פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

כתבות שטח

איך עושה שפה ואיך מדבר מעשה?

ערב העיון "איך עושה שפה ואיך מדבר מעשה" כלל הרצאה מפי איריס לרמן ודיון מפי ד"ר בועז שלגי. הרצאתה של לרמן התמקדה במנגנונים הביצועיים-השפתיים והתקשורתיים-המעשיים המייצרים שינוי במצבים של תקיעות וקושי בטיפול. בהרצאה נבחנו הדרכים שבהן מעשים מדברים טוב יותר ממילים, באמצעות דוגמאות קליניות והמשגות תיאורטיות נבחנו המצבים בהם מעשים מדברים יותר טוב ממילים, ומצבים בהם המילים מגלמות יותר ממשמעותן המילולית. בדיון של ד"ר בועז שלגי, הודגש האופן בו יחסי הגומלים בין המעשה והשפה רלוונטיים לא רק לחשיפת הבלתי ידוע בטיפול, אלא גם ליצירת מה שמעולם לא היה.

מתפרסם מ 3/6/2018 | 1,049 צפיות

תגיות: |

איך עושה שפה ואיך מדבר מעשה?

 

מאת ענבל מילר היללי

 

ערב העיון הקליני "איך עושה שפה ואיך מעשה מדבר" התקיים מטעם הפורום הישראלי לפסיכואנליזה ולפסיכותרפיה התייחסותית בתאריך 10.1.18.

 

נדמה שלאחרונה יש יותר ויותר התייחסויות לנושא הסקירה הזו. העיסוק ברמות שונות של תקשורת, והאופנים בהם ניתן לרתום אותן לעבודה הטיפולית לא חדש בפסיכואנליזה. עם זאת, לאחרונה יותר מתמיד, החקירה של המעשה הטיפולי מתמקדת בתקשורת לא מילולית, ויותר מטפלים נותנים דעתם לנושא. ימי עיון מוקדשים להבנה של תקשורת פרה-סימבולית ולחוויות חושיות וגופניות בטיפול, גישות טיפוליות שונות מחזירות את הכבוד אל הגוף, והמכוונות להתמקדות בו נעשית רווחת יותר. נראה שטיפול כבר רחוק מלהיות רק ה"ריפוי בדיבור" שפרויד חשב עליו, כשייסד את הפסיכואנליזה.

אולי הסיבה שמילים מאבדות את המונופול שלהן כסוכן שינוי בטיפול קשורה ברוח התקופה הפוסט מודרניסטית. הרי יש מעט מאוד דברים אליהם אנו מתייחסים כיום כאמת מוחלטת, כולל התיאוריה שלנו (כך אני מקווה לפחות). הכל מובן בתוך ההקשר, המטפל כבר לא ממש אוטוריטה, ויש אינספור אפשרויות להבנה וחקירה שממציאות את עצמן מרגע לרגע.

אז אולי, ברוח זו, נדרש מאיתנו המטפלים, להשהות רגע את ההתייחסות למילים ככלי העבודה המרכזי שלנו, שרובנו מרגישים איתו בנוח, זה שהורגלנו לבסס את מעמדנו בחדר באמצעותו. עלינו לפנות את עצמנו להקשבה אחרת, פחות וודאית, תלוית הקשר, המוציאה אותנו מאזור הנוחות שלנו. בה במידה, הקשבה כזו גם מקרבת אותנו לאפשרויות חדשות, לעיתים אותנטיות יותר. עם כל הכבוד למילים, והעובדה שנוח לנו בתוכן, נדמה לי שגם קומוניקציה שאינה מילולית אינה זרה לרוב המטפלים. שהרי רובם גדלו, בדרך זו או אחרת, כ"ילדים מחוננים" במובן של אליס מילר, ולמדו היטב לזהות רבדים סמויים ועקיפים של תקשורת. אולי גם מכאן שואב הנושא הזה את קסמו.

הרצאה מפי איריס לרמן: איך עושה מילה ואיך מדבר מעשה?

