"כי בשמחה תצאו"?
הרהורים על הקשר שבין חירות, שמחה ומשמעות
מאת מרים אבנרי-כהן
תארנים (מילות מפתח): חירות, שמחה, משמעות, משבר, יציאת מצרים, רבי נחמן מברסלב, ויקטור פראנקל
"בסוף גלות בבל שהיה חשך תוך חשך בחינת עלות השחר, כן היה גם בגאולה הראשונה בסוף גלות מצרים. שהיו בחשכות גדולה בגשמיות וברוחניות [...] והוא דוגמת אישה בציריה, בחבלי לידה האחרונים, שקודם שיוצאים חיים מחודשים היא בייסורים ובסכנה גדולה, ואח"כ מתחיל להאיר אור חדש"
(מתוך "נתיבות שלום" של האדמו"ר מסלונים)
חג הפסח, הנחגג בעונת האביב, הוא סמל מובהק לציון היציאה מעבדות לחירות ומשעבוד לגאולה. תהליך היציאה מן המצרים אל החופש טומן בחובו צירי לידה מייסרים, אך גם ציפייה לעמוד השחר, לבואו של אור חדש. לאחר צירי הלחץ אמורה להתפרץ שמחת השחרור. הנביא ישעיהו מתאר את יציאת ישראל העתידית מן הגלות במילים עולצות אלו: "כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ וּבְשָׁלוֹם תּוּבָלוּן, הֶהָרִים וְהַגְּבָעוֹת יִפְצְחוּ לִפְנֵיכֶם רִנָּה, וְכָל עֲצֵי הַשָּׂדֶה יִמְחֲאוּ כָף" (ישעיהו נה, יב). האם השמחה המפעמת בדבריו מתארת רגש המאפיין את האדם בעת יציאתו לחירות, או שמא השמחה היא תנאי לעצם היכולת לצאת לחירות? במאמר הנוכחי אתייחס לשאלה זו.
חג הפסח הוא אחד משלושת הרגלים שבהם מצווה האדם לשמוח ("ושמחת בחגך"; דברים טז, יד). ואולם, במקרא עצמו אין כל אזכור ישיר של מצוות שמחה בחג זה. עיון בפסיקתא דרב כהנא מעיד כי: "את מוצא שלוש שמחות כתוב בחג. אבל בפסח אין את מוצא שכתוב בו אפילו שמחה אחת". מצוות השמחה מצוינת במקרא לגבי חג הסוכות שלוש פעמים, לגבי חג השבועות פעם אחת ואילו לגבי חג הפסח היא אינה נזכרת כלל. גם מבחינת השמות שהוענקו לחגים, פסח נקרא "זמן חירותנו", אך את התואר "זמן שמחתנו" קיבל חג הסוכות.
אם כן, מהי מהות הקשר שבין שמחה לחירות? מצד אחד, הנביא ישעיהו מתאר את שמחת היציאה לחירות: "כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ", אך מצד אחר המקרא עצמו אינו מציין בצורה מפורשת שמחה בחג החירות. ננסה לבחון את שאלת הזיקה שבין שמחה לחירות דרך התבוננות ברגשותיהם של בני ישראל היוצאים ממצרים ודרך התבוננות בתהליך היציאה לחירות מנוראות השואה, כפי שהוא מתואר על ידי ויקטור פראנקל.
זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם
יציאת מצרים היא אירוע היסטורי שהפך למיתוס מעצב עבור עם ישראל, ולמודל של השראה עבור כלל האנושות. כדברי הרב קוק: "יציאת ישראל ממצרים תישאר לעד האביב של כל העולם כולו" (הרב אברהם יצחק הכהן קוק, מגד ירחים, ניסן תרע"ד). הרב קוק ראה ביציאת מצרים סמל לכך שכוחות הטבע אמנם איתנים, אך רוח האדם בן החורין חזקה מהם. על פי חז"ל (מדרש מכילתא, שמות יג, יח), ממצרים יצאו כחמישית מעם ישראל בלבד (כפירוש בדרך הדרש על "וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים", שמות יג, יח). שאר העם הושפע מהלך הרוחות המצרי, והתקשה להאמין שניתן לברוח ממדינה שבה חוקי הטבע היו הכוח העליון המוחלט. אף על פי כן, אותם "מאמינים בנסים", החוֹמש המובחר שיצא ממצרים, הביע געגוע אל חיי השעבוד.
