פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

מאמרים

אהבה, פחד והמרחב שביניהם – תאוריית הפולי-ואגאל של הרגשות כדרך לחיבור במערכות יחסים

פרופסור סטיפן פורג׳ס חקר במשך עשרות שנים את עצב הואגוס ותפקידו באבולוציה של מערכת העצבים. התיאוריה שלו, תיאוריית הפולי-ואגאל, מדגישה את חשיבות עצב הואגוס בתיפקוד המערכת הפרא סמפטטית. היא עונה על השאלה כיצד אנחנו מייצרים ביטחון ואמון על מנת שננוע ליצירת קשר קרוב ואמיתי. התיאוריה מאירה על ההתקדמות האפשרית מהדפוס האבולוציוני הישן של ׳לחם או ברח׳ לעבר דפוס חדש ומודע של התנהגות חברתית, יציבות רגשית, גמישות מוחית וויסות התנהגותי, שמאפשרים מערכות יחסים משמעותיות ומיטיבות.

מתפרסם מ 10/6/2018 | 4,120 צפיות

תגיות: | | | |

אהבה, פחד והמרחב שביניהם – תאוריית הפולי-ואגאל של הרגשות כדרך לחיבור במערכות יחסים

 

מאת איריס ארגיבנד

 

"האהבה היא אמנות, ממש כשם שהחיים הם אמנות"

(אריך פרום, מתוך אומנות האהבה עמ' 12).

מבוא

תיאוריית הפולי-ואגאל של הרגשות מילאה אותי בהתרגשות כשהתוודעתי אליה. אני נזכרת איך הזדקפתי במקומי בסקרנות למשמע חלקים ממנה. הייתה בי תחושה גופנית של ידיעה פנימית ביחד עם תובנות שהגיעו על דלת שנפתחת בבניית מערכות יחסים קרובות. תאוריה זו והתובנות שמעבר לה, הפכו למפת דרכים עבורי ועבור מטופליי לחיים מלאים יותר של מודעות לרגשות שמפעילים אותנו, להשפעה של ההתנהלות שלנו על מערכות היחסים ולבחירה המודעת שבידינו.

בחדר הטיפולים אני מוצאת שבבסיסו של כל נושא שעולה מונחות מערכות יחסים. הפגיעה נמצאת בקשר וגם והריפוי נוכח בקשר.

הפצע במערכת היחסים הראשונית משפיע על השקפת העולם ומערכת האמונות שלנו, על הדרך בה גופנו התארגן, על השריון ששמנו עליו ועל הדרך שבה נתנהל בעולם, על הרגשות והמחשבות שלנו. המודל שנוצר בקשר הראשוני ובחוויית חיינו יעצבו דפוס פנימי שישמש אותנו ביצירת קשרים כל חיינו.

מערכות היחסים שלנו יכולות לעורר תחושת ביטחון או תחושה של סכנה ואיום. התחושות הללו 'נצרבות' במערכת העצבים שלנו, והצריבה הזו משפיעה על דפוסי ההתנהגות במערכות יחסים עתידיות. דפוס של פחד והתגוננות שנצרב בנו עומד בבסיסם של קשיים ומורכבויות במערכות יחסים.

במסע שלי להבין מתי מתאפשרת קירבה אינטימית, שיתוף רגשי ותקשורת מחברת התעמקתי בתיאוריית הפולי-ואגאל. התאורייה היא מפעל חיים של פרופסור סטיפן פורג’ס, פרופסור אמריקאי לפסיכיאטריה, שחקר את עצב הואגוס ותפקידו באבולוציית מערכת העצבים מעל לארבעים שנים. התאורייה מחברת בין אנטומיה, פיזיולוגיה, מדעי המוח ומדעי ההתנהגות. מאמר זה נסמך במידה רבה על תובנותיו וכתביו (Porges, 2011).

איך מתנתקים מדפוסים חזרתיים ומקובעים, לעבר בחירה מודעת בדפוסי התנהלות מיטיבים במערכות יחסים? לפי פורג'ס, התנועה הזו עוברת דרך הבנה של הבסיס הנוירו-ביולוגי להתפתחות התנהגות חברתית – עצב הואגוס, והשפעתו על תפקוד המערכת הפרא-סימפתטית. במאמר זה אביא את התאוריה ואת אופן יישומה בעבודה טיפולית. אציג סיפור מקרה, ואשתף בתובנות מהעמדה האישית שלי על חלון ההזדמנויות שהתיאוריה פותחת עבור העבודה הטיפולית.