מי שצפה בסרט "סארו הדרך הביתה", כנראה זוכר היטב את הרגע בו סארו, הגיבור, בחור אוסטרלי שאומץ בילדותו, משתף את חבריו בהיסטוריה הנעלמת של ילדותו המוקדמת בהודו, לפני שאבד למשפחתו בקולקטה האימתנית. רגע המפנה המרגש והמטלטל בסרט מתרחש כאשר סארו נתקל בג'אלביס - סופגניות כתומות וריחניות בצורה של בייגלה שהיו מושא תשוקתו בילדותו - אז מתעוררת רשת אסוציאציות רגשית וחושית, שמחברת אותו בתשוקה גדולה, כאב וגעגוע לילדותו האבודה.

איריס לרמן מבקשת בהרצאתה לחשוב על ה"ג׳אלביס" בטיפול, שיכולים להוות צומת המחברת בין הידוע לנסתר. בצומת זו מצויים הקשרים המורכבים בין החוויות החושיות, שאינן נרשמות באופן מילולי או סמלי ושייכות לרמה האימפליציסטית-סמויה, ובין החוויות הרשומות במערכת המילולית-דקלרטיבית.

בהרצאתה נשענת לרמן דווקא על הקשיים, ולא על ההצלחות בעבודה הטיפולית, מקרים בהם המילים לא הצליחו לגעת. דרך דוגמאות קליניות עשירות ומרתקות, שלא יובאו כאן מטעמי שמירה על פרטיות, מדגימה איריס כיצד ניתן לייצר תנועה בתוך טיפולים הסובלים מתקיעות. לרמן מבקשת להתמקד ביחסי הגומלין שבין האופנים הביצועיים של השפה והאופנים התקשורתיים של המעשה, והשאלה במוקד היא -מתי מעשה "מדבר" בצורה מוצלחת יותר אל הנפש, ונחשב לטוב מאלף מילים?

איריס משוטטת בין תיאוריות רבות במטרה לנסות לענות על השאלה. היא מזכירה את ספרו של ג'ון אוסטין "איך עושים דברים עם מילים" (1962) שהבחין בין מבעים קביעתיים המתארים מציאות, לבין מבעים ביצועיים המייצרים מציאות. בהמשך הבין ג'ון אוסטין שהחלוקה סכמטית מדי, שכן יחד עם העברת התוכן מתרחש "עוד משהו" שהינו פעולה. אוסטין קרוב יותר לזרמים שהשפיעו על התיאוריה האינטרסובייקטיבית, כשההקשר מקבל את הערך המרכזי, ויוצא כנגד הפילוסופיה המערבית ששמה את ערך האמת במרכז. הדגש של אוסטין הוא שדיבור הוא בראש ובראשונה מעשה.

הפסיכואנליזה הקלאסית יצאה מנקודת הנחה שהמבעים הקביעתיים של האנליטיקאי נעשים לביצועיים בזכות ערך האמת שלהם. כלומר, ידיעת האמת על הנפש אמורה לחולל בה שינוי. יחד עם זאת, פרויד לעולם לא ויתר על החלקים הסוגסטיביים-הביצועיים של המבעים, והבין שהמטופל יכול לקבל את הפירוש, הלוא הוא המבע הקביעתי, רק בהקשר של העברה חיובית. בכל זאת, האמין פרויד כי גורם השינוי יהיה המפגש עם ה"אמת".

בהמשך לכך, מציינת לרמן, המבחן לנכונות הפירוש אינו האישור או הסתירה שלו על-ידי המטופל, אלא המידה בה הוא מעורר אסוציאציות נוספות, כלומר המידה בה הוא מייצר תנועה נפשית.

ובהמשך לאוסטין, מהי התוספת שצריכה לבוא עם המסר הגלוי שלנו?

לרוב, מטופלים קולטים לא רק את מה שאנו אומרים מפורשות, אלא גם את מה שמשתמע מדברנו. עם זאת, יש מטופלים שצריך לומר להם מפורשות את המסר הסמוי בדברינו, היות והם עלולים לקלוט את המבע כמשפט חיווי מחייב, או גרוע מכך – להרגיש כי אנו כופים עליהם לחוש באופן מסוים. אחרים יתקשו לקלוט את הקונטקסט המשתנה של המילים, ועבור השאר חלק מהמילים אינן מורגשות כלל או להיפך, מורגשות מדי. מטופלים כאלה מאתגרים מאוד את היכולת שלנו להשתמש בשפה כדי לייצר שינוי ומעוררים את המחשבה על חיבורים וניתוקים ביחס בין האימפליציסטי לדקלרטיבי אצל המטפל והמטופל.

