רויטל שירי - הורוביץ
את מדמיינת
לגדול עם אמא נרקסיסטית - מסע בין תובנות
הוצאת בארניר
"באחת מהשיחות הלא פשוטות עם אמי היא צעקה לעברי: 'אבל את שלי'. זה היה כבר בשנות החמישים שלי, הייתי אישה בוגרת, והבנתי שאני ישות נפרדת ועצמאית. עצרתי לרגע, ומכיוון שלא רציתי להעליב אותה אמרתי: "אני לא שלך ולא של אף אחד, אני של עצמי." מאז היא חזרה על האמירה הזאת פעמים רבות, בכל פעם שחשה שאינני מבינה שאני צריכה להיות איתה, לעשות למענה או להיות לישות אחת עמה. קשה לתאר את הרגש שעולה בי בכל פעם שהיא אומרת משפט כזה".
בספרה את מדמיינת יוצאת הסופרת למסע של גילוי ותובנות, לאחר שהגיעה לנקודת שפל בחייה האישיים. כאשר היא מגלה שיש שם לרגשות שלה - "בת לאם נרקיסיסטית", היא קוראת כל ספרות אפשרית בנושא, ומתעדת את המסע האישי שלה. המסע שלה סוחף, מערבל ומלא בתובנות שייקחו אתכם למקומות שבהם, בניגוד לאגדות, אימהות הן לאו דווקא מעצימות ומגוננות. אימהות פגועות מגדלות לעיתים ילדות פגועות, אז איך שוברים את השרשרת הזאת?
רויטל שירי-הורוביץ, סופרת, בלוגרית ומשוררת, המכנה עצמה "כותבת סדרתית", כתבה את "בת עיראק", רומן היסטורי, שזכה בפרס עידוד מטעם מורשת יהדות בבל (2008); ספרה השני "להתראות בקרוב" עוסק במהגרים החצויים בין עולמות (2014). "את מדמיינת" הוא ספרה השלישי. שירי-הורוביץ נשואה ואם לארבעה בנים, חיה בסיאטל וחולמת בעברית. ספריה תורגמו לאנגלית ונמכרים ברחבי העולם.
לפניכם ההקדמה ושני פרקים מתוך הספר באדיבות המחברת וההוצאה לאור:
הקדמה:
אמא שבראש ואמא שבלב
כשאתם שומעים את המילה "אמא" אילו מחשבות זה מעורר אצלכם? או אצלכן? אצלי המילה אמא היא מילה מורכבת. אמא אמורה להיות חמה ומגוננת. היא חושבת תמיד על טובת ילדיה, גוזליה, הם תמיד לנגד עיניה. אז איך גדלתי עם אמא מסוג שונה? אמא שהיא קודמת לילדיה.
היום אני יכולה להבין מבחינה רציונאלית את ההתנהגות שלה, אך יש לי רגשות טעונים מאוד כלפיה. יש את אמא שבראש ויש את אמא שבלב, ובין שתיהן יש את רגשי האשם האין-סופיים. הכוונה ב"אמא שבראש ואמא שבלב" היא לתובנה שמשהו לא תקין, אנו הבנות מקבלות מסרים מבולבלים מאמא ("אמא שבראש"), ויש את "אמא שבלב", שהיא אמא שאוהבים, אבל מרגישים משהו מוזר באהבה שלה כלפינו. אבל אני מקדימה מוקדם למאוחר, לאט לאט.
יש הרבה משפטים המבטאים את חשיבות האם בתרבות שלנו, ביניהם: "אמא יש רק אחת", "אין כמו אמא" ועוד. בכלל נושא האימהות בעולמנו עדיין נחשב לטאבו, ואם בנות אומרות משהו שניתפס כשלילי הן זוכות לתגובות: "בטח לא הבנת נכון את אמא שלך", "זה לא יכול להיות, אמא אוהבת תמיד את ילדיה," ואף משפטים איומים כגון: "אמא שלך עשתה עבורך הכול, איך את מעיזה לדבר עליה ככה?" משפטים כאלה גורמים לבנות לאימהות נרקיסיסטיות, שלא בטוחות בעצמן ממילא, וחושבות שמשהו לא תקין בתפיסת עולמן, להרגיש שמשהו פגום אצלן.
הספר הזה נכתב בדם לבי, תוך כדי מלחמה פנימית ברגשי האשם, בחששות שלא לפגוע בה, ובידיעה ברורה שאני מעמידה את עצמי בחזית. אין לי ספק שיש בספר הזה שבירה של מיתוס האימהות, ועם זאת אני ככותבת רוצה לבוא אל הבנות הללו ולומר להן בגילוי לב: "זה לא אתן, אלו האימהות שלכן."
יש אימהות לא אמפטיות (זאת הפרעה רגשית), יש גם אימהות שמתחרות בבנות שלהן, אימהות שמקנאות בבנות שלהן, ולא, זה אפילו לא אשמת האימהות, כי הן גדלו עם אימהות כאלה בדרך כלל ולא זכו בעצמן לאהבה, ולכן הן עצמן מוגבלות במה שהן יכולות להעניק. צריך לומר את הדברים הללו בגלוי ולא לטאטא אותם מתחת לשטיח.
הספר הזה נכתב כדי לדבר על אימהות נרקיסיסטיות ועל בנות לאימהות כאלה. הספר בא לעזור לבנות הללו להבין שהן בסדר, שמה שהן מרגישות וחוות כל השנים הוא אמתי, ושיש נשים נוספות שחוו וחוות את אותם הרגשות, הן לא חריגות, והן אינן לבדן.
