על שני הכוחות המעצבים את המציאות האישית והקבוצתית
מאת יואב יגאל
גרסה קודמת של המאמר פורסמה לראשונה בחוברת פנימית של קיבוץ גן שמואל
קיימות קטגוריות רבות ומקובלות, שבאמצעותן אנחנו מקטלגים קבוצות בסדרי גודל שונים, כגון קהילות, לאומים ומדינות, או ציבורים בעלי מאפיינים מסוימים, כגון ליברלי או שמרני, מסורתי או מודרני, קפיטליסטי או סוציאליסטי, דתי או חילוני, ימני או שמאלני ועוד. בה בעת מקובלים גם פרמטרים רבים, שבאמצעותם אנחנו מקטלגים את אישיותו של אדם: מופנם או מוחצן, חרוץ או בטלן, דברן או שתקן, חברותי או מתבודד, משכיל או הדיוט, אמיץ או פחדן, עקשן או פשרן וכו'.
מרבית קטגוריות אלו אינן על-זמניות, והן אינן קיימות מקדמת דנא. הן הוכנסו לשימוש במהלך ההיסטוריה האנושית כדי לתת שם לשינויים ולהדגשים השונים שנוצרו במהלך הזמן. בשונה ממינים רבים אחרים, שכמעט לא השתנו מאז הופעתם לראשונה במהלך האבולוציה, המין האנושי השתנה וממשיך להשתנות הן ברמת הקבוצתית והן ברמה הגופנית-נפשית. יש תקופות שבהן השינויים אטיים יותר, ואחרות שבהן התהליך מואץ – אך שינויים מתרחשים כל הזמן.
המשמעות היא שתפקידן של הקטגוריות השונות הוא לסמן, לאפיין ולקטלג את השינויים, אבל לא הן שמחוללות אותם. במהלך ההיסטוריה האינטלקטואלית הועלו השערות רבות ביחס לכוחות המניעים את השינויים הן ביחס לרמת הפרט (גוף-נפש) והן ברמת הקבוצה, ולא אמנה אותם כאן. המחקרים שלי, מכל מקום, הובילו אותי לסמן שני כוחות בלבד: 1. הצורך או הדחף של האדם לחופש (חירות, אוטונומיה). 2. אחריות האדם לחייו.
בדיונים המקובלים על אודות שני כוחות אלה נוטים להתייחס אליהם כאל חלק ממערכת הערכים האנושית. מערכת זו נוטה להשתנות מאדם לאדם, מקהילה לקהילה ומתרבות לתרבות2. היררכיית הערכים נתפסת כמשהו יחסי ולא מוחלט, ולכן גם ערכים כמו "חופש" ו"אחריות" נתפסים כיחסיים – יש מי שיראו בהם חשובים ויש שיפחיתו מערכם. מנקודת המבט שאפתח כאן, אפשר להתייחס אל "חופש" ואל "אחריות" לא רק כאל שני ערכים אנושיים בעלי משמעות בחיים הפיזיים-נפשיים של כל אחד מאיתנו, אלא גם – ובעיקר – כאל שני הכוחות החשובים ביותר שמעצבים הן את אופני ההתנהלות של כל אחד מאיתנו בחייו כפרט והן את אופי ההתנהלות של קבוצות בכל סדר גודל שהוא (קהילות, עמים, תרבויות וכו').
חופש (חירות, אוטונומיה)
את הדחף לחופש ואוטונומיה אפשר לאתר בצורתו "הנקייה" ביותר אצל תינוקות ופעוטות. לא צריך להיות מומחה כדי לשים לב לשמחה שתינוקות ופעוטות חווים עם כל הישג מוטורי וקומוניקטיבי שלהם. הם חוזרים על הדברים פעם אחר פעם, וגם אם הם נכשלים תחילה (כמו בהתחלות של גלגול, זחילה, הליכה וכו') הם חוזרים על הניסיונות שוב ושוב. כל הישג מוטורי וקומוניקטיבי נחווה כהצלחה וגורם להם שמחה רבה. הישגים אלה משמעותם הגדלת דרגות החופש והאוטונומיה של התינוק או הפעוט ביחס לעצמם ולעולם. השמחה של התינוקות או פעוטות להישגים אלה מוצדקת לחלוטין, שכן ככל שגדלות דרגות החופש שלנו בהפעלת הגוף ובתנועה בעולם, כך נפתחות בפנינו יותר אפשרויות. תחושת החופש (והשמחה והאושר הנלווים לה) היא תולדה ישירה של מגוון האפשרויות הנפתחות בפנינו (חומריות, חברתיות, תעסוקתיות וכו', כמו גם פנימיות: רגשיות ואינטלקטואליות). ככל שנפתחות לנו יותר אפשרויות בעולם ויותר רבדים ותפקודים נפשיים מגיעים לידי ביטוי – כך נרגיש יותר ביטחון, ערך עצמי ותחושות חיוביות אחרות. יש יחס ישיר בין דרגות החופש שיש לנו ובין יכולתנו להביא לידי ביטוי את החיים הפיזיים-נפשיים שלנו, להעריך אותם ולשמוח בהם.