עצב הואגוס

מערכת העצבים האוטונומית מבקרת את פעולתם של איברים פנימיים בגוף, ופועלת לרוב באופן לא-מודע. היא מורכבת משתי תת-מערכות: המערכת הסימפתטית והמערכת הפרא- סימפתטית.

במצב של פחד, בין אם האיום אמיתי או דמיוני, המערכת הסימפתטית בעוררות והיא תשלח הורמוני מתח כמו קורטיזול ואדרנלין למחזור הדם. אלה יעלו את קצב הלב, לחץ הדם והנשימה ויכווצו שרירים בדריכות לפעולה, תוך דיכוי כל פעילות שאינה נחוצה להישרדות מיידית, כמו עיכול.

במצב זה, מעגל הפחד במוח, היושב במוח הלימבי, יהיה דומיננטי וייקח משאבים מהקורטקס הפרה-פרונטלי וחלקים במוח האחראים על תכנון, שיקול דעת ותקשורת אפקטיבית. כתוצאה מכך ההתנהגות החברתית תהיה מוגבלת לאסטרטגיות הישרדות והגנה כמו אגרסיה, תוקפנות, הימנעות והתכנסות.

מנגד, במקרים שבהם יש תחושת בטחון המערכת הפרא-סימפתטית 'לוקחת פיקוד'. היא מפעילה תגובת רגיעה של הרפיה שמורידה את קצב הלב והנשימה, את לחץ הדם ואת טונוס השריר, מאפשרת לגוף להיות במצב של שיקום והחלמה ומחזירה לפעולה את מערכת העיכול. במצב זה מעגל הפחד במוח אינו דומיננטי ויש אפשרות לפעולות קוגניטיביות ולמנעד התנהגויות גמישות.

לפעולתן של תתי-המערכות הללו יש השפעה משמעותית על מערכות יחסים – הוויסות הפיזיולוגי של הגוף בתגובה לאינטראקציות חברתיות משפיע מאוד על מערכות היחסים שלנו. התפתחותן של מערכות יחסים תקינות ובריאות מתאפשרת רק כאשר המערכת הפרא-סימפתטית דומיננטית, היות שהיא מאפשרת ויסות רגשי, אמפתיה ותקשורת מקרבת.

עצב הואגוס הוא עצב הגולגולת הארוך ביותר, והוא מעצבב כמעט את כל האיברים הפנימיים בגוף במסגרת המערכת הפרא-סימתפטית. הוא נחשב ל'קפטן' של מערכת העצבים הפרא-סימפתטית. בתוך כך, הוא אחראי על הורדת קצב הלב, לחץ הדם והנשימה, ועל עצבוב איברי מערכת העיכול. בנוסף, הואגוס אחראי על כל שרירי הפנים שפעילים בתקשורת בין-אישית: הבעת פנים, ביטוי ווקאלי, שרירי הקול, קשב, לעיסה, מציצה, בליעה, נשימה וקשר עין. באמצעות מערכת ענפה של עצבים הואגוס מקבל ומוסר מידע ומסרים בין האברים הפנימיים למוח. תקשורת דו כיוונית זאת מאפשרת וויסות יעיל של הוצאת אנרגיה בהתאם לדרישות הסביבה.

עצב הואגוס פועל דו-כיוונית – הוא שולח ומקבל איתותים בין המוח והאיברים הפנימיים. כשהגוף חווה כאב פיזי או נפשי, הואגוס מגויס ומגיב בהתנהגות מפצה של הפעלת או שחרור מעצור הואגוס שמופעל כשיש חוויה של ביטחון. אם המצוקה או המתח הם כרוניים, האיזון ההומוסטאטי יהיה קשה ואולי אפילו בלתי אפשרי להשגה. המערכת הסימפתטית תהיה דומיננטית כל הזמן, ומעצור הואגוס יופעל לעיתים מעטות יותר.