מטרתו של הספר היא לחלוק את החוויה שלי, ולשתף בתובנות שליקטתי לאורך השנים ממאמרים ומהטיפול שעברתי. אינני מתיימרת לכתוב ספר פסיכולוגי, אין לי כל הכשרה לזה. אני מתכוונת להציג את הסיפור שלי בלבד, בתקווה שיעזור לאחרות כמוני.
חלק ראשון: על בושה ודמיון - לגדול כבת לאם נרקיסיסטית
פרק ראשון: מהו נרקיסיזם?
מקור השם נרקיסיזם הוא בנרקיסוס, דמות מן המיתולוגיה היוונית. דמות יפיפייה שזכתה לאהבה מגברים ומנשים אך לא התאהבה באף אחד, ובסופו של דבר, התאהבה בבבואתה. אנשים בעלי הפרעה נרקיסיסטית אינם מסוגלים לראות את האחר ולגלות אמפתיה כלפיו. מבחינתם על העולם לשרת את מטרותיהם. הם אינם יכולים להבין את כאבו של האחר, והם שמים עצמם במרכז בכל מחיר – במקרה שלי הכוונה היא שאם קורה משהו בחיים שלי, הוא איננו רלוונטי אם איננו משרת אינטרס של אמי.
מהי אם נרקיסיסטית?
אימהות נרקיסיסטיות גדלו בדרך כלל עם אימהות נרקיסיסטיות בעצמן. ההפרעה הזאת לא הגיעה משום מקום אלא התפתחה במשך שנים רבות. הן לא למדו אחרת, ולא השכילו לגדל את בנותיהן בדרך אחרת. נרקיסיסטיות נחשבת להפרעה גבולית, לא למחלת נפש, הפרעה שמשמעותה היא שהעולם הוא חלק מאותה אישה, וכל מטרתו הוא לשרת אותה. ילדיה של אישה כזאת לא קיימים כישות נפרדת, הם חלק ממנה, ולכן יש לה זכות מלאה להפעילם, ולכוון אותם לקיום צרכיה שלה, בלעדיה, אין להם קיום גם כן.
באחת מהשיחות הלא פשוטות עם אמי היא צעקה לעברי "אבל את שלי". זה היה כבר בשנות החמישים שלי. הייתי כבר אישה בוגרת, והבנתי שאני ישות נפרדת ועצמאית. עצרתי לרגע, ומכיוון שלא רציתי להעליב אותה אמרתי: "אני לא שלך ולא של אף אחד, אני של עצמי". נשמע אולי ילדותי, אבל גם פה, כמו בשיחות רבות בינינו, הקפדתי להניח קו מפריד כדי לשמור עלינו כעל שתי ישויות נפרדות ועצמאיות. מאז היא חזרה על האמירה הזאת פעמים רבות, בכל פעם שחשה שאינני מבינה שאני צריכה להיות איתה, לעשות עבורה או להיות לישות אחת. קשה לתאר את הרגש שעולה בי בכל פעם שהיא אומרת משפט כזה.
אינני רכוש של אף אחד, אני לא שלה, אני אדם עם רגשות, רצונות, חלומות, שאין לאמא שלי דבר וחצי דבר בהם. אז איך זה "שאני שלה?"
אמי מעולם לא הניחה קו מפריד בינינו, מלבד כשפגעה והעליבה. אז התייצבה נגדי אבל מלבד זאת לא הייתה לה בעיה לחטט בארונות ביתי, בחדר השינה שלי, לקחת בגדים שבהם חשקה נפשה. אם אני שלה, אז כל מה ששלי שייך לה. אין הפרדה! אני היא, והיא אני, ומה ששלי שייך לה. חוסר בגבולות הוא מהבעיות הקשות ביותר שבין אימהות נרקיסיסטיות ובנותיהן.
זיכרונות מכוננים
זיכרונות הם רקמה עדינה של רגעים שבנו אותנו והפכו אותנו למי שאנחנו היום. זיכרונות מכוננים הם זיכרונות שמטביעים בנו משהו שהולך אתנו לאורך החיים. כל אחד ואחת מאתנו גדל באווירה מסוימת במשפחה מסוימת, והחוויות שאנו עוברים במהלך חיינו משפיעות על מי שאנחנו היום. כל אחד מאתנו גדל באופן שונה. אני גדלתי כבת בכורה להורי, ואחרי נולדו בן ובת. אני זוכרת ילדות לא צפויה, עם אמא לא צפויה ואבא שהיה נוכח-נפקד.
אחד מהזיכרונות המכוננים שלי הוא מיום הכיפורים בביתם של סבי וסבתי בלוד. אני בת שש או שבע. אמא החליטה שאני צריכה לצום עד שעות הבוקר כי אני כבר ילדה גדולה. לא עברה שעה ארוכה ואני כבר רעבה וצמאה, אני רוצה להפסיק אבל אמא כועסת, כל כך כועסת. היא משתמשת במילים מעליבות, במילים משפילות: "את לא יכולה לרסן את עצמך? רק עכשיו גמרת לאכול, תסתמי את הפה ולכי לישון". אני כל כך נעלבת, ומנסה להשקיט את הרעב. סבתא שלי רואה זאת, לוקחת אותי בשקט לחדר השינה שלה ונותנת לי לאכול סמבוסק. זה משקיט את הרעב ואני יכולה להירדם.