מה שנכון לגבי הפרט נכון גם ביחס לקהילה בכל סדר גודל שהוא: ככל שלקבוצה כלשהי יש יותר דרגות חופש, כך יבואו לידי ביטוי יותר משאבים ויכולות שלה, וככל שהחיים (בכל רמה שהיא – אישית וקבוצתית) מביאים לידי ביטוי את היכולות שלהם, כך הם שמחים, נינוחים ומאושרים יותר. חופש ואוטונומיה הם ערובה לכך שהחיים יוכלו להביא לידי ביטוי את מה שיש בהם.
ההיסטוריה של המין האנושי מלמדת שמגמת החופש – האישי והקבוצתי – היא המגמה העקשנית והעקבית ביותר, שכן היא נוכחת ופועלת מאז שחר האנושות. אינספור מכשולים שונים ומשונים עומדים בדרכה, אבל איכשהו היא מצליחה לפלס את דרכה בהדרגה ובהתמדה. עובדה היא שלפחות חלק מהקבוצות והחברות (בעיקר אלה המשתייכות לתרבות המערב) חוות חופש ואוטונומיה – הן ברמה האישית והן הקבוצתית – חסרי תקדים. עם זאת, אין שום ערובה לכך שמגמה זו תימשך. יותר מכול, מותנית המשכיותה של מגמה זו בכוח השני – האחריות של היחיד לחיים של עצמו.
קודם שאגיע לכוח זה, ראוי לומר משהו על הכוחות הרבים הפועלים נגד החופש. אציין תחילה שגם הדחף לחופש ואוטונומיה בצורתו הנקייה ביותר – כפי שהוא בא לידי ביטוי אצל תינוקות ופעוטות – יחסי ומתחיל להשתבש בגיל צעיר מאוד. הסביבה מגלה את התינוק הרבה לפני שהוא מגלה אותה, ובמקרים רבים הוא נחשף כבר מהלידה לתחושות ולרגשות קשים שמקורם בסביבה. או אז הוא נאלץ לפתח אסטרטגיות התנהגותיות ורגשיות כדי להתמודד עם העולם: הבעת אמון, השתלבות, תחושת שייכות ועוד, אך גם תובענות, תלות, תוקפנות, ריחוק, כעס, אכזבה, ייאוש, חוסר אמון וכו'. מסיבות רבות ושונות (שמקורן אינו בילדים עצמם) קבוצת האסטרטגיות השנייה שכיחה ונפוצה הרבה יותר. האסטרטגיות הנכללות בקבוצה השנייה הן הגנתיות בעיקרן ובאות על חשבון החופש. כלומר, מתרחשת הפחתה בדרגות החופש עם כל המשמעיות הנלוות לכך – הפחתת היכולות של החיים לבוא לידי ביטוי. אסטרטגיות אלה נוטות להתקבע וממשיכות לפעול על פי אותן צורות התמודדות שנבנו בגיל צעיר. הן מעצבות יותר מכל משתנה אחר את צורות ההתמודדות של האדם גם בחייו הבוגרים, והן דומיננטיות ביחס לכל אסטרטגיה אחרת, כמו למידה מהניסיון, וביחס לכל שינוי של נסיבות, כגון השתנות הסביבה הקרובה או הרחוקה.
