מה שנגמר ומה שנשאר: מחשבות בעקבות קריאה בספרה של מיה טבת דיין, "לאן שנצוף שם בית", על אבדן, היעדר, הפנמות ובית

מה שנגמר ומה שנשאר

מחשבות בעקבות קריאה בספרה של מיה טבת דיין, "לאן שנצוף שם בית", על אבדן, היעדר, הפנמות ובית – על שלל מובניו

מאת שירה פירר

אני רוצה מסחטה חשמלית

"[...] לָמָּה חַשְׁמַלִּית? מָה הַבְּעָיָה עִם רְגִילָה?

סָבְתָא שֶׁלִּי הַמֵּתָה שׁוֹאֶלֶת, כָּל הַחַיִּים

סָחַטְנוּ תַּפּוּזיִם בַּיָּדַיִם.

 

לָמָּה שֶׁהִיא תַּעֲבֹד קָשֶׁה אִם אֶפְשָׁר לְהָקֵל?

זֹאת אִמָּא שֶׁלִּי, מֵעוֹלַם הַמֵּתִים שֶׁלָּהּ.

 

אַתֶּן רַק מְחַפְּשׂוֹת עַל מָה לְהוֹצִיא כֶּסֶף, רוֹטֶנֶת

סָבָתִי. חַיִּים שְׁלֵמִים

וּמָוֶת שָׁלֵם וַעֲדַיִן מְחַנֶּכֶת אוֹתָנוּ [...]" ( עמ' 90)

מיה טבת דיין החלה לכתוב שירים בלילה שבו מתה אמה. ספר השירים הראשון של טבת דיין, שיצא ב-2015, "ויהי ערב ויהי תוהו", עסק רובו ככולו במות אמה ובתהליכים שעברה סביב האבדן, וככזה הוא קודר, נוקב, קשה לקריאה. הספר הנוכחי יוצא כשלוש שנים לאחר הראשון. אפשר לומר כי הספר עוסק במגוון רחב יותר של נושאים – זיכרונות ילדות, הורות, הגירה (טבת דיין ובני משפחתה מתגוררים כיום בקנדה), נשיות ועוד. יש בספר הומור ורכות; הוא פחות נוקב וטראגי מקודמו ובמבט ראשוני אפשר לומר שבמרחק הזמן הוא עוסק ב"עוד דברים חוץ מאבל". אני רוצה להציע שהספר לא "עזב" את נושא האבל, אלא מציע הסתכלות אחרת עליו – איך נראה אבל ממרחק של זמן. הספר מחולק לארבעה שערים, שקרויים על שם ארבע עונות השנה, והזמן, המתקדם עם קריאת הספר – העונות המתחלפות, השנים והעיסוק בפרספקטיבות של דורות שונים – נוכח בו מאוד, ועולות ממנו השאלות: איך נראית שיחה עם הדמות שאיבדנו – לא ממרחק כמה שבועות אלא ממרחק כמה שנים? איך מרגיש הכאב? איפה הנוכחות ואיפה ההיעדר? מה נגמר ומה נשאר?

יום פתוח לקראת פתיחת לימודי המחזור הרביעי של תכנית רוח אדם
שיערך בערב שני 16.12.2024 במשכננו בקרית אדם בלוד

מודל האבל הדו-מסלולי של פרופ' שמשון רובין (רובין, 1981) מציע שניתן להתבונן על תהליך האבל דרך שני מסלולים נפרדים, המקיימים ביניהם יחסים שונים תחת הגג של תהליך האבל. לצד בחינת ההיבט התפקודי של האבל (עד כמה האדם האבל מצליח לחיות את חייו באופן מסתגל) הוא מציע לבחון לאורך זמן את התמורות שמתרחשות בקשר עם הנפטר. רובין טוען שהקשר בין האבל ובין אהובו האבוד אינו עוצר ברגע המוות, אלא ממשיך להשתנות ולהתפתח. טענה אינטואיטיבית משהו, אבל כזו שלא נחקרה עד ליצירת המודל. על פי רובין, הקשר עצמו ממשיך להתפתח. הקשר שיש לאבל עם המת – חי, השיח חי. השיח הזה חי מאוד בספר הנוכחי, והדיאלוג שזור בספר לכל אורכו. לעתים הוא משעשע כמו בשיר הנ"ל, שבו שתי אימהות מתות מתווכחות עם טבת דיין על נחיצותה של מסחטה חשמלית. טבת דיין מספרת על השיר בדף הפייסבוק שלה: "מתי מתחילים לכתוב בהומור על המתים? אצלי זה קרה ערב אחד, אחרי מי יודע כמה שירי עצב, כששמעתי את אמא שלי אומרת לי לפתע: 'יאללה, מייקי, מספיק כבר לזיין את השכל'. היא קראה לי 'מייקי', והיא הייתה מתה אז כמעט ארבע שנים". לעתים השיח עוסק, באופן בלתי נמנע כמעט, במה שכבר לא יהיה; בבנותיה שאמה לא תכיר, בבחירות שיתקבלו בלעדיה, בדברים שלא ייאמרו:

"[...] אֲניִ שׁוֹאֶלֶת הַאִם רָאִית אֶת הַמַּפָּה הַמְּשֻׁבֶּצֶת

הַחֲדָשָׁה? אֶת אֲרוּחוֹת שִׁשִּׁי שֶׁלָּנוּ?

אֶת הַיְּעָרוֹת הַמְּטַפְּסִים עַל הָהָר?

אַתְּ עוֹנָה לִי: יַלְדָּה שֶׁלִּי" ("ושוב ינואר, מה הייתי מספרת לך עכשיו", עמ' 55)

ויש בשירים גם חזרה בלתי נמנעת אל העבר, אל הזמן המוגבל שהיה לטבת דיין עם אמה, שהיה ויש לכל אחד מאיתנו עם אהובינו, ומחשבות בדיעבד על כמות המילים המוגבלות והבלתי הפיכות שנאמרו שם, והמחשבות בדיעבד – מה יכול היה להיאמר אחרת? מה היה חייב לקרות כפי שקרה? איך משתנה ההבנה ממרחק של זמן ופרספקטיבה? טבת דיין נזכרת בשמלה שקיבלה במתנה מאמה:

"[...] בַּפֶּתֶק כָּתְבָה

'מַזּלָ טוֹב, יַלְדָּה שֶׁלִּי, בְּכָל דֶּרֶךְ שֶׁתִּבְחֲרִי'.

שָׁניִם עָבְרוּ עַד שֶׁהַמִּלִּים הִגּיִעוּ אֵלַי.

בְּאוֹתָם רְגָעִים, דּוֹחֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה לְתִיק הַגַּב

אֲניִ בְּטוּחָה שֶׁקָּרָאתִי:

'בּוֹאִי, הֲיִי יַלְדָּה שֶׁלִּי שׁוּב'" ("בואי", עמ' 17)

מהעונה הראשונה של "מחוברים" זכורה לי דמותה של נערה בת 17, שמדי פעם הייתה בוהה אל המצלמה בדרמטיות ותוהה: "מה עדיף – לאהוב ולאבד? או לא לאהוב בכלל?". אני זוכרת שחיבבתי אותה מאוד ושחשבתי אז שזו שאלה מאוד תואמת-גיל-17, שמשקפת את ההבנה המפציעה שקשרים הם בני חלוף. חשבתי שעולם היחסים שהיא על סיפו הולך לזמן לה – לצד התנסויות משמעותיות – הרבה כאבי לב ואולי גם את ההבנה שמאחורי השאלה – שאנחנו לא באמת בוחרים. לא לאהוב ולא לאבד. ממרחק של זמן אני מרגישה שזו הייתה מחשבה קצת מתנשאת, או מרוחקת, לחשוב שאלו "שאלות של מתבגרים". כיום, אני מוצאת את עצמי עסוקה באותם נושאים, כמטפלת וכאדם שנמצא בקשר עם אנשים, גם אם לא באותה דרמטיות וללא מצלמה. ועדיין, היכולת להתמסר לקשר שסופו פרידה כבר לא נראית לי דילמה מומצאת, או ככזו שרלוונטית רק לגיל 17.