אמא הייתה אלופה בלהקסים אותנו. היא ידעה "לעשות קסמים" ולדאוג שהמיטה שלנו תהיה מוצעת כשנשוב מביתם של סבא וסבתא במוצאי שבת. היא הייתה מלאה באנרגיות של עשייה, ואנחנו זכינו לחוויות ייחודיות - לקום בבוקר ולנסוע ברכבת לנתניה, סתם ככה, ללא סיבה מיוחדת. לערוך פיקניק תחת עצי האקליפטוס ולשוב הביתה. אמא של חוויות לא צפויות, אף פעם לא צפויות, לטוב ולרע. אמא הייתה המלכה שלנו, היא ידעה הכול הכי טוב בעולם.
אני בטוחה שלא אמרתי את הדבר הנכון בזמן הנכון, התגובה היא משיכה שלי בידיים והשלכתי על הרצפה הקרה. "אני לא אמא שלך, אני לא רוצה לראות את הפרצוף שלך, לכי מפה..." זה לא היה משהו חד פעמי, זה חזר על עצמו פעמים רבות, לא רק כלפי, גם כלפי האחים שלי. התנועה הזאת והמילים האלה מכאיבות לי עד היום כאילו נעצו סכין בלבי. כאם בעצמי, לעולם לא אבין את התנועה הזאת ואת ההרחקה הזאת. ילד הוא לא חפץ, לא משליכים אותו, לא באופן פיזי ולא באופן רגשי.
במשך שנים ארוכות היו בי כעסים עצומים. תמיד הרגשתי שאמא שלי רוצה לשלוט בי ובמה ששייך לי, בצורה מניפולטיבית, ובתואנה שזוהי אהבת אם. את השתלטנות תירצתי לעצמי כאהבת אם וכאכפתיות. לא הייתי מסוגלת להתבונן באופן קר ולראות את האמת הכואבת: אמי ניכסה אותי לעצמה כשהתאים לה, ובעטה אותי אל העולם כשלא תאמתי את ציפיותיה.
מסרים סותרים ומבלבלים
באינטואיציה שלי הבנתי שמשהו לא תקין, אך לא ידעתי להניח את האצבע על המקום המדויק. מצד אחד משדרים לך שאת לעולם לא תהיי ראויה לאהבה, ומצד שני אומרים דברים שנשמעים כמו משהו שדומה לאהבה. כילדה זה בלבל אותי מאוד. ילדות לאימהות נרקיסיסטיות חוות חוויות שבנות לאימהות שאינן כאלה לא תוכלנה להבין. הרי אמא אמורה להיות מלאת אהבה ללא תנאי, מגינה, מפרגנת, תומכת ועוזרת. אמא לא אמורה להיות מניפולטיבית, פוגענית, מערערת במקום לייצב, מחלישה במקום לחזק, נוטשת רגשית. ילדות לאימהות נרקיסיסטיות גדלות בתחושה מעורערת - הן לא ממש יודעות אם מה שנאמר להן הוא אמתי או שזאת שוב מניפולציה. מה נכון ומה לא? ומאיפה תגיע הפוגעניות של אמא? נוצר מצב שבו גדלים בתחושה של חוסר יציבות.
גם אימהות נרקיסיסטיות, האימהות שלנו, עשו כמיטב יכולתן, אין לי ספק, אבל יכולתן הייתה מבחינתנו, הבנות, מוגבלת ותוצאותיה קשות. קשה ומורכב עוד יותר עבורנו היה להפוך לאימהות.
מה זו אהבה?
איך מעניקים אהבה? איך לומדים להיות קשובה לילדיך אם לא היו קשובים אליך בילדותך? מהי אהבת אם? ומהי אהבה זוגית? איך יודעים כשאוהבים? איך יודעים שמישהו אכן אוהב אותנו חזרה ללא כל תנאים, רק כיוון שאנחנו אנחנו? כל אלו הן שאלות שבהן יעסוק הספר ואני מחפשת להן תשובה עד היום.
אני כבר בת למעלה מחמישים, ועדיין קשה לי לפעמים להאמין שיש מישהו שאוהב אותי ככה סתם, רק כיוון שאני, אני. אני מגדירה אהבה כנתינה, כרצון לתת ולשמח מישהו אחר, ללא תמורה. קוראים לזה "אהבת חינם" – מילים כל כך פשוטות ומאחוריהן עולם ומלואו.
בנות לאימהות נרקיסיסטיות לא מרגישות ראויות לאהבה, וגם לא ממש מאמינות לבני הזוג שלהן, ואפילו לילדיהם שהם באמת אוהבים אותם ככה סתם בלי לבקש תמורה.
נדמה לי שזה לב הבעיה בחייהן של בנות אלו. מהי באמת אהבה? האם אנחנו אכן ראויות לאהבה? ואיך אנחנו אוהבות את הקרובים אלינו?
בתור אם צעירה חשתי אהבה רבה לילדי שהתבטאה מבחינתי ברצון לגונן עליהם, ולנסות לצפות כמה צעדים קדימה כדי להבחין במה שהם יזדקקו לו. מעבר לזה, היה לי פחד בלתי מוסבר "לפספס משהו" מבחינה בריאותית, מבחינה רגשית. לא הבנתי שבעצם אני מתכוונת להקשבה. הקשבה אמתית. הקשבה לצרכים רגשיים, הקשבה לצרכים פיזיים. הפחד הזה היה למוטו בחינוך ובגידול ארבעת בניי.