נתבונן בהלך רוחם של בני ישראל היוצאים משעבוד מצרים לא ככזה המייצג את היותם מתאוננים, כפויי טובה או קשי עורף. אלא כייצוג של תהליך נפשי מורכב, הנחווה ביציאה מעבדות לחירות. סמוך ליציאתם ממצרים ובטרם קריעת ים סוף, כאשר פרעה וחילו רודפים אחריהם, הנסים שעברו אינם מונעים מהם להיות אחוזי חרדה:
"וּפַרְעֹה הִקְרִיב, וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם, וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם, וַיִּירְאוּ מְאֹד, וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'. וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה: 'הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר? מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם?!'" (שמות יד, י-יא)
לאחר קריעת ים סוף, מתואר פרק זמן מובהק שבו ניתן להתרשם מרגשות השמחה שביציאה משעבוד לגאולה. הזמן הזה הוא בעת שמשה ובני ישראל אומרים את שירת הים ובשעה שמרים הנביאה מובילה את הנשים אחריה בשירה, בתופים ובמחולות. ואולם, רגשות שמחה אלו דועכים במהירות, וכבר במסעם מאילים אל מדבר סין מביעים בני ישראל רגשות קשים ואף נכונות לוותר על החירות שזה עתה זכו בה:
"וַיִּלּוֹנוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר. וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: 'מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד ה' בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר, בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע. כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כָּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב'" (שמות טז, ב-ג)
שיאו של הקושי המנטלי ביציאה מעבדות לחירות מסומל בפסוק הבא, המתאר את האספסוף המתאווה לבשר ומתגעגע לתחושת השפע שחווה, כביכול, בשעבוד מצרים:
"זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים" (במדבר יא, ה)
דברים אלו משקפים בזעיר אנפין את הלך הנפש האופייני של יוצאי מצרים. מכאן ניתן להתרשם כי השמחה לא בלטה כרגש דומיננטי בתהליך השחרור מן השעבוד. נרחיב את ההתבוננות בהלך הנפש של היציאה מעבדות לחירות, מתוך חיבור לאירוע היסטורי אחר בתולדות העם היהודי, המתקשר למשמעות סמלית זו.
האם תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר?
תאריך משמעותי נוסף המצוין בלוח השנה העברי בחודש ניסן לצד חג החירות הוא יום הזיכרון לשואה ולגבורה. על הלך נפשם ומצב רוחם של היוצאים מן השעבוד של הנאצים ניתן לקרוא בכתביו של ויקטור פראנקל. פראנקל, נוירולוג ופסיכיאטר יהודי-וינאי, יוצר הלוגותרפיה, תיעד בספרו "האדם מחפש משמעות" (1970) את חוויותיו כאסיר במחנה השמדה גרמני, והתייחס לשלושה שלבים בתהליך הנפשי שחוו אסירי המחנות. השלב השלישי מתאר את התקופה שלאחר השחרור:
"הגענו אל אפר משופע בפרחים, ראינו את הפרחים, אך הם לא עוררו בנו שום רגשות. ניצוץ השמחה הראשון התעורר בנו למראה תרנגול בעל זנב ססגוני. אך זה נשאר ניצוץ בלבד. עדיין לא השתייכנו אל העולם הזה. בערב כששוב נפגשנו בצריפנו, היה אחד שואל את חברו בלאט: 'תגיד, היית מרוצה היום?' והלה ענה כמתבייש, שכן לא ידע שכולנו הרגשנו עצמנו בדומה לו: 'אודה על האמת, לא!'. אבד לנו כושרנו לחוש סיפוק והיה עלינו לחזור ולשנן את הדבר קמעה קמעה"