הטון של עצב הואגוס מפעיל את המערכת הפרא-סימפתטית. הטון נמדד ע"י קצב פעימות הלב לצד קצב הנשימה. בשאיפה קצב הלב עולה, וכאן נוכחת ההשפעה של המערכת הסימפתטית, והשפעת הואגוס יורדת. בנשיפה קצב הלב יורד, וכאן נוכחת ההשפעה של המערכת הפרא-סימפתטית, והשפעת הואגוס עולה. טון נמוך קשור לדלקתיות, לדיכאון, לחרדה, לחולשה כרונית, ליכולות קוגניטיביות ירודות, לסוכרת, לתנאי קרדיווסקולרי ואירועי לב. טון גבוה קשור לעמידות במצבי מצוקה, לוויסות רגשי טוב יותר ולנטייה לחמלה, אלטרואיזם והכרת תודה.

ככל שהנשיפות תהיינה עמוקות יותר מהשאיפות, הטון של עצב הואגוס גבוה יותר. כלומר, הגוף יכול לחזור להירגע ולהיות נינוח במהירות אחרי מתח/סטרס, להגיב לדרישה מטבולית ולאתגרים סביבתיים. מוכרות דרכים שונות להעלאת טון עצב הואגוס, כגון תרגול נשימות עמוקות ואיטיות (עם נשיפה ארוכה במיוחד), המהום ושירה, מוסיקה ותנועה, אינטראקציה חברתית תוך קירבה פיזית, מדיטציה, תרגול מדיטציה, יוגה ומיינדפולנס, איזון בקטריאלי במערכת העיכול, שתייה ורחצה במים קרים ועוד. חלק מהדרכים הללו יכולות גם להשתלב בתהליך הטיפולי, כפי שיודגם בהמשך.

תיאורית הפולי- ואגאל של הרגשות

סטפן פורג׳ס חקר את אבולוציית מערכת העצבים ואת תפקיד טון הואגוס בהתפתחות התנהגות חברתית. התאוריה שפיתח מבוססת על ההנחה שהתפתחות מערכת העצבים האוטונומית נגזרת משלושה שלבי התפתחות נוירולוגיים: קפאון- ‘freeze’, לחם או ברח – ‘fight or flight’, ומנגנון המעורבות החברתית הבין אישית – social engagement system.

לפי פורג'ס, כתוצאה מהתפתחות זו ישנם שלושה מעגלים היררכיים במערכת העצבים האוטונומית, שמווסתים הסתגלות התנהגותית וגופנית לתחושות של ביטחון או סכנה. קיומן של מספר מערכות המשפיעות על פעולתו של עצב הואגוס נתן לתיאוריה את שמה – ‘פולי-ואגאל’. כפי שיוסבר להלן, שני המעגלים הראשונים, קיפאון ו'לחם או ברח', מבוססים על פחד בשל סכנה או איום. זאת בניגוד למעגל השלישי, שהבסיס לפעולתו שונה לחלוטין.

המעגל הראשון והקדום ביותר מבחינה אבולוציונית הוא קיפאון. בדומה לבעלי חיים מסויימים שמדמים פני מתים בזמן סכנה, אותו המנגנון קיים גם אצל האדם. בזמן איום וסכנה, אדם עשוי להפגין חוסר תנועה מוחלט (immobilization): אימפולס התנועה משתתק מפחד, מאימה ומסכנת מוות. סממנים גופניים הם קפיאה במקום, דימוי פני מת, דופק נמוך, נשימות רדודות, התעלפות ובהמשך גם דיסוציאציה.

שרידים של מערכת זאת נוכחים בקרב קורבנות אונס, חיילים בפוסט-טראומה ומטופלים שעברו טראומה מורכבת. בחדר הטיפולים ניתן לראות סימפטומים של דיסוציאציה חזקה, כהות חושים והתנתקות מוחלטת מהרגשות והתחושות בגוף, ומעבר למרחב של פנטזיה. כך לדוגמא, מטופלת שלי שעברה התעללות ישבה בשתיקה ובדיסוציאציה במשך רוב פגישותינו, לאורך מספר חודשים.

המעגל השני, מנגנון 'לחם או ברח', משלב תנועה, בניגוד לקפאון. תחת איום וחוסר ביטחון, תהיה חתירה ללחימה והתקפה, או לחילופין להימנעות ובריחה. בשלב זה המערכת הסימפתטית פעילה והמערכת הפרא-סימפתטית כבויה.