הפחד הזה שלא אראה ולא אבחין בבעיה כלשהי, פיזית ורגשית, שאתעלם בלי להתכוון, שלא אהיה אמפטית, שלא אהיה שם בשבילם כשהם יזדקקו לי. הפחד הזה חוזר אלי מדי יום. אני עורכת מעין "ספירת מלאי" כדי לוודא שהכול בסדר. גם אצל אלו שנמצאים כבר מחוץ לבית, שאינם זקוקים לעזרה, גם אצלם אני חוזרת ובודקת שלא פספסתי דבר. חשבתי תמיד שזה משהו שקיים אצל כל האימהות, היום אני מבינה שלא כל אם חווה חוויה כזאת, נראה שאני החריגה.
מי שלא חווה הזנחה רגשית יתקשה להבין את ההתנהגות הזאת. כיום לאחר שכבר קראתי, טיפלתי בעצמי ועברתי תהליך של אבל, הכרה וקבלה, אני יכולה לומר שהצורך הזה לגונן, לטפל, להיות קשוב לצרכים, הוא דבר שמבחינה מסוימת רודף אותי. אני חוששת תמיד מפני נרקיסיזם, תמיד אפחד שזה ידבק בי באיזו שהיא צורה. היסודות הללו קיימים בי, ואם לא אהיה חזקה מספיק כדי לשבור את השושלת הזאת, אעביר אותה הלאה לילדיי, בדיוק באותה הדרך שבה קיבלתי אותה מאמי, ושהיא בתורה קיבלה אותה מאמה.
שושלת של אימהות נרקיסיסטיות
סבתי לא ידעה לאהוב, וגם אמי לא. סבתי הייתה אישה חכמה שידעה לנתב אנשים לצרכיה. היא נולדה בעיראק כבת הראשונה ששרדה אחר אובדנם של כמה תינוקות. היא הייתה בבת עינו של אביה. מבחינתו הייתה סגנו של אלוהים, מלכה, ישות עליונה. הוא עשה הכול למענה וסגד לה. היא הייתה אחת מהבנות הבודדות שלמדו קרוא וכתוב בתחילת המאה העשרים בעיראק.
סבתי סיפרה לי פעמים רבות על אביה, ולעומת זאת הסתירה את הקשר שלה עם אמה. לא פעם סיפרה כי אמה הייתה טיפשה ולא עניינה אותה. היא למעשה לקחה את מקומה של האם והייתה לרעייתו האפלטונית של אביה: היא הייתה לבתו, לרעייתו ולאשת סודו. הוא התייעץ עמה, ונתן לה ככל שיכול היה. אני בטוחה שלא חשב לרגע כי הוא מגדל מפלצת קטנה שחושבת שהכול מגיע לה ושהעולם סובב רק סביבה.
סבתי נישאה לסבי שגדל ללא אב. אביו יצא להילחם במלחמת העולם הראשונה ושב אחרי שנים רבות, שבר כלי. בכל אותן השנים, פרנסה האם את המשפחה הקטנה שלה, כאשר סבי, בנה הבכור, לצדה (על השנים הללו כתבתי בספרי "בת-עיראק"1). כאשר הגיעה זמנה להינשא, נישאה סבתי לסבי שידע להעניק לה את כל אשר נזקקה לו. סבי נשא את סבתי על כפיים, וקיבל על עצמו דברים שלא היו אופייניים לגברים בתקופה ההיא. הכול היה בסדר כל עוד חיו בעיראק, אך משעלו ארצה, וסבי לא מסוגל היה לספק עוד את צרכיה של מלכתו, הפנתה סבתי את גבה אליו והסיתה את ילדיהם נגדו.
היא הפכה את בנה הבכור לספק צרכיה והוא כבר דאג לסחוף אחריו את כל יתר אחיו. היא ישבה בבית והם פרנסו, ניקו, כיבסו ועשו כל עבודה אפשרית כדי לרצות את מלכתם, אשר דאגה לקשט את הארמון (בית קטנטן, ולפני כן אוהל במעברה), לצאת לחופשות מפנקות, ללכת למכוני יופי ועוד, בעוד ילדיה, מפרנסים, מנקים ומכבסים. ילדיה אפילו לא חשבו שיש כאן משהו חריג, הרי "אולפו" להתנהג בצייתנות לאמם. יעברו שנים ארוכות כאלה של סגידה, עד למותו של סבי.
רק לאחר מותו של סבי הגיעה ההתפכחות של ילדיו, אך היא הגיעה מאוחר מדי. סבי לא זכה לקבל אהבה מילדיו. הוא קיבל אותה במשורה מנכדיו, ביניהם אני, שהקשבתי למה שאמר, נהניתי והייתי גאה בסבי החכם והטוב. סבי השפיע עלי כל כך, בלי אפילו להיות ממש נוכח בחיי.
את האהבה לדת, לתפילות ולפירושם של פסוקים קיבלתי ממנו. אינני אורתודוקסית אלא יהודייה קונסרבטיבית. אינני מבקרת בבית הכנסת כפי שהוא ביקר באדיקות, אך שורשי, בזכותו, הם עמוקים ואיתנים.