אני נעצרת רגע לחשוב על המשמעות של הדברים שמתארת לרמן. עולים בראשי מטופלים שצריך להסביר להם מפורשות למה התכוונתי כשאמרתי כך או אחרת, לרכך אולי את המסר ולהדגיש במילים נוספות שמדובר בהצעה בלבד, או באפשרות למחשבה נוספת שאינה מחייבת אותם. אני זוכרת מטופלת שכמעט הרגישה שהמילים שאני אומרת ״מכשפות״ אותה ומכריחות אותה להרגיש באופן מסוים. מנגד, ישנם מטופלים אשר גם לנוכח המסר ישיר ביותר או דימוי חזק ומדויק, נותרים כמעט אדישים. הם מתקשים לאמץ לתוכם את המילים הנותרות עבורם חלולות, כמעט בלי קשר לקונטקסט או לעיתוי בו נאמרו הדברים.

רבות נכתב על המילה, האם היא מגלה או מכסה. רילקה למשל, ב"מכתבים למשורר צעיר״ (1929), אומר: "רוב ההתרחשויות מתחוללות בתחום ששום מילה לא נכנסה אליו מעולם". ברמה האימפליציסטית קיימים אקטים, ולא מילים. האקט פונה לחושים, והיחס אליו בפסיכואנליזה, הוא כידוע, מורכב. מצד אחד הסטינג הקבוע הוא בעל איכות של אקט. מצד שני, חריגות ממנו תויגו כבלתי רצויות, אולי אפילו כטאבו. סטינג נוקשה ופירושים כפעולה העיקרית בטיפול נתפסו כ"זהב הטהור" של העשייה הטיפולית.

איריס מדגימה את הדבר מניסיונה, ומספרת שבידע האימפליציסטי שלה (מה שלמדה מה-"איך" של המטפלים והמדריכים שלה), ובידע הדקלרטיבי שלה (מה שלמדה בדרך העיונית) הופנמו היטב שלושת הלאווים: אנונימיות, הינזרות וניטראליות. אלו היו כסדין אדום כנגד אינסטינקט בסיסי ביחס לשאלה "מה צריך המטופל". בהקשר הזה, מציינת איריס את המאמר של דניאל סטרן וקבוצת בוסטון לחקר תהליכי שינוי משנת 1988 (“The Something More than Interpratation”) שהיה עבורה כ"מכתב בבקבוק" כשנתקלה בו בראשונה.

במאמר זה בדקו החוקרים מה זוכרים מטופלים מהטיפולים שלהם, ומה גרם לסיומי טיפול טרם זמנם. התשובות התחלקו לפירושים ששינו את תפיסת העצמי של המטופלים, ולרגעי מפגש מיוחדים שהיוו חריגה מהשגרה הטיפולית, והיה בהם מימד אותנטי. התשובות האלו מלמדות לדעת החוקרים על כך שטיפול מתרחש בשני אזורי נפש נפרדים: האימפליציסטי-מרומז והדקלרטיבי-מפורש. הרמה המפורשת מתייחסת לפירושים, והמרומזת היא הדרך "להיות עם האחר", שעוברת אלינו באופן לא מודע, אך גם לא מודחק. השינוי באזור האחרון לא נעשה דרך מילים, ולא בהכרח זקוק להבנה - זוהי התרחשות אינטרסובייקטיבית חדשה היוצרת שינוי בידע האימפליציסטי המשותף.

"המשהו הנוסף", שכותרת המאמר מתייחסת אליו הוא זה המאפשר שינוי ביחסים ברמה האימפליציסטית, שהינה בינאישית ותוך אישית כאחד. במאמר הדבר מתואר כך: "עכשיו אנו רואים שהטיפול מבוסס ברובו על פעולה, גם כשאנחנו רק מקשיבים או מדברים" (עמ' 146). מה שתרפויטי, אם כך, אינו התוכן אלא העשייה שבאמירה, הדרך בה כוונות ורגשות נרמזים.