אין באפשרותי למנות ואפילו בקצרה את מכלול הגורמים המגבילים את דרגות החופש האישי והקבוצתי. מה שחשוב לדעת בהקשר זה הוא שלפחות בתקופה העכשווית – המודרנית – מקורם על פי רוב באדם עצמו. בזמנים קדומים יותר, הטבע הוא ששימש כמרחב המחיה והחופש של האדם, אבל הוא גם היה המקור המרכזי למגבלות: חיות טרף, מחסור במזון, שינויי אקלים וכו'. ככל שאנחנו מתקדמים לקראת ימינו, כך הולך ופוחת משקלם של גורמי הטבע בצמצום החופש ועולה משקלם של גורמים שמקורם באדם עצמו. מה שאנסה להראות בהמשך הוא שמכלול גורמים אנושיים אלה מתכנס לכדי הכוח השני שמניע שינויים ומעצב מציאות: אחריות הפרט לחייו.
אחריות הפרט לחייו
בעשרות השנים האחרונות, זכתה התזה של הפילוסוף היהודי-צרפתי עמנואל לוינס (1995-1906) להערכה ולפופולריות רבות. הוא העמיד במרכז את האתיקה והמוסר וייחס חשיבות רבה למושג האחריות. לפי לוינס, מהות האחריות היא האחריות לאחר. "האחר" הוא כל מה שאינו "אני", כל מה שזר לי. הזרות יכולה להיות מצד אנשים אחרים, בעלי חיים ואף עצמים. באמצעות האחריות לאחר, האדם מקרב כביכול את הזר, המרוחק והמאיים והופך אותו למוכר ולחלק מעולמו (במקום לדחות אותו ולחוש כלפיו עוינות).
הפילוסופיה של לוינס היא אולי אצילית והומאנית, אבל בעיקרה היא בבחינת משאלת לב. ספק אם אפילו האוהדים הגדולים ביותר שלה יכולים להתנהל בעולם על פי עקרונותיה. במציאות היומיומית המוכרת לנו יש רק שני מצבים שבהם האחריות לאחר מגיעה לידי ביטוי מלא ושלם: 1. האחריות של ההורים לתינוקם 2. האחריות של גופים מסוימים לטיפול בילדים ובבוגרים במצבי אי-תפקוד קיצוניים (חוסר הכרה, נכות, שיגעון). ואולם, גם בתוך מצבים של אחריות מלאה לאחר, יש צורך להבחין בין אחריות לקיומו של האחר ובין אחריות לחוויית הקיום שלו. למשל, הרפואה המודרנית מסוגלת לקיים אנשים באמצעות מכשירים וטיפול מתאים גם במצבים קיצוניים מאוד, אלא שזו אחריות לקיום הפיזי של החולים ולא לאופן שבו חווים האנשים את הקיום. הרפואה אינה יכולה להיות אחראית לחוויית הקיום של המטופלים וכל מי שנעזרים בה.
במציאות היומיומית יש רק מצב אחד (זמני), שבו האחריות לאחר היא טוטאלית – קיומית וחווייתית: האחריות של הורים לתינוקם בראשית חייו. תינוק נולד כמעט חסר אונים ביכולות הפיזיות והנפשיות שלו והוא זקוק להגנה ולתמיכה הן בהיבט הפיזי – שיאכילו אותו, ילבישו אותו וירחצו אותו, הן בהיבט הרגשי – שיעניקו לו הרגשה של מוגנות, חום, דאגה ואהבה. מרבית ההורים מבינים, באופן מושכל, נלמד או אינטואיטיבי, שהאחריות שלהם לתינוקם היא טוטאלית ושבלעדיה הוא לא יצליח להתקיים, פיזית ונפשית.
ואולם, טוטאליות זו היא זמנית: ככל שהתינוק-פעוט-ילד גדל, כך הוא רוכש לעצמו יותר יכולות לפעול בעולם הפיזי והנפשי. הוא אינו חסר אונים עוד, רמת החופש (האוטונומיה) שלו גדלה ככל שהוא רוכש לעצמו יותר מיומנויות, כישורים ויכולות, והאחריות של ההורים שוב אינה צריכה להיות טוטאלית. מעט מאוד מחקר נעשה בהקשר זה, אבל סביר להניח שככל שהילד משיג לעצמו יותר דרגות חופש, כך גדלה גם האחריות שלו כלפי עצמו. כשם שהחופש והאוטונומיה (היחסיים) אמורים לנטוע בילד תחושת ערך, גאווה וביטחון ("אני יכול לבד!"), כך גם האחריות כלפי עצמו אמורה לתת תוקף לתחושות אלו. אוטונומיה ואחריות לאוטונומיה אמורות להיות שני כוחות מקבילים התומכים זה בזה כדי להשיג עוד דרגות חופש ועוד אחריות לחופש זה. אני סובר ש"חוויית הקיום" משקפת את שיעור ההתאמה והשילוב שבין שני כוחות אלו.
