אהברה: בין העברה-חיובית להעברה-ארוטית
עיונים ב"הערות על אהבת-העברה" (פרויד, 1915/2002)
מאת נוגה אריאל-גלור
במאמרו של פרויד על הדינמיקה של ההעברה (פרויד, 2002א'. פורסם לראשונה ב-1912) מתוארים שני סוגים של העברה למטפל: הראשון הוא "העברה חיובית", המתייחס לרגשות מודעים של חיבה וידידות, הנובעים אמנם ממקורות ארוטיים, אך הוחלשו ו"טוהרו" עד שבאופן מודע יחסם לאובייקט נתפס כנטול חושניות; מנגד, ניצבת ה"העברה השלילית", אשר מייצרת עוינות מודעת וברורה לטיפול ולמטפל/ת. אך פרויד מתאר מצב נוסף, בו הגוון הארוטי בהעברה החיובית אינו מוחלש, והוא עוצמתי כל-כך עד שבכוחו להשתלט על הטיפול ולהוות בעצמו התנגדות אליו. על כך הוא מפרט במאמר שפרסם שלוש שנים מאוחר יותר, הערות על העברת-אהבה (פרויד, 2002ב'. פורסם לראשונה ב-1915). במאמר זה פרויד מפרט מצבים בהם קיימת התאהבות שאינה מזיקה לטיפול, כלומר אינה מהווה מעצור להצלחתו, וגם העברה בעלת גוון ארוטי מובהק, בה המטופלת תובעת מהמטפל שיספק את אהבתה תוך כדי שהיא "מפריזה בנכונות להתמסרות מינית" (ע' 123), ובכך למעשה מתנגדת לטיפול. במאמר זה הוא אינו קורא למצב זה "העברה-ארוטית" במפורש, ואינו מפריד בין סוגי ההעברה השונים. חשוב עם זאת לציין כי קיימים הבדלים בין תרגום מאמרו של פרויד לעברית על-ידי ערן רולניק (2002) ותרגומו של ג'יימס סטרייצ'י לאנגלית, בו סטרייצ'י משתמש במפורש בצמד המילים "העברה-ארוטית"1, צימוד שהשתרש והפך לדומיננטי בספרות הפסיכואנליטית יותר מאשר "אהבת-העברה" (Transference-love), כפי שניתן לראות בהשוואה בין מספרי תוצאות החיפוש אחר המושגים ב-(Psychoanalytic Electronic Publishing (PEP.
לדעתי, רצוי לעיין שוב בין סוגי ההעברה הכוללים מקורות אירוטיים שמתאר פרויד, כדי לבחון את מידת תרומתם/התנגדותם לטיפול, ולבחון אותם בראייה עכשווית. אני מציעה להתבונן עליהם כרצף הנע בין מידת עוצמתן של התחושות הארוטיות כלפי המטפל/ת: בצד אחד של הרצף קיימת החלשה של התשוקות הארוטיות כמתבטאת בחיבה וברגשות חיוביים כלפי המטפל/ת, ובצדה השני קיימת אהבת-העברה ארוטית במובהק, בה הרגשות הארוטיים צובעים את הטיפול ומפריעים למהלכו. במרכזו של הרצף קיימת העברה לה אני מציעה לקרוא אהברה, שמאופיינת במודעות להיבט הארוטי של ההתאהבות באופן שפותח צוהר למשאלותיו/ה המוקדמות של המטופל/ת ומאפשר את עיבודם, ומכאן גם התקדמות בטיפול.
ניתן לקרוא את מאמרו של פרויד מ-1915 כמתאר את התנועה על-גבי הרצף. העברת-אהבה מתחילה לדידו כהעברה חיובית – סימני החיבה שהופגנו בטיפול סייעו למטופל/ת לציית למטפל/ת, לקבל את הסבריו/ה, להבין את שאמר/ה ולהגיב באופן אינטליגנטי, אך בשלב כלשהו כל היכולות האלו נגוזו, הפכו לארוטיות במופגן, ומייצרות תובענות כלפי המטפל/ת לספק את אהבתו/ה. פרויד טוען כי שלב זה מתחיל בקביעות "דווקא בנקודת זמן שבה היה מקום לצפות ממנה (מהמטופלת) להודאה או להיזכרות בפרק מכאיב במיוחד ומודחק בסיפור חייה. ההתאהבות הייתה אפוא שרירה וקיימת אפוא מזמן, אך עתה החלה ההתנגדות לעשות בה שימוש כדי לעכב את המשך הטיפול, להסיט את העניין מהעבודה ולהביא במבוכה את הרופא האנליטיקאי" (פרויד, 2012ב', עמ' 122).