במערכות יחסים אנחנו נראה את מנגנון 'לחם' בא לידי ביטוי באגרסיביות, תוקפנות, ביקורתיות ועוינות. תוקפנות מילולית או פיזית, האשמות והצטדקויות. הסממנים הגופניים יהיו של כיווץ, נשימות רדודות, דריכות, דופק גבוה ומתח שרירי באזורים שונים בגוף. מבחינה חברתית, מנגנון ה'ברח' יתבטא בהימנעות מחוויות או מקשר קרוב ואינטימי, הימנעות מקרבה בתוך קשר, ריחוק רגשי וקושי בהתחייבות. לדוגמא, מטופלת שלי שגדלה בבית ביקורתי חווה בביקורת עליה איום. לכן, כאשר מותחים עליה ביקורת היא תוקפת בחזרה בשיפוטיות והאשמה.

בחדר הטיפולים אני מוצאת את הדפוס מתגלם במטופל שנמצא במערכת יחסים ומסרב להתחייב אליה, או בזוג בטיפול זוגי שנותנים הרבה מרחב אחד לשני, אך לא מוצאים זמן לזוגיות, קירבה ושיתוף רגשי. השיח בין בני הזוג איננו אינטימי, אלא חברי ועינייני. ניתן לראות התבטאות ל'ברח' גם בסיטואציות חברתיות, בהן אנשים יושבים ביחד, אך כל אחד רכון ושקוע בעולמו, מעל סמארטפון או מחשב, ובכך נוצר קשר וירטואלי לא מחייב ונעדרת אינטימיות פיסית.

גם ההימנעות מעימותים והבעת רגשות אותנטיים קשורה למנגנון ה'ברח', כאשר יש תחושה של חוסר-ביטחון בקשר. ההתנהגויות המתוארות לעיל אינן 'טובות' או 'רעות', אלא פשוט התבטאות של מנגנון הישרדותי.

המעגל השלישי, שהינו ייחודי לבני-אדם והחדש ביותר מבחינה אבולוציונית, הוא מנגנון המעורבות החברתית הבין אישית – Social Engagement. זאת המערכת העצבית בה קיימים עצבים מכוסי מיאלין. עצבים אלו מסוגלים לווסת במהירות את מערכת הלב כדי לאפשר מעורבות או התנתקות מגירויים סביבתיים. מנגנון זה מופעל ממקום מודע, מביטחון פנימי וחיצוני. הוא מאפשר בחירה בהתמסרות ללא פחד. סממנים גופניים יהיו של התרחבות, נשימות עמוקות ונינוחות.

כבני אדם, התגובה הטבעית הראשונית היא באמצעות המערכת המפותחת והחדשה ביותר - אינטראקציה חברתית. אם זו אינה יעילה, נחזור למערכת הקדומה יותר, 'לחם או ברח'. אם גם זו אינה עובדת, אז נחזור למערכת קדומה ביותר שהיא מערכת הקיפאון.

פורג'ס זיהה מכניזם, אותו כינה בשם Neuroception, שפועל כשמערכת העצבים האוטונומית מזהה סכנה בסביבה, מבלי שהאדם זיהה אותה במודע. לתפיסתו של פורג'ס, המכניזם הזה מעביר אותנו בין המעגלים של מערכת העצבים המרכזית, בהתאם לתחושת הבטחון או הסכנה. המעגל הדומיננטי מביא ל'בחירה' בתגובה התנהגותית מתאימה.

ענף הואגוס החדש ביותר, המצופה מיאלין, נקרא מערכת המעורבות החברתית ואחראי על כל שרירי הפנים הקשורים לדיבור, בליעה, מציצה ונשימה. ואגוס זה מווסת את שבילי המערכת הפרא-סימפתטית ללב ויכול במהירות ליזום ולאפשר הרפיה ורגיעה.

בעשרות השנים שפורג׳ס חקר את הנושא, הוא מצא שלענפי העצבים מכוסי המיאלין תפקיד משמעותי בתשומת לב, וויסות עצמי, תקשורת, ביטוי רגשי ועמידות במצבי מתח. עצבים אלו שולחים למוח סימנים ואותות הרבה יותר מהר מהמערכות הקדומות יותר, שאינן מצופות מיאלין. בשל כך, המערכת החדשה יותר יכולה לכבות סימני עוררות של המערכת הסימפתטית, תופעה שאותה פורג'ס כינה ‘The Vagal Brake’ – 'מעצור הואגאל’.

