מִמְּשיכה למדיטציה ומהתמקדות לטיפול
על תהליכי התמקדות בעבודתו הטיפולית של מייקל אייגן
מאת דני שראל
מבוא
התמקדות (focusing) היא תהליך המתהווה ומתפתח כאשר מפנים תשומת לב סקרנית, פתוחה וסבלנית פנימה – אל האופן שבו הגוף חווה מבפנים "מצבים" (situations – בעיות, אירועים, אנשים, מושגים, מילים), ולאופן שבו הגוף מחפש, מגלה, מוצא וממציא מילים או סמלים שמתארים ומדייקים את חוויית מה שמתהווה ומה שמשתנה בו.
יוג'ין ג'נדלין, אבי גישת ההתמקדות, החל את דרכו כפילוסוף אשר בחן איך חוויה שחשים בקיומה לפני שיש מילים שיתארו אותה הופכת לרעיון המבוטא במילים. ג'נדלין חקר איך מהזרם הגולמי של החוויה מרגע לרגע, ה-experiencing, צומחות מילים, נבנים מושגים, עולים דימויים או סמלים מסוימים, שמתארים את החוויה ונותנים לה משמעות. החקירה הפילוסופית הובילה אותו אל הפסיכולוגיה ההומניסטית של קארל רוג'רס, ולמחקר משותף על הגורמים המרפאים בפסיכותרפיה. המחקר הראה שמטופלים שטיפולם יצליח הם אלה שמסוגלים לנהל דיאלוג עם חוויה פנימית – עם תחושה המורגשת באופן פיזי שמקפלת בתוכה משמעות. מטופלים אלה היו מסוגלים לפנות אל "התחושה המורגשת" בגוף (אל מה שג'נדלין מכנה ה-felt sense) העולה ביחס לנושא עליו הם מדברים: לחפש אותה, להקשיב לה, ללמוד מתוכה ולאפשר לה להשתנות.
המפגש שלי עם ההתמקדות היה מאוד משמעותי ופורה עבורי. ההתמקדות חלחלה לחיי האישיים ולעבודתי הטיפולית, ואני מתמקד באופן קבוע בעזרת מלווים כטיפול לעצמי, כחיזוק רציף של מערכת החיסון הנפשית שלי. אני רואה בהתמקדות אימון מתמשך בהכלה, באמפתיה ובזרימה בין גוף ונפש, בין מחשבות, רגשות ותחושות. כך מסייעת לי ההתמקדות בבניית סביבה פנימית מיטיבה עבור עצמי וזולתי.
כמטפל, גם כשאני לא "עושה התמקדות", אני לעתים קרובות "חושב התמקדות", ומדי פעם אני מציע למטופלים ולמודרכים אלמנטים מתוך ההתמקדות או תהליך התמקדותי שלם. אני גם מלמד התמקדות וכותב על הגישה ועל האפשרות לשלבה באופן טבעי בטיפול דינמי (וראו: שראל 2010, 2011, 2013, 2015).
אל ההתמקדות הגעתי בשלב מאוחר יחסית של חיי המקצועיים, אחרי שסיימתי טיפול ואנליזה ממושכים. בדיעבד אני יכול לזהות בטיפולים שעברתי תהליכים התמקדותיים מצמיחים יקרים רבים, אבל הייתה חסרה לי ההמשגה וההתכוונות שיש לי היום, שהיו יכולים להעמיק את הדברים הטובים שקרו לי. אני אוהב לחפש תהליכי התמקדות מצמיחים במאמרים שאני קורא, ולמצוא בהם מטפלים שהם מכווני התמקדות "באופן טבעי". ייתכן שמטפלים אלה לא נזקקו להכרת ההתמקדות כדי להיות מה שהם, אבל אני סבור שהקוראים שעומדים לעתים נפעמים מול הבנות או התערבויות מבריקות של מטפלים כאלה יצאו נשכרים מהכרת ההתמקדות.