(פראנקל, "האדם מחפש משמעות", עמ' 110)
את חוסר יכולתו של האסיר המשוחרר לחוות רגשות שמחה ניתן להבין לאור תיאוריו של פראנקל את השלב השני בחיי הנפש של האסיר. חיי היום-יום במחנה לוו בפיתוח מנגנון הגנה החיוני להישרדות, שהוליד קהות רגשית ואדישות. אמנם השחרור הפיזי נעשה באחת, אך השחרור מאותו שעבוד המקהה כל רגש תואר כתהליך ארוך יותר:
"אך טעות תהיה לחשוב כי יצאנו מכלינו מרוב שמחה [...] 'חירות' – אמרנו וחזרנו ואמרנו לעצמנו, ועדיין לא ירדנו לעומקה של המילה. פעמים כה רבות אמרנו מילה זו כל השנים הללו שבהן חלמנו עליה, עד שניטלה ממנה משמעותה. ממשותה לא חדרה אל תודעתנו: לא השגנו את העובדה, כי אמנם קורא לנו דרור"
(פראנקל, "האדם מחפש משמעות", עמ' 110)
פראנקל מנתח את הפסיכולוגיה של האסיר המשוחרר, ומסביר כי אדם שהיה נתון תקופה ארוכה במועקה נפשית עצומה מצוי בסכנה לאחר שחרורו, בפרט אם השחרור פתאומי. הוא מקביל בין סכנה נפשית זו לתופעת עווית האמודאים. כשם שמצב בריאותו של האמודאי יהיה בסכנה אם יצא באופן פתאומי מתא הצלילה שבו הוא נתון ללחץ אטמוספרי כביר, כך גם האדם המשתחרר פתאום ממועקה נפשית עלול להיפגע בבריאותו הרוחנית. אורבת לו סכנת המרירות והאכזבה בשובו אל חייו הקודמים, כשהוא ייווכח בחוסר יכולתו של הזולת להבין ולו קומץ מייסורי התופת שעבר. בעיני האסיר המשוחרר הכול נראה כבחלום, מעורפל וערטילאי:
"נבצר מאיתנו להאמין, כי אמת הדבר [...] עתה קם החלום והתאמת. אך הנוכל להאמין לכך באמת ובתמים? מעצורי הגוף הם מעטים ממעצורי הנפש. למן הרגע הראשון היטיב הגוף להשתמש בחירות החדשה. הוא התחיל לאכול ברעבתנות, במשך שעות וימים, אפילו בחצי הלילה [...] עברו ימים עד שהותרה גם לשוננו וגם הרגשתנו הפנימית שפרה. פתאום השתחרר הרגש מן האזיקים המוזרים שכבלוהו"
(פראנקל, "האדם מחפש משמעות", עמ' 111)
כפי שמשתקף מדבריו של פראנקל, היציאה מעבדות לחירות היא תהליך כאוב ומתמשך. הגוף יכול להשתחרר ממשעבדיו באחת, אך כדי שהנפש תוכל להיפרד מן ההגנות שאפשרו לה לשרוד, נדרש יותר מקץ השעבוד הפיזי. גם מהתבוננות בבני ישראל היוצאים ממצרים ניתן להתרשם כי מצרים נותרה טבועה בנפשם וכי הם מתקשים להתנתק ממצריה. מכאן שתהליך היציאה לחירות הוא בבחינת משבר: נקודת המפנה בסיפור השעבוד, אך עדיין לא סופו הטוב.
היציאה לחירות: "כִּי בָאוּ בָנִים עַד מַשְׁבֵּר וְכֹחַ אַיִן לְלֵדָה"
המלך חזקיהו מדמה את הצרה הפוקדת את עם ישראל למצב שבו אישה יושבת על המשבר, קרובה לסיומה של הלידה, אך חסרת כוחות להוציא את עוברה לאוויר העולם: "יוֹם צָרָה וְתוֹכֵחָה וּנְאָצָה הַיּוֹם הַזֶּה כִּי בָאוּ בָנִים עַד מַשְׁבֵּר וְכֹחַ אַיִן לְלֵדָה" (ישעיהו לז, ג). עציון (2016) כותב על הגלגולים המעניינים שעברה המילה "משבר" בשפה העברית. בלשון התנ"ך, המילה "משבר" מייצגת את פתח יציאת התינוק מרחם אמו. אפשרות אחרת היא שהמשבר מייצג את השלב האחרון בלידה, קודם יציאת הוולד לאוויר העולם. לא פלא שמשבר זה דומה בצלילו למשברי הים, שאותם דימה דוד המלך לייסורי החיים, "כָּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ" (תהלים מב, ח). בלשון חז"ל, משבר הוא כיסא היולדת, כלומר מקום מושבה בעת הלידה. בלשון ימי הביניים, משבר הוא כלי מלחמה למיטוט חומותיה של עיר.