מידת הביניים, לה אני קוראת אהברה, היא המידה אותה פרויד רואה כרצויה, ומימושה תלוי ביחסו/ה של המטפל/ת אל גילוי אהבתו/ה של המטופל/ת, ולמעשה ביכולתו/ה של המטפל/ת להחזיק במידת ביניים משלו/ה: במקום לנוע בין קצוות רצף ההיענות לכמיהתה של המטופל/ת (פיתוי) או דיכוייה (התנזרות), על המטפל/ת לדבוק באחיזתו/ה באהבת-ההעברה "ולטפל בה כמצב לא מציאותי שיש לעבור דרכו במהלך הטיפול ולהתחקות אחר מקורותיו הלא-מודעים, ובכך לעזור להעלות את הנסתר ביותר בחיי האהבה של החולה אל התודעה ומכאן לתחום השליטה שלה" (שם, עמ' 125). הנחיותיו של פרויד למטפל/ת לנוכח תביעתו/ה הארוטית של המטופל/ת ידועות: עליו או עליה לשמור על התנזרות, שוויון-נפש2. עליו לזכור כי סיפוק תשוקתה של המטופלת הוא ניצחונה אך גם מפלתה; משאלה-פחד, משום שהיא מסמלת את הרצון בסיפוק אהבתה, לצד הכרה לא-מודעת בכך שסיפוקה על-ידי המטפל ימנע את סיפוקה האמתי על-ידי אובייקט מתאים יותר.
בקריאה עכשווית מתוך הפסיכואנליזה התייחסותית, ניתן לראות במאמר זה התייחסות להעברת-האהבה כדבר מה שנוצר במפגש בין השניים: הסיטואציה האנליטית מזמנת את ההתאהבות, אך היכולת לווסתה חלה על המטפל/ת מתוך האי-סימטריה האינהרנטית בטיפול. על המטפל/ת להיות אחראית על תהליך הקו-רגולציה, להחזיק בעמדת ביניים שתאפשר למטופל/ת להגיע לעמדת-ביניים משלו/ה, בה הטיפול יכול להתממש.
אך בתיאור אחר פרויד מתאר מצב בו שוויון-הנפש של המטפל/ת עלול להתערער בגלל תובענותו/ה של המטופל/ת לסיפוק אהבתו/ה. את ה'אשמה' במצב זה פרויד בוחר לתלות ב"סוג" האישה אליו משתייכות המטופלות במאמר. סוג זה של מטופלות הוא מגדיר כ"ילדות טבע, המסרבות להחליף את הגשמי ברוחני", ובקבוצה זו נוצר סוג של העברה המציב את הדיאדה הטיפולית במצב של קורבן-תוקפן (Benjamin, 2004), כלומר במילותיו של פרויד: "אצל נשים כאלה הברירה העומדת לפנינו היא להשיב להן אהבה, או ליטול על עצמנו את האיבה הקשה של האישה הדחויה (פרויד, 2012ב', עמ' 125). מהמאמר משתמע שאלו הן הנשים אצלן הארוטיזציה של היחסים הטיפוליים הופכת להתנגדות משום ש"היא מייצרת אפוא, התנגדות במסווה של התאהבות, ובתוך כך גם אינה מהססת להכניס את הרופא למלכוד, שכן אם יסרב לה, כפי שחובתו והבנתו מחייבות, תוכל לשחק את הדחויה ולחמוק מניסיונות הריפוי שלו, מתוך מרירות ותאוות נקם, בדיוק כפי שהיא עושה כעת מתוך התאהבות כביכול" (שם, עמ' 126). יחד עם זאת הוא מתאר כי היאזרות במידה מתאימה של סבלנות מצד המטפל, שימקד את עבודתו בחשיפה של בחירת-האובייקט הילדית והפנטזיות שנטוו סביבה, עוצמת ההעברה תשכך. כלומר בסופו של דבר, במידה בה תצליח המטפל/ת לאחוז בעצמו/ה במידת הביניים י/תווסת גם המטופל/ת בעקבות כן.