למעשה, המונח "בגרות" מציין את הביטוי האופרטיבי-מעשי של שני הכוחות. אדם ייחשב לבוגר אם וכאשר הוא יבחר את דרכו בחיים על פי מה שמתאים לכישוריו, לאפשרויותיו, לאמונותיו וכו' (כלומר, יפעל באוטונומיה). העמידה מאחורי בחירותיו היא היא האחריות. הבעיה היא בכך שתהליך זה, שנראה כמתבקש וטבעי, אינו מתנהל בדרך הקצרה, הישרה והפשוטה, אלא משתבש ומתעקם בצורות רבות מאוד אצל כולנו. כל בוגר הוא ייחודי במקבץ השיבושים והתעתועים שצבר בימי חייו, שהרחיקו אותו מהתאמה בין נסיבות חייו, על דרגות החופש שהן מאפשרות, ובין החוויה שלו את קיומו. הסיבות לכך רבות מאוד ואי אפשר למצותן כאן. אציין שתיים שהן מרכזיות בעיניי: 1. חוויית הקיום ונסיבות החיים. 2. התקבעותה המוקדמת של חוויית הקיום.
חוויית הקיום ונסיבות החיים
- למספר רב של אנשים, בחברות מערביות מודרניות לפחות, יש אפשרות להביא לידי ביטוי את כישוריהם ובחירותיהם. רבים יכולים לרכוש מקצוע שהולם את יכולותיהם ונטיותיהם, לבחור איפה לגור, להקים משפחה עם בחירי לבם, לבחור את הנציגים המוערכים על ידם במערכת הציבורית וכו'. בחברות אלו יש גם יחידים רבים שאכן ממצים את החופש הרב שנסיבות חייהם מאפשרות. עם זאת, אצל אנשים רבים אין הרבה קשר בין דרגות החופש שיכלו להביא לידי מימוש ובין חוויית הקיום שלהם: דאגות, כעסים, תסכולים, שעמום, חוסר תכלית ודומיהם הם הכלל ולא היוצא מהכלל. כלומר, גם בין "בני המזל", שנסיבות חייהם מאפשרות להם חופש בחירה נרחב – אי-שביעות רצון ממה שהשיגו היא הדומיננטית. משהו כמעט תמיד חסר בחוויית הקיום של כל אחד מאיתנו – רבות ככל שיהיו דרגות החופש והנסיבות המקלות.
- הפסיכואנליזה הגיעה כבר לפני כמה עשרות שנים לתובנה שלילדות המוקדמת יש השפעה מכרעת על חיי הנפש הבוגרים. הבעיה היא שמעט מאוד ידוע על מה שמתרחש בנפש התינוקית. מהספרות המקצועית קשה לבנות תמונה מסודרת ועקבית על הקשר בין מה שמתרחש בנפש התינוקית לבין חיי הנפש הבוגרים. אביא כאן רק כמה תובנות ממחקרים שעשיתי בשנים האחרונות.
במישור הפיזיולוגי, מערכת החיסון מתחילה להיבנות כבר בחודשי ההיריון הראשונים וכשהתינוק נולד היא כבר מפותחת למדי. תפקידה הוא כפול: א. להבחין בין מה ששייך לגוף ובין מה שאינו שייך לו. ב. להחליט מה נכון לו לקבל מהחוץ ומה צריך להידחות בהיותו מזיק. לעומת המישור הפיזיולוגי, הרי שבמישור הנפשי – התינוק נולד חסר יכולת לגונן על עצמו מפני השפעות סביבתיות. כלומר, "מערכת החיסון הנפשית" מתחילה ללמוד את תפקידה רק אחרי הלידה.