מבחינת קבוצת השינוי של בוסטון, אין הכרח למלל. גם אם המלל קיים בצורה של פירוש או התערבות אחרת, המימד הרגשי והייחודי של המטופל צריך לבוא לידי ביטוי כחלק מהמלל, כדי שיתרחש שינוי בידע האימפליציסטי המשותף. בדרך עקיפה, קבוצת השינוי יוצאת נגד מרחק אנליטי כסוכן שינוי, ובעצם מזמינה לתת יותר מקום לסובייקטיביות ופחות לאובייקטיביות. הקבוצה ממליצה על העלאת הטמפרטורה הרגשית בחדר, בכדי לאפשר שינוי, בבחינת "חמם את הברזל כדי להכות בו".

ובכל זאת, ברור שהעבודה הפסיכותרפויטית מתקיימת בשתי הרמות - הן הדקלרטיבית, והן האימפליציסטית. נשאלת השאלה, עד כמה יש התאמה או פער בין שתי הרמות הללו, ומה מאפשר את החיבור בין הרמות?

ווילמה בוצ'י (2002) מציעה מודל מעורב של שלוש רמות של מערכות חוויה ועיבוד נפרדות-אך ניתנות לקישור, גם אם לא מלא, דרך מה שהיא מכנה ״הפונקציה הקישורית״. המערכת הראשונה היא המערכת הסנסו-מוטורית. זוהי מערכת תת סמלית ולא מילולית. השנייה, היא מערכת הדימויים הסמלית, שאינה מילולית. המערכת השלישית הינה מערכת מילולית וסמלית כאחת, הכוללת את התוכן הדקלרטיבי. שתי המערכות הראשונות מושפעות מתחושות סנסו-מוטוריות כתנועה, זמן, התמקמות, והמימדים הפרוזודיים של השפה.

בוצ'י מציעה שתהליכים תת סמליים מתרחשים ברמה האימפליציסטית ושתהליכים סמליים מילוליים ולא מילוליים כדימויים, מתרחשים ברמה הגלויה. המעשה הטיפולי צריך לזהות אילו מילים, דימויים, ביטויים או מעשים יכולים לקבל פונקציה קישורית. על-פי התיאוריות שגורסות שיש לנו embodied mind, לשפה מגולמת (embodied language) יש פוטנציאל להפוך לפונקציה קישורית. הקישור מתחיל במערכת הלא מילולית דרך חיבור של תהליכים תת-סמליים לדימויים, כהקבלה לתהליך שפרויד כינה "ייצוג בדבר". מדובר בסמלים הלא מילוליים, אשר בתורם, מקושרים והופכים לסמלים מילוליים – "ייצוג במילה", לפי פרויד.

הג׳לאביס של סארו יכולים להוות פונקציה קישורית, במובן בו הם מאפשרים מעורבות של כל רמות החוויה והעיבוד. ברמה הסנסורית התת סמלית מעלים הג'לאביס זכרונות של ריח, טעם ומגע מהעבר. ברמה הסמלית-דימויית מתעוררים געגועים אל הבית והילדות, וברמה הסמלית-מילולית מתגבשת ההכרה הדקלרטיבית שהזהות של סארו אינה זו האוסטרלית בלבד.

מבחינת בוצ'י, החיבור בין המערכות האימפליציסטיות לדקלרטיביות הכרחי ליצירת שינוי - גם אם השפה יכולה לתפוס רק חלק מהתכנים הגופניים והחושיים של החוויה הרגשית. עדיין, יש לשפה את הכוח להוסיף משמעויות והקשרים שלא יכלו להיחוות בלעדיה. גישתה המחקרית של בוצ'י תומכת בתפיסה המסורתית של חשיבות המילה, הביטוי, החקירה והפירוש למעשה הטיפולי. מחקריה מאוד קרובים לחשיבתו של אוגדן על החיוניות של העברת תחושת העצמי דרך אופן הביטוי ולא דרך תיאורו הסמנטי. כלומר, לדבר את התחושה ולא על התחושה.

