת הסיפור היא לאו דווקא להעביר משהו למישהו אחר, אף על פי שלעיתים נראה שזה מה שאנו עושים בטיפול. המטרה היא ליצור בקרב מספר הסיפורים יחס מסוים לסיפור שלו עצמו – יחס של התבוננות פנימית, השתקפות והבנה עצמית. במילים אחרות, סיפור הסיפורים בפסיכותרפיה נועד לאפשר למספר הסיפורים לשמוע את קולו ולספר את הסיפור שוב, במונחים חדשים ושונים. יתר על כן, הסיפור המחודש והמתוקן צריך להתרחש לא רק בנוסח המילולי שלו במפגש הקליני, אלא המטופל צריך גם לחיות אותו במציאות. גם ההקשבה לסיפורים בשיחה הפסיכותרפיסטית היא הקשבה מיוחדת במינה. לא רק המטפל מאזין, אלא גם מספר הסיפורים עצמו.
המטפל הוא שותף אילם במידה רבה, אם כי לא מוחלטת, להיבט הסיפורי של השיחה הטיפולית. עם זאת, הוא מאזין פעיל ביותר, ובשלבים המוקדמים של הטיפול, הוא לעיתים קרובות מאזין ווקאלי יותר מהמטופל עצמו. כאשר המטפל מגיב למה שמספר לו מספר הסיפור, הוא עושה זאת כדי להפנות תשומת הלב למשמעותו האפשרית של פרט זה או אחר או כדי לציין חזרה על דפוס או היסוס או עודף רגש. מטרתה של האזנה פעילה זו היא להפוך גם את מספר הסיפור למאזין פעיל, ממוקד ובעל תובנה. כאמור, זו מטרתה של השיחה בפסיכותרפיה: על המספר לשמוע מחדש את סיפורו. השמיעה המחודשת מביאה בחשבון לא רק את מה שהמטופל חושב שהוא אומר או רוצה לומר (ברמה המודעת). לאמיתו של דבר, היא מביאה בחשבון את הדברים שהוא אומר, על ריבוי הדקויות והמעמקים הרגשיים המודעים והלא מודעים שבהם. השמיעה המחודשת מאפשרת למספר הסיפור לספר מחדש את סיפורו במונחים פסיכולוגיים מועילים ומספקים יותר, לא רק במילים, אלא גם באופן שבו הוא חי את חייו.
מה שמהותי בפסיכותרפיה הוא שאנו מספרים את הסיפורים שלנו ומתבוננים בהם. אך גם סיפוריהם של אנשים אחרים יכולים לעזור לנו. למעשה, לרוב נוכל לשים לב לסיפוריהם של אחרים טוב יותר מאשר לסיפורינו. כל חיינו האזנו לסיפורים כאלה בשיחות אישיות, בספרים, בעיתונים, בסרטים, ואנו אכן לומדים מהם. בדרך כלל, אנו מתגוננים פחות כשמדובר בסיפורים של אנשים אחרים ומוכנים לתת להם לשעשע אותנו, להעציב או להאיר את עינינו. המטופלת לשעבר היא הגיבורה הראשית בסיפורים שיסופרו בספר זה מפני שאין חוויות פסיכותרפיות שהיא מכירה טוב יותר מהחוויות שלה עצמה. מכיוון שאלו חוויות נורמטיביות במהותן, אנו מקווים שהן תהיינה רלוונטיות גם לאחרים. בהנחה שסיפור אוטוביוגרפי זה הוא המשך של מהלך הטיפול, אפשר להשתמש בו גם כאמצעי לבחון כיצד, לאחר שהתנסינו בפסיכותרפיה, ניתן להמשיך להפיק ממנו תועלת. זה נכון ביחס לתובנות שהפקנו וגם ביחס למה שהפסיכותרפיה יכולה ללמד אותנו באופן כללי על האופן שבו חשיבה והרגשה יכולות לחבור יחד בחיינו. בהיעדר סיפור משלכם (או עד שיהיה לכם סיפור פסיכותרפי משלכם שינחה אתכם), אנו מקווים שהסיפור שלי, המטופלת, יצליח להבהיר נקודות מסוימות בתהליך הפסיכותרפויטי ובעיקר שהסיפורים שלנו הם בעלי ערך ויש לספר אותם ולהקשיב להם.