גם באי השמעת קולו, השפיע סבי עלי, וזכורה לי שמחת החיים האדירה שלו, ומילות השבח לאל שאמר ללא קשר לחיים שחי. סבי היה איש של עבודה ותורה. עד לשנת חייו האחרונה, שבה חלה, עבד בתל-אביב. הוא וסבתי התגוררו באחת השכונות של לוד. הוא היה קם השכם בבוקר לעבודת הבורא ואחר כך נסע בשני אוטובוסים מדי יום לעבודה, עד לגיל שבעים ושש. הוא דאג לחגוג כל חג ושבת, גם כאשר שיתפו בני המשפחה פעולה וגם כאשר לא עשו זאת. בבית הכנסת ביקרתי בזכותו, מכיוון שאבי היה אתאיסט. אבי כיבד את סבי והלך עמו לבית הכנסת מדי פעם, אך גם כשלא הלך, התלוויתי מדי פעם לסבי. זכורה לי שיחה אחת בסמוך למותו, כאשר פירש עבורי פסוקים מהתנ"ך. "רוח שוברת סלעים," הוא אמר לי, "את יודעת מה משמעות הפסוק הזה?" ברור שלא ידעתי. "רוח," הוא אמר, "היא רוח האלוקים, והיא שוברת את סוריה, לבנון, עיראק, ירדן ומצרים". הוא אמר את הדברים לאחר מלחמת יום הכיפורים. ככה אמר סבא שלי האהוב, ועד היום, אני זוכרת את הזמן הזה שישבתי לצדו ושוחחנו ועד כמה התרשמתי מחוכמתו ומהידע שהפגין. אני חושבת שהייתי אז בת תשע אבל יש דברים שלא שוכחים, ושהולכים אתנו לעולם.
אמי גדלה עם אם נרקיסיסטית, ולא עברה תהליך של צמיחה אלא נשארה פגועה ופוגענית. היא העתיקה את האימהות שלה מאמה, ולצערי גם את הזוגיות. היא לא השכילה לבנות זוגיות מכבדת ואוהבת. לזכותה יאמר שרוב הזמן לא הסיתה אותנו, ילדיה, נגד אבינו, אך גם לא לימדה אותנו לאהוב ולכבד אותו, ולמרות זאת, לכל אחד מאתנו, גם לאחי וגם לאחותי היה קשר של אהבה אליו.
אצלי האהבה הייתה טבולה בחמלה וברחמים כלפי חולשתו ואוזלת ידו, אינני יכולה לדבר בשמם של אחיי. מעניין לראות שאין לנו משקעים נגדו, לא לי ולא לאחיי, כפי הנראה כל אחד מאתנו סלח לו בדרכו על שלא ממש תיפקד כאב. בעצם מעולם לא היו לנו ציפיות ממנו, כך חינכה אותנו אמי, היא הראש והוא אפילו לא הצוואר.
בסופו של דבר ואחרי התובנות הרבות שלי בנוגע לשושלת של אימהות נרקיסיסטיות, הפחד הנורא ביותר שלי ברגע שהבנתי מה קורה, היה להמשיך את השושלת. אני מודעת מאוד לנושא הזה, ומתארת לעצמי שבנות כמוני לאימהות נרקיסיסטיות מרגישות דבר דומה.
מאפיינים של אימהות נרקיסיסטיות, בנותיהן והקשר ביניהן
בספרה "האם אי פעם אהיה טובה מספיק?" ד"ר קריל מקברייד2, מציגה טיפוסים של אימהות נרקיסיסטיות, ומדגישה את מאפייני הבנות לאימהות אלה:
1. את מנסה באופן קבוע לזכות באהבתה של אמך, בתשומת לבה, באישור שלה למי שאת, אך לא מצליחה – אימהות נרקיסיסטיות מתקשות לקבל את בנותיהן כפי שהן, ולכן הן מבקרות אותן באופן תמידי. אמא שלי אמרה לי עשרות פעמים שאני שמנה. כשיצאנו לקניות ומדדתי בגד היא הביטה בי בגועל ואמרה: "אי אפשר כבר עם הגוף שלך. את חייבת לעשות אתו משהו."
בכל מקום שבו היה מקום לשבח הייתה ביקורת, אם ההצלחה שלי לא הייתה ההצלחה שלה, היא לא הייתה רלוונטית, כלומר לא חשובה, לא משמעותית עד לא קיימת. היו מקרים רבים שבהם הצלחות שלי שלא זכו לשום ציון, מסיבות שלי שהפכו להיות שלה או שמעולם לא התקיימו, חגיגות ימי הולדת שלא נחגגו ועוד.
2. אמא שלך מדגישה את "איך זה נראה?", הרבה יותר מאשר את "איך את מרגישה?" – לאמא שלי היה תמיד חשוב להיראות נפלא כלפי חוץ. ממש לא היה חשוב איך הרגישה באמת, העיקר שנראתה נפלא. אני במגושמות שלי (האם בכלל הייתי מגושמת?) נראיתי לה כנטע זר. ולכן ציינה פעמים רבות שאני דומה למשפחתו של אבי. היא אמרה לי שלא כל אחד צריך לראות איך אני מרגישה באמת, כלפי חוץ הכול צריך להראות טוב. "לא כל אחד צריך לראות שלא מתחשק לך לבוא, שאין לך מצב רוח טוב." החיים הם הצגה אחת גדולה ואת שחקן המשנה לשחקנית הראשית – הרי היא אמא שלי.
