עורכות: הילדה ונגרובר, שרון צ'ייקלין
טיפול בתנועה ומחול האמנות והמדע
הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס
"תנועה ונשימה מסמנות את תחילת החיים; הן קודמות לדיבור ולמחשבה. מחוות תנועתיות מופיעות כבר מראשית החיים כאמצעי לביטוי הצורך האנושי לקשר. כך היה לאורך כל פרקי ההיסטוריה האנושית."
מתוך פרק המבוא אנו רוקדים מן הרגע שבו דורכות רגלינו על האדמה מאת: שרון צ'ייקלין
מחקר מעמיק המאפשר הבנה רחבה של הטיפול בתנועה ומחול. הספר מציג את אופני היישום והפעולה שלו ואת הדרכים המובילות לשינוי. בפרקים המרכיבים את הספר אפשר למצוא אוסף מיוחד של פרספקטיבות תיאורטיות המלוות בדוגמאות קליניות ובטכניקות ייחודיות המתאימות למסגרות טיפוליות שונות. פרקים נוספים מציגים שיטות לתצפית וניתוח התנועה, מודעות להקשר התרבותי הן ביישום והן באלמנטים בסיסיים כמו השפעת ההתפתחויות במחול בעולם המערבי.
ספר זה התפרסם בספרדית, שתי מהדורות ראו אור באנגלית בהוצאת רוטלדג', וכן הוא התפרסם בקוריאנית, בגרמנית וברוסית.
ד"ר הילדה ונגרובר מטפלת בתנועה ומחול, מלמדת, מטפלת ומדריכה בישראל ובחו"ל. ונגרובר ייסדה וניהלה את תוכנית המאסטר הראשונה בספרד, באוניברסיטת ברצלונה. פרסמה מאמרים ופרקים בספרים בשפות שונות ובנושאים מגוונים כמו: הגירה, טיפול באמנויות במערכת החינוך, טיפול בילדים בעלי בעיות רגשיות, מחקר מערב אמנויות והכשרת מטפלים. פעילה זה שנים בי.ה.ת. (האגודה לטיפול באמנויות בישראל) ועורכת ביקורות ספרים בכתב העת הבינלאומי Body, Movement and Dance in Psychotherapy.
שרון צ'ייקלין מטפלת בתנועה ומחול, חברה מייסדת של הארגון האמריקאי לטיפול בתנועה ומחול. למדה עם מריאן צ'ייס, אחת המטפלות הראשונות בארצות הברית, ועבדה 34 שנים בבית חולים פסיכיאטרי ובפרקטיקה פרטית. לימדה בגאוצ'ר קולג' בבלטימור, כתבה מאמרים ונמנתה עם צוות העורכות את הספר יסודות בטיפול בתנועה ומחול: חייה ועבודתה של מריאן צ'ייס. ב-2012 קיבלה אות הוקרה על מפעל חיים מהאיגוד האמריקאי לטיפול בתנועה ומחול.
לפניכם פרק מתוך הספר באדיבות המחברות וההוצאה לאור
ניתן לעיין גם ברשימת המאמרים מהספר ובמבוא למהדורה העברית מאת פרופ' עמיה ליבליך
קשר טיפולי ואמפתיה קינסתטית
דיאנה פישמן
תרגום: שרון טוקר
מבוא
אמפתיה קינסתטית היא מושג מרכזי שנכנס לשימוש זה כבר בספרות הטיפול בתנועה ומחול והוטמע כדרך פעולה במקצוע. אמפתיה היא יכולתו של אדם להבין את האחר. אמפתיה קינסתטית היא ניסיון לחוות חיים פנימיים של מישהו אחר באמצעות שפת הגוף והתנועה, באופן המעיד על הבנת תחושותיו של האחר ומצבו, ולפעול בהתאם להבנה זו. ההבנה עולה מתוך רכיבים משותפים בחווייתם של שני היחידים המעורבים בתהליך האמפתי. כאחת התרומות העיקריות של הטיפול בתנועה ומחול לפסיכותרפיה (Berger, 1972) האמפתיה הקינסתטית מאפשרת גישה לכוחות הפועלים ביחסים טיפוליים, הכוללים תקשורת לא מילולית, תנועה גופנית, ריקוד, וביטוי מילולי. דרך האמפתיה הקינסתטית, המטפלת בתנועה מסייעת להתפתחות העצמי של המטופל, כשתהליך זה נחסם או הופרע. לשם כך נדרשת מכל מטפלת פתיחות לתחושותיה ולרגשותיה, ומודעות למוכר לה בתנועתה. הבנה, הכרה ופירוש הם גורמים יסודיים בתהליכים טיפוליים המכוונים להקלת הסבל האנושי. דרכי ההגדרה של הגורמים האלה מבחינות בין אסכולות שונות בפסיכותרפיה. טיפול בתנועה ומחול מתמקד בחוויית תחושת התנועה, ובאופן שבו תנועה יוצרת משמעות. המטפלת בתנועה נעשית מעורבת ואמפתית בתוך חוויה אינטר-סובייקטיבית המושרשת בגוף.
בפרק זה אדגים כיצד רעיונות אלו יכולים להיות משולבים לתוך דרכי הפעולה של טיפול בתנועה ומחול. כדי להבין גישה זו, הכרחי לתאר תחילה את מסגרת ההתייחסות האפיסטמולוגית, שמסבירה דרכי פעולה פסיכותרפויטיות המכוונות לביטויים גופניים והתייחסותיים.
הפסיכואנליזה והפסיכותרפיה לסוגיה הושפעו מפרדיגמות חדשות של מחשבה מדעית פוסט-מודרנית. האמת אינה נתפסת עוד כמהות מונוליטית וייחודית, אלא להפך – כמהות דינמית, חלקית, המכילה נקודות מבט רבות ומגוונות המשתנות ללא הפסק. אובייקטיביות טהורה היא אשליה; מציאות היא מבנה המבוסס על הסכמה; חוקים ואמיתות שבעבר נתפסו כמוחלטים, מתמוטטים; משמעויות הן תלויות הקשר. כיום, ההתייחסות לקשר טיפולי היא כאל מפגש בין ישויות סובייקטיביות, בין שתי נקודות מבט – שנועד להבין אחת מהן.
מריאן צ'ייס (Chace), שהושפעה מחשיבתו של סאליבן, הגתה טיפול בתנועה ומחול כאופנות טיפול התייחסותית, המתערבת בתגובה לתבניות התנועה של המטופל (Levy, 1992). על פי תפיסתה, המטפלת משקפת באמצעות תנועתה שלה את חוויית המטופל (Sandel et al, 1993) , ובפעולתה כשותפה שלו היא פותחת עמו דו-שיח בתנועה. התקשורת ביניהם מתייחסת לכל הערוצים התחושתיים-תנועתיים הזמינים, ובאופן שווה להבעה לא מילולית ומילולית. צ'ייס מערבת עצמה באופן אמפתי בחווייתו הסובייקטיבית של המטופל, כשהיא מצטרפת אליו 'איפשהו ואיכשהו'. שניהם יחד יוצרים סביבה של אמון וביטחון, שעוזרת למתן התנהגויות מתגוננות בעת שנחקרים היבטים בקונפליקטים מחיי המטופל, ומאפשרת לתנועה ספונטנית-הבעתית לעלות. בדרך זו, המטפלת בתנועה ומחול יכולה לאפשר תקשורת הדוקה יותר עם היבטי העצמי המנותקים ביותר של המטופל, לאפשר מודעות לנוכחות ולהתעוררות לחיים, ומתוך כך לפתוח בהדרגה בתהליך חִברות.
טיפול בתנועה ומחול הוא תחום המוסיף להתפתח כל הזמן. מגוון גישות בפסיכותרפיה ובריקוד ארוגות זו בזו בתוך המבנה של דרך הטיפול הזו. כיום, תחומים כמו מדעי המוח, מחקר שלבי ההתפתחות המוקדמים, פסיכולוגיית העצמי, הפסיכולוגיה ההתייחסותית, ורעיונות מסוימים ממדעי הקוגניציה הפוסט-רציונליסטיים, כמו מיינד1 מגולם גוף (או מוגפן) ומימוש-בפעולה (embodied mind and enaction) (Varela et al., 1992), תורמים להסבר של מה שמטפלות בתנועה ובמחול הבינו בשלב מוקדם יותר ברמה האינטואיטיבית.
טיפול בתנועה ומחול יכול להיות מומשג כגישה של 'מימוש-בפעולה' (enactment). מה משמעותו של תחדיש (neologism) זה? משמעותו היא ש'אנו יכולים לדעת רק באמצעות עשייה' (Maturana, 1998). המדע הקוגניטיבי הקלאסי גרס שהמיינד של האדם מייצג את העולם החיצוני באמצעות סמלים. עם התפתחותו, התגבשה במדע הקוגניציה תפיסה חדשה, המתבוננת בתהליכים השכליים כפי שהם מגולמים בפעילות החושית-מוטורית של הפרט ומתוך יחסי הגומלין עם הסביבה. השקפה זו נודעה כמדע קוגניטיבי 'מממש בפעולה', או 'מוגפן' (enactive or embodied) (Varela et al., 1992). לפי העקרונות הבסיסיים של גישת ה'מימוש-בפעולה' – 'המיינד אינו ממוקם בראש, אלא מגולם באורגניזם כולו, הנטוע בסביבתו' (מוגפן); 'קוגניציה מוגפנת מכוּננת באמצעות תהליכי צמיחה וארגון עצמי המקשרים בין המוח, הגוף, והסביבה'. 'אצל יצורים חברתיים, קוגניציה מוגפנת צומחת מההגדרה ההדדית המשתנה של העצמי והאחר' (Thompson, 2001: 1--32).