ובכן, הרשו לי לפתוח בסיפור ההתנגדות שלי לטיפול. סיפור על התנגדות לפסיכותרפיה עשוי להיראות כדרך מוזרה לפתוח ספר המצדד בטיפול כזה. מאפיין חשוב של השיחה הטיפולית הסיפורית הזאת, כפי שכבר טענו, הוא ההתנגדות להתבונן לעומק בסיפורים שאנו מספרים – גם באופן שבו אנו מספרים אותם, וחשוב מכך, באופן שבו אנו חיים אותם. לא משנה עד כמה אנו נוטים לספר סיפורים או עד כמה חזק המניע שלנו לקבל טיפול, רובנו נכנסים למגננה ולא רוצים לשמוע מה הסיפורים שלנו אומרים לנו ועלינו.
במהלך הטיפול, תפקידו של המטפל הוא למצוא דרכים לסייע לנו להכיר בהתנגדותנו ולהתמודד עימה. אך ההתנגדות לטיפול היא אחת מאותם פרדוקסים או משוכות שמקדמים את הטיפול. באמצעות הצבת נושא ההתנגדות בחזית, כך שתהיו מודעים להיותו חלק בלתי נפרד מהתהליך הפסיכותרפויטי, אנו מקווים לאפשר לכם להתחיל את תהליך זה כשאתם מוכנים יותר להתמודד עם ההתנגדות להבנה עצמית. כעת, ללא עיכובים נוספים, אפנה לסיפור ההתנגדות שלי לטיפול. אני מכנה אותו "מתנת שני הספלים".
מתנת שני הספלים
הייתי בטיפול מזה כמה חודשים כאשר החלטתי להעניק למטפל שלי מתנה. הרגשתי אסירת תודה על כמה דברים. בין היתר, פשוט הרגשתי טוב יותר, והענקת מתנות היא אחת הדרכים העומדות לרשותי לבטא הערכה. הדחף שלי לתת למטפל שלי מתנה היה כמדומה טבעי ותמים לגמרי.
נתתי לו שני ספלי קפה אדמדמים שובי לב שעליהם התנוססו ציורי ציפורים כחולות קטנות. הוא הודה לי על המתנה ושאל אותי אם ארצה "לתת עליהם את הדעת". במפגשים הבאים לא זזו שני הספלים האלה משולחנו של המטפל. הם עמדו במקומם ללא שימוש, ניצבים כפסלים, עד שאמרתי לו בייאוש ובהתייסרות ובמידה מסוימת של הומור עקום: הספלים האלה לא הולכים לשום מקום עד שהם לא יעברו אנליזה יסודית, הלא כן?
בשלב זה, המטפל, בשלווה מעצבנת האופיינית למטפל מקצועי, זו שרוב המטופלים לומדים להכיר היטב, שאל אותי בשנית אם ארצה "לתת את הדעת" על מתנת שני הספלים שלי. בנקודה זו התפרצתי עליו – תגובה חריגה אצלי, מכיוון שאינני נוטה להביע כעס, ובוודאי לא בצורה כה ישירה. נפגעתי מאוד. הרגשתי מואשמת, דחויה. לא באתי לטיפול על מנת לנתח מחווה כה טריוויאלית וחסרת משמעות כמו נטייתי החביבה עליי מאוד לנתינת מתנות. רציתי שמתנתי תתקבל בפשטות כמתנה. ישנם דברים, כך נראה לי, וכך אמרתי, שהם מעבר לאנליזה. לפעמים ספל קפה הוא רק ספל קפה.