התאורייה ככלי טיפולי ותפקיד המטפל

בתהליך הטיפולי אני מסבירה את התאוריה בפשטות בדרך שמציעה מרחב חקירה בביטחון, בסקרנות ובאופן שמתאים למטופל. אני מכבדת את הערוץ המרכזי שפתוח במטופל, ובוחרת לעבוד אתו כדי לאפשר לאמת הפנימית להתבטא. ישנם מטופלים אצלם הערוץ השכלתני דומיננטי, בעוד שאחרים מעדיפים חיבור לגוף דרך תנועה. ישנם מטופלים שמתחברים לתרגול של מדיטציה, בעוד תרגול כזה מורכב עבור אחרים, ואז אנו מוצאים דרך לשהות עם תחושות הגוף באמצעות תנועה ומשחקיות או פשוט בעצירה והתבוננות.

כשמתאפשר למטופל לעצור, לשהות, להתבונן פנימה, הוא יכול לנסות ולזהות מה קורה בתוכו. אילו תחושות גופניות עולות? האם הנשימה עמוקה או רדודה? האם ישנו מקום בגוף שמרגיש מכווץ או תפוס? האם ישנו מקום שמרגיש נעים או רפוי? אילו רגשות עולים? איזה דפוס תגובה מוכר וידוע עולה? האם המטופל חווה פחד ומרגיש איום? או האם הוא חווה ביטחון בקשר? ביחד אנחנו שוהים ברגש ובתחושות שעולות, ללא שיפוטיות. ישנה התבוננות על הצורך שיושב מתחת לרגש. בנוכחות שקטה ולא שיפוטית נוכל להתבונן על הצורך שיושב מתחת לרגש, על ההשפעה על מערכות יחסים שיש לדפוסים המונעים מפחד – תוקפניות, שיפוטיות והימנעות. נתבונן כיצד בעזרת טכניקות של מדיטציית מיינדפולנס, נשימה יוגית ותנועה, ובתיווכו של עצב הואגוס, נוכל לשהות ולעבור ממצב של דריכות והתגוננות (מערכת סימפתטית) למצב של ביטחון ונינוחות (מערכת פרא-סימפתטית).

באקספלורציה נבדוק למה המטופל זקוק כדי לעשות תנועה לקראת הזולת בקשר ומה יכול לאפשר וויסות עצמי, ביטוי רגשי וקירבה. מה יכול לאפשר ביטחון בתוכו על מנת לעשות תנועה חדשה? זוהי מיומנות שמזמינה תרגול בתהליך מתמשך על מנת שהחזרתיות של התגובה ההגנתית לא תשוחזר שוב ושוב.

ישנם מצבים שבהם די למטופל בהבנה על הבחירה שעשה עד עכשיו, בשביל לבחור ללכת בדרך אחרת. מנגד, לפעמים עדיין אין מוכנות ובשלות לשינוי התנועה. במקרים כאלו, נעבוד ביחד על קבלה של המקום הזה, שמדויק למטופל ברגע זה.

דרכים טיפוליות

תרגול מדיטציית מיינדפולנס

המטפל מזמין את המטופל לשבת בנוח. לאט לאט ובקצב שמתאים לו, המטפל מנחה את המטופל לעצום עיניים ולכוון את המבט פנימה. לשים לב לרעשים ולקולות בחדר ומחוצה לו ולהניח להם. לשים לב לנשימה ללא ניסיון לשנותה. לשים לב לטעמים בפה ולבלוע רוק אם יש צורך. לשים לב לתחושה על העור. להרגיש את תמיכת האדמה מתחת לכפות הרגליים. לאט לאט לסרוק את הגוף. לבדוק היכן יש תחושה נעימה בגוף. היכן יש כיווץ או אי נוחות.

לשהות ככל שמתאפשר בתחושות ולזהות מה עולה. איזה רגש, מחשבה או אימפולס.

לשים לב לקול הפנימי. האם הוא חומל או ביקורתי ושיפוטי.

לחזור לנשימה כעוגן פנימי עם כל מה שעולה.

התכווננות לנוכחות שקטה והתבוננות בעיניים סלחניות.

תרגול נשימה מודעת

לשבת בישיבה נוחה עם גב ישר. לשים לב לתחושת הקרקע. אפשר לעסות את הפנים ברכות.