לדידה של בוצ'י הפונקציה הקישורית היא כמו תכונת אישיות יציבה המושפעת מגנטיקה וסביבה. כמו שהפונקציה הזו שונה מאדם לאדם, גם המידה בה מילים החליפו בהדרגה תקשורת אימפליציסטית משתנה בין אנשים ובין מצבים. המידה בה אנשים ניחנו ברגישויות תת-סמליות שונה, וגורמת לקושי בתהליך הטיפולי כשאנחנו פחות מזהים אותה. אלו אולי המטופלים שיכולים להיחוות כחודרים מתחת לעור, היות והם מגיבים בצורה מאוד חזקה לכל הקומוניקציות הלא סמליות שלנו.

אם כך, באילו מילים עלינו לבחור כך שיכילו בתוכן יותר מרמה אחת של חוויה ועיבוד ויקרבו את המטופל לעצמו באופן השלם ביותר? קווינדוז (2003) במאמרה על ״מילים שנוגעות״, בוחנת את האופן בו אנחנו צריכים להקשיב ולהעביר את המסר. היא מדגישה את חשיבות ההקשבה לכל התקשורת התת שפתית שיכולה לבוא בצורות שונות. דיבור שנוגע, על פי קווינדוז, הוא דיבור שיכול לעורר רשת של אסוציאציות ופנטזיות. לשם כך, עדיפה שפה דמוית שירה, ממוקדת-רגש, המתייחסת למנגנונים סמוכים למודע, המדברת בצורה מורכבת ולא ליניארית. זוהי שפה שמשתמשת יותר בהצעות מאשר בהסברים, שפה המשתמשת במטאפורות, דימויים ואנלוגיות, שפה מוחשית המאפשרת שלמות גופנית. יחד עם זאת, חשוב שהמטפורה לא תהיה שחוקה. ככל שאנחנו עובדים עם דימוי ספונטני ו"חי", כך יש לו סיכוי גבוה יותר לגעת ברמות השונות של הנפש.

דרך דוגמאות ממחישה איריס בצורה מרגשת ובהירה את התנועה המורכבת בין הדקלרטיבי, האימפליציסטי והדינמי. כדי לסכם את הרצאה היא מצטטת את אוגדן (1997): "מה שחשוב בעבודה הטיפולית אינו מה שאתה מבין, אלא מה שאתה עושה עם זה... הרעיון שאנו עושים משהו אקטיבי עם הנאמר... המאבק הזה, להעביר את החוויה שלך בקול שלך, במילים שלך, בחלקו הארי פירושו להיות חי ביחסים האנליטיים".

דיון מפי ד"ר בועז שלגי

"החקירה שלי התמקדה בשאלה: איך עושה מילה ואיך מדבר מעשה. וביחסי הגומלין שבין האופנים הביצועיים של השפה והתקשורתיים של המעשה המאפשרים לא רק ללמוד את מה שישנו במצב לא ידוע, אלא ליצור את מה שמעולם לא היה".

בציטוט זה מתוך הרצאתה של לרמן מתמקד שלגי בחלק האחרון המבקש "ליצור את מה שמעולם לא היה", אחד האתגרים המשמעותיים ביותר של הפסיכואנליזה, לטענתו.

שורשיה של שאיפה זו, ליצור את מה שמעולם לא היה, מצויים כבר במושג המוכר של פרויד על הלא מודע שלא הודחק. במאמרו על הלא מודע (1915, עמ' 166) פרויד מדגיש כי אמנם כל מה שהודחק הוא לא מודע, אבל לא כל מה שלא מודע עובר הדחקה. בכך הוא פותח פתח אל שדה של חומרים לא מודעים מסוג אחר, שלא עברו סימבוליזציה והדחקה. פתח זה שימש ליצירת ידע תיאורטי וקליני שונה, שהציב במרכז הדיון את "הידוע שלא נחשב" (בולאס,1987). גם ויניקוט, במאמרו על הפחד מהתמוטטות (1963) מדבר למעשה על התמוטטות שנחוותה, אך לא התרחשה. הטיפול, לדידו של ויניקוט, שואף לחזור אל אותה התמוטטות - וליצור מחדש את מה שמעולם לא היה.