למען האמת, הקדשתי לא מעט זמן ומחשבה לבחירת המתנה. הרגשתי מבוכה קלה להעניק מתנה לאדם הזה שלא הכרתי היטב, ושבנוסף לכך הוא גבר. לא רציתי שמתנתי תתפרש "שלא כהלכה", שכן לעיתים המחוות שלנו נתקלות באי-הבנה. כמו כן, כבר ידעתי די על פסיכותרפיה, הן מהניסיון האישי הקל שלי והן מקריאה, מספיק כדי להבין שבדומה לכל דבר אחר שאמרתי או עשיתי, גם המתנה יכולה להוות הזדמנות ל"פרשנות עמוקה" מסוג זה או אחר. לכן, התלבטתי האם לתת למטפל שלי ספל אחד או שניים. ספל אחד יעיד, כמדומה, שאני חושבת שהוא בודד בעולם, אף על פי שידעתי שלא כך הדבר. שני ספלים עשויים להיראות כהזמנה להזמין אותי לחלוק עימו ספל קפה: ספל אחד עבורו וספל אחד עבורי. כך, לאחר שהבנתי שאין דרך להיחלץ מהדילמה הזאת, בדרך שבה ספלי הקפה עשויים להיראות כביטוי לאיזה רגש או רעיון, החלטתי לבחור באפשרות שנראתה לי הנדיבה מבין השתיים: שני ספלים, ולעזאזל האנליזה! בסופו של דבר, ספל קפה, אמרתי לעצמי, הוא בסך הכול מתנה תמימה. זאת הסיבה שבחרתי בה, כך חשבתי. שני הספלים ביטאו בעיניי את נדיבותי.
אחד מבין הדברים הרבים שלא באמת שאלתי את עצמי היה מדוע מלכתחילה רציתי להעניק למטפל שלי מתנה. במילים אחרות, לא רציתי לחשוב מדוע בדרך כלל אני מעניקה מתנות. גם לא רציתי לשקול מדוע רציתי לתת את המתנה הזאת בזמן הזה לאדם הזה ביחסים הקליניים הלא-אישיים הללו. אלו היו יחסים שעליהם כבר גמלתי לו בצורה כספית.
הגעתי לטיפול מהסיבות האופייניות שבגינן פונים אנשים לטיפול. הרגשתי אומללה מאוד. סיפוקים ישנים התפוגגו כמדומה. התקשיתי להסתגל למציאות החדשה של חיי: ילדיי שבגרו ושעזבו את הבית כדרכם של ילדים, ומה שהיה עצוב מכך – מותו של ילדי שאירע כמה שנים קודם לכן. מתנת שני הספלים נראתה לי תלושה מהעניין. כולם מעניקים מתנות, כך הצדקתי את עצמי. יתר על כן, על פי אמות המידה של הכלל, נדיבות היא מאפיין של טוב, ואינה מהווה דבר-מה שלילי. לא היה ברצוני לנתח את נדיבותי עד צאת נשמתי. זו הייתה, כך הרגשתי, אחת ממעלותיי הטובות. את אלה שנמנעים מהענקת מתנות, אמרתי לעצמי, יש לבדוק והם אלה שאותם יש לגנות.
עם חלוף הזמן, במהלך הטיפול, התחלתי להבחין בשני יסודות מכריעים בהתנסות הפסיכותרפויטית. למן הרגע שיכולתי לראות את הדברים הללו, יכולתי להסיר את מחסומי ההגנה במידה מספקת ולנצל את ההזדמנות להבנה עצמית, הבנה שאפילו שני ספלי קפה קטנים עשויים להציע.
ראשית, כל מה שאנו אומרים ועושים מבטא אותנו. יתר על כן, כל הביטויים הללו, חיוביים ושליליים כאחד, הם חלק מאותו מארג שמהווה את האישיות הייחודית שלנו. במילים אחרות, האופן שבו אנו ארוגים כישויות פסיכולוגיות נכון בכל רמות הווייתנו, מהרציני והעמוק ועד לטריוויאלי לכאורה. אומנם שאלות החיים הגדולות שלנו לעולם אינן ניתנות לצמצום לדברים הקטנים שאנו אומרים ועושים (כגון הענקת מתנות), אך ניתן להעלותם ולבדוק אותם באמצעות הביטויים המעשיים הקטנים של עצמנו. טכניקת האסוציאציות החופשיות של פרויד, שהפסיכותרפיה אימצה מהפסיכואנליזה, עומדת על כך שהמטופל יגיד כל דבר העולה על דעתו. המטפל שלי שב ועודד אותי לעשות כן. טכניקה זאת עושה שימוש בעובדה שכל הנאמר והנעשה נובע ממעמקי נפשנו. מאיזה מקור אחר יכולות מחשבות מעין אלו לנבוע? לפיכך, התבטאויות פשוטות ומעשים פשוטים יכולים לפתוח אשנב אל הנפש. הנפש שאנו מבטאים כשאנו אומרים ועושים דברים היא הנפש שלנו, ולא של אף אחד אחר. אין צורך לפחד מכך, שכן זהו דבר-מה שיש להעריך, להוקיר ולדבוק בו.