אליעזר בן יהודה כתב על השימוש במילה "משבר" בשפה העברית המתחדשת (מתוך הערך "משבר", מפעל המילון של האקדמיה ללשון עברית): "ובזמן האחרון, פשט השימוש במילה זו במשמעות שינוי פתאומי לרעה או לטובה במחלה, במצב הדברים אשר לעסק מהעסקים או להנהלת ענייני המדינה". כך החל השימוש במילה "משבר" כנקודת מפנה מכרעת, נקודת שבר או תקופת שפל בחיי האדם. משמעות ה"משבר" הרווחת בעברית כיום היא מצב שֶׁבֶר, מצב קשה המקביל במשמעותו למילה הלועזית Crisis, כלומר "מצב קריטי". כיום נעשה שימוש במילה כמעט אך ורק במשמעות השלילית, של מצבי שבר, ולא במשמעות של מצב המוליד חיים. ואולם, באופן פוטנציאלי, המשבר טומן בחובו הן את יסוד השבר והן את יסוד הלידה. מה מתרחש במוח בזמן משבר, וכיצד הדבר קשור למשמעות ולשמחה?
המשבר והמוח התלת-שכבתי
ג'קסון (1956), אבי הנוירולוגיה המודרנית, קבע שהמוח בנוי מסדרה של מערכות היררכיות ושכל אחת מהן מעכבת את פעולת השכבות שמתחתיה. על בסיס גישה זו, יצר הפסיכיאטר מקליין (MacLean, 1990) את מודל "המוח התלת-שכבתי", המדמה את מוח האדם לתל ארכיאולוגי המורכב משלוש שכבות. השכבה התחתונה והבסיסית של המוח היא "המוח הזוחלי" (גזע המוח). חלק זה משותף לבני האדם, ליונקים ולזוחלים וכולל שליטה על תפקודים גופניים בסיסיים כמו נשימה, קצב לב, תיאבון, שינה וכדומה.
מעל למוח הזוחלי, מצויה השכבה השנייה והיא "המוח היונקי המוקדם" (הידוע כמערכת הלימבית) המשותף לכלל היונקים. מוח זה מעניק לנושאו את היכולת לחוות רגשות, ובפרט רגשות חברתיים כמו אהבה. בספרו "מה זאת אהבה" מסביר הפסיכיאטר יורם יובל (2006) כי מערכת זו מאפשרת ליונקים לחוות רגשות, לנהל חיי חברה ולפתח מוטיבציה. החלק השלישי במודל המוח התלת-שכבתי הוא "המוח היונקי החדש" (הניאו-קורטקס), שאינו מפותח במרבית היונקים, אך בקרב בני האדם הגיע לממדים מרשימים ותופס כ-85 אחוז מנפח המוח. מוח זה בנוי מקליפת מוח חדשה ונושא בתוכו את מותר האדם: היכולת לחשוב בהיגיון, ללמוד מן הניסיון ולהחכים.
על פי ליין ונדל (Lane & Nadel, 2000), המוח החדש הכרחי לחוויה ולהבנה של מצבים רגשיים. כלומר, קיימים קשרי גומלין בין המוח היונקי המוקדם למוח החדש. על פי יובל (שם), המוח היונקי, המוקדם והחדש כאחד, המצוי מעל למוח הזוחלי, אמור לחסום ולעכב את התבטאותו של הזוחל המוּנע לשרוד ויהי מה. ואולם, במצבי חירום ומשבר, המוח הזוחלי עלול לחמוק מניהולם של החלקים שמעליו. וכך, במקום שהמוח החדש ישלוט בכיפה, נוצר פירוד בינו ובין השכבות שמתחתיו.
משמעותו של ניתוק זה בעת משבר היא לטוב ולמוטב. פראנקל (1970) תיאר את יכולת ההישרדות הנפשית של אסירי המחנות בעזרת דברי לסינג, שטען כי: "יש דברים שבהכרח יטריפו עליך את דעתך, אלא אם כן אין בך דעת שיכולה להיטרף". המשבר עלול ליצור פירוד המנתק בין חלקי המוח השונים ומוביל לדומיננטיות של המוח הזוחלי על פני ה"דעת". העיסוק בהישרדות מסייע לכאורה לאדם בכך שהוא לא מותיר בו דעת שתוכל להיטרף, וממקד את התודעה בפן ההישרדותי של הקיום.