במאמר הנוכחי אבקש אפוא לעקוב אחר התהליכים המוצגים באחד מתיאורי המקרה של הפסיכואנליטיקאי האמריקאי מייקל אייגן, ולהציג את עבודתו של אייגן כעבודה התמקודתית. במאמר אבחן לעומק תיאור שאייגן הציג בראיון אישי על חוויה שעבר בצעירותו, ובעזרתו אדגים את האופן שבו אייגן עשה שימוש בתהליכי התמקדות כדי להתמודד עם משבר; לאחר מכן אעקוב אחר הנוכחות ההתמקדותית של אייגן בטיפול ואראה כיצד הוא מאפשר להתערבויות שלו – למילים ולפירושים שהוא בוחר – להתהוות בתוכו ולהיאמר באופן התמקדותי. אולם תחילה אתאר את מה שג'נדלין מכנה "רוח ההתמקדות", ועל בסיס תיאור זה ארחיב על האפשרות לזהות "מטפלים מוכווני התמקדות" גם בקרב מטפלים שלא מתארים עצמם ככאלה, ובפרט בקרב מטפלים פסיכואנליטיים מסוימים.
התחושה המורגשת ורוח ההתמקדות
ג'נדלין מתאר לאורך כתביו השונים איך לפנות ישירות ובאופן מכוון אל ה"תחושה המורגשת", אל חוויית הגוף מבפנים של מצב, אל ה"קצה של החוויה" (edge of experiencing), אל ה"משתמע" או ה"מרומז" (implicit) – מה שעדיין אין מילים שיתארו אותו, שכן לטענתו זהו ה"מקום" או המרחב שבו תנועה תרפויטית מתרחשת, שבו ומתוכו מתרחש שינוי. בספרו "פסיכותרפיה מוכוונת התמקדות" מתאר ג'נדלין (1996) שמונה מאפיינים של התחושה המורגשת בגוף, שמתוך שהייה בה נובעים צעדי שינוי:
- היא מתהווה ב"אזור הגבול" שבין המודע ללא מודע (אם כי יש לציין שג'נדלין אינו נשען על המודל הטופוגראפי של פרויד, אלא על חוויית אזור הגבול בין משהו שכבר ידוע לבין משהו שעומד להיות ידוע [about to be conscious] אבל עדיין אינו).
- בהתחלה יש לתחושה הזאת איכות עמומה, מעורפלת ויחד עם זאת מובחנת.
- התחושה נחווית באופן גופני, אבל זהו סוג מיוחד של תחושה גופנית, המורגשת בדרך כלל במרכז הגוף בחלקים הפנימיים.
- היא נחווית כמשהו הוליסטי, כחוויה כוללנית שמחזיקה, שמקפלת בתוכה מורכבות (מורכבות משתמעת, שעדיין אין לה מילים שיתארו אותה).
- התחושה המורגשת משתנה, נפתחת, מתגלה, מתבהרת, מתמקדת, יכולה לקבל מילים וסמלים דרך צעדים שמקדמים אותה.
- כל צעד מביא את המתמקד קרוב יותר אל עצמיותו.
- צעדי התהליך הם בכיוון של צמיחה.
- הסברים תיאורטיים של צעד כזה ניתן להבין רק בדיעבד.
התהליך שיאפשר את התהוות התחושה המורגשת, ובהמשך את התפתחותה והשתנותה, זקוק לפי ג'נדלין ל"רוח ההתמקדות" – להקשבה אמפתית פנימה, להפניית תשומת לב פתוחה, סקרנית ולא שיפוטית אל חוויית הגוף מבפנים של מצב אותו מנסים להבין או לשנות. כותב ג'נדלין:
במקום לדבר אל עצמך מן החוץ פנימה, אתה מקשיב למה שבוקע מפנימיותך. אתה שואל בשקט בידידותיות ובצורה אוהדת: "מה כאן לא בסדר?" ייתכן שמעולם לא היית כה ידידותי אל עצמך. רוב האנשים מתייחסים לעצמם רע מאוד. יותר רע משהיה עולה בדעתם אי פעם להתייחס אל זולתם. אחרי שאתה שואל אתה נמנע בכוונה מלהשיב על השאלה. כאשר אתה שואל מישהו אחר אינך ממשיך ומיד עונה עליה בעצמך. הענק לישות המרגישה הפנימית שלך לפחות אותו יחס טוב שהיית מעניק למישהו אחר. [...] גם הישות הפנימית המרגישה שלך יכולה להשיב בעצמה ואיננה זקוקה לכך שתענה במקומה. ( ג'נדלין 1978, עמ' 74)
התהליך ההתמקדותי מייצר ומלווה מרחב תודעה חדש שעשוי להוביל להבנה עמוקה יותר של המצב בו נמצא האדם, לשינוי התחושה של המצב בשלמותו בכיוון מיטיב, ולכוון אל הצעד הבא אותו התחושה המורגשת בגוף מסמנת.