שנית, הבנתי שהתבוננות עצמית אינה מכוונת למציאת פגמים. היא אינה מכוונת להאשים איש, גם לא את המתבונן עצמו. זו הסיבה שהמטפל ביקש ממני "לתת את הדעת" על המתנה שלי, להתייחס אליה, כלומר להתבונן בה לעומקה; הוא לא ביקש ממני "לפרש" אותה, כאילו הייתה לה משמעות קבועה, מוחלטת ואפלה מאוד. התבוננות, התבוננות עצמית, נועדה לראות סיבות ולהבין את הנסיבות שבהן אנו עושים את הדברים שאנו עושים, לטוב ולרע. היא גורמת לנו לראות בעצמנו ולנסח במילים שלנו את היותנו ישויות פסיכולוגיות קוהרנטיות וייחודיות.
מה שרציתי כשנכנסתי לטיפול, מה שחשבתי למטרת הטיפול, היה בפשטות לסלק את הכאב שחשתי. במידה מסוימת, בחודשים המוקדמים ההם, זה מה שאירע. הדיבור אל האדם האחר, שהיה מחוץ למעגל המיידי של האנשים שהיו חלק מהמתחים ומהתסכולים של חיי, אכן הביא מידה של נחמה. משום כך, רציתי להעניק מתנה, או משום כך חשבתי שאני רוצה לתת מתנה. אומנם הפחתת הכאב הפסיכולוגי היא בהחלט מטרה מרכזית בפסיכותרפיה, אך היא אינה המטרה היחידה וגם לא בהכרח המטרה המיידית. כשם שישנן צורות רבות של טיפול, כך קיימות גישות שונות בתוך שדה הפסיכותרפיה עצמו. חלק מהמטפלים נוטה להתערבות יותר מאחרים. המטפל שלי היה חביב מאוד, אך גם רשמי ומאופק. הוא הפריע מעט ככל הניתן. כפי שהבנתי בדיעבד, הוא ניסה לתת לי מרחב גדול ככל האפשר על מנת להגיע לתובנות ולתפיסות שלי עצמי. זה אומר שגילויי אהדה ונחמה לא תמיד בוטאו באופן מיידי.
לא יכולתי בשום אופן לראות כיצד התבוננות במתנת שני הספלים יכולה להביא תועלת כלשהי בהתמודדתי עם בעיות החיים הגדולות שהביאו אותי לטיפול. במבט לאחור, קשה לי לראות כיצד יכולתי שלא להבחין בקשר בין תחושת הבדידות שלי, לאחר שילדיי בגרו ויצאו לחיים משלהם, לבין הכרת התודה והרצון שלי לקדם את יחסיי עם האדם הזה שישב שם והקשיב לכל תלונה ובעיה שלי.
חלק ממה שלימד אותי הטיפול, הוא שעל מנת לפתוח את השביל הצר הזה לתובנה על חיי הפנימיים, היה עליי לראות את מתנת הספלים מנקודת מבט חיצונית. למעשה, הייתי צריכה להתחיל לראות זאת מנקודת מבטו של המטפל. מנקודת מבטו, הספלים לא היו מתנה סתמית (אף על פי שהם היו גם זאת, ולכן הוא הודה לי עליהם). במידה רבה, הם היו גם פעולה או אירוע שבאמצעותם ביקשתי לומר לו משהו. אומנם, במקום לבטא את הדבר הזה במילים, השתמשתי בביטוי בהתנהגות (enactment). נתתי לו מתנה. כדי לסבך את הדברים עוד יותר, היה כאן הכול, פרט לידיעה עצמית.