מערכת זו פועלת על בסיס עקרונות הדומים לאלה של מערכת החיסון הפיזיולוגית: עליה ללמוד להבחין בין מה ששייך לה ובין מה שאינו שייך לה ולקבוע מה נכון ולא נכון להטמיע בנפש. בהעדר יכולת הבחנה כזו, הנפש התינוקית יוצאת לעולם כשהיא חשופה לגמרי ופועלת כמעין סיסמוגרף רגיש, שקולט כל מה שמתרחש בסביבה. התינוק חסר יכולת לחלוטין להבחין בין מה שמופנה כלפיו ובין מה שמתרחש סביבו ללא קשר אליו. התוצאה הבלתי נמנעת של מצב עניינים זה היא שבחודשים הראשונים חודרים לתוך הנפש התינוקית תכנים, תחושות ורגשות, שבחלקם הגדול אינם מופנים אליו כלל ואינם קשורים בו אך נרשמים ונחווים על ידו כשייכים אליו. תסכולים, כעסים, מרירות, חוסר סיפוק, חרדות, דיכאון של אחד מבני הזוג או של שניהם – כל אלה, גם אם אין להם כל קשר לתינוק, נטמעים בנפש התינוקית וצובעים את חוויית הקיום שלו. ההשלכות של חוויות קיום מוקדמות אלו עלולות ללוות אותנו כל החיים.
אחזור על דברים אלה מזווית נוספת: כל תינוק הוא חסר יכולת לייצר חיים נפשיים משלו ולהגן עליהם. הוא זקוק למישהו אחר, שירצה עבורו חיים נפשיים. זהו אולי הפרדוקס הראשוני והקשה ביותר שעמו מתמודדת הישות הנפשית של כל תינוק; כדי שתהיה לו לגיטימציה לחיים נפשיים אוטונומיים, הוא זקוק שמישהו אחר ירצה בכך. על ה"אחר" לקחת אחריות לרצון התינוק לחיים נפשיים משלו. זהו המאבק הנפשי הראשוני והחשוב ביותר שכל תינוק נאלץ להתמודד איתו. "לרצות" הוא עמדה נפשית אקטיבית, אבל בתחילת החיים "הרצון" אינו יכול להשלים את מהלכו בכוח עצמו בלבד: הוא זקוק שיטפחו אותו, יכבדו אותו, ייענו לו ויסייעו לו כדי שייחווה כצורך נפשי לגיטימי.
להטמעות של תכנים חיצוניים במערכת הנפשית התינוקית יש היבטים רבים שלא יימצא להם מקום כאן. אתמקד רק באופן שבו צובע נושא האחריות את חוויית הקיום בחיים המוקדמים ואת השלכות חוויית הקיום על חיי הנפש הבוגרים. כדי שהאחריות המוחלטת של ההורים לתינוקם תוכל לעבור בהדרגה אל התינוק-פעוט-ילד-נער ולהפוך אותו לאדם האחראי לעצמו, צריך להתקיים תנאי מוקדם ומהותי: יש צורך בהתאמה מוחלטת בין דרגות החופש לפעול בעולם ובין האחריות העצמית לדרגות אלה; בין שיעור האוטונומיה היחסית בכל שלב בהתפתחות הילד ובין יכולתו לשאת באחריות העצמית לכך. התאמה כזו אינה יכולה להתקיים אם הנפש התינוקית מטמיעה לתוכה תכנים הנחווים על ידה כעוינים ומאיימים. אין זה משנה עד כמה התינוק רצוי ואהוב, אם בסביבתו הקרובה הוא קולט אי-שביעות רצון ותחושות שליליות אחרות, שאותן הוא מייחס לעצמו: הוא חש לא אהוב, לא רצוי, לא טוב וכו'. מכאן גם שהוא ירגיש שאין מי שיהיה אחראי לו וידאג לו – שהוא אמור לדאוג לעצמו! האחריות לעצמו עוברת אליו הרבה יותר מוקדם ממה שתואם את גילו ואת יכולותיו.
אי שם במעמקי הנפש התינוקית, נרשם שעליו לדאוג לעצמו (בגילים שבהם אין שום אפשרות שהוא יוכל בפועל לעשות זאת). במצב זה האחריות לעצמו נרשמת כערך שלילי. אותו תינוק, גם כאדם בוגר, יתפוס את עצמו כמי שצריך להיות אחראי לעצמו מחוסר ברירה, שכן אין לכאורה מי שירצה אותו, שיהיה אכפת לו ממנו וידאג לו. כל זה מתרחש ברמות כל כך עמוקות, שגם כבוגרים אין לנו כמעט שום גישה ישירה אליהן.