לאור מודל המוח התלת-שכבתי, ניתן לשער כי חלק מן השעבוד מתבטא באמת ובתמים בתוך מוחו של האדם, והמְצרים החיצוניים מלווים במצרים פנימיים, נוירו-פסיכולוגיים, עוצמתיים לא פחות. האם ניתן לפרוץ את המצרים הפנימיים כאשר השעבוד החיצוני מתמשך?
חירות כתפיסת משמעות בזמן משבר
חווייתו של פראנקל במחנה ההשמדה חיזקה את תפיסתו, שהתגבשה עוד בטרם השואה, ולפיה האדם זקוק למציאת משמעות בחייו כדי להתמודד עם משבר וסבל. פראנקל (1970) מספר שכדי לשמור על שפיות דעתו באימי השואה, היה צועד לעתים מחוץ למרפאתו ונואם לקהל דמיוני על "החוויות הפסיכותרפיות במחנות ריכוז". הוא כותב על האפשרויות הרבות של מתן פשר לחיים בזמן השעבוד עצמו, ומצטט את דברי ניטשה: "מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה, יוכל לסבול כל איך". בתארו את אחד מניסיונות הפסיכותרפיה הקבוצתית שעשה בקרב אסירי המחנה, מספר פראנקל כיצד דיבר בפני חבריו השבורים על האפשרויות הרבות למתן משמעות לחייהם במחנה. לתפיסתו, פשרם של חיי אדם אינו פוסק בכל הנסיבות:
"ביקשתי מן העלובים הללו, שאזניהם היו כרויות לדבריי בחשכת הבקתה, להתייצב אל מול חומרת מצבנו [...] חוסר התקווה שבמאבקנו אינו גורע מהודו וממשמעותו [...] באותה שעה, באותה בקתה ובאותו מצב חסר תקווה כמעט [...] ראיתי כי מאמציי עלו יפה. כשנדלקה שוב נורת החשמל, ראיתי את ידידיי, יצורים עלובים אלו, מדדים לקראתי להודות לי בעיניים דומעות"
(פראנקל, "האדם מחפש משמעות", עמ' 106-105)
ביסוד תפיסת החירות של פראנקל בעת משבר עומדת הענקת המשמעות לסבל. הוא סובר כי האדם חופשי מיסודו, וגם כשנאצים שולטים בגופו, הם אינם יכולים לשלול את חירות רוחו. תגובותיהם הנפשיות של אסירי מחנות הריכוז אינן רק ביטוי לתנאים פיזיים וסוציולוגיים. האסיר נהפך למה שהיה מתוך הכרעה נפשית, בחירה בין שעבוד לחירות פנימית:
"ביסודם של דברים יכול כל אדם, אף בנסיבות אלה, להכריע בעצמו מה הוא יהיה – מן הבחינה הנפשית והרוחנית גם יחד. יכול הוא לקיים את הדרת הכבוד שלו גם במחנה ריכוז. החירות הפנימית האחרונה אין לה בטלה עולמית"
(פראנקל, "האדם מחפש משמעות", עמ' 86)
אותו מאמץ עז להעניק משמעות לסבל בעיצומו של שעבוד מתקיים גם בעת משבר היציאה ממנו. פראנקל מתאר את חוויית ההתפכחות שנכונה לאסירים רבים בעת שחרורם ככזו שרבים לא השלימו עמה בקלות, וגם הוא כפסיכיאטר חש קושי לעזור להם להתגבר עליה. מכאן שדברי הנביא ישעיהו "כי בשמחה תצאו" במובנם הפשוט אינם עולם בקנה אחד עם הלכי הנפש והרגש שתוארו עד כה במצבי יציאה משעבוד: משבר היציאה לחירות מאתגר לא פחות מהשעבוד עצמו. היכולת למצוא משמעות אמנם אפשרית בכל מצב, אך היא דורשת מהאדם מאמץ עילאי, ולדברי פראנקל אף הופכת קשה יותר לאחר השחרור.