החלטתי, בכוח מחשבתי המודעת, לקנות לו מתנה. החלטתי גם, שוב בדעה צלולה, איזו מתנה לקנות. הייתי משוכנעת שאני מבינה מדוע אני עושה זאת. אף על פי כן, הענקת המתנה הייתה גם ביטוי במעשה למשאלות ולתשוקות שלא הייתי מודעת להן כלל וכלל. לא פחות חשוב, נתינת הספלים הייתה גם צנזור של המשאלות והתשוקות האלה. יהיו הסיבות אשר יהיו, לא יכולתי להרשות לעצמי לבטא את המשאלות והתשוקות האלה באופן ישיר. לא יכולתי אפילו להודות בהן ביני לבין עצמי. אירוע נתינת המתנה לא התרחש אי שם בעבר או מחוץ לעולם שהיה הבסיס לשיחות שהמטפל ואני ניהלנו. להפך, הוא התרחש ממש כאן ועכשיו, איתו, במפגש הקליני הזה. המטפל שלי הזמין אותי לתת את הדעת על ההיבטים הכרוכים במתנת הספלים שהענקתי לו.
בזמן שחשבתי והרגשתי את מה שחשבתי שהרגשתי, ובשעה שהדפתי את המחשבות ואת הרגשות האלה, גם במטפל עלו מחשבות ורגשות. הוא שאל את עצמו, מדוע לפתע היא נותנת לי מתנה? מדוע דווקא המתנה הזאת? מה יכולה מתנת ספלי הקפה לומר, ובדיוק עכשיו, על הדברים האחרים שעדיין לא דיברנו עליהם? מה יכולה המתנה להביע בהקשר לסיבות לבואה לטיפול? מסיבות שעוד נגיע אליהן, הוא לא אמר דבר מאלה. ייתכן שהמחשבות והשאלות האלה אף לא עלו בראשו בצורה מסודרת ומאורגנת כל כך, כפי שהן מופיעות כאן. עבור המטפל, טיפול פסיכודינמי הוא דינמי בדיוק באותה מידה שהוא דינמי למטופל. לעיתים קרובות, מצב זה מתסכל ומבלבל, ואפילו מרגיז ומעצבן. ואומנם, כשכתבתי את המילים האלה עדיין יכולתי להרגיש שהמחבר-שותף מציץ מבעד לכתפי ומזהיר אותי שלא לפאר את המטפל כשניגשתי לתאר את תפקידו: מה שהמטפל אינו יודע בקשר למטופל, הוא הבטיח לי, גדול בהרבה ממה שהוא יודע, כפי שנראה ביתר פירוט בהמשך. אי-ידיעתו של המטפל מהווה מקור גדול למתח. זוהי גם אחת הסיבות לכך שהמטפל חייב להסב, שוב ושוב, את השיחה אל המטופל, על מנת שהמטופל יבהיר, יתבונן ויספר את סיפורו באופן פעיל.
לא משנה מה המטפל חשב והרגיש, ולא משנה מה אמר, מה שהוא עשה לאחר שנתקל בסירובי הנעלב לבחון את מתנת הספלים היה לתת לעניין לשקוע לזמן מה. כמובן, גם לאחר שעניין הספלים הוסט הצידה, הוא המשיך לחשוב את מחשבותיו, ולהרגיש את הרגשותיו בנוגע למתנה, כפי שעשה בקשר לדברים רבים אחרים שאמרתי ועשיתי. לעיתים קרובות, הוא שזר בשיחתנו רמזים בעניין זה, גם אם הוא לא ביטא ישירות את המחשבות והרגשות הללו. הוא היה מנסה לעודד אותי לבחון את מה שבצורה ברורה כה התנגדתי לבחון: לא את המתנה עצמה, אלא את נתינת המתנה ואת המשאלות שנתינה ביטאה. כך הוא השאיר לי דלת פתוחה עד שאהיה מוכנה לבחון את הדבר, גם אם מדובר בבחינת תקרית אחרת או פרט אחר בשיחה הקשורים לנתינת המתנה ושעשויים לעלות בהקשר שונה. הוא ידע שבנושא אחר עשוי להתגלות, בשל המבנה הפסיכולוגי שלנו כבני אדם, ביטוי נוסף לרבות מאותן משאלות שמצאו ביטוי במתנת שני הספלים.