אני חושבת על הסוגיה הזאת בהקשר של טיפול, דווקא כי במובן מסוים מדובר בהזמנה האולטימטיבית "לאהוב ולאבד". יש משהו מעט פרדוקסלי בהזמנה שלנו לטיפול. אנחנו מזמינים את המטופל לבוא ולייצר קשר אינטימי, עמוק ומשמעותי, מתוך ידיעה ברורה שלקשר הזה יש תאריך סיום. גם אם התאריך אינו ידוע לנו, הוא תמיד נוכח. בעצם ההזמנה טמון גם האבל. נכון, כוחו של התיאור הזה טוב לכל קשר אנושי שנקיים, משמעותי יותר ופחות. ועדיין, מדובר למעשה בהזמנה, בין השאר, לפרידה כואבת. לאבל. לדברים שהחיים מזמנים ויזמנו לנו בעל כורחנו, אבל למה לבחור בכך? להזמין לכך? אני נזכרת בהקשר הזה במחשבה שהייתה לי על הפחד הוויניקוטיאני מהתמוטטות. חשבתי שלצד הרעיון המאוד עוצמתי הזה, אנחנו בעצם אומרים שאנחנו מזמינים את המטופל לחוות אצלנו את הדבר הכי נורא שהוא יכול להעלות על דעתו. הדבר הזה, שהוא מנסה להימלט ממנו באימה כל חייו? אז כזה. וכן, אני מודעת לאפקט התרפויטי שבהזמנה ולהיגיון הכללי במבנה, ועדיין מרגישה שלפעמים אנחנו כל כך מתאהבים בסיפור, עד שאנחנו לא עוצרים לעמוד על מלוא המשמעות של התיאוריה הבאמת יפה הזאת. זו חתיכת הזמנה למטופלים, לחוות לראשונה את ההתמוטטות הכי מאיימת שלהם, וחתיכת אחריות לקחת על עצמנו, כמטפלים. וזו אחריות גדולה גם כן להזמין מטופל לחוויה כזאת ולקשר נפשי עמוק ומיטיב שיסתיים, לשאלות שתמיד יישארו פתוחות – ראית? את יודעת? את זוכרת? כשהודעתי למטופל בן 12 שאנחנו נאלץ לסיים את הטיפול, הוא מיד שאל: "אני אוכל לסמס לך כשאתגייס?".

קבוצת הדרכה למנחי קבוצות
ההדרכה מתקיימת בזום פעם בשבועיים. בימי שלישי 20:00-21:30

ההצדקה שאנחנו בדרך כלל נותנים לעצמנו סביב ההזמנה לפרידה הזאת היא הפנמות. אולי מאז שמלאני קליין הפנתה זרקור לעולם הפנטזיה כמוקד הטיפול, אנחנו פועלים מתוך האמונה שטיפול מיטיב בונה אצל המטופל דמויות מופנמות, מיטיבות, ואלו ימשיכו ללוות אותו (ובמובן מסוים גם אנחנו) אחרי לכתנו. האמת צריכה להיאמר: מדובר בפתרון חלקי (כמו כל הפתרונות בעולמנו החלקי אף הוא). גם דמות אם נפלאה שממשיכה ללוות את ילדיה באהבה והומור אחרי לכתה, כמו אמה של טבת דיין, אינה מכפרת על כאב אובדנה.

אז מה זה הפנמות? המשגה אפשרית אחת לסיפור הזה היא עצם הדיאלוגים האלו, שטבת דיין מנהלת בספר. הפנמות הן השיח שאנחנו מנהלים בתוכנו עם הדמויות המשמעותיות בחיינו, הנוכחות והנפקדות כאחד. הן הקולות שבאים לעזרתנו ברגעים דרמטיים יותר ופחות, כשאנחנו נאלצים לקבל החלטות גדולות וגם סתם, כשאנחנו מתלבטים בנוגע למסחטה חשמלית. על השיח המתמיד הזה שאנחנו מנהלים בתוכנו, אותו עולם פנטזיה, אומרת קליין שהוא אינו רק סיפור או תסריט. אלו המשקפיים שלנו לעולם. הקולות הטובים והטובים פחות שעונים לנו ברגעים משמעותיים הם האובייקטים שממלאים את העולם הרגשי שלנו. במובן מסוים – הם העולם, והיכולת לגייס אותם ולשמוע מהם טוב היא היכולת שלנו לחיות בעולם מיטיב, בעולם שהוא בעדנו. שחומל עלינו. שגאה בנו. שמפרגן לנו.