שלגי מדגיש שנאיבי יהיה לחשוב שאנחנו יוצרים את מה שמעולם לא היה. במובן מסוים, ליצור את מה שמעולם לא היה, זה קל. ה"משהו" הזה שאנחנו מנסים ליצור, גם כן היה. לוגית, יש כאן פרדוקס, אבל פסיכולוגית, יש כאן זוועה: נוצרת תחושה של משהו שנרצח לפני שהוא נולד, משהו שהוגלה מהנפש עוד לפני שהספיק להתיישב בה. גלות ורצח אלו לא מאפשרים לנו לתפוס את מה שהיה, שכן הוא לא הספיק להיוולד. במעשה הטיפולי נוכל ליצור את מה שלרגע חיפש חיים, נרצח, אך ממשיך לחיות במה שניתן לקרוא לו אזור של "תקווה מלאת אימה לחיים".

שלגי חוזר אל ההרצאה של איריס. להבנתו, הטענה העיקרית של איריס אינה שיש מילים שעושות, או מעשים שמדברים. טענה זו אינה חדשה. לא בפסיכואנליזה, אם חושבים על עצם הרעיון של talking cure, הכולל בתוכו את הרעיון של מילים שעושות, ובוודאי שלא בפסיכואנליזה ההתייחסותית אם חושבים על מושגים כמו interpretation in action של אוגדן. רעיון זה אינו חדש גם בפילוסופיה של הלשון, בהמשך לאזכור של ג'ון אוסטין. טענתה העיקרית של איריס, אם כך, היא שהדרך להגיע אל אותם אזורים שבקושי נולדו ומיד נרצחו, שלא התעצבו סימבולית מתוך אימה, אינה יכולה לעבור דרך מרחב מילולי גרידא - מילה שמדברת. השפה לבדה לא תוכל לעבור דרך מרחב שהוא בלתי סמלי, מוחשי, חושי וקונקרטי גרידא - כמעשה שעושה. תחת זאת, הדרך היא יצירת מרחב שבו שני מימדים אלו של קיום וחוויה אנושית, מימד סמלי ומימד חושי, חוזרים להווייתם הטרום נפרדת, ומתייצבים כשזורים זה בזה וכיוצרים זה את זה. כך מסמנת איריס חיבור כפול, לדעת שלגי, או בקשה לביטולן של שתי הפרדות: הפרדה בין המטפל למטופל כשני סובייקטים נפרדים, והפרדה של החושי והסימבולי כשני ממדי קיום נפרדים. רק ביטולן של שתי הפרדות מלאכותיות אלו יוכל להוות את המצע להיווצרותו של מה שמעולם לא היה, או מה שקיווה לחיות, ומעולם לא הצליח.

איריס מדגישה את אפשרויות החיבור בין המפורש-המוצהר, לסמוי-הלא סמלי, דרך השתקעות בחשיבה של קבוצת בוסטון, ווילמה בוצ'י וקווינדוז. בועז מבקש להציע קריטריון נוסף לשפה שעושה, למילה שכזו: זו שפה שהיא בו זמנית מאוד פרטיקולרית, שייכת ונולדת מתוך חווייתו האישית של המטופל, ובו זמנית זו שפה שהיא יצירה משותפת, כזו שנולדת מתוך המפגש האינטרסובייקטיבי הספציפי בין האם לילדה או בין המטופל למטפל. כדוגמא, בועז מזכיר את המילים המיוחדות שיצרו ילדינו כשהיו פעוטות, אלו שאנו אוהבים לזכור בשל היותן טועות במידה, אך בעלות הגיון פנטסטי משלהן. בין היותן אידיוסינקרטיות ובו זמנית מתקשרות ברור כל כך. בין היותן פרי דמיונם של הילדים, ובו זמנית מרגישות מאוד "שלנו".

בהמשך הדיון מתאר בועז באמצעות דוגמא קלינית כיצד ביטוי שנולד בתוך טיפול עלה שוב לתודעתו, ויצק לתוכו משמעויות נוספות.

מחשבות לסיום

כאשר נתקלתי בכותרת ערב העיון ״איך עושה מילה ואיך מדבר מעשה״ לראשונה חשבתי שהיא מסקרנת ומפתיעה, משחקית ויצירתית. כותרת זו היא שכנראה גם הביאה אותי להירשם לערב העיון. זאת מעבר להיכרותי המקדימה עם איריס, והעובדה שאני תמיד נהנית לשמוע אותה - בעיקר את הדרך הייחודית שלה ללהטט במילים.