המטפל כבר הבין את מה שעדיין לא ראיתי: שעל מנת להבין את הדברים הרבים שהמתנה שלי אמרה לי על עצמי, הייתי צריכה לאפשר לעצמי התבוננות עצמית – התבוננות שבכל מאודי רציתי להימנע ממנה. הייתי צריכה להסכים לשמוע בעצמי את הסיפור, את הסיפורים הרבים, שהמתנה שלי סיפרה. הייתי צריכה להיות מוכנה להתבונן בסיפורים האלה. הייתי צריכה גם להיות מוכנה לנסח אותם במילים אחרות: לא במילים של פעולה שמניעיה אינם מודעים, אלא של פעולה מתוך ידיעה ומתוך התבוננות מודעת. השפה היא כלי חשוב בפסיכותרפיה. כך מתנהלת השיחה. אף על פי כן, לא כל מילה מצליחה להבהיר את מה שמבטאות פעולה או תחושה. מילים יכולות להיות משוללות ידיעה עצמית, בדיוק כפי הפעולות או התחושות שהן מנסות לבטא.
הפסיכותרפיה נועדה לגלות את המשמעויות העמוקות יותר של המילים שבהן אנו מספרים את סיפורינו. זה אומר שעלינו למצוא מילים אחרות שדרכן נספר את חוויותינו. מילים כאלה יכולות להבהיר ולפרט בדייקנות ובעומק מה עוד אומרות המילים והפעולות שלנו. המילים האלה יכולות לעשות בשבילנו עבודה פסיכולוגית מועילה וטובה, שכן הן יכולות לעזור לנו לספר מחדש את סיפורינו ולערוך אותם, באופן שבו אנו חיים ומספרים אותם.
פרטים רבים שנוגעים לנתינת המתנות ול"נדיבות" שלי עלו מאוחר יותר במהלך הטיפול, כשהתחלתי בתהליך העיבוד working through)) של ההתנגדות להבנת סיפור מתנת שני הספלים. משמעותו של תהליך זה, של ההתגברות על ההתנגדות, היא חלק ממהותה של הפסיכותרפיה, ונרחיב עליה את הדיבור בהמשך. מה שאני רוצה להדגיש כעת היא הדרך שבה חוויתי בהתחלה את מתנת הספלים, או את מה שחוויתי כדחייתה על ידי המטפל. ההתנגדות שלי להעניק פשר למתנת שני הספלים הייתה גם ביטוי להתנגדות שלי לטיפול בכלל.
התנגדות לטיפול
כפי שציינתי, כשנתתי את הספלים למטפל שלי, כבר ידעתי שאני מזמנת לנו דיון בשאלת משמעותה של המתנה. המילה "הזמנה" אף עלתה במחשבתי, מכיוון שנתתי שני ספלים במקום אחד. אך במקום להתייחס ברצינות למילה עצמה (כלומר להזמנה שעשויה להתגלם בנתינת שני הספלים), סירבתי להזמנה שאני עצמי יזמתי. לא הייתה זו רק ההזמנה שטמונה בשני ספלים. הרי לו הייתי מעניקה למטפלי ספל יחיד הייתי מבטאת את אותה ההזמנה: אם ספל יחיד מבטא את המחשבה שהוא, המטפל, בודד בעולם, האם אין המתנה מבטאת גם את משאלתי להיכנס לעולמו ולעזור לו להרגיש פחות בודד? האם ספל יחיד אינו ביטוי לתחושת הבדידות שלי ולהשתוקקות שלי לשיחה על כוס קפה?