לשים ידיים על הבטן – לשאוף אל הבטן נשימה איטית בספירה עד שלוש ולנשוף את כל האוויר החוצה בנשיפה בספירה עד חמש. לחזור 3 פעמים.

להעביר את הידיים מעל בית החזה – למלא את האוויר בבטן החזה בספירה עד שלוש ולנשוף באיטיות את כל האוויר החוצה בנשיפה עד חמש. לחזור 3 פעמים.

יד אחת על הבטן ואחת על בית החזה – לשאוף באיטיות ולמלא את הבטן, סרעפת ובית החזה בנשימה איטית עד חמש. להחזיק ולשחרר את כל האוויר באיטיות בספירה עד שבע. לחזור 3 פעמים.

לשהות בנשימה כעוגן ולבדוק מה עולה.

חשוב לזכור שבשאיפה הגוף במערכת הסימפתטית ובנשיפה הוא עובר למערכת הפרא-סימפתטית ולכן חשוב להאריך את הנשיפה.

במהלך התרגול, המטפל נימצא בקשב פנימי לתחושות, רגשות ומחשבות שעולים בו, וכן בנוכחות מודעת וקשר עם המטופל בהזמנה לשיתוף.

המטפל מחזיק את ההתכווננות והתקווה לטרנספורמציה תוך שהוא נוכח בקשר עם המשאבים ומקורות התמיכה שלו עצמו.

יישום התאורייה בעבודה טיפולית – תיאור מקרה

סאשה הינה אישה נאה ונמרצת בשנות השלושים המאוחרות שלה. היא מגיעה לטיפול עם קושי במערכות יחסים. יש לה יחסים מורכבים וטעונים עם הוריה. היא משתוקקת לחום, אהבה ואישור מהם, אך כל אלו נעדרים בצורה שמדוייקת לה. היחסים עם ההורים מאופיינים בחוסר אמון ותחושה של ספק פנימי וחיצוני. הקול הביקורתי של הוריה הופנם בתוכה ושיפוטיות פנימית וחיצונית נוכחים בה.

מערכות היחסים של סאשה משחזרות שוב ושוב את הקשר הבעייתי עם הוריה. היא בוחרת בקשרים שבהם לא מתאפשרת אינטימיות. במערכות היחסים שלה היא נפגעת, מאשימה, מצטדקת ומתנערת מאחריות. היא כועסת, מתקיפה ואז מתרחקת. גם חבריה של סאשה מתרחקים ממנה, כמו בני משפחתה, וחסרה לה מערכת תמיכה. היא מוצפת, חווה תסכול וייאוש, ונעה בין חרדה לדיכאון.

בטיפול מורגש שסאשה מנותקת מהתחושות בגוף. כשהיא משתפת על רגש שעולה בה ואני שואלת איפה זה מרגיש בגוף, היא משתפת שאינה חשה בגוף. גם אני חווה במחיצתה ניתוק מהגוף. מדיטציה ונשימה יוגית קשים עבורה והיא משתפת שעולות בה מחשבות רבות. סאשה נמצאת במישור השכלתני, וקשה לה לנהל שיח מוכוון רגשות ותחושות גוף.

אני מסבירה בפשטות בדרך של סיפור עם דימויים ודוגמאות לסאשה על עצב הואגוס. כשהיא מבינה את הדפוסים השונים אנחנו בוחנות ביחד מאיזה דפוס היא מגיבה ומתי. מה קורה בתוכה. האם היא מונעת מפחד ונסה או שהיא פועלת מתחושת ביטחון? לאט לאט, סאשה לומדת לעצור ולהתבונן מאיזה מקום הישרדותי היא פועלת. מתי היא מתקיפה, נמנעת או קופאת? היא מבינה כיצד הדפוסים ההישרדותיים האלה, וההתנהגויות שבאות עימו, מרחיקות אותה מהזולת.

בטיפול ניתן מקום והכרה לקול הביקורתי הפנימי שלה. בהמשך התהליך הטיפולי נבדוק את האפשרות להתבונן בעיניים חומלות פנימה. התבוננות בחמלה על הכאב והפגיעה, על הצורך באהבה ונראות, שלא התמלא בדרך שמדויקת לסאשה. התבוננות על הפחד מנטישה ומאינטימיות, ועל הקול הביקורתי הפנימי. אנו שוהות ברגש, ככל שמתאפשר, ועולה התובנה שההתנהלות שהתקבעה הינה הישרדותית ותמכה בהתמודדותה עם החיים עד עכשיו.