באמצעות דוגמאות קליניות חיות ודוגמאות מסרטים, הצליחו לרמן ושלגי בערב העיון לשמור על ״הפונקציה הקישורית״, ולא להשאיר את הקהל ברמה הדקלרטיבית בלבד. זאת על אף שהערב היה גדוש במושגים תיאורטיים הפונים לרובד הזה.

לצערי, הרובד האימפליציסטי לא יכול היה להתבטא בסקירה במלואו מכיוון שלא היה באפשרותי להביא מעושר הדוגמאות הקליניות. עניין זה מעורר למחשבה נוספת בנוגע למה שקורה לקורא - ואולי גם למטופל - כאשר נעדרת הפונקציה הקישורית, או שהעיבוד בטיפול פונה רק לרובד אחד, וחסר את הרובד השני. במקרים בהם השפה רק מדברת, היא מאבדת אולי מחיותה, והופכת ריקה וחלולה. במקרים בהם העבודה בטיפול מגלמת רק רובד סנסורי-ביצועי, היא נותרת חסרת פשר, בלתי מארגנת, מעוררת חרדה אולי. לקרוא סקירה זה כמובן עניין שונה בתכלית מלהיות בטיפול או מלקרוא ספרות יפה, אבל יש גם דמיון במובן של הקשר הנוצר בין מעביר המסר לנמען.

לא בכל רגע בטיפול המטופלים שלנו זוכים לחסד האיחוד והקישור בין כל רמות התקשורת שאליהן התייחס ערב העיון הזה. האפשרות ״לגעת במילים״ עליה מצביעה קווינדוז, היא אפשרות יקרה מפז, הנוצרת בתוך מארג של יחסים ייחודי אותו טווים בעדינות ובסבלנות המטפל והמטופל יחד. עבודה קשה ומפרכת, שיש בה רגעי חסד, הנאה והנעה, כמו גם רגעי תקיעות. ברגע מסוים, אם המזל מאיר פנים, האווירה בחדר מתחממת מספיק באופן שמאפשר למטפל לומר את הדבר, או להיות הדבר, או לעשות את הדבר, באופן שמאפשר למסר להישמע באופן שלם וטרנספורמטיבי. כך שהשאלה היא לא מה נאמר, וגם לא איך נאמר, או אפילו לא מה קרה, אלא פשוט ידיעה חסרת מילים שדבר מה חדש שלא היה שם קודם - קיבל חיים.

 

מקורות

אוסטין, ג׳. ל. (1962). איך עושים דברים עם מילים. רסלינג, 2006, תל אביב.

ויניקוט, ד. (1963). פחד מהתמוטטות. בתוך: "עצמי אמיתי, עצמי כוזב", 291-300, עם עובד, 2009.

רילקה, מ.ר. (1929). מכתבים למשורר צעיר. הוצאת כרמל, 2004, תל אביב.

Bollas., C. (1987), The Shadow of the object: Psychoanalysis of the Unthought Known. Free Association Books.

Bucci, W. (2002). The Referential Process, Counciousness. And the Sense of Self. In Psychoanalytic. Inquiry , 22 (5): 766-793.

Freud, S. (1915). The Unconscious. SE. 14, Pp 166-209.

Ogden, T.H. (1997). Some Thoughts on The Use of Language in Psychoanalysis. Psychoanalytic Dialogues , 7 (1) :1-21.

Stern, D. N., Sandler, L. W., Nahum , J. P., Harrison, A. M., Lyons-Ruyh, K., Morgan, S. C., Tronick., E. Z (1988). Non-Interprative Mechanisms in Psychoanalytic Therapy: The "Something More" than Interpretation. International Journal of Psychoanalysis , 79, 9003-921.

Quinodoz, D. (2003). Words That Touch. International Journal of Psychoanalysis, 84: 1469-1485.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

מילר היללי, ע. (2018). איך עושה שפה ואיך מדבר מעשה?. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 15/8/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3697

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.