בסירובי לתת את הדעת על מתנת שני הספלים לא סירבתי להזמנה לשתות כוס קפה. הסירוב היה עמוק יותר – סירבתי להזמנה שהפניתי אל עצמי כאשר נכנסתי לטיפול. סירבתי להזמנה לבחון לעומק מי אני ומה מקומי בעולם – בכל דרך ובכל הקשר, עד לספל הקפה האחרון. זו מהות הפסיכותרפיה: שיחה שמורכבת מסיפור סיפורים ומהקשבה לסיפורים, שיחה שבה אנו מוזמנים (מצד עצמנו ומצד המטפל; הרי אנחנו אלה שבסופו של דבר משלמים) להתבונן בעצמנו. בסירובי לבחון את מתנת שני הספלים, סירבתי גם להזמנה לטיפול ועשיתי זאת בלהט ובכעס רב.
מדוע התנגדתי למה שבחרתי לעשות למען עצמי ולמה שעבורו שילמתי? אני היא זו שנכנסה לטיפול. איש לא הכריח אותי ללכת לטיפול ובוודאי שלא המטפל. למרות זאת, התנגדתי לדבר שהוא במידה רבה מהות הטיפול.
פניתי אל האדם הזה, איש מקצוע בתחום הפסיכותרפיה, כדי שיעשה את מלאכתו: יקשיב בתשומת לב ובאופן פעיל לסיפור שלי, וינסה לסייע לי לבחון את משמעותו על מנת שאוכל ללמוד ממנו. עם זאת, לא הייתי מוכנה בשום אופן לתת למחשבותיו, לרגשותיו, לאינטואיציות שלו בנוגע לסיפור שלי לסתור את מה שידעתי בוודאות, מעל לכל צל של ספק, על המשמעות של מעשיי. בקיצור, לא הייתי מוכנה כלל וכלל לוותר על השליטה בסיפור שלי, כפי שהבנתי אותו וכפי שרציתי שיסופר. בין הדברים הרבים שהיא מנסה לעשות, הפסיכותרפיה מבקשת גם להכניס אדם אחר למקום שבו קורות מחשבותינו ותחושותינו. אין זה דבר קל לרובנו.
למרבה האירוניה, לעיתים נדמה שהפסיכותרפיה דורשת מהמטופל המתחיל להתגבר מלכתחילה על ההתנגדויות שלו לידיעה עצמית, שהן המטרה של "תהליך העיבוד". כניסה לטיפול וההתנגדות המלווה כמעט כל תגובה לסיפור החיים של המטופל, מבטאות קונפליקט בין הרצון והצורך להגיע לתובנה לבין החרדה העצומה שתובנה כזו עשויה לעורר. זהו אחד מ"מלכודי 22" (המשוכות והפרדוקסים) של הטיפול הפסיכותרפויטי, שהדיון בהתנגדות אליו נועד לעזור למטופלים מתחילים להתמודד עימו.
אחת הסיבות לכך שאני מספרת את סיפורי, ולמעשה, אחת הסיבות לכתיבת הספר הזה, היא שאף על פי שההתנגדות להתבוננות עצמית ולידיעה עצמית היא מרכיב בלתי נמנע בכל שלב בתהליך הטיפול, היא מייצגת מבחינתי גם את אי-הבהירות שלי לגבי מושגים על מהותה של הפסיכותרפיה. כאמור, ידעתי שאני אמורה לדבר על כל דבר ודבר שעולה על דעתי. המטפל שלי הזכיר לי זאת לעיתים קרובות. אולם חשבתי שמשמעות הדבר היא שאני היא זאת הבוחרת את נושאי השיחה. חשבתי שהדבר אומר שזה בסדר לדבר על כל דבר שאחפוץ – אפילו או בייחוד על נושאים שנמנעים מלדון בהם בשיחות יומיומיות. לא העליתי על דעתי ששיחתי עם המטפל לא תהיה שקולה ומחושבת ושמה שיכוון אותה לא יהיה הרובד המודע שלי. בוודאי לא העליתי בדעתי שאני עומדת להתנגד באופן פעיל לומר כל כך הרבה דברים. המטפל היה מדי פעם זורק הערות אגביות בזמן שאני מספרת על תקרית זו או אחרת "האם זה מזכיר משהו? רגשות כלשהם? אסוציאציות?", הוא היה שואל. הייתי מבולבלת לגמרי ולא ידעתי מה הוא רוצה ממני. חשבתי שאולי הבעיה הייתה לשונית, שלא הבעתי את עצמי בצורה בהירה מספיק. עבור מבקרת ספרות כמוני לא הייתה זו הרגשה טובה במיוחד, שכן רק הפכתי עצבנית ומתגוננת יותר.