זווית הראייה שלה מתרחבת ועימה מעבר מפוקוס והתמקדות על מה שאין וחסר להתבוננות רחבה יותר על עוד חלקים בתמונה. ביחד אנחנו בודקות למה היא זקוקה כדי להרגיש בטוחה מספיק כדי לנוע לקראת האחר בקשר. אנחנו בונות גשרים למשאבים ולאיכויות שיש בה, שיכולים לתמוך בתהליך של בחירה מודעת בהתנהלות מיטיבה. סאשה לומדת לעשות צעד לקראת הזולת, ביחד עם החשש והספק, הקשב הפנימי והחיצוני שלה מתבהר, התקשורת הבין- אישית משתפרת. כמו למידה של מיומנות ושפה חדשה, סאשה מתרגלת ויש שהיא חוזרת לדפוס הישן. עכשיו היא במקום מודע: מודעת למקום שממנו היא פועלת ולהשפעה של בחירתה עליה ועל מערכות היחסים שלה. כשהיא נעה ממקום מאשים ומצטדק למקום שלוקח אחריות על פעולותיה ורגשותיה, סאשה יוצרת קשרים חדשים בהם היא קשובה יותר לעצמה ולזולת.

בעקבות ההתקדמות של סאשה, גם הקשר שלנו מתפתח ומתחזק. סאשה לומדת לראות גם אותי, לתת בי ביטחון ככל שאפשרי עבורה, ולאהוב אותי בדרכה שלה. בתהליך מתמשך היא בונה מעגל תמיכה של חברים שאוהבים אותה ותומכים בה והיא בהם.

מה שמתאפשר עם החברים, מורכב יותר בקשר עם הוריה: "הלוואי והיית את אמא שלי'' היא אומרת לי בסיומה של פגישה ואני נשארת עם הכאב, העצב והאבל שלה בתוכי על מה שלא היה.

בקשר בינינו אני מחזיקה בתוכי את האהבה, ההתכוונות לחיבור והתקווה לטרנספורמציה וריפוי. כשאני נוכחת עמה במקומות האפלים, ובי אוחז הייאוש וחוסר האונים, אני חוזרת בעצמי לגוף – לתחושת הקרקוע שלי, לנשימה, ומתחברת בתוכי לגוף כעוגן ועושה גשרים בתוכי למשאבים שבי.

סיכום – תובנות מעמדה אישית

התבוננות עמוקה ומתמשכת בתאוריית הפולי-ואגאל נשזרה במסע האישי שלי. ממקום של תובנה על חשיבות תחושת הביטחון בקשר, הגעתי למקום של תהייה אם אכן ישנו אי פעם בטחון מוחלט ותנאים מושלמים לקשר ובקשר. עולה בי השאלה – איך אפשר לנוע לקראת הזולת, לעבר ביטוי רגשי אותנטי הדדי ולהיות בקשר, יחד עם אי הוודאות והיעדר בטחון מוחלט? בחיים שלנו אנחנו זקוקים לשתי המערכות, הסימפתטית והפרא-סימפתטית, והתיאוריה מאירה כיצד אפשר להיות נינוחים ודרוכים כאחת, כשאנחנו חותרים לקשר בביטחון המירבי שמתאפשר לנו.

עכשיו אני מעמיקה בחלון ההזדמנויות שבין קיפאון/לחם/ברח ובין אינטראקציה חברתית בין- אישית. המקום הראשון הוא הישרדותי, די מקובע וחזרתי ומביא עמו מונולוג וכאב ולבדיות.המקום המנוגד של מעורבות חברתית הוא מודע, נינוח ומכיל דיאלוג, וטמונים בו האהבה והריפוי שלנו.

אלו בעצם שני קטבים שבינים נמצא מרחב שהוא חלון הזדמנויות. במרחב הזה אנחנו מזהים דפוס התגובה, התקשורת וההתנהלות המוכר לי. איך זה תורם לי, לרווחה שלי ושל הזולת, ולמערכות היחסים שלי. העצירה המודעת שמכילה התבוננות פנימית ברגשות היא משמעותית בתהליך. ההתבוננות הזאת מעשירה בתובנות על הצורך שיושב מתחת לרגש, ועל הצורה שבה הצורך הזה בא לידי ביטוי.