3. אמך מקנאת בך – אימהות בדרך כלל ירצו להתגאות בבנותיהן, אך אימהות נרקיסיסטיות רואות בבנותיהן מקור לתחרות. בכל פעם שאת מקבלת תשומת לב, תזכי לכעס או לעונש או לניסיון להעביר את תשומת הלב אליה. כשמלאו לי שתיים עשרה אמא ארגנה אירוע "לכבודי". שכלל מוזיקה שלא הייתה לרוחי, כשאמא שלי רוקדת במרכז ואני משחקת עם בני הדודים שלי בחדר נפרד. לא היה באירוע הזה דבר שהיה שלי מלבד הכותרת. בבר המצווה של בני הרביעי אמי לא הייתה נוכחת. לא ממש נעצבתי על כך, כי ידעתי שברגע שהיא תשתתף באירוע, תופנה תשומת הלב מבני, מאחיו ומהוריו אליה.
4. אמא שלך לא מכבדת את העצמיות שלך או את העצמאות שלך, בעיקר אם זה מנוגד לצרכיה או מאיים עליה באיזו שהיא דרך – כשעזבתי את הבית ועברתי לגור עם בן זוגי, אמא שלי כעסה, וצעקה: "שהחבר שלי יזרוק אותי ואף אחד לא יסתכל עלי אחרי זה". היא גם לא שכחה לציין את הדבר הבא: "איך זה יכול להיות שהבת שלי תעבור לגור עם חבר, אחרי שאני אמרתי לאחותי שהחברה של הבן שלה היא מופקרת כי היא גרה אתו?" כשהתגייסתי לצבא יצאתי לנח"ל. בחודשים הראשונים אמא שלי "החרימה" אותי, ניסתה להסיט נגדי ולנסות ולהכריח אותי לחזור הביתה. במשך שנתיים תמימות, בכל שיחת טלפון, התחננה אמא שלי שאשוב הביתה.
5. במשפחה שלך כל דבר קשור באמא שלך – כשאני מתקשרת לאמי ושואלת מה נשמע, היא מתחילה לספר לי בפירוט רב על היום שלה, על החיים שלה, על הרגשות שלה ועל הרצונות והמחשבות שלה. לקראת סוף השיחה היא נזכרת לשאול, ומה שלומך? ושלום הילדים? זאת רק דוגמה אחת, יש עוד המון. בסופו של דבר, כל דבר מתחיל ומסתיים בה.
6. אמא שלך אינה מסוגלת לגלות אמפתיה – בנות כאלה בטוחות כשהן גדלות, שהרגשות שלהן אינם חשובים, יותר מזה, ישנה הדחקה והרחקה של רגשות. עד היום אני שואלת את עצמי איך אני מרגישה בנוגע למשהו. בדרך כלל אם יש לי רגש חזק מאוד אני מרגישה אותו בבטן. לוקח לי זמן רב להבין את הרגש הזה אבל אני מרשה לעצמי להרגיש, מה שלא עשיתי קודם לכן. שנים רבות הדחקתי, כדי שהרגשות שלי לא יהוו מקור לפגיעה בי. היה הרבה יותר קל לא להרגיש מאשר להתמודד עם עלבונות.
7. אמא שלך לא מסוגלת להתמודד עם רגשותיה – אמא שלי האשימה את כולם בכל דבר. המצב הכלכלי היה אשמתו של אבי הלא יוצלח. אם שאלתי אותה מדוע התנהגה אלי בצורה לא נעימה, היא טענה שאני "מדמיינת". אני מעוותת את מה שבאמת התרחש, ושהיא לא השתמשה במילים שציינתי שהשתמשה בהן. בכלל נושא ה"דמיון" שלי היה נושא שבו התנגחה בי פעמים רבות. היה הרבה יותר קל לומר שאני "מדמיינת" מאשר להתמודד עם האשמה כלפיה.
8. אמך ביקורתית ושיפוטית – מקברייד כותבת כי לאדם מבוגר קשה מאוד להתגבר על העובדה שכילד קיבל יחס ביקורתי ושיפוטי. אימהות נרקיסיסטיות סובלות מביקורתיות בגלל חוסר הביטחון שלהן עצמן, הן משליכות את התסכולים על בנותיהן, ומאשימות אותן בחוסר האושר שלהן. האימהות האלה גורמות לבנותיהן לחוש כי הן "אינן טובות דיין", לא מספיק טובות. אמי ספרה לי שוב ושוב כי מעולם לא אהבה את אבי ונשארה אתו רק כיוון שנכנסה להריון כחודש מיום נישואיהם. אני הבת הבכורה במשפחה... (מובן שאין בין זה ובין המציאות דבר, אבל שיהיה). אמי האשימה את אבי במצבם הכלכלי, וטענה פעמים רבות שלו הייתה נישאת לאחר חייה היו טובים יותר.
9. אמך מתייחסת אלייך כאל חברה ולא כאם לבתה – ביחסים בריאים בין אם ובתה, האם מתנהגת כהורה, ומטפלת בבתה. הבת אמורה לסמוך על האם שתטפח אותה, ולא להיפך. אימהות נרקיסיסטיות נזקקות לאם, מכיוון שלא קיבלו יחס אימהי. הן הופכות את התפקידים. הבנות משמשות כקהל, כמקור לתשומת לב לאם, לאהבה ולחיבה. הן משתמשות בילדות הללו כמקור לנתינה להן ולא להיפך. אמא שלי אמרה תמיד לקרובי המשפחה שהיא ואני ממש "חברות", שאנחנו שותות קפה יחד ומשוחחות על הכול (מעולם לא שיתפתי את אמי בנושאים אישיים מסיבה פשוטה: לא רציתי לתת לה כלים לבקר ולנגח אותי). מגיל צעיר אמא חשפה אותי למידע שלא התאים לגילי בנוגע לרגשות שלה כלפי אבי, למחשבותיה כלפי אחרים ועוד. מהרגע שנולדו ילדיי אמרתי, ואני עדיין אומרת להם, שאינני חברה שלהם. חברים יש להם המון, ואמא יש רק אחת. התפקיד שלי הוא לדאוג להם ולעזור להם, לאו דווקא תמיד בדרך חברית.