הגרעין הקשה
הביטויים של תהליכי עומק אלה בחיים הבוגרים הם רבים מאוד: העדר חשק או כוח לעשות דברים למען עצמנו, משאלות שמישהו ידאג לנו, מתח, חרדה, דיכאון, תחושות של חוסר ערך, חוסר אונים ועוד ועוד. כך נוצרים הפערים הגדולים והעמוקים בין נסיבות החיים ודרגות החופש שהן מאפשרות ובין חוויית הקיום. יהיו נסיבות החיים מיטיבות ככל שיהיו – מבלי למצוא דרכים להתמודד עם חוויות קיום מוקדמות שהתקבעו, ה"חסר" ימשיך לצבוע את חוויית הקיום שלנו. כך גם נוצרים האופנים שבהם ננסה למסך את חוויות הקיום הקשות באמצעות מגוון עצום של פעולות ומעשים, שמנסים להעתיק את חוויות הקיום שלנו החוצה: כעסים, אלימות, אכזריות, רוע לשמו, הצורך לשלוט באנשים, התנשאות כלפי אחרים ועוד.
המציאות העולמית העכשווית – על אכזריותה וחוסר האחריות שלה כלפי הטבע ומצבו של כדור הארץ בכלל – היא תולדה ישירה של התפתחות שהתעקמה באינספור דרכים ושמונעת מהפרט להיות אחראי לחוויית הקיום של עצמו. בכל הנסיבות האחריות לחוויית הקיום של עצמנו היא בידינו – ובידינו בלבד. כבוגרים, אין מי שיכול לקחת אחריות לחוויית הקיום של מישהו אחר. אין זה משנה כמה אנחנו אהובים, מוערכים או חשובים בעיני עצמנו – חוויית הקיום של עצמנו הן בידינו אנו, ויש הרבה דרכים לשנות חוויית קיום שלילית גם בלי לפגוע באחרים ובעולם.
החיים עצמם, וליתר דיוק גרעין החיים הנפשיים, הם שעומדים מאחורי החופש והאחריות. אלה שני הכוחות שמעצבים את הפרט ואת הקהילה. הגרעין עצמו, אצל כל אחד מהכוחות, הוא המרכיב הנקי, הטהור והמואר ביותר של המישור הנפשי, אבל גם המרכיב הפגיע ביותר ולכן הוא מוגן על ידי הנפש עצמה בצורות כל כך מתוחכמות שלגביהן יש לנו מושג קלוש בלבד. לכן גם גרעין החיים הנפשיים אינו נגיש לחוויית הקיום הנפשית היומיומית שלנו. עם זאת, גם אם אין לנו דרך ישירה אליו וידיעה שמאפשרת לגרעין חיים זה לבטא את עצמו בצורה ישירה, ראוי לפחות שנדע כמה שיותר על עצם קיומו ונוכחותו בנו.
אסיים בשני משפטים מופלאים של פרנץ קפקא. כל יצירתו היא ניסיון נואש למצוא דרכים להגיע לאותה חוויית קיום נקייה וטהורה, הנמצאת בגרעין החיים הנפשיים של כל אחד מאיתנו. קפקא האמין שאותו גרעין אינו ניתן להריסה:
"להאמין משמע לשחרר את הבלתי-ניתן-להריסה שבך. או יותר נכון: לשחרר את עצמך. או יותר נכון: להיות בלתי-ניתן-להריסה. או יותר נכון: להיות"3. וכך הוא מתאר את אי-נגישותו של מרכיב זה: "אין אדם יכול לחיות בלי אמון תמידי במשהו בלתי-ניתן-להריסה שבו, אף כי הבלתי-ניתן-להריסה כמו גם האמון בו, עשויים להישאר נסתרים מפניו תמיד" (הדברים לקוחים מתוך רשימות שנמצאו בעזבנו של קפקא)4.
הערות
- ההשפעות ההדדיות המתקיימות בין הנפש האנושית ובין התרבות נידונות בסדרת מאמרים שפרסמתי באתר של פסיכולוגיה עברית תחת השם "פסיכואנליזה ותרבות: בין הגלוי לסמוי".
- למושג ה"אחריות" יש גם יש תפקיד מרכזי במערכות החוק והמשפט (האם פרט זה או אחר אחראי למעשיו או לא). מנקודת המבט שאפתח בהמשך, האחריות למעשים היא רק מרכיב אחד במכלול המשמעויות והמרכיבים של אחריות האדם לחייו.
- קפקא, פ. (1998), מחברות האוקטבו, עם עובד, תל אביב, עמ. 48
- שם, עמ. 50