האם למערכת סוערת זו ניתן בכלל לקשר את מושג השמחה? פראנקל קושר בין חירות למשמעות, אך בתיאוריו את היציאה משעבוד לחירות, הוא מדגיש את הקושי העצום לחוות שמחה. בניגוד לכך, רבי נחמן מברסלב טוען כי עצם היכולת לחוות שמחה מהווה עבור המשועבד צופן כניסה אל עולם החירות.
משבר החירות על פי רבי נחמן: "כי שמחה הוא עולם החירות"
בתפיסה החסידית, מצרים אינה רק מקום גיאוגרפי-היסטורי, אלא גם אתר פנימי המתקיים בתוככי האדם ומייצג את מצרי הנפש. גם פרעה אינו רק ישות היסטורית, אלא כוח פרוע בנפש האדם, המקשה על קיומו החירותי. מכאן שלכל אדם יש מצרים משלו ופרעה משלו, ועליו לנסות להיחלץ משעבודם. כיצד ניתן לחתור לחירות זו? רבי ישראל בעל שם טוב, אבי החסידות וסבו הגדול של רבי נחמן מברסלב, מפרש את דברי הנביא ישעיהו באופן שמעניק להם משמעות חדשה: "כי בשמחה – תצאו!". השמחה היא תנאי לחירות ולא תוצאה שלה, קיומה של השמחה קודם לחירות.
לאור תפיסה זו, האדם מתקשה לצאת ממצרים מכיוון שהעצבות הטבועה בנפשו כובלת את מחשבתו ומצרה את חירותו. תחושת דכדוך זו גוזרת על האדם קיום מתוך קיבעון מחשבתי וחוסר יכולת להתחדש. כדי שהאדם יוכל לצאת לחירות, מוחו צריך להיות תחת הנהגתו ודעתו צריכה להיות מיושבת עליו. כיצד הופך המוח לבן חורין? רבי נחמן מסביר זאת דרך קישורו לשמחה:
"אַך דַּע, שֶׁעַל יְדֵי מָרָה שְׁחוֹרָה אִי אֶפְשָׁר לְהַנְהִיג אֶת הַמּחַ כִּרְצוֹנוֹ וְעַל כֵּן קָשֶׁה לוֹ לְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ רַק עַל יְדֵי הַשִּׂמְחָה יוּכַל לְהַנְהִיג הַמּחַ כִּרְצוֹנוֹ, וְיוּכַל לְיַשֵּׁב דַּעְתּוֹ כִּי שִׂמְחָה הוּא עוֹלָם הַחֵרוּת בִּבְחִינַת 'כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ' שֶׁעַל יְדֵי שִׂמְחָה נַעֲשִׂין בֶּן חוֹרִין וְיוֹצְאִין מִן הַגָּלוּת וְעַל כֵּן כְּשֶׁמְּקַשֵּׁר שִׂמְחָה אֶל הַמּחַ אֲזַי מחו וְדַעְתּוֹ בֶּן חוֹרִין" (ליקוטי מוהר"ן תנינא, י)
בדומה לתפיסתו של פראנקל, גם על פי רבי נחמן החירות האמיתית היא קודם כול פנימית-תודעתית. הוא מקשר ישירות בין עולם החירות לעולם השמחה: חירות אמיתית קשורה ליישוב הדעת, המתקיים כשהאדם מנהיג את מוחו כרצונו. מצב זה מתאפשר בתנאי שהאדם מקשר אל מוחו שמחה, ורק זו תצליח להתיר את אזיקי השעבוד. במושגיו של מקליין (שם), ניתן לדמות שחרור זה ליצירת הרמוניה מחודשת בין המוח היונקי הקדום (הרגשי וההישרדותי) ובין המוח היונקי החדש (החושב). חיבור מחודש זה חיוני לשם קיום חירותי ויציאה מן המשבר.