10. אין גבולות ותחושת פרטיות בינך ובין אמך – מבחינה רגשית, אם נרקיסיסטית אינה מאפשרת לבתה לגדול ולהפוך לישות נפרדת ממנה. עבור האם, הבת היא מעין הרחבה של עצמה. אימהות נרקיסיסטיות חוות קשיים רבים בעצמן. הן חסרות ביטחון באופן קיצוני, יש להן צורך תמידי באהבה ובהערצה. הן חוות את עצמן כחשובות מאוד וככאלה החייבות להיות במרכז תשומת הלב כל הזמן ובכל מקום. באופן מכאיב ביותר, לעתים קרובות הן מעוניינות לגדוע את החלק הנשי שיש בבנותיהן או כל דבר שיכול להפוך לתחרות עמן. האם הנרקיסיסטית הקיצונית, תנסה לפגוע בביטחונה העצמי של בתה בכל דרך, היא חשה מאוימת כשבתה מתבגרת ופורחת. במקרה שלי יכולתי להיות בטוחה שכל דבר פרטי שלי יעבור לכלל המשפחה. לא יכולתי לשתף בקשיים ובמחשבות בדיוק בגלל הסיבה הזאת. אמי לא שמרה על פרטיותי. בעניינים נשיים היו מסרים גופניים שליליים, בעיות נשיות לא זכו לטיפול, והייתה אפילו הזנחה. היחסים הסבוכים הללו מבלבלים בנות לאימהות נרקיסיסטיות שחוזרות פעם אחר פעם לקבל אישור למי שהן, מחפשות אהבה במקום שאין בו אהבה ונפגעות פעם אחר פעם.
פרק 2 - אהבה התלויה בדבר
מה זאת אהבה? איך יודעים כשאוהבים? איך מעניקים אהבה?
כששאלתי את אמא שלי מהי אהבה? היא חשבה ששאלתי, מהי התאהבות? "התאהבות היא משהו עם פרפרים בבטן", ככה אמא שלי תיארה לי אהבה. היא אמרה לי כשהתאהבתי בפעם הראשונה שהיא מקנאה בי, למרות שהתאהבתי במישהו שלא החזיר לי אהבה. כשהייתה לי כבר אהבה הדדית אמא שלי ממש לא אהבה את זה. כשעברתי לגור עם בן זוגי אמא שלי הזהירה אותי: "הוא רק ינצל אותך ויום אחד הוא יזרוק אותך, ואז מי ייקח אותך?" האם לא עלה בדעתה של אמי מצב הפוך או מצב שבו נחיה באושר עד לסוף ימינו? או מצב שבו אני אבחר שלא לחיות עם אותו בן זוג? אני זוכרת את המילים שאמרה לי אז היטב, הן חידדו את ההרגשה שלי שלא הייתי ראויה לאהבה.
במשך שנה התגוררנו בן זוגי ואני בתל-אביב והתחננתי שמשפחתי תבוא אלינו לארוחת ערב. בפעם היחידה שהיא הגיעה עם אבי, היא ישבה על קצה הכיסא כדי שהטומאה לא תדבק בה. בשנה שלאחריה גרנו באנגליה, אמא הגיעה בשמחה לביקור ואפילו התגוררה תחת קורת גג אחת בדירתנו הקטנטנה והצפופה (כאשר עדיין לא היינו נשואים). היא הייתה הרבה יותר מודאגת מ"מה יאמרו?" מאשר מהאושר שלי.
אמא לא דיברה איתי על אהבה, ועל חברות. האמנתי שאינני ראויה לאהבה. היא לא ממש מבינה מה זאת אהבה, אינני באה אליה בטענות, חלילה, היא בטוחה שהיא יודעת מה היא אהבה, אבל אין דבר בין מה שנחשב בעיניה לאהבה ולאהבה אמתית. אמי איננה מסוגלת לראות בי אדם נפרד ממנה, ולכן אינה מסוגלת לראות דבר שהוא לטובתי אם הוא איננו לטובתה. התווכחנו לא מעט בנושאים שבהם לא הבנתי איך אמי איננה חושבת עלי ועל מה שאני רוצה, אלא על מה שיהיה לה טוב. בכל פעם שהרצון שלי היה מנוגד לרצונה, היא נהגה במניפולציה או בהתפרצות או בכל התנהגות מוזרה אחרת שבדרך כלל הבהילה אותי מאוד. כילדה נטיתי לעשות כרצונה, אך ככל שהתבגרתי בחרתי יותר ברצונותיי שלי, למרות המחיר הכבד ששילמתי על שלא עשיתי כרצונה.
תקופות ארוכות אמי החרימה אותי. בכל פעם שהייתה לי איזו חברה קרובה, הזהירה אותי אמי מפניה וחזרה ואמרה שאין לסמוך על חברות אלא רק על משפחה. מזל גדול היה לי שמעולם לא הקשבתי לה. חברותי הן חלק משמעותי מחיי.