אפקט (affect) ורגש (emotion), שנתפסו עשרות שנים כהתערבויות בקוגניציה, נחשבים כעת לבסיס של המיינד Damasio, 1999;2003;2005)). אפקטים הם דרכי ידיעה, וחשיבה מערבת אפקטים. תומפסון מרחיק לכת אף יותר וטוען שהאפקט הוא אירוע בין שני אורגניזמים המערב את העצמי ואת האחר. בכך הוא קובע כי אמפתיה היא יכולת אנושית ביולוגית מפותחת.
מימוש-בפעולה והגפנה
אתאר דרך חשיבה השואפת להתגבר על ההפרדה הקיימת בין המיינד לגוף.
'מימוש-בפעולה', הוא צירוף הנגזר באנגלית מהפועל to enact, שפירושו 'לבצע, להופיע' או 'לפעול' (Varela et al., 1992). הוא מחייב הכרה במורכבות2 שרואה את הידע כחוויה קונסטרוקטיבית אורגנית: היינו, בפעולה בודדת התודעה תופסת משהו, יוצרת אותו, ומשנה אותו. נקודת מבט זו משלבת פעולה, תפיסה, רגש, וקוגניציה. הצירוף מימוש-בפעולה משלב ומדגים את יעילותו של הטיפול בתנועה ומחול, כיוון שזה פועל על אוסף תבניות התנועה של המטופל, מביא אותן לרמה מודעת, ומציע הזדמנות להרחבת טווח זה באמצעות חוויות אינטר-סובייקטיביות חדשות.
תבניות התנועה של הפרט כורכות גוונים רגשיים בעלי משמעות. רודולף לאבאן ( Laban, 1970, 1972) ואירמגרד ברטנייף (Bartenieff, 1980) טוענים שהתנועה אשר התפתחה בחיות למיניהן מעצבת את מבנה הגוף, מגבילה ומאפשרת טווחי פעולה, אך גם מבנה הגוף קובע את הרגלי התנועה של אותו זן. באופן דומה, גוף האדם מושפע בתצורתו על ידי תנועותיו והאיכויות שלהן (efforts) אשר התפתחו באינטראקציה עם הסביבה. אומברטו מטורנה (Maturana, 1998) גורס כי החוויה הסובייקטיבית קשורה באופן בלתי נפרד למבנה שלה עצמה. ניסיוננו הקליני תומך בתאוריות הללו בכל פעם שאנו נתקלים במטופל שמגבלותיו ואפשרויותיו מעוגנים בחוויות העבר שלו, בהיסטוריה שלו. 'אופן היותו' (his ways of being) ממומש בכל פעולה, וכל התנסות חדשה הופכת להזדמנות למציאת משהו שונה, דרך מפגש חדש בין העצמי, לאחר ולסביבה. אנו גם יודעים ששינוי הוא אמתי כשהוא הופך לחלק מרפרטואר התנועה הספונטנית שלנו, וזה יכול לקרות רק כשצורכי הביטחון שלנו מסופקים.
התאוריה של מימוש-בפעולה רואה בידע פעולה בעולם, היינו – תנועה, מחשבה חיה הצומחת ומתבטאת בכל רגע חי. העולם שבו אנו חיים מתפתח או נוצר; הוא איננו מוגדר מראש. מערכת ההנחות של מימוש-בפעולה היא הרקע האפיסטמולוגי שדרכו אני תופסת טיפול בתנועה ומחול; כל אדם מכיר את העולם באמצעות פעולותיו שלו. זה קורה בעת שהוא יוצר, יחד עם האחרים, את העולמות שבהם הוא חי, ומחולל את חיי היומיום שלו. באמצעות תהליך זה האדם משנה את עצמו ואת עולמו, ובה בעת העולם משנה אותו (Varela et al., 1992; Najmanovich, 2005.
טיפול בתנועה ומחול הוא אופנות טיפולית שבה המטופל והמטפל עמלים יחדיו על 'חיבור יוצר' (compose)3, מתוך התחשבות בצרכיו ההתפתחותיים של המטופל. זהו תהליך המוגדר הדדית, ככל שהטיפול מתקדם. הגדרה הדדית אין פירושה אובדן תחושת הגדרה עצמית, או אובדן אחיזה בתחושת ה'סוכנות' (agency) של המשתתפים בדיאדה. שניהם יודעים את תפקידם, צורכיהם וכוונותיהם, ובו בזמן הם מסדירים את התנהגויותיהם באופן אינטר-סובייקטיבי. משמע, שהם משפיעים זה על זה באופן מודע ולא מודע.
הספרות תיארה מגוון היבטים ונקודות מבט לבחינת אופיים של קשרים טיפוליים. אני בחרתי ברעיונות ההגדרה ההדדית (Thompson, 2005), 'חיבור יוצר' (Deleuze, 2004), כוונון אפקט4 (Stern, 1985) ואמפתיה קינסתטית (Berger, 1972), כדי לבחון כיצד גווניהם הדקים מתקשרים לעבודה הקלינית בטיפול בתנועה ומחול. אותה חשיבה תיעשה גם לגבי המושגים 'קרקוע' (grounding) (Lowen,1975, 1991) ו'גילום בגוף' (Johnson, 1987; Lakoff and Johnson, 1999), בהתחשב בכך ששניהם משמשים לתאר את הרעיון של 'לשכון בגוף'.
'לשכון בגוף' או 'החיים הם במקום אחר'
הגורמים המובילים אותנו להפריד את עצמינו מגופינו הם מורכבים ומגוונים. אחת המטרות העיקריות של הטיפול בתנועה ומחול היא ליצור מחדש בגוף חיוניות, תוך כדי ביסוס מחודש לחיבור שנחסם5. על פי התאוריה של ויניקוט, טיפול אימהי, מניפולציות גופניות, ההצגה והתמיכה של העולם כאובייקט, מסדירות את תהליכי האינטגרציה, הפרסונליזציה, ואת תחושת ההמשכיות הקיומית של התינוק (Winnicott, 1975). תחושת 'עצמי גרעיני' (Stern, 1985, core self) נובעת ממצב בריא. הפגמים בכינון העצמי מיוחסים לחסך בטיפול ראשוני מוקדם. ויניקוט מתאר את יכולתה של הדמות המטפלת להכיל כל אחד מהמצבים שהתינוק חווה לאורך היום (רעב, שינה, קור, עייפות, עניין, התרגשות, רגיעה, ותשומת לב) כ'החזקה' (holding). החזקה מתייחסת לתהליך הקשור במחזוריות בזמן שבתוכה התינוק מתפתח, ולכן מאפשרת לו להתנסות בהמשכיות קיומית. 'טיפול' (handling) ומגע מתייחסים לאופני המגע, הנדנוד, הנשיאה וההנעה של התינוק בידי מי שמטפל בו.
תבניות היחסים המוקדמות של התינוק מושפעות מהאופן שבו מבוצעות פעולות אלו; אפשר לתאר אותן לפי מדדים של זמן, מרחב, עוצמה, דרגת ההפעלה או גוון ההנאה. נותן הטיפול משתתף באופן פעיל בהסדרה העצמית של הדיאדה.
ויניקוט טוען כי הפגמים הנוצרים בעקבות התנהגות אימהית לא יציבה ולא צפויה יוצרים פעילות יתר בתפקוד המנטלי שהופך להיות תגובתי בשל אותו חוסר יציבות. הניגוד בין מיינד לגוף נולד כאן. החשיבה מתחילה להתרחק מהיחסים האינטימיים שהיו לה עם הגופנפש. לכל תינוק איכויות אחרות. לכן, בצפייה בדיאדה כשלם, אפשר לראות כיצד משתתפיה משפיעים זה על זה ומסדירים בהדדיות את התקשורת ביניהם (Stern, 1985). כמטפלות בתנועה ומחול אנו נשענות על רעיונותיו של ויניקוט המבוססים על השקפתו לגבי תהליכי האינטגרציה המובילים לכינון העצמי כגופנפש (psychesoma), וכן על החשיבות הרבה שהוא מייחס להתבוננות באופן הביצוע של פעולות או באופן שבו מטופל תינוק.
תחושת העצמי, במובן של מודעות לקיומנו שלנו, אינה קיימת מראשית החיים. תהליך כינונה מתמשך לאורך החיים, ונובע מהתפתחות חוויות אינטר-סובייקטיביות. המובן של העצמי כישות נפרדת מוגדר באמצעות החוויות המוקדמות. דניאל סטרן קובע כי החוויות הנגישות והנחוצות ליצירת עצמי גרעיני כוללות את הרכיבים האלה: 1. היכולת להיות רצוני, להיות בעל שליטה בפעולה (סוכנות עצמית); 2. להיות עקבי, להיות בעל 'תחושת היות' של ישות פיזית אחת, לא מקוטעת, בעלת גבולות ופעולות אינטגרטיביות, הן בתנועה הן בעצירה (קוהרנטיות של העצמי); 3. לחוש רגש, באיכויות הקרובות לחוויות עצמי אחרות (אפקטיביות של העצמי); 4. לחוש קביעות והמשכיות לגבי העבר, באופן שהפרט יוכל להשתנות ועדיין להישאר הוא עצמו (היסטוריה של עצמי) (Stern, 1985)6. תחושה גרעינית זו של העצמי כסוכן היא הבסיס לכל תחומי העצמי המשוכללים יותר, כמו המודעות לסובייקטיביות של עצמנו ושל האחרים.