פניתי לטיפול כדי לדבר על מה שחשבתי, בכל כוחותיי השכליים המודעים, שהן הבעיות הגדולות של חיי וכדי לקבל מהמטפל (שאמור להיות מומחה לענייני הנפש) עצה, אהדה והסבר מדוע הרגשתי כפי שהרגשתי. לא הגעתי לטיפול כדי לדבר על מה שהמתנה עשויה, בדרך אסוציאטיבית ולא מודעת כלשהי, לספר לי על הבעיות הגדולות האלה. בוודאי לא רציתי לשמוע שהמתנה שלי היא ביטוי משמעותי ועמוק למה שייחלתי ולמה שהרגשתי בנוגע למשאלות האלה, הרבה יותר מאשר למה שיכולתי להסביר לעצמי באופן רציונלי ומנומק. אחד ההיבטים המאכזבים ביותר של הפסיכותרפיה עבור המטופל המתחיל הוא שבדרך כלל הוא אינו מקבל ייעוץ. איש אינו מספר לו מדוע הוא מרגיש את מה שהוא מרגיש. במקום זאת, נאמר לו לתת את הדעת על מה שהוא מרגיש. מעודדים אותו להבהיר לעצמו מהם רצונותיו ומה מונע ממנו לפעול להשגתם. לעיתים קרובות, התהליך מתסכל מאוד.
בראשית הטיפול ההתנגדות שלי הייתה קשורה לבורות ולאי-הבנה. היא בעיקר הייתה ביטוי לאותן הגנות מפני ידיעה עצמית ושקיפות הפועלות בחיי היומיום שלנו כל הזמן ומכוונות לתועלתנו הפסיכולוגית. מצוקה פסיכולוגית אינה נגרמת בשל ההגנות שלנו מפני ידיעה עצמית או מה שמכונה מנגנוני הגנה. למעשה, כאשר מנגנוני ההגנה האלה אינם עושים את עבודתם כהלכה אנו מתחילים לחוות את החרדה והמצוקה שמביאות אותנו לטיפול. בשלב זה, עלינו לחקור את מנגנוני הנפש הלא מודעים הפנימיים האלה במטרה להשיב אותם איכשהו למסלול. אך ההגנות שלנו מחופרות עמוק כל כך ואינן נגישות לבחינה מודעת עד שאפילו עכשיו, בשעה שאנו סובלים מחרדה וממצוקה חריפות, אנחנו – כלומר התהליכים הלא מודעים הדינמיים של הנפש – עדיין מתנגדים לידיעה עצמית ומתגוננים מפניה.
אך מה הם בדיוק מנגנוני ההגנה האלה? ומדוע התהליך הפסיכותרפויטי צריך להשפיע על מערכת של תהליכים מנטליים, שלא זו בלבד שאינם ניתנים לשינוי על ידי כוחותינו השכליים המודעים, אלא שהם אף בלתי חדירים לתפיסה עצמית? השאלות שלמעשה עלינו להציב הן מהו הלא-מודע הדינמי וכיצד הפסיכותרפיה הפסיכואנליטית מגייסת לפעולה את התכנים הלא מודעים של הנפש?
הפרק הבא משרטט בקיצור כמה מאפיינים של הלא-מודע הדינמי. כל מי שלא מגלה עניין בתמונה תיאורטית זאת יכול לפסוח על הפרק הזה ולהמשיך לפרק השלישי המתאר את תחילתו של תהליך העיבוד להתנגדות למתנת שני הספלים ואת התנגדויות הקשות והמבוצרות יותר שאליהן תהליך זה הוביל.