חוסר היכולת לאהוב
ביטויי האהבה שלה כלפי או ליתר דיוק, יחס נעים וחיובי, היו תמיד תלויים בדבר. כל כך רציתי להיות ילדה טובה, תלמידה טובה, חכמה, חרוצה ולא היה לי קל. הייתה לי הפרעת קשב וריכוז בלתי מאובחנת, בעצם אבחנתי את עצמי רק לאחר שבני הבכור אובחן כלקוי למידה. אמא העניקה לי יחס שקרוב בהגדרתו לאהבה רק כאשר יכלה לנכס את ההצלחות שלי לעצמה. היא מעולם לא אמרה לי שהיא אוהבת אותי או דאגה להעניק לי הרגשה שאני מוצלחת מאיזו בחינה. כשילדתי את בני השלישי חל סיבוך בלידה הקיסרית וההחלמה הייתה ארוכה וכואבת. אמא שלי חזרה פעם אחר פעם בחיוך על המשפט, כי בני "שווה כל קריעה". המשפט הזה גורם לי לבחילה עד היום הזה. ברור שבני הוא אוצר, ראוי לכל מכאוב, אך אני בתה, איזה מן משפט לומר לבתך על סבלה? משפט שמעלה את בתך לעולה.
כשסיימתי את התואר השני בגיאוגרפיה הייתי כבר אם לשלושה בנים. הזמנתי את אמי לטקס הסיום. כשהגיעה וראתה שאינני ברשימת הסטודנטים המצטיינים שאלה בכעס מדוע לא סיימתי בהצטיינות (אז אולי יכולה הייתה להשוויץ אל מול חברותיה, לא שהייתה לה בעיה לשקר). כשסיימתי את התואר השני בספרות עברית ישבה אמא שלי בקהל ולא הפסיקה להפריע.
ליום חתונתי הגיעה אמא שלי כפי שהיא אמרה "מסטולית" מכיוון שלקחה כדורי הרגעה. אני הייתי מרכז העניינים ולא היא. הדרך שלה להפוך למרכז היה להדגיש את אומללותה בפני המשפחה המורחבת, בדרך הזאת ניסתה לזכות בתשומת לבם. את יום נישואי לא אשכח לעולם. זה הרי אחד הימים המשמעותיים ביותר והשמחים ביותר בחייה של אישה צעירה. ביום זה קמתי בבוקר ונסעתי לחצר ביתם של דודי ודודתי, שם נישאנו. סידרתי פרחים לבדי. בעלי לעתיד נסע בבוקר לענייניו, החלטנו שנבלה את היום בנפרד. כאשר סיימתי לסדר את הפרחים נסעתי למספרה לבדי, אחר כך נסעתי לדירת הורי, שם חיכתה לי חברה של גיסתי לשעבר שאיפרה את כל הנשים.
אחר כך יצאנו לחתונה, בלי מילה אחת של אהבה או גאווה או התרגשות. זאת הייתה החתונה שלי, היום שלי ולא שלה, כמה עצוב. מה שמזעזע אותי כשאני מתבוננת לאחור אל היום הזה, היא העובדה שלא הרגשתי לבד, ושלא הייתי זקוקה אפילו למישהו שיבלה איתי את היום הזה ויכין אותי לקראתו, שיפנק, יאהב ויעצים. העובדה העצובה שלא חשבתי אפילו שמגיע לי משהו היא מזעזעת מבחינתי. אינני יכולה אפילו להעלות על דעתי שכשבניי יעמדו תחת חופתם, שלא אנסה לשמחם ביום חגם, תוך נתינת מרחב לרצונותיהם.
ירושה כבדה – גם האהבה שלי לעצמי היא לא חסרת תנאים
העובדה שאמא שלי אהבה אותי אהבה שתלויה בדבר היא מכאיבה ופוגעת, זאת גם לא באמת אהבה. היה לי מזל גדול כי ידעתי שאבי אוהב אותי ללא תנאי. אבי לא אמר מעולם שהוא אוהב אותי או את אחיי, הוא לא היה איש של מילים כלל אבל הנתינה שלו הייתה בעיני זכה ונטולת אינטרסים. אני חושבת, ממרום שנותיי, שעד היום אני לא ממש יודעת "לתרגם" התנהגויות כלפי. כמובן שיש רגעי קירבה עם אנשים שונים, אבל בדרך כלל ברגעים האלה יש אצלי ניצוץ חולני שתוהה, מה הם צריכים ממני?
עובר זמן רב עד שאני מרגישה שאני יכולה לבטוח במישהו שמעניק לי אהבה, ובכל זאת, מדי פעם, אני מוצאת עצמי תוהה מה מוצאים בי אלה שאוהבים אותי? אפילו האהבה שלי לעצמי, ככל הנראה, תלויה בדבר. קשה להיגמל מהרגלים רעים. מדי יום באמצעות דיבור עצמי חיובי אני מנסה לשכנע את עצמי שאני אכן ראויה לאהבה החפה מכל אינטרס, אהבה זכה כזאת, כמו זאת שאבי אהב אותי, זאת עבורי הדרך לנסות ולשנות את המשוואה הבעייתית הזאת.
הערות
- בת עיראק, רויטל שירי הורביץ, גוונים, ישראל 2007
- ד"ר קריל מקברייד היא תרפיסטית, יועצת זוגית ומשפחתית, וזה יותר מ־30 שנה מטפלת בקליניקה שלה בנפגעי טראומה. תחום המחקר העיקרי שלה, הוא נרקיסיזם. ספרה הראשון, Will I Ever Be Good Enough? Healing the Daughters of Narcissistic Mothers הוקדש לבנות לאימהות נרקיסיסטיות.