העצמי הראשיתי של האדם מעוצב בשלבים הקדם-מילוליים של התפתחותו, ואילו יכולתו לשיים ולספר את מה שהוא חווה מתחילה מאוחר יותר, עם הופעת המרחב המילולי (Stern, 1985). חקירת שילובים וטווחים שונים של תנועות, צלילים, ומגע, כאופני התערבות הכוללים גם מילים, הופכת את הטיפול בתנועה ומחול לגישה מיטבית למרחבים הלא-מילוליים של העצמי אשר לא תוכללו או לא התפתחו, ושנדרש לשקמם.
כישלונות ואי הבנות המתרחשים בדיאדה המקורית אם-תינוק מעצבים את העצמי בהתאם, ותוצאתם ניכרת בעצמי מפותח-חלקית או כוזב. ויניקוט מתייחס לתחושת ההיעדר, תחושת חוסר ההתקיימות. תיאור זה מתייחס לתופעה של דיסוציאציה, אישיות מפוצלת, חוסר אינטגרציה ודיס-אינטגרציה של העצמי, שאנו מבחינים בו בעבודה הקלינית שלנו. כשתחושת ההמשכיות הקיומית מופרעת או נעדרת, התפיסה של זמניות מוצאת ביטוי בדרך מיוחדת: חיים חסרי זמן, בעולם חלומות חסר המשכיות, שהכול בו מואץ או מואט. בתהליכי דה-פרסונליזציה, הגוף ופעולותיו יכולים להיחוות כמשהו מוזר, כאויב. אדם כזה הנוקט פעולה עלול שלא לזהותה כפעולה שלו; הוא עלול לחוות את גופו כאילו הוא נופל לנצח, ואת עצמו – כאילו הוא פצוע ונתון בדיס-אינטגרציה פסיכוטית. כדוגמה, אני זוכרת אישה בריאה פיזית, שטענה שיש לה בעיה בנישואין כיוון ש'עמוד השדרה שלה נשבר'.
מי שעבר מצב טראומתי עשוי לחוות את הדיסוציאציה הקשורה בנטישת הגוף כדי להימנע מתחושת הכאב, הכחשת החוויה. ניתוק מעצמי מתרחש. הקשר עם הגוף אובד בניסיון להפריע לזרם הנתונים המגיעים מערוצי התפיסה. הכאב נחסם ועמו כל הרגשות כמו כעס, פחד, וכן ביטויי הרגש (אפקטים) הנחשבים שליליים או מסוכנים (Lowen, 1975, 1991, 2001). אפילו הנאה יכולה להיות מורחקת. יש משפחות ותרבויות המכחישות או אוסרות על קיום רגשות מסוימים ברפרטואר שלהן. כך מוגבל הביטוי הרגשי לטווח מינימלי מקובל. הרחבת רפרטואר התנועה קשור בהרחבת טווח הרגשות. גילום בגוף מעיד על החייאה של הגוף, על ביסוס מחדש של הקשר החושי-תפיסתי המממש-פעולה, ועל שיקום האפשרות לגעת בעושר הרגשי הנוכח במהלך החיים.
תיאור מקרה: מהישרדות לחוויית הקיום
אדגים באמצעות דיווח קליני את המעבר מהישרדות לתחושת קיום.
פבלו, בקרוב ימלאו לו 50, מחפש עזרה כדי להתגבר על יגונו הנובע מסיומו של קשר אהבה, שציפה כי יהיה נצחי. הוא מדוכא, שבור, חסר עניין בחיים. כשהוא כמעט חסר תקווה לגבי סיכויי ההחלמה שלו, הוא מגיע לטיפול ומבצע את הצעותיי בצייתנות. הוא מתחיל כל פגישה במונולוג כואב, תלונות ותיאור ארוך ומפורט של הקשר המתסכל. התיאור חוזר בכל פגישה באופן חדגוני, שיטתי, בלי שינוי, ונשמע כחזרה טראומטית ללא כל רמז לשיפור. הוא נראה כמי שיש לו צורך עז להישמע, שכאבו ייוודע ברבים. ניכר כי הוא יכול לחזור על הסיפור מאות פעמים כדרך לחזור ולהיות שוב עם אהובתו; האהבה מחלומותיו נראית אמתית יותר מכל היבטי חייו האחרים. פבלו חי בתוך המיינד שלו. הוא ער בקושי לנוכחותי ולהקשבתי; נראה כי 'חייו מצויים במקום אחר'.
פבלו איבד את אמו כשהיה בן ארבע, ומאז חי בפנימיות. הוא בחר בקריירה צבאית, שבה כבוד וציות מוחלטים משמעם היה הישרדות. גופו הקווי, רזה וכחוש, משדר מתח קיצוני. אחרי האזנה לסיפור היומי, וכשגופי שלי לא יכול היה יותר לסבול את חוסר ההכרה בנוכחותו, הזמנתי את פבלו לשכב על מזרן ולהתבונן בנשימתו, לגלות אילו חלקים מגופו נעים תחת השפעת תנועת האוויר. הוא מתאזן ומגלה את הרצפה המחזיקה אותו וחוקר את אפשרויות התנועה המוגבלות והכואבות שלו. בהדרגה, ותוך כדי תהליך אטי, פבלו מתחיל לקלוט את החוץ. אחרי מפגשים רבים הוא מצליח להכיר בקיפאונו ומגלה כיצד חי בשריון כדרך להימנע מלחוש את החיים. הוא מתחיל ללמוד על הישרדותו. באמצעות מגע עם ידי בית החזה שלו מתרחב, הוא יוצר קולות, הוא מוצא את הכאב שלו, הוא בוכה כמו ילד לא מנוחם כשהוא מתקפל לתנוחת עובר, המאפשרת לי למצוא דרך להחזיק בו באמצעות מגע בראשו ובתחתית עמוד השדרה שלו. אני פוגשת את הילד שבתוך האיש. אנחנו נרגשים. הוא מסיים את החוויה וחוזר למצבו הרגיל, אבל הוא ואני יודעים שיש משהו נוסף, גוון רגשי חדש שנספג בכול. מתקיימות פגישות רבות מונוטוניות וחזרתיות, המתחלפות באחרות שבהן עולה רגע של קשר, כשקרבה ומפגש עם ישות אנושית אחרת היא אפשרית. באמצעות רגעים כאלה של חוויות נחרצות של זיהוי והכרה, תבניות התייחסותיות שונות ייבנו, ובהן יופיע גיוון חדש. חוויות 'חום אנושי' אלו, של מציאת דרכי התייחסות נוספות, תורמות בטווח הארוך לאפשרות שגופו יהיה מרחב שבתוכו אפשר לחיות.
תנועה ורגש
תנועה מערבת גוונים רגשיים שבהכרח מבוטאים, אף שלעתים הם נשארים ברמה לא מודעת אצל זה שמתנועע. מערכת מורכבת של תהליכים ורמות מתח והרפיה שריריות מאפשרת לביטוי הרגשי לעלות. עכבה, הדחקה או דיכוי של רגשות (באמצעות מתחים קיצוניים, ולעתים כרוניים), ובקצה המנוגד, התפוצצות, התפרצות או אובדן השליטה הרגשית, מגדירים את טווח ההבעה.
המטפלת בתנועה ומחול מזמינה מטופלים לחוות צירופים חדשים של פעילויות שריריות ונשימתיות. היא מציעה הזדמנות לרשום אפשרויות חלופיות בהבעה הרגשית-גופנית בתוך סביבה תומכת העוזרת להסדיר ולווסת רגשות. היעילות של הטיפול בתנועה ומחול קשורה בעבודה עם מודעות לחוויות גופניות כשאלו עולות, נוצרות מחדש, או חוזרות ונשנות.7 טיפול בתנועה ומחול פועל היכן שתחושה ומשמעות נשזרות יחד. פרויד (Freud, 1953a) האמין שאחד ההיבטים של התהליך הטיפולי הוא לקשר מחדש בין אפקט למשמעות, כשאלו הופרדו. התמקדות ועבודה עם הגוף והתנועה מגבירות את האינטגרציה של הגופנפש (Winnicott, 1975, 2005).
המטפלת בתנועה ומחול, בתפקידה כמתבוננת משתתפת, יוצרת את היחסים ההכרחיים שבתוכם חוויות רגשיות חדשות יכולות להתפתח בסביבה בטוחה של כבוד ואמון. טיפול בתנועה ומחול מניח שהאינטגרציה בין תחושה, תפיסה, גוון רגשי וקוגניציה מקדמת התפתחות בתוך המרחבים התוך-אישיים, הבין-אישיים והחוץ-אישיים.