בבסיס ההבחנה בין "סוגי הנשים" נחה ההבחנה בין היכולת לסימבוליזציה לעומת הקונקרטיזציה של אהבת-ההעברה. אך הפרדתו של פרויד בין שתי "קבוצות" אלו נובעת מההנחה הקלאסית כי מה שמייצר את טיבה וגווניה של העברת-האהבה הוא הנתונים האישיים איתם מגיע/ה המטופל/ת לטיפול, ולא מה שנוצר בקשר הטיפולי בין המטפל/ת למטופל/ת. הספרות הפסיכואנליטית ההתייחסותית העכשווית מצליחה לשפוך אור על האופן בו ניתן להתמודד עם מצבים אלה בטיפול באופן שאינו מתייחס אליהם כהתנגדות לטיפול, אלא כסוג נוסף של התייחסותיות, בו קיימת קריסה למצב של twoness המייצר דיכוטומיה בין היבטים של קורבן-תוקפן, מנצח-נכנע, מספק ומונע (ראו Benjamin, 2018). דרך הסתכלות זו מסירה את האחריות ליציאה ממבויים-סתומים אלה מהמטופל/ת, שפרויד ראה אותו/ה כמי שכמעט אינו/ה כשיר/ה לאנליזה. האחריות מועברת אל המטפל/ת, ויכולתו/ה לווסת מצבים אלה כדי להחזיר את הטיפול לדרגת הביניים הרצויה, שתאפשר חקירה סימבולית של רגשות האהבה והארוטיקה מבלי לקרוס לקונקרטיזציה של המרחב האנליטי.
יכולת וויסות זו של המטפל תלויה בניצחונו במאבק בשלוש חזיתות: "בתוך עצמו, נגד הכוחות החותרים למשוך אותו אל מתחת לרמה האנליטית; מחוץ לאנליזה, נגד המתנגדים המערערים על המשמעות של הדחפים המיניים, ומונעים בעדו מלעשות בהם שימוש בטכניקה המדעית שלו; ובתוך האנליזה, נגד המטופלת שמתנהגת בהתחלה כמו המתנגדים, אך לאחר מכן מפגינה את עובדת שליטתם של הדחפים המיניים עליה וחותרת להפיל את הרופא ברשת תשוקתה המינית, נטולת הרסן החברתי" (פרויד, 2002ב', עמ' 128).
לסיכום, פרויד טוען כי התאהבות 'אמיתית' "הייתה מגבירה את שיתוף-הפעולה מצד המטופלת בטיפול, על-מנת לפתור את הבעיות במקרה שלה, ולו רק משום שהגבר שהיא מאוהבת בו תובע זאת ממנה. מטופלת כזו הייתה בוחרת ברצון בדרך של השלמת הטיפול כדי להעלות את ערכה בעיני הרופא ולהכשיר את עצמה למציאות שבה תמצא נטיית האהבה שלה את מקומה הראוי" (שם, עמ' 125-126). כלומר להתאהבות "אמיתית" עשויה להיות השפעה של "מתוך שלא לשמה בא לשמה", ובאופן פרדוקסלי, המטופלת המאוהבת באופן "אמיתי" תוותר על כך שאובייקט האהבה הנוכחי (המטפל/ת) יספק את צרכי ההתאהבות, על מנת למצוא אובייקט מותאם יותר בהמשך. זאת בדומה לפתרון המנגנון האדיפלי, בו הילד/ה מוותרת על סיפוק האהבה מההורה לטובת אובייקט אחר.