יהודה עמיחי כותב:

"[...] דלת חורקת:

זה לא מי שאני אוהב.

אבל בערבי חסד עדין מלא הרחוב

בממלאי מקום אב וממלאות מקום אם" ("אני עיף", עמ' 62)

היכולת למצוא את הקולות הטובים בעולם, גם לאחר פרידה, גם כשהדלת תיפתח והאדם שבאמת רצית שיבוא – לעולם לא ייכנס עוד דרך הדלת, ואין על זה נחמה. אבל הקשר הטוב קיים, ומאפשר לקשרים טובים אחרים לאכלס את העולם שלנו. מרשה לאחרים לנסות ולמלא מקום (שלא באמת יתמלא) – את מקומה של האם.

אצל ויניקוט, היכולת להיות לבד היא כזו שמסוגלת להתפתח רק לאחר הורות טובה של אם-סביבה. כלומר, באופן פרדוקסלי, היכולת להיות לבד היא למעשה היכולת לא להיות לבד גם כשאתה לבד, לשאת את האם המיטיבה בתוכך. בהיעדר הפנמות טובות, ה"לבד" הופך לבדידות איומה ומייסרת.

הספר של טבת דיין מלא בתים. אחרי קריאה בו אני מרגישה קצת מוצפת מכמות הבתים שבהם ביקרתי, וכעת הם גם קצת שלי, נופי נפש. השירים מלאים בצבעים וריחות, ואני מטיילת איתם בבית של סבתהּ, בקיבוץ, בבתים של חברי ילדותה, בבתים הרבים שעברה ובמקומות שביקרה בהם. לכל בית אופי ואור קצת אחרים, ובכולם הקירות ספוגים בזיכרונות. הספר עצמו מוקדש "להראל, האדמה והבית", ובשיר שנושא את השם "בית" טבת דיין שואלת: "אֵיזֶה רֵיחַ עָמַד בַּחֲדָרִים?" (ונדמה שריחות בתים ישנים ואהובים עולים באפו של כל קורא). השיר מסתיים בשורות:

"יָשַׁבְתִּי עַל בִּרְכֵּי אֲחֵרִים.

בִּטְנָם הָיְתָה לִי גַּב, זרְוֹעוֹתֵיהֶם — קִירוֹת.

הָיָה לִי בַּיִת עָשׂוּי בְּניֵ אָדָם" ("בית", עמ' 93)

במבט לאחור, מה שבאמת מאכלס בית הוא אנשים. מה שבאמת יוצר בית הוא קשרים. המקומות שהיו לנו בית מורכבים מהאנשים שהחזיקו אותנו בהם, לפעמים מילולית, לפעמים לא.

אז איך נראה קשר חי עם אימא מתה, חמש שנים אחרי מותה? בשיר מקסים ומרגש, שדווקא אינו עוסק באמה של טבת דיין, היא נזכרת באם של חברת ילדות. האם מביאה לה ולחברתה צלחת פירות לחדר,

"עוֹשָׂה אֶת מָה שֶׁאִימָּהוֹת אֲמוּרוֹת לַעֲשׂוֹת –

לְהַשְׁבִּיעַ אֶת הָרָעָב שֶׁלָּנו עוֹד לִפְנֵי שֶׁהִתְעוֹרֵר"

במובן מסוים, הפנמה טובה היא כזו שמאפשרת לעוד הפנמות להתקיים. במקום שבו הייתה אם טובה יש מקום לעוד דמויות אם להתקיים ולהיטיב, ובשיר, שכמו נכתב על הנושא, טבת דיין מסכמת:

קלינאי/ת תקשורת
אינדקס קלינאי תקשורת. קלינאית תקשורת מטפלת בלקויות בדיבור, בהגייה, בגמגום, בהבנה ובהבעה של שפה מדוברת