במהלך העבודה הקלינית עם ילדים, מתבגרים ומבוגרים, אופן הפעולה המסוים של טיפול בתנועה ומחול קשור בשילוב רמות תקשורת מוצהרות ומובלעות, כלומר ביטויים מילוליים ובלתי מילוליים. מטפלת בתנועה ומחול תופסת ופוגשת את הצרכים של היבטים אלו של העצמי שיש בהם חסר, פיצול, או קיפאון. זה נתפס בתוך גופה שלה, בעת שהיא מהדהדת את גופו ותנועתו של המטופל. המטפלות מבנות חקירה תנועתית בהתאמה לאיכויות התנועה המסוימות של המטופל, כדי לעודד תנועות, קולות, ותחושות שהיו חסרים בחווייתו המקורית.
מרחב מעבר, כפי שמתאר זאת ויניקוט, הוא אזור המתפתח בין העצמי לאחר, בין עולמות פנימיים וחיצוניים של האם והתינוק המאפשרים יצירתיות ראשונית, שמשמעותה תחושת קיום עצמי. זהו המרחב הפוטנציאלי שבו אין זה חשוב מי עושה מה. זהו מקום להירגעות, לחופש, שבו הספונטניות צומחת. באמצעות אינטראקציות בתנועה, הטיפול בתנועה ומחול יוצר מרחבי מעבר בין המטפלת למטופל, שבאמצעותם עולם פנימי מתגלה ונחלק יחד, ובה בעת חוויה חדשה צומחת. קבלה בברכה של איכויות התנועה של המטופל הופכת למפתח להגעה לספונטניות בתנועה. טיפול בתנועה ומחול פועל על ידי עיבוד ברמת הגוף של חוויות מהעבר, חוויות שייתכן שהיו אי הבנות אינטר-סובייקטיביות עמוקות. באופן זה, הוא מטפל בהיבטים של העצמי שהוזנחו, ולכן נפגעו.
אפשר לנתח אינטראקציות התייחסותיות כתבניות. אינטראקציות אלו מתרחשות דרך מגוון אופנויות (modalities) חושיות. שיטת לאבאן וסיכומו של סטרן (1985) מאפשרים להתחקות אחרי ביטויים משותפים לאופנויות המעורבות בכוונון רגשי באמפתיה ובתקשורת.
מעבר לייחודיות כל אופנות, ובמיוחד בקול ובתנועה, קיימות איכויות נוספות המעורבות בכוונון רגשי, הקשורות בגורמים האלה: 1. זמן-מהירות, קצב, משך; 2. מרחב: מוצא-מעבר-יעד, קצוות או גבולות, צירים ונקודות ציון; 3. אנרגיה: עוצמה, חוזק, משקל, שטף; 4. שטף התנועה ואופני החזקת הגוף: דרגות של קשיות וגמישות; 5. מגע גופני ומגוון אופני טיפול; 6. אופן ההצגה של אובייקטים: גירוי עודף או חסר , טווח האיכויות המוצג; 7. טווח הפעולות וביטויי הרגשות הקשורים בהן: דפוסים רגשיים אינטר-סובייקטיביים.
כל האיכויות הללו יכולות להיות משולבות, ובמורכבותן הן הופכות לפעולות ולרצפים. תהליך הטיפול בתנועה ומחול מתמקד בטווח רחב, המתחיל מאיכויות פשוטות המצויות בתהליך של ארגון, ועד לתמונות, זיכרונות, וסיפורים בעלי תכנים דינמיים דרמטיים ביותר. נתינת האפשרות למנעד זה מאפשרת אינטגרציה בין תחומים שונים של העצמי.8
העברה בטיפול בתנועה ומחול
גישה זו מתמקדת ומדגישה מאפיינים קדם-סמליים אינטר-סובייקטיביים בהקשר של העברה. מעבר להכרה בתאוריות הפסיכואנליטיות הקלאסיות לגבי דחפים, מודלים סמליים, תיאוריים ומילוליים, מודל המימוש-בפעולה מרמז לתהליכי צמיחה הכוללים חזרה וריסון. הוא נשען על הטענה שכאשר קורים שינויים בתוך הֶקשר, מתרחשת התאמה מזערית בעצמי; וכשכמות זו עולה, מתרחש שינוי איכותי בהתנהגות.
הליכים חדשים, המעוצבים כדי 'להיות עם', מערערים את הארגון ההתנהגותי הקודם ופועלים כמנוע שינוי ליצירת צורות קוהרנטיות וגמישות יותר. מפגשים חוזרים מצמיחים עלייה במורכבות ובניסוח של הליכים התייחסותיים.
פסיכואנליזה התייחסותית ממקדת את תשומת הלב בצורות מובלעות של ידע, המערבות הליכים, פעולות, וכישורים. היא מציעה כי מלבד המללה ושחזור של זיכרונות להבאת הלא-מודע למודע, יש לשים לב לחוויות רגשיות-תפיסתיות ומרחביות-זמניות. שינויים באופנות פעולה זו לא תמיד מיתרגמים לסמלים. אין מדובר בהכחשה של ערכן של המילים ושל סיפור חוויות החיים. הטענה היא ששתיהן דרכי פעולה מקבילות וקשורות, האחת מילולית והאחרת קדם-מילולית, והן אינן ניתנות לתרגום של האחת לאחרת (Lyons-Ruth, 1999).
שינוים המתרחשים במישור האינטר-סובייקטיבי נעשים הודות למה שסטרן (Stern, 2004) מכנה 'רגעים של מפגש'. הרעיון בדבר 'רגע' תופס את החוויה הסובייקטיבית כשינוי פתאומי (בכאן-ועכשיו) בידע ההתייחסותי המובלע, עבור שני חלקי הדיאדה. הסדרה הדדית של מצב זה מבוססת על האינטראקציה, או על חילופי מידע באמצעות מערכות תפיסה, הפגנת אפקט, והאופן שבו הם מוערכים ומתאימים לתהליך המעיד על השפעה דו-כיוונית (Stern, 1985).
מנקודת המבט של פסיכולוגיית העצמי, במהלך התפתחות התחושה של העצמי ושל האחר, היינץ קוהוט (Kohut, 1984) טוען שהכוח המניע של התהליך הטיפולי מתבסס על הפעלה מחדש של צרכים שתוסכלו בעצמי באמצעות חזרה, בהעברה אל המטפלת. המטופל מחפש באופן לא מודע הזדמנות חדשה לתקן את העצמי הפגוע שלו באמצעות מפגש חדש עם מישהו שמגיב ביתר אמפתיה לעומת מה שחווה ביחסיו במקור. קוהוט מצביע על שלושה היבטים בסיסיים המעורבים בהעברה: 1. 'העברת השתקפות'(mirroring transference) : העברה שהיא יחסית לשאיפה אישית, המנסה לגרום בעצמי ובאחר לתגובות של אישור והסכמה, בחיפוש אחר הערכה. 2. 'העברת אידיאליזציה'(idealizing transference) : מתבססת על הצורך של המטופל להיות מוערך בעקבות הקשר עם מישהו הנחווה כאידיאלי, כבעל ערך רב. 3. 'העברת תאומות' (twinship or alter ego transference) : העברה המתייחסת לחיפוש הדמיון עם אחרים; כישרונות וכישורים המחפשים מפגש עם עמית או אם אדם כמותם. היא מתייחסת לאפשרות לחלוק עם מישהו, כחוויה הפוכה לבידוד, כמו במציאת הקבוצה או העמיתים שאתם היחיד מרגיש קשר ושייכות.
שלוש דרכים אלו משלבות את הצרכים הבסיסיים של יחידים שלאורך כל חייהם מחפשים קבלה, יחסים ותחושת ערך עצמי. מפגש עם מישהו כביכול דומה, המשקף ומחזיר את מה שהאדם חווה, הוא רעיון שתמכו בו ויניקוט (Winnicott, 1975, 2005), לאקאן (Lacan, 1988), וצ'ייס (Chaiklin and Schmais, 1986). להיטות זו למפגש אמפתי צומחת מתוך סבל של ריקנות, בדידות וחוסר הערכה.
הטיפול בתנועה ומחול מציע מערכת תאורטית-קלינית שפועלת כשאין די במילים ליצירת קשר ומפגש. ההעברה המועדפת בטיפול פועלת ברמה פסיכולוגית-גופנית, מעירה מחדש חוויות שהוקפאו בגוף בדמות עוויתות ומתחים כרוניים שהגבילו את התנועה, או אינטראקציות ספונטניות שהמטופל לא חווה, וכמהּ אליהן זמן רב. שיקוף אמפתי, או אמפתיה קינסתטית, מעוררים את ההבעתיות של העצמי ומאפשרים תגובה שונה מזו המקורית, המשקמת את העצמי הפגוע ומצליחה לפתח אינטראקציות בעלות משמעות ועשירות יותר.
אמפתיה קינסתטית
בתולדות מושג האמפתיה מצביע לורן ויספ (Wispé, 1987) על מאמר מאת וישרין (Vischerin) משנת 1873 המתייחס לתפיסה אסתטית, שבו המושג Einfuhlung משמעו 'לחוש עם האמן', 'להעריץ את עבודתו'. הדבר מעיד שאמפתיה כרעיון היא הישג חדש בתרבות.