תהליכים שונים, כגון קריאת טקסט, תהליך יצירתי, חיפוש פתרון לבעיה מדעית, "כניסה" של שחקן לתפקיד וכדומה יכולים כולם להיות תהליכים התמקדותיים, אם יש בהם האיכות הנוצרת כשאדם מפגיש בין "רוח ההתמקדות" או עמדה של "עצמי בנוכחות" (כפי שהציעה אן וייזר קורנל, אחת מתלמידותיו הבולטות של ג'נדלין; Weiser Cornell, 2005), לבין תחושה מורגשת של מצב, בעיה או אתגר כלשהם. הפרקטיקות השונות של התמקדות, כמו השלבים שג'נדלין מציע בספרו, הן דרכים שנועדו לאפשר, לעודד ולתמוך בתהליך הזה, אבל הן אינן המהות. מורי התמקדות שונים מציעים מגוון של פרקטיקות ויישומים כדי לאפשר לתהליך להתהוות. לטענתי, גם מטפלים שאינם מכירים את ההמשגות וההבנות מעולם ההתמקדות יכולים בפועל להיות מטפלים מוכווני התמקדות.
פסיכואנליטיקאים כמטפלים מוכווני התמקדות
בספרו "פסיכותרפיה מוכוונת התמקדות" סוקר ג'נדלין (Gendlin, 1996) שיטות טיפול שונות, טוען שכולן יכולות להיות בעלות ערך במובנים מסוימים, ובלבד שהקשר מטפל מטופל מקבל ראשוניות על פני כל דבר אחר. ועוד הוא כותב:
בטיפול הדבר הראשון בחשיבותו הוא הקשר (הקשר עם האדם שבפנים), הקשבה באה במקום השני ואילו הוראות התמקדות מגיעות רק במקום השלישי. אם משהו לא טוב בקשר, יש לטפל בו בהקדם האפשרי, והשאר צריך לחכות. בלי הקשבה אתה אינך באמת במגע מתמשך עם האדם. [...] ויחד עם זה התמקדות היא עדיין המנוע של הטיפול, מה שבא במקום השלישי הן הוראות התמקדות. [...] כל טיפול דורש להיות במגע פנימי עם הקצה של מה שנמצא באופן קונקרטי 'שם'. התמקדות הופכת את המגע הזה לספציפי ומכוון, כך שטיפול נעשה אפקטיבי יותר. (שם, עמ' 297, תרגום מאת המחבר)
במאמר מרכזי אחר, "הלקוח של הלקוח" (Gendlin, 1984) כותב ג'נדלין שהתחושה המורגשת היא המטופל שבתוך המטופל:
העצמי המודע הרגיל שלנו מתנהג בדרך כלל כמו מטפל מאוד מכוון (directive), והוא עומד בדרכו של המטופל הפנימי הזה כל הזמן. ה"מטפל" הזה לעתים קרובות מתקיף באופן עוין, או לפחות מעוניין להשתמש בכל המידע הישן והמוכר. הוא מתיימר להיות יותר חכם מהמטופל, הוא לא מפסיק לפטפט, מפריע ומבזבז זמן עם השערות ופרשנויות מרוחקות, ובקושי שם לב שהוא מונע מהמטופל לדבר. המטפל המכוון בקושי יודע שהמטופל נמצא שם. (שם, עמ' 88, תרגום מאת המחבר)
מכאן שעל המטפלים לחפש דרכים לתמוך בטיפולו של המטופל במטופל שלו הפנימי – התחושה המורגשת. עליהם לנסות לטפח את "רוח ההתמקדות" בין המטופל לבין עצמו, ולסייע למטופלים להיות מטפלים רוג'ריאניים, לא מכוונים (non-directive), כלפי התחושה המורגשת שבתוכם. משם תתאפשר תנועה ספונטאנית, משם נובעת עצמיות אמיתית בפעולה, משם ייוולדו תובנות חדשות שיוכלו להניע תהליכים שנחסמו, משם מתרחשת צמיחה.