"מְסַפֶּרֶת לָנוּ בְּפֵרוֹת

אֶת הַסּוֹד הַשָּׁמוּר שֶׁל הָעוֹלָם —

שֶׁיִּשָּׁאֵר אִתָּנוּ גַּם בַּיָּמִים שֶׁבָּהֶם תִּשְׂרֹר חֲשֵׁכָה

כְּשֶׁכָּל הָאִמָּהוֹת יֵעָלְמוּ,

יְלָדֵינוּ יְשַׂחֲקוּ בְּחַדְרֵיהֶם,

וַאֲנַחְנוּ נשִָּׂא אֶת אֲלֻמּוֹת הָאוֹר –

 

סוֹד הַצּוּרוֹת הַחוֹזרְוֹת עַל עַצְמָן

שֶׁהוֹפְכוֹת אֶת הָעוֹלָם הַזּרָ הַזּהֶ לְבַיִת." ("סוד החוזרות על עצמן", עמ' 36)

היכולת לשרוד את הלבד, את הזרות של העולם הזה, טמונה ביכולת לא להיות לבד – בלבד; ביכולת לשאת את הבית על הגב, לשאת קערת פירות נדיבה בזיכרון, בלב, ועם הצידה הזו לדרך –לשאת בעצמנו את אלומות האור, ולהיות האם הזו עבור ילדנו שלנו. במובן הזה, אולי ההזמנה שלנו את המטופל לקשר היא בכלל לא פרדוקסלית, אולי זה בדיוק העניין. מדובר בהזמנה לאהוב ולאבד. ולהמשיך. הזמנה לחיים עצמם. הזמנה ליכולת לקחת קשר מיטיב ולהמשיך לשאת אותו. ולהיות פחות לבד, בלבד.

בשיר שנושא את שם הספר, בתמונת ראי מקסימה לאבדן של הספר הראשון, מתארת טבת דיין את בתה כשהיא שוכבת על בטנה-

"[...] לֹא מִזּמְַן יָצְאָה מֵהַבֶּטֶן הַזֹּאת,

נִפְלֶטֶת מִתּוֹךְ הַגַּלִּים.

 

עַכְשָׁו אֲניִ הַמָּצוֹף הָעֲנָק

וּבִתִּי יְשֵׁנָה עָלַי

אֲניִ הַצָּב, שֶׁעָלָיו מֻנָּח הַיְּקוּם

וְהַיְּקוּם הוּא בִּתִּי.

אֲניִ הַגּוּף הַגָּדוֹל, חֹמֶר וַעֲצָמוֹת

וּבִתִּי נוֹשֵׂאת רִבּוֹא חֲלוֹמוֹת.

 

מִתַּחְתֵּינוּ וּמִסְּבִיבֵנוּ

אוֹקְיָנוֹס מֵימֵי הָאַהֲבָה

וְאוֹר קָטָן בַּמִּסְדְּרוֹן מִחוּץ לַחֶדֶר

הוּא מִגְדַּלּוֹר

 

לְאָן שֶׁנָּצוּף שָׁם בַּיִת" ("לאן שנצוף", עמ' 82)

טבת דיין משווה עצמה לצב. הבית שלה הולך איתה. אימא שלה איתה, אמה של חברתה איתה, סבתה המתה משתכנעת לרגעים, מרוב אהבה, וקונה לה מסחטה חשמלית, וכל שושלת הנשים המפוארת הזו, שנמצאת בשריון הגב של המשוררת, חוברת לכדי מצוף שמסוגל לשאת את הדור הבא, היקום החדש המתהווה. כשהבית הזה נמצא בלב, לאן שיצופו שם בית.

מקורות

טבת דיין, מיה. "אני רוצה מסחטה חשמלית", "בואי", "סוד החוזרות על עצמן", "בית", "ושוב ינואר, מה הייתי מספרת לך עכשיו", "לאן שנצוף", מתוך: לאן שנצוף שם בית (2017), ירושלים: הוצאת ביאליק.

עמיחי, יהודה. "אני עיף", מתוך: שירי יהודה עמיחי, כרך ג' (2003), ירושלים: שוקן

Rubin, S. (1981). A Two-track Model of Bereavement: Theory and research. American Journal of Orthopsychiatry, 51(1), pp. 101-109.

https://www.facebook.com/mayatev​​​​​​​