מטפלות בתנועה ומחול הושפעו מהוגים כמו קרל רוג'רס, אלפרד אדלר, הארי סטאק סאליבן וקרל גוסטב יונג, שהתעניינו בסבלם של אנשים ובשאלה כיצד לשחררם מכאב רב וטראומה בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, בשנות הארבעים והחמישים של המאה העשרים. באוניברסיטת שיקגו, התוועדו פילוסופים ופסיכולוגים בעלי שם ממגוון גישות, ורעיונותיהם תרמו להתפתחות האמפתיה כמושג וכשיטה המוטמעים בפסיכותרפיה. כל אחד מהם הדגיש כמה היבטים המעורבים ביכולת זו. ג'ורג' מיד, ברונו בטלהיים, היינץ קוהוט, מרטין בובר וקרל רוג'רס, היו ביניהם (Shlien, 1997).
כיום, אמפתיה נחשבת לרעיון שפותח באופן קולקטיבי, הממשיך להתנסח ולהתחדש. מדעי המוח (Gallese, 2003; Iacoboni, 2008), חקר ההתפתחות המוקדמת של תינוקות (Stern, 1985, 2004 (Meltzoff, 2002 ומדע קוגניטיבי פוסט-רציונליסטי (Varela, 1988; Thompson, 2005), מספקים תמיכה יציבה בהעמקת שדה האמפתיה.
מטפלות בתנועה ומחול המתמקדות בתנועה ובתקשורת לא מילולית מודעות לכך שהן למעשה מערבות בהכרח רגשות וקוגניציה מוגפנת(embodied) . מריאן צ'ייס, אשר עבדה עם פסיכוטים, מתארת שיקוף אמפתי שנבע מניסיונה האינטואיטיבי לשקף למטופליה, מתוך כוונה להגיע לעולמותיהם הייחודיים. תקשורת הייתה המטרה שלה. היא הבהירה להם שהיא זמינה ומעוניינת בתחושותיהם, בתנועותיהם ובמחשבותיהם. בכך שהפכה את תנועותיהם הספונטניות של מטופליה לשלה עצמה, היא הראתה קבלה באמצעות גופה. מארי ויטהאוס (Whitehouse) עבדה במסגרת שונה, בסטודיו למחול שנועד לאנשים ורקדנים בעלי יכולות נפשיות תנועתיות מפותחות אשר היו להוטים לבוא במגע עם עולמותיהם הפנימיים. באמצעות העושר של הלא-מודע הקולקטיבי, דמיון פעיל ויצירתיות (מושגים של יונג), היא הפכה לעד מיוחד לתהליכים שהם עברו, בכך שנתנה לגופה להדהד ולהיות מונע על ידי חוויותיהם של האחרים.
שיקוף והדהוד, שניהם צדדים של אותו מטבע, הראשון מכוון כלפי חוץ, והשני מכוון פנימה, מיושמים במהלך פגישות טיפול בתנועה ככלים עיקריים להבנה עמוקה של חוויותיהם של אחרים. באמצעות תנועה וריקוד, תפיסה, הבנה, והתערבות, מטפלות בתנועה ומחול יכולות להתייחס לעולמותיהם של המטופלים. הן מבינות שאמפתיה מאפשרת אינטימיות וקרבה אנושית. התהליך מערב רכיבים שכיחים בחוויית שני האינדיווידואלים, כך שההכרה בהבדלים ביניהם נסבלת.
פרויד (Freud, 1953b), בספרו 'פסיכולוגיה עבור נוירולוגים', מתאר מערכת נפשית הפועלת לחיפוש זהויות וכינון הבדלים. הסובייקט משווה את החוויה העכשווית לעקבות סימני זו המקורית, ובאמצעות תהליך כמו-מתמטי ולא מודע עמוק זה, הוא בונה מציאות תפיסתית, המספקת קטגוריות לעולם האובייקטים המשמעותיים. תהליך זה מתרחש במארג אינטר-סובייקטיבי.
במחקרי 'טיפול בתנועה ומחול כאמצעי לשיפור רמת האמפתיה של מחנכים ועובדי מקצועות הבריאות' (Fischman, 2006), טענתי שהגורמים השכיחים בחוויה האינטר-סובייקטיבית מרמזים על תנאי תאומוּת, קרבה, מיזוג, הסכמה, בעוד שאת הסתירות נוטים לשייך למישהו אחר, להבדל, לאחרוּת, למוזרות. הסכמה מוחלטת אינה מאפשרת סובייקטיביות, וסתירה מוחלטת גוררת נתק. אמפתיה קינסתטית מעידה על העצמי והאחר במגוון יחסים, אך עם איזון חיובי המעדיף רכיבי דומות.
הפרויקט הנ"ל הוא מחקר תיאורי והתייחסותי הקושר בין מגוון משתנים ונושאים. המשתתפות היו נשות מקצוע העובדות בבואנוס איירס כמחנכות, פסיכותרפיסטיות, ומיילדות. ארבעים משתתפות חולקו לארבע קבוצות והגיעו לשמונה פגישות טיפול בתנועה ומחול, בנות שעתיים כל אחת. הגיל הממוצע היה 41. לאף אחת מהן לא הייתה הכשרה במחול. תוכן הסדנאות, ששמן היה 'טיפול בתנועה, רגשות ומקצועיות', התמקד בחקירת המרחב, הזמן, השטף, והמשקל. פעילויות תנועה אלו הובילו את הקבוצה לנוע, ולהרגיש, ולדבר על חוויותיהן הקשורות לעצמן ולנושאים בעבודתן.
כמה סולמות מחקריים שימשו להשוואת הגוון הרגשי, התנועה והאיכויות ההתייחסותיות של צמדים במהלך האינטראקציה ביניהן בריקוד מאולתר. עם כלי שנוצר למטרה זו, משתתפות סימנו מספרית את תפיסתן לגבי איכויות שהיו מעורבות בחוויה התנועתית – לגבי עצמן ובת זוגן לתנועה, ולאופן שבו הניחו כי בת זוגן ראתה אותן. בהשוואת הציונים בין האינטראקציה הראשונית לבין ההערכה השנייה שנעשתה שמונה פגישות מאוחר יותר, מצאנו שתפיסת האיכויות ההתייחסותיות (כמו תחושות נוחות, היות מעוצבת על ידי בת הזוג, אינדיווידואציה, מיזוג, חופש, חוסר נוחות, הנאה, חוסר שביעות רצון, היות מנהיגה יוזמת, להיות זו שעוקבת אחרי אחרת יוזמת, עניין משותף) צימקה הבדלים בין בנות הזוג; תפיסת הגוונים הרגשיים גם היא העלימה הבדלים; ותפיסת איכויות התנועה צימקה הבדלים של תפיסת העצמי והאחר במונחים כמותיים. ניתוח של כל רכיב ורכיב גילה עוד לגבי שיפור רמות המובחנות והמיזוג בין בנות הזוג, שאִפשר ריקודים אינטגרטיביים יותר בין השותפות בתנועה.
להלן כמה ממסקנות המחקר: 1. גוונים רגשיים ואיכויות התייחסותיות הנחשבים לגורמים באמפתיה קינסטטית השתנו באמצעות חוויות הטיפול בתנועה ומחול; 2. קידום אפקטים חיוביים והחלשת אפקטים שליליים במקביל נוטים לשפר אינטליגנציה רגשית, אמפתיה, תחושת בריאות פסיכולוגית ורמת סיפוק בחיים; 3. שינויים ברפרטואר התנועה קשורים לשינויים פסיכולוגיים.
נמצאו כמה חיבורים בעלי משקל בין מדדי בריאות ובין תוצאות של אמפתיה קינסתטית: להבדלים בתפיסת הזמן (כאיכות תנועתית) היה מתאם חיובי עם אפקטים שליליים. משמע, שכשקיים הבדל גדול בהשוואה בין תפיסת אדם את עצמו ותפיסתו את האחר לגבי אופן השימוש של שניהם בזמן, הדבר יופיע בהתאמה לתחושת חוסר נוחות, אי הבנה, ואפקטים שליליים. המחשה לכך אפשר לראות באם ממהרת ההולכת עם פעוט אטי בדרכם לגן הילדים.
להבדלים בתפיסת המשקל במהלך האינטראקציה בתנועה הייתה התאמה שלילית משמעותית ביותר, לדאגה אמפתית. שימוש במשקל מתבטא בכוח ובקלילות. ככל שההבדלים בתפיסת השימוש במשקל בין העצמי לבת הזוג היו גדולים יותר, כך נראה שנעלם הרצון להתייחס לצורכי האחר.9 כדוגמה, נוכל לדמיין איש חזק הפוגש באיש פסיבי וחלש. כיצד הם מרגישים זה כלפי זה? אנו נקווה ששניהם יהיו פתוחים ומבינים כלפי האחר. אם זה כך, מתקיימת אמפתיה, שהיא הישג בהתפתחות המין האנושי. אך אנו גם יודעים בכאב שלעתים 'לחיות' משמעו הישרדותו של החזק יותר. למזלנו, איננו תלויים רק בשימוש שלנו במשקל גופנו כמקור כוח; לבני אנוש יש טווח רחב יותר של משאבים.