במובן הזה המטופל/ת לא תתבע באופן אלים את הסיפוק הארוטי מהמטפל/ת, אך תחושותיו/ה הארוטיות יהיו מודעות. לכן לא ניתן להתייחס לסוג כזה של העברה כ'העברה-חיובית' (כפי שפרויד תיאר אותה במאמרו מ-1912), משום שהיא אינה נושאת בתוכה רגשות חיבה המדוללים ממקורם הארוטי. יחד עם זאת, היעדר התביעה לסיפוק ארוטי מנטרלת את ההתייחסות אליה כהתנגדות לטיפול, משום שהיא תורמת להצלחתו. אני קוראת לסוג כזה של התאהבות "אהברה", משום שהוא מתאר את אזור הביניים שבין העברה-חיובית להעברה ארוטית.
מצב זה מתאפשר, משום שכפי שפרויד כותב: "נכון שהתאהבות זו מורכבת ממהדורות חדשות של קווי היכר ישנים, וחוזרת על תגובות ילדיות. אך זוהי המהות של כל התאהבות. אין התאהבות שאינה חוזרת על דפוסים מתקופת הילדות" (עמ' 126). כלומר בל לנו לראות את עצם ההתאהבות בטיפול כלא אמיתית, על-אף שהיא אינה מבוססת על היכרות עם טבעו/ה "האמיתי" של המטפל/ת, משום שלפי פרויד, כל התאהבות טומנת בחובה התנהגות אבנורמאלית שקיים בה יסוד פנטזמתי שלא עומד בהלימה מלאה למציאות.
אהברה היא אם כן דרגת ביניים בין העברה חיובית, הכוללת רגשות חיבה המנותקים ממקורם הארוטי, לבין העברה ארוטית, אשר כוללת בתוכה התנגדות לטיפול, שלדברי פרויד לא "היא שיצרה את האהבה הזאת, אלא היא נתקלת בה, עושה בה שימוש ומעצימה את הביטוי שלה" (עמ' 126). אהברה מסייעת לטיפול משום שהיא מכילה בתוכה את רגשות האהבה וההיקסמות המסייעים להמתיק את הקושי הבלתי-נמנע הטמון בתהליך הטיפולי, ומשום שהיא מאפשרת להכיל את הכמיהה להתמזגות יחד עם האבל על אי-היתכנותה.
הערות
1. ייתכן שסטרייצ'י, שתרגם את כתבי פרויד לאנגלית, מצא את המושג "העברה-ארוטית" במאמרו של פרויד על הדינמיקה של ההעברה (1912), בו השתמש בצמד המילים בגרמנית Erotische Übertragung. במאמר הנוכחי מ 1915 פרויד לא משתמש במושג הנ"ל אלא רק במושג Liebesübertragung, כלומר "אהבת-העברה".
נראה כי תרגומו של רולניק לעברית נאמן יותר לתוכן המילולי של מאמרו של פרויד, בעוד שסטרייצ'י ניסה להיות נאמן למה שפרש ככוונתו של פרויד, בהתבסס על השימוש שעשה במושג "העברה ארוטית" ממאמרו ב-1912, בו התייחס לסוג זה של העברה כהתנגדות.
2. פער נוסף בין תרגומו של רולניק לתרגומו של סטרייצ'י טמון בתרגום המילה בגרמנית Indifferenz, קור-רוח: רולניק כותב בהערת שוליים כי בעוד שסטרייצ'י תרגם מושג זה כ"נייטראליות" ובכך השריש את המושג ביחס לטכניקה הפסיכואנליטית, פרויד השתמש במקור במושג שוויון-נפש.
מקורות
Benjamin, J. (2004). Beyond doer and done-to: An intsersubjective view on thirdness. Psychoanalytic Quarterly, 25, 5–46.
Benjamin, J. (2018). Beyond doer and done to: Recognition theory, intersubjectivity and the third. New York NY: Routledge.
פרויד, ז', (2002א'). על הדינמיקה של ההעברה, ת"א: עם-עובד, עמ' 85-91. (פורסם לראשונה בשנת 1912).
פרויד, ז', (2002ב'). הערות על אהבת-העברה, ת"א: עם-עובד, עמ' 120-128). (פורסם לראשונה בשנת 1915).