יש לנו כאן חלון הזדמנויות לברוא את הקשרים שאנחנו רוצים בחיינו. יש לנו אפשרות לבחור כל פעם מחדש באיזה קשר נרצה. והבחירה שלנו, הדרך התקשורתית שנבחר, תעצב קשרים חדשים במוח ותעצב את מציאות חיינו. התהליך הטיפולי משמעותי בדרך לחיות חיים מלאים של מודעות ושל יצירת קשרים אוהבים ואותנטיים. המטפל מחזיק את התקווה, תומך בתחושת הביטחון והאמון ומלווה את המטופל בגילוי האמת הפנימית שלו. הקשר הטיפולי מהווה מעבר מלבד לביחד.

המרחב של חלון ההזדמנויות מזמין לאקספלורציה יצירתית ולמחשבה עצמאית שתהא מדויקת למטופל ולמטפל בדרכו הוא.

ישנם הרבה דרכים לראש ההר, כמאמר פתגם הזן, ותאוריית הפולי-ואגאל היא אחת מהן. בהעמקה בה אני מוצאת חיבור ואינטגרציה בין חלקים של יוגה, מיינדפולנס וביוסינתזה שהיא דרך חיים עבורי. אינטגרציה בין הגוף הפיסי על תחושותיו, עולם הנפש ומנעד הרגשות, התודעה ועולם הרוח. אינטגרציה בין הפנים לחוץ וחיבור בין הלבבות.

באופן אישי, העצירה, השהייה וההתבוננות העמוקה חיזקה בתוכי את הידיעה שאני אינדיבידואל בעלת רגשות וצרכים, מחשבות ופעולות, וביחד עם זאת, אני חלק מקהילה משפחתית, חברית, מקצועית, אנושית וקוסמית רחבה. התובנה הזאת, "ששלומי קשור בחוט אל שלומך'' כדברי המשוררת זלדה, מביאה עמה שקט והזמנה להיות בקשר ביחד עם תנועה פנימה לתוכי והחוצה לעולם. רק מלכתוב את זה אני מרגישה התרחבות, נושמת עמוק יותר ומתרווחת.

 

תודות:

תודה למטופלים שאני פוגשת בדרך על הזכות, הלמידה וההשראה במפגש והחיבור העמוק בין הלבבות.

תודה למוריי מכל העולמות על חכמת הלב. תודה למשפחת הביוסינתזה שהיא דרך חיים עבורי.

תודה לבני משפחתי וחבריי על האהבה, האמונה והתקווה בתהליך שלי ובמסע המשותף שלנו.

 

מקורות

Porges SW (2011). The Polyvagal Theory: Neurophysiological Foundations of Emotions, Attachment, Communication, and Self-regulation. New York: WW Norton.

לקריאה נוספת:

Boadella, D (1987). Lifestreams. Paperback.

Bowlby J (1988). A Secure Base: Parent-Child Attachment and Healthy Human Development. Tavistock professional book. London: Routledge.

Buettner, Dan (2015). The Blue Zones Solution: Eating and Living Like the World's Healthiest People. National Geographic Books.

Erich, F. (1956). The art of loving. New York: London Continuum.

Gamborg H (2014). Invisible Aspects of Healing. OrgonVerlag.

Kornfield, J. (2008). The wise heart: A guide to the universal teachings of Buddhist psychology. Bantam.‏.

Lipton, B. H. (2007). The Biology of Belief: Unleashing the Power of Consciousness, Matter, & Miracles, Hay House.

Kahneman, D (2011). Thinking, Fast and Slow. Farrar, Straus and Giroux.

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

ארגיבנד, א. (2018). אהבה, פחד והמרחב שביניהם – תאוריית הפולי-ואגאל של הרגשות כדרך לחיבור במערכות יחסים. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 15/8/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3698

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

ליאת ארדליאת ארד10/6/2018

תודה איריס יקרה על מאמר מצוין, על הגשרים שאת פורשת בין מדע ורוח, בין תאוריה ופרקטיקה של טיפול..

ליאת ארדליאת ארד10/6/2018

תודה איריס יקרה מאמר מצוין, על הגשרים שאת פורשת בין מדע ורוח, בין תאוריה ופרקטיקה של טיפול..