להבין אנשים אחרים, לעתים פירושו להתגבר על המרחק באמצעות מנגנונים כמו: הדמיה, חיקוי, הדהוד, או שימוש בדמיוננו, ובאמצעותם אנו בונים תאוריות בהתאם לחוויות שלנו ושל האחרים. אופן זה של הבנת אמפתיה מרמז שלא כל אחד יכול להיות אמפתי לכל אחד. ההתאמה האינטר-סובייקטיבית היא זו המאפשרת את עבודת הזוג הטיפולי. את הרעיון הזה נוכל לראות באופן גרפי אם נשאל עמיתים שלנו מהו סוג האוכלוסייה שאִתה הם מעדיפים לעבוד. אין ספק שנמצא דמיון בין חוויותיהם של המטפלים ושל המטופלים שלהם. האפשרות האמפתית היא התייחסותית וסלקטיבית. אחת המטרות הבסיסיות בטיפול בתנועה ומחול היא להרחיב את הרפרטואר התנועתי כך שיוביל למגוון רחב של חוויות ומקורות שיאפשרו לנו לקבל, לכבד, ולהבין רגשות אנושיים ודרכי חיים שונות בעולם.
צ'ייס וּויטהאוס, שתיהן מדגישות את הגופניות של התופעה האמפתית; הראשונה על ידי שיקוף באמצעות שימוש בתנועתה שלה, והאחרונה על ידי הדהוד של תנועה מורגשת או מדומיינת, מתוך צפייה בחוויה של מישהו אחר. שתי הצורות דורשות דרגה כלשהי של אחווה עם הקבוצה או המטופל, באמצעות חווית הגוף המורגשת של המטפלת בתנועה עצמה.
ויטהאוס, שאימצה את המחשבה היונגיאנית, משתמשת ברעיון הדמיון הפעיל כדי ליצור חקירה אינטרוספקטיבית. גילוי התנועה ההבעתית הספונטנית, שנראית נובעת מהאדם המצוי בקשר עם הלא-מודע הקולקטיבי, מספק מקור לעושר פנימי ותבונה (Chodorow, 1991, 1997). ויטהאוס מתארת שימוש בדמיון פעיל, המאפשר ללא מודע לעלות ולהופיע באמצעות אסוציאציות חופשיות, על ידי שימוש במגוון צורות הבעה, ובהן ציור, ריקוד, פיסול, משחק ומילים. הדבר מעיד על השעיית הביקורתיות והרציונליות במטרה לפנות דרך לפנטזיה לבוא במגע עם הריקות או הדממה הפנימית, כדי להגיע ללא מודע. אפשר לשייך את התיאור שלעיל לתהליך אמפתי, אשר בנוכחות של עד המשמש כאחר חיוני, מקבל את תכני הלא-מודע כפי שמיילדת מקבלת את הרך הנולד. בחיוניות שלו ובשבריריותו העדינה, הוא מקבל זמן להתפתח, ואט-אט, עם הזמן, התפתחותו מקבלת את צורתה שלה, ברורה ועקבית.
ג'נט אדלר (Adler, 1999), בחנה לעומקם את תפקידי 'הנע' ו'העד'. היא מצביעה על כך שאמפתיה קורית בגוף העדה כשהיא צופה בריקודו של הנע, בעודה ממוקדת בחוויה הגופנית שלה עצמה. היא מהדהדת עם מה שהיא רואה, שומעת, חשה, בגופה שלה, אוספת ומבינה את האחר מתוך החוויה שלה. החומר שנרשם בנע ובעדה, בהתווספו להמללה של החוויה, יעורר תהליך ליווי אמפתי לחשיפת תכנים לא מודעים.
צ'ייס מתקשרת עם מטופלים מתוך ההכרה שהבעה גופנית ממוטטת מחסומים והגנות מילוליים. בדרך זו היא הצליחה להוציא אותם מהבידוד הפסיכוטי שלהם (Sandel et al, (1993. 'שיקוף' קשור גם לרעיון של סטרן של 'כוונון אפקט טרנס-מודלי' (Stern, 1985). סטרן מתאר מרחב אינטר-סובייקטיבי של העצמי, המערב תקשורת, כמו אצל אם וילד המבינים זה את זה. היכולת לחלוק במצבים רגשיים נובעת מאיכויות מותאמות. כל שותף לוקח חלק באינטראקציה, חולק רכיבים מהתנהגותו הגלויה של האחר על ידי חיקוי, שיקוף, הצגת 'חיקויים מותאמים', המעצימים או ממזערים איכויות מסוימות בהתנהגות האחר, ומעניקים המשכיות לתהליך התקשורתי-הבעתי-רגשי. הכוונון ) (attunement נוצר על ידי התאמה של עוצמת אופנויות הזמן והמרחב הנמצאות בשימוש בתנועותיהם של שני המשתתפים. דמויות מטפלותcaregivers) ) ותינוקות יוצרים במשותף שרשראות ורצפים של התנהגויות הדדיות, המהוות את הדיאלוג החברתי. מושג הכוונון מניח קשרי חליפין רגשיים בין האם לתינוק, בליווי אקטיבי של נותן הטיפול. סטרן (Stern, 2004) מצביע על כך שאופני תקשורת אלו אינם אובדים, אלא הם הופכים לחלק של העצמי לאורך כל החיים. הכוונון כורך אפקטים שהם תמיד המטבע הטרנס-מודלי המעורב בקולות, תנועה, מגע, וכל חוויה הקשורה להנאה או לחוסר הנאה, המובילה לנגישות או להימנעות כתנועה אנושית בסיסית.
המודעות של אדם להיותו אינדיווידואל מוגפן בעולם מבוססת על אמפתיה: על הקוגניציה האמפתית שלו כלפי אחרים, ועל הקוגניציה האמפתית של אחרים כלפיו (Thompson, 2001.
כמה תרומות ממדעי המוח
נוירולוגים תיקפו אמפתיה כתופעה פיזית (Iacoboni, 2008). מושג 'המוח המחקה' (Meltzoff, 2002), והממצאים המתארים את תפקודי 'נוירוני המראה' תומכים בבסיסים הנוירולוגיים של אינטר-סובייקטיביות, ובשורשים האורגניים של האמפתיה. היכולת להבין אחרים מושרשת בנו ביולוגית. צורה קדם-שיקופית של הבנת אינדיווידואלים אחרים מבוססת על הזהות החזקה הקושרת ביננו כיצורי אנוש. אנו חולקים עם בני אנוש אחרים ריבוי של מצבים, הכוללים פעולות, תחושות, ורגשות. לטענת ויטוריו גליס (Gallese, 2003), באמצעות מגוון משותף זה מתאפשרות תקשורת, הבנה מכוונת והכרה באחרים כיצורים אנושיים כמונו. נוירוני מראה, שהתגלו במקור ביחס לפעולות, יכולים להיחשב כצורה מאורגנת בסיסית של מוחנו, המאפשרת את המגוון העשיר של חוויות אינטר-סובייקטיביות.
באמצעות חיקוי אנו יכולים לחוש מה אחרים חשים. אסכולות חשיבה חקרו תופעות של חיקוי, מגע רגשי (emotional contagion), ואנלוגיה(Hatfield et al., 1994; Holyoark and Thagard, 1995; Iacoboni et al., 1999). תופעות אלו, למרות השוני המושגי הרב ביניהן, נחשבות כאן כרצף של גוונים בעוצמת הביטוי של מאפיינים זהים ושונים. זהות מלאה היא גם אידיאל מושגי, שכן לא קיימים שני כלבים, שתי ציפורים או שתי כפיות אשר יש ביניהם זהות מוחלטת. אך מנקודת מבטי, ראיית הבדלים אלו יכולה להיגרם על ידי נסיבות רבות, כמו למשל: מרחק המתבונן, רקע אישי, חוויות אינטראקציה קודמות, ידע, העניין המסוים בזמן הצפייה, ההקשר, הגישה, התנועה, מצב האובייקט, ושאר משתנים. המושגים של דַמיות ושונות הם תמיד התייחסותיים.
תהליכים בטיפול בתנועה ומחול
טיפול בתנועה ומחול מתמקד בהיבטים הבסיסיים ביותר של תקשורת באמצעות שינויים מזעריים, במינון כמעט הומאופטי של איכויות המעורבות בצמיחת תופעה התנהגותית, כמו: שינויים בניהול הקונקרטי של זמן (מהירות, משך, קצב, המשכיות ואי-המשכיות), של משקל (דרגת הכוח-רכות, חוזק), של מרחב (כיוון, רמות, מישורים מרחביים), שטף (רמות של פעילות-שקט, אנרגיה גבוהה), וחלקי הגוף המעורבים (כל הגוף, הגפיים, הגו, הראש). התופעה היא מורכבת: בעוד שהעפת מבט היא מהירה והימנעותית, הידיים יכולות להיות חמות ותופסות. בעוד שהבטן רגועה החזה יכול להיות מתוח, להוריד את יכולת ההתרחבות של בית החזה בזמן נשימה ולהעלות את זו של הבטן. המערכת מטמיעה פיצויים רבים במטרה לחיות או לשרוד בהתאם להקשר.