להמתיק את השבר למשבר
בספרה של אוסטרובר (2009) "ללא הומור היינו מתאבדים", מוצג נושא הצחוק בתקופת השואה. ממחקרה ניתן להסיק כי ההומור שימש מנגנון הגנה חזק ביותר שסייע לאנשים לשרוד את התופת. ההכרה בעוצמה של הצחוק וההומור הביאה לדעתה רבים מאסירי המחנות והגטאות להשתמש בו ככלי הישרדותי ממעלה ראשונה. אך האם היכולת לצחוק ולקשר שמחה היא כישרון מולד או נרכש? האם אנו יכולים לסגל לעצמנו יכולת זו באופן מלאכותי וליהנות מתוצריה גם כשאינה טבעית?
על פי רבי נחמן, ההגעה לשמחה אינה בהכרח טבעית, והיא בהחלט יכולה להיות פרי עבודה מאומצת. לעתים, בצד יכולתו של האדם להגיע לתוצר של שמחה עקב עבודתו המאומצת, נותרת בו גם מרה שחורה. רבי נחמן סבור שיש להכניס את המרה השחורה לתוך מעגל השמחה, ונראה כי גם כאן כוונתו היא לעבודה קוגניטיבית והתנהגותית מאומצת, שאינה נכנעת לרגש המסרב להשתלב במעגל הריקוד:
"בְּעִנְיַן הַשִּׂמְחָה עַל פִּי מָשָׁל, שֶׁלִּפְעָמִים כְּשֶׁבְּנֵי אָדָם שְׂמֵחִים וּמְרַקְּדִים, אֲזַי חוֹטְפִים אִישׁ אֶחָד מִבַּחוּץ שֶׁהוּא בְּעַצְבוּת וּמָרָה שְׁחֹרָה, וּמַכְנִיסִים אוֹתוֹ בְּעַל כָּרְחוֹ לְתוֹך מְחוֹל הַמְרַקְּדִים, וּמַכְרִיחִים אוֹתוֹ בְּעַל כָּרְחוֹ שֶׁיִּהְיֶה שָׂמֵחַ עִמָּהֶם גַם כֵּן
- פרסומת -
כֵּן יֵשׁ בְּעִנְיַן הַשִּׂמְחָה.
כִּי כְּשֶׁאָדָם שָׂמֵחַ, אֲזַי הַמָּרָה שְׁחֹרָה וְיִסּוּרִים נִסְתַּלְּקִים מִן הַצַּד, אֲבָל מַעְלָה יְתֵרָה לְהִתְאַמֵּץ לִרְדּף אַחַר הַמָּרָה שְׁחֹרָה דַּוְקָא
לְהַכְנִיס אוֹתָהּ גַם כֵּן בְּתוֹך הַשִּׂמְחָה, בְּאפֶן שֶׁהַמָּרָה שְׁחוֹרָה בְּעַצְמָהּ תִּתְהַפֵּך לְשִׂמְחָה"
(ליקוטי מוהר"ן תנינא, כג)
חירות, שמחה ומשמעות
יציאה מן הגלות היא מאורע משמח ברמה הלאומית, אך ייתכן שהיא אינה נחווית כך על ידי כל הפרטים המרכיבים את הכלל, כפי שמשתקף בקרב יוצאי מצרים וניצולי השואה. השחרור משעבוד מהווה משבר, במובן של נקודת מפנה קריטית, היכולה להסתיים בשבר או בלידה חדשה. גם על פי רבי נחמן, גלות אינה היפוכה של גאולה אלא היפוכה של חירות. כלומר, החירות מאפשרת לצאת למסע פתלתל לקראת הגאולה, אך היא עדיין אינה גאולת נפשו של האדם.
ההיבטים המנטליים והפיזיולוגיים של משבר החירות שלובים זה בזה. מבחינה פיזיולוגית, כשהדעת שרויה בחירות היא מסמלת מצב שבו המוח היונקי החדש שב לעוצמתו ומתנהל בהרמוניה עם השכבות שמתחתיו. כשהדעת שרויה בגלות, קיים פירוד בין השכבות. ניתן לפרש כי באופן סמלי ה"שבר" הפוטנציאלי הופך ל"משבר" מצמיח כאשר נוספת לו מחשבה המונהגת כרצון האדם (על פי רבי נחמן) או משמעות (על פי פראנקל). בכוחן של שתי אלו לאפשר חוויה פנימית חירותית בעת נקודת המפנה השברירית של היציאה משעבוד.