אמפתיה קינסטטית מעידה על הזדהות ועל מובחנות. הזדהות באופן בסיסי מקשרת, מחייבת, משקפת או מהדהדת. מובחנות מביאה עמה חדשנות, מיוחדוּת, אחרוּת, מרחק, נפרדות, זרות (Fischman, 2006). מפגשים טיפוליים הם מפגשים בין תרבויות: זו של המטופל וזו של המטפל בתנועה ומחול. דרך הכרה בהבדלים, חילופי גומלין הופכים אפשריים. זהו תהליך מורכב שבו מטופל מתנגד לעתים לשינוי, בעוד המטפל שומר על הזמן והמקום ומאפשר למטופל לעבד את הגנותיו כדי שיקרה שינוי כזה.
האפשרות לכלול תנועה וריקוד בפסיכותרפיה מזכירה לנו כי אנו מתפתחים ללא הפסקה ולכן אנו קיימים, בעצם היותנו. הריקוד, כופה עלינו לראות שאנו משתנים כל הזמן, אף על פי שלא תמיד ולא מיָדית משיגים את השינוי המיוחל.
אמפתיה קינסטטית היא סוג של ידע, של קשר ושל מבנה משותף שיכול להופיע בצורות רבות. היא יכולה להופיע דרך שיקוף ישיר וכוונון אפקט בתנועתה של המטפלת בתנועה ומחול: הצורות, האיכויות והגוונים של שפת הגוף, כמו גם השימוש באנלוגיה, במטפורה, בסיפור של נרטיב המכיל צורניות דומה לזו של התנועה, או המללה של המטופל.
המטפלת מציעה חקירות תנועתיות המעוצבות באמצעות תפיסת נושאים או סוגיות שהמטופל מראה ביציבה שלו, במחוותיו, בגישתו, בתנועתו, ובדיבורו; התנהגות המטופל מתבטאת באופנים שונים. המטפלת במחול פועלת באמצעות ערוצים סנסו-מוטוריים מגוונים (שמיעתי, תנועתי, חזותי, ומגעי). בדרך זו יתאפשר דיאלוג בין-אישי ותוך-אישי בין ערוצים שונים, היכן שדומויות והתאמה בין איכויות יהיו משמעותיים. הבדלים גם הם חשובים, גוונים של דומה-שונה הם חלק מהעימות עם המציאות ומורכבותה.
אנו מאמינים שכל רכיב חדש צריך להיות מוצג בהדרגה, כך שאינו נחווה כמשהו בלתי קביל, מוזר, ומפריע. האדם עלול להרגיש שהוא מסכן את זהותו. כדי להתפתח, העצמי דורש מעבר בתוך חוויה של כל-יכולוּת (אומניפוטנטיות), הכורכת הרגשה של יצירתיות; להחזיק באשליה של היות אחד ודומה עם האובייקט, ולהרגיש כמגלה את העולם. חוויה זו צריכה להיות 'טובה דייה' כך שמאוחר יותר יוכל העצמי לסבול אכזבות המגדירות את גבולות התחום האישי (Winnicott, 1975, 2005).
התהליך הטיפולי נראה כחוויה רגשית-קוגניטיבית-יצירתית המעידה על הרפתקה משותפת. בזהותה את צורך המטופל, המטפלת בתנועה ומחול מוכנה להיות אובייקט זמין ובעל איכויות תפיסתיות ואישיות. כאן מתקיים הפרדוקס שבו המטפלת מקבלת אינטימיות וקרבה משותפת, ובה בעת, היא רחוקה מחייו האישיים של המטופל. כך היא הופכת לחלק חיוני בחייו, ובו זמן אין היא נכללת בהם. המטפלת מעמתת את תפיסות המטופל, ומבססת מחדש את ביטחונו הבסיסי כאורגניזם בעל יכולת תפיסה וביטוי רגשי.
באופן פרדוקסלי, היחסים הטיפוליים הם מציאותיים ומדומים בעת ובעונה אחת. המטפלת בתנועה ומחול משחקת תפקידים אינטר-סובייקטיבים הנכפים עליה כצרכים העברתיים. היא מקבלת את התפקיד שיועד לה על ידי המטופל, ולוקחת על עצמה את הדמות, התכונה או התואר שהמטופל צריך שתהיה. השינוי ההתייחסותי מתרחש בשילוב שבין וירטואליות התנועה המבוצעת והמציאות של כל אחד מהמשתתפים במפגש.
לפגוש את צורכי המטופל
הווינייטה הקלינית להלן מדגימה כיצד כוונון רגשי מוביל להבנה.
סוזנה היא עורכת דין מצליחה. היא מסנוורת בעושר השפה שלה ובהירות טיעוניה. נראה כי הכול נמצא אצלה תחת שליטה, למעט הבית שלה, בעלה, ילדיה ואפילו כלבה, שאינו עונה לציפיותיה כלל. כאבי הראש שלה מתחילים כשהיא נכנסת לביתה, שם היא לרוב מאבדת את עשתונותיה ומתרגזת, מתווכחת עם כל בני משפחתה. היא אומרת שהם מאמללים את חייה ושהפתרון היחידי לכך הוא לעבור לגור במשרד החברה שלה. היא מסיטה לצד את כל ההיבטים המטרידים של החיים באמצעות השלכתם על הקרובים לה, שבתגובה אינם מרגישים אהובים, וכך משחררת עצמה לרגע מהדברים ומהמצבים שהיא סולדת מהם.
כשהתחילה להגיע לפגישות היא נהנתה מתנועה עוצמתית. סוזנה העדיפה מוזיקה עם מקצבים 'עליזים ומהירים', שלקצבם נעה בפראות. השיח שלה וכמות האסוציאציות היו אין-סופיים. האם ציפתה לקבל פרס או הכרה? האם ציפתה שסוף-סוף, מישהו יאמר לה שהייתה כל כך טובה?
לאט מאוד הפכה סוזנה מודעת לתשומת הלב ולאכפתיות שקיבלה במהלך הפגישה, ובאותו זמן היא החלה לזהות התייחסויות נעימות מצד משפחתה.
סוזנה גילתה את הרצפה ומצאה תמיכה לא מותנית שעל גבה יכלה לחקור אפשרויות שונות של קשר. כשהייתה מותשת מתנועתה העוצמתית, היא חקרה אטיות עד שלבסוף מצאה דממה. בנקודה זו היא הפכה מודעת לקצב ולמהירות חיי היומיום שלה. היא אמרה שאינה ראויה לאכפתיות כה רבה. היא זיהתה את האכזריות הפרימיטיבית שלה והחלה לדאוג לגבי תוצאות פעולותיה. כיצד אחרים מרגישים? מה אני עשיתי להם? איך זה שהם עדיין אתי, זקוקים לי? סוזנה החלה לשלב לסירוגין תנועה ודוממות, כמשאבים בעלי ערך. באמצעות חוויה של טווח שלם בין שני קטבים אלו, היא החלה להיות סבלנית כלפי האהבה והשנאה הקיימות בתוכה. היא איבדה חלק מזהותה כ'גברת הצלחה', אך החלה להרגיש פחות בודדה. היא יכלה להעריך היבטים אחרים בחייה. לדבריה, החוויה של מציאת הריקוד שלה אפשרה לה ל'היפטר ממה שהיה לי ממנו עודף, ולקבל גישה לרגשות לא ידועים', להיפטר מדרישות ישנות, שהפכו מוצהרות בהתעללותה בעצמה דרך התמכרותה לעבודה. העלאת המודעות של סוזנה ליחסים מוקדמים מופנמים גרמו לה כאב נורא שהפכה לשנאה כנגד עצמה ומשפחתה. תהליך הטיפול בתנועה ומחול, שבו יכלה לנוע בהתאם לצרכיה, הנוכחות העקבית של המטפלת, אמפתיה קינסטטית שבוטאה ברגעי הקשר העדינים ביותר, במוזיקה שנבחרה עבור חווייתה, הגוונים של הדיאלוגים, כל אלה אפשרו להגנות שלה לתת מקום לשינוי. דרגת ההכחשה וההשלכה שלה החלה לרדת; האינטלקטואליזציה המתגוננת שלה החלה להפוך לרציונליות מגולמת-גוף, הקשורה לרגשותיה ולתחושותיה. היא הפסיקה להיות תלויה רק בעצמה והחלה לתת אמון ביחסים בין-אישיים.
***
הגישה שהוצגה לעיל מתארת דרך הבנה העולה מהמאפיינים של מפגש אנושי, יותר מאשר מתוך שיפוט ביקורתי. אמפתיה, כפי שהיא מתפתחת דרך מערכת היחסים הטיפולית, מצויה בלב הטיפול בתנועה ומחול, והיא הבסיס לאופנות טיפולית זו.
רשימת הערות
- אין מילה אחת בעברית שמקיפה את המשמעויות המרובות של המונח 'מיינד'. גם בלעז אין אחידות לגבי פירושו. אני מציעה להתייחס אל כל התהליכים הפסיכולוגיים של הפרט. (ה.ו.)
- המחברת מתבססת על האפיסטמולוגיה של המורכבות, תאוריות הטוענות שאנו לומדים ומכירים את המציאות באופן פעיל. תוך כדי פעולה ובאינטראקציה אתה אנו מבנים את המציאות. (ה.ו.)
- מונח ששימש בתרגום הספרדי של ספרו של דלז (Deleuze, 2004) En medio de Spinoza, כדי להתייחס ליצירה או למבנה המשותפים, למה שמתהווה.
- לפי התרגום העברי לסטרן, 2005.
- ישנם כותבים המזהירים אותנו שלא לקחת כמובן מאליו את רעיון 'החיים בתוך הגוף' (Berman 1990, 1992; Caldwell, 1999; Winnicott, 1975; Lowen, 1975, 1991, 2001). 'החיים הם במקום אחר' הוא אזכור לסיפור בשם זה של מילן קונדרה.
- המונחים בפסקה זו לקוחים מהתרגום לעברית: סטרן, 2005: 108--109.
- הגישה חופפת לתיאור של דמסיו (Damasio,1999) של צמיחת התבניות המנטליות המכונות בלשונו 'דימויים של אובייקט', ושג'ונסון (Johnson, 1987) מתאר כ'רישומי דימוי', בהתייחס לתבניות מחזוריות ומשתנות של תקשורת תפיסתית ותכניות תנועה שמבנות ומוסיפות עקביות לחוויה.
- תיאור העצמי של דניאל סטרן, המתמקד בהיבטים שונים של העצמי והאחר כהתפתחויות אינדיווידואליות והתייחסותיות הוא שימושי להבנת טווח הרמות, ההיבטים והחוויות שהטיפול בתנועה ומחול מכסה. התחומים הם תחושה של עצמי צומח, עצמי גרעיני, עצמי סובייקטיבי, ועצמי מילולי.
- הכלים ששימשו היו: הסולם האפקטיבי של פאאס (Echebarría et al., 1989); סולם הסיפוק בחיים (Diener and Diener, 1995); סולם BIEPS (Casullo and Castro Solano, 2000); אינטליגנציה רגשית TMMS 24 (Berrocal and Días 2002); TAS 20 Alexitimia אינדקס תגובות בין אישיות (Davis, 1996); אמפתיה קינסטטית (Fischman, 2006).
רשימת מקורות
Adler, J. (1999). Who is the witness? A description of Authentic Movement. In M. Whitehouse, J. Adler and J. Chodorow (Eds.), Authentic Movement: Essays of Mary Starks Whitehouse, Janet Adler and Joan Chodorow. London: Jessica Kingsley Press, pp. 141--158.
Bartenieff, I. (1980). Body Mvement: Coping with the Environment. New York: Gordon and Breach Science Publishers.
Berger, M.R. (1972). Bodily experience and expression of emotion. American Journal of Dance Therapy, 24(1): 27--33.
Berman, M. (1990). El reencantamiento del mundo. Santiago, Chile: Cuatro Vientos.
Berman, M. (1992). Cuerpo y espíritu. Santiago, Chile: Cuatro Vientos.
Berrocal, F., and Días, N.F. (2002). Corazones inteligentes. Barcelona: Kairós
Caldwell, C. (1999). Habitar el Cuerpo. Santiago, Chile: Urano.
Casullo, M., and Castro Solano, A. (2000). Evaluación del bienestar psicológico en estudiantes adolescentes Argentinos. Revista de Psicología Pontificia Universidad Católica del Perú, XVIII (I): 35--68.
Chaiklin, S., and Schmais, C. (1986). The chace approach to dance therapy. In P. Lewis (Ed.), Theoretical Approaches in Dance Therapy, Vol. 1. Dubuque, IA: Kendall/Hunt, pp. 17--36.
Chodorow, J. (1991). Dance Therapy and Depth Psychology: The Moving Imagination. London: Routledge.
Chodorow, J. (1997). Encountering Jung on Active Imagination. Princeton, NJ: Princeton University Press.
Damasio, A. (1999). The Feeling of What Happens: Body and Emotion in the Making of Consciousness. Orlando, FL: Houghton Mifflin Harcourt.
Damasio, A. (2003). Looking for Spinoza: Joy, Sorrow and the Feeling Brain. Orlando, FL. Houghton Mifflin Harcourt.
Damasio, A. (2005). Descartes’ Error: Emotion, Reason, and the Human Brain. Putnam, 1994; New York: Penguin, revised edition.
Davis, M.H. (1996). Empathy: A Social Psychological Approach. Boulder, CO: West View Press.
Deleuze, G. (2004). En medio de Spinoza, Buenos Aires: Cactus.
Diener, E., and Diener, M. (1995). Cross-cultural correlates of life satisfaction and self-esteem. Journal of Personality and Social Psychology, 68: 653--663.
Echebarría, A. and Páez, D. (1989). Emociones: Perspectivas psicosociales. Madrid: Fundamentos.
Fischman, D. (2006). La mejora de la capacidad empática en profesionales de la salud y la educación a través de talleres de Danza Movimiento Terapia. Buenos Aires. Tesis Doctoral. Biblioteca Universidad de Palermo.
Freud, S. (1953a). Introductory lectures on psycho-analysis, Part III. The Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud, Vol. 1. London: Hogarth Press.
Freud, S. (1953b). Project for a scientific psychology (1895). The Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud, Vol. 1. London: Hogarth Press.
Gallese, V. (2003). The roots of empathy: The 'shared manifold' hypothesis and neural basis of intersubjectivity. Psychopathology, 36: 171--180.
Hatfield, E., Cacioppo, J., and Rapson, R. (1994). Emotional Contagion. Studies in Emotion and Social Interaction. New York: Cambridge University Press.
Holyoak, K.J., and Thagard, P. (1995). Mental Leaps: Analogy in Creative Thought. Cambridge, MA: MIT Press/Bradford Books.
Iacoboni, M. (2008). Mirroring People: The New Science of How We Connect with Others. New York: Farrar, Straus and Giroux.
Iacoboni, M. R., Brass, M., Bekkering, H., Mazziota, J. and Rizzolatti, G. (1999). Cortical mechanisms of human imitation. Science, 286:2526--2528.
Johnson, M. (1987). The Body in the Mind: The Bodily Basis of Meaning, Imagination, and Reason. Chicago, IL: University of Chicago Press.
Johnson, M. (1991). El cuerpo en la mente. Madrid: Rogar
Kohut, H. (1984). How Does Analysis Cure? Chicago, IL: Chicago University Press.
Laban, R. ([1970] 1989). Danza educativa moderna. México: Paidós.
Laban, R. (1972). The Mastery of Movement. Boston, MA: Plays.
Lacan, J. (1988). The seminar of Jacques Lacan. In J-A. Miller (Ed.), Book I: Freud’s Papers on Technique. New York: Norton.
Lakoff, G., and Johnson, M. (1999). Philosophy in the Flesh: The Embodied Mind and its Challenge to Western Thought. New York: Basic Books.
Levy, F. (1992). Dance Movement Therapy: A Healing Art. New York. Ed. National Dance Association, American Alliance for Health, Physical Education, Recreation and Dance.
Lowen, A. (1975). Bioenergetics: The revolutionary Therapy that Uses the Language of the Body to Heal the Problems of the Mind. New York: Penguin Books.
Lowen, A. (1991). Bioenergetics. New York: Penguin/Arkana.
Lowen, A. (2001). Depression and the Body. New York: Publishing Alliance.
Lyons-Ruth, K. (1999). The two-person unconscious: Intersubjective dialogue, enactive relational representation, and the emergence of new forms of relational organization. Psychoanalytic Inquiry, 19(4):576--617.
Maturana, H. (1992). The Tree of Knowledge: The Biological Roots of Human Understanding. Berkeley, CA: Shambhala Press.
Meltzoff, A. (2002). The Imitative Mind: Development, Evolution and Brain Bases. London: Cambridge University Press.
Najmanovich, D. (2005). El juego de los vínculos. Buenos Aires: Biblos.
Sandel, S., Chaiklin, S., and Lohn, A. (Eds.), (1993). Foundations of Dance Movement Therapy: TheLife and Work of Marian Chace. Columbia, MD: The Marian Chace Memorial Fund of the American Dance Therapy Association.
Shlien, J. (1997). Empathy in psychotherapy: A vital mechanism? Yes. Therapist’s conceit? All too often. By itself enough? No. In A. Bohart and L. Greenberg (Eds.), Empathy Reconsiderd: New Directions in Psychotherapy. Washington, DC: American Psychological Association, pp. 63--80.
Stern, D. (1985). The Interpersonal World of the Infant. New York: Basic Books.
Stern, D. (2004). The Present Moment in Psychotherapy and Everyday Life. New York: Norton and Co.
Thompson, E. (2001). Empathy and consciousness. Journal of Consciousness Studies, 8 (5--7): 1--32, 4E.
Thompson, E. (2005). Sensorimotor subjectivity and the enactive approach to experience. Phenomenology and the Cognitive Sciences, 4: 407--427.
Varela, F. (1988). Connaître: Les sciences cognitives, tendances et perspectives. Paris: Editions du Seuil.
Varela, F., Thompson, E. and Rosch, E. (1992). The Embodied Mmind: Cognitive Science and Human Experience. Cambridge, MA: MIT Press.
Winnicott, D.W. (1975). Collected papers: Through Pediatrics to Psycho-analysis. New York: Basic Books.
Winnicott, D.W. (2005). Playing and Reality. London: Routledge Classics.
Wispé, L. (1987). History of the concept of empathy. In N. Eisemberg and J. Strayer (Eds.), Empathy and Development. New York: Cambridge University Press, pp. 17--37.
סטרן, ד. (2005). עולמם הבין-אישי של תינוקות. מאנגלית: יעל זיסקינד קלר, עריכת המהדורה העברית: גלית גלעד, מושב בן שמן, מודן.