החירות נתפסת הן על ידי רבי נחמן והן על ידי פראנקל כמצב תודעתי פנימי, היכול להיות מנותק בכל עת ממצב של שעבוד חיצוני. אצל רבי נחמן השעבוד נובע ממרה שחורה שאינה מאפשרת לאדם להנהיג את מוחו כרצונו, ואילו אצל פראנקל השעבוד נובע מחוסר יכולתו של האדם למצוא משמעות לחייו ולסבלו. שניהם תובעים מן האדם תביעה מוסרית – להיאבק מאבק פנימי עז ואמיץ למען חירות מחשבתו. החירות על פי רבי נחמן תלויה בקישור שמחה אל המחשבה, ואילו אצל פראנקל היא תלויה בחיפוש בלתי פוסק אחר משמעות. בעוד עבור פראנקל החירות הפנימית עקב מציאת משמעות אישית לא בהכרח תוביל לשמחה, אצל רבי נחמן השמחה היא תנאי הכרחי למציאת החירות המחשבתית.
יותר משהתבוננות משותפת בהגותם של השניים מעניקה תשובות, היא מעלה שאלות. בפרט מתחדד הקושי במציאת הקשר בין החירות לשמחה. האם השמחה היא תנאי למציאת משמעות, או אולי נובעת ממציאת תחושת המשמעות האישית? האם שמחה היא בבחינת "כלי עבודה" או אמצעי הישרדותי, או שמא היא ערך עליון בפני עצמו, ובכלל זה מייצגת גם תוצר מהותי של תהליך משברי "מוצלח"?
האדם מקבל חירות לשם ייעוד – מימוש שליחותו הייחודית בעולם. על פי מסורת אבותינו, בכל שנה בליל יציאת מצרים מתחדשת יכולתנו הממשית לצאת ממצרי נפשנו. כיצד ננצל הזדמנות זו? רבי נחמן אמר כי "אין לו לאדם בעולמו כי אם את אותו היום ואותה השעה שהוא עומד בה". ניתן לנצל את שעת החירות ההיסטורית המתחדשת בכל שנה דרך שמחת המחשבה טובה, דרך מציאת משמעות לסבל, דרך חטיפת היגון והאנחה לתוך מעגל השמחה. כל זאת מתוך תקווה להנהיג את המוח כרצוננו ולקשר בין עולם השמחה לעולם החירות.
הערות
מקורות
הרב אברהם יצחק הכהן קוק (ניסן תרע"ד). מגד ירחים. גיליון 126. הוצאת בית הרב, ירושלים.
אוסטרובר, ח'. (2009). ללא הומור היינו מתאבדים. הוצאת יד ושם, ירושלים.
אור חסידות ברסלב (2014). ההגדה של רבי נחמן: שמחה, תקווה, התחדשות. ידיעות אחרונות – ספרי חמד, תל אביב.
הבעל שם טוב (הוצאה מחודשת 2016). כתר שם טוב, חלק ראשון. הוצאת קה"ת, ירושלים.
עציון, י'. (2016). "משבר בשלוש מערכות". האקדמיה ללשון עברית, מפעל המילון [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב-16/3/17 מאתר: http://hebrew-academy.o...D7%95%D7%AA/
יובל, י'. (2005). מה זאת אהבה. קשת הוצאה לאור, תל אביב.
פסיקתא דרב כהנא, נספחים ב, פרשה אחרת, ד"ה 'ושמחת בחגיך'.
פראנקל, ו'. (1970). האדם מחפש משמעות: מבוא ללוגותרפיה. הוצאת דביר, תל אביב.
פראנקל, ו'. (1985). השאיפה למשמעות. הוצאת דביר, ירושלים.
רבי נחמן מברסלב, ליקוטי מוהר"ן. הוצאת קרן ר' ישראל דב אודסר זצ"ל, ירושלים.
רז, ש. (1986). גשר צר מאוד – לקט אמרות ופתגמים של רבי נחמן מברסלב. הוצאת כתר, ירושלים.
Jackson, J. H. (1956). Selected writings of John Hughlings Jackson, edited by J. Taylor, Basic Books, New York.
Lane, R.D., and L. Nadel ,Ed. (2000). Cognitive Neuroscience of Emotion. Oxford University Press, Oxford.
MacLean, Paul D. (1990). The triune brain in evolution: Role in paleocerebral functions. Plenum Press, New York.