פסיכותרפיה מוכוונת התמקדות, מעבר לשיטת הטיפול, מזמינה לא רק את המטופל אלא גם את המטפל עצמו להקשיב לתחושה המורגשת בתוכו לגבי מה שעובר עליו במחיצת המטופל, לאופן שבו הוא חווה את המטופל ואת הקשר הטיפולי בתוך עצמו, בשעת הטיפול ובין הפגישות. התמקדות היא דרך מצוינת עבור מטפל לבחור התערבות ולבחון את השפעתה עליו, על המטופל ועל הקשר ביניהם.
אחת ההבנות השגויות לגבי ג'נדלין ולגבי התמקדות היא שמדובר בתהליך שכולו בין אדם לבין עצמו. למעשה, אחת מאבני הפינה של הפילוסופיה שלו היא התפיסה "אינטראקציה תחילה" (interaction first). כך הוא כותב:
מה שאדם מרגיש בכל רגע הוא תמיד אינטראקטיבי, אנו חיים ביקום אינסופי ובתוך מצבים, בתוך הקשר הכולל אנשים אחרים, מילים וסימנים, סביבות פיזיות, אירועים בעבר, בהווה ובעתיד. החוויה (experiencing) אינה "סובייקטיבית", אלא אינטראקטיבית; לא אינטרה-פסיכית, אלא אינטראקטיבית. זה לא בפנים, אלא בחוץ-בפנים. (Gendlin, 1973: 324)
כשאני מתחבר אל התחושה המורגשת והיא מניעה קדימה, זה תמיד מחובר עם אדם אחר וכלפיו. כדברי ג'נדלין: "המציאות הקונקרטית של בני האדם היא התהליך החווייתי. זה לא דבר פנימי לגמרי, אלא תחושה כלפי אחרים במצבים" (Gendlin, 1972: 336). ניתן לראות גישה זאת כהתייחסותית במובהק, וככזאת קרובה ברוחה לרעיונות פסיכואנליטיים התייחסותיים.
ג'נדלין אמנם לא צמח בערוגות הפסיכואנליזה, לפיכך כמעט שאינו מוזכר או מצוטט אצל כותבים פסיכואנליטיים. עם זאת מקריאה בכתביהם של תיאורטיקנים פסיכואנליטיים עכשוויים בולטים, בדוגמאות הקליניות שהם מציגים, נוכל לגלות בנקל שאת חלק מהכותבים – במיוחד חלק מאלה שקיבלו השראה מביון ומויניקוט, כמו כריסטופר בולאס, תומס אוגדן ומייקל אייגן – ניתן לראות כמטפלים מכווני התמקדות.
מה הופך מטפלים אלה ל"מוכווני התמקדות"? מדובר בתיאורטיקנים שמנסים לפגוש בעצמם ואצל מטופליהם אמת רגשית וביטויים ספונטאניים של עצמיות אותנטית. הם שואפים שלא להישען על תיאוריה אלא ללמוד מהחוויה, מההתנסות, דרך מפגש עם אי-ידיעה, עם חוסר צורה, עם אי-אינטגרציה, עם מצבים עמומים "הזקוקים להכלה" ועם תנועה אל עבר הכלה, יצירתיות ותובנה. כותבים אלה מתארים בשפתם המיוחדת ובאמצעות מושגים משלהם את הניסיון להימלט מהישענות על דפוסים מוכרים, כובלים ומגבילים. הם מפנים אותנו לקשב פנימה, ואצל חלק מהם נוכל גם לראות באופן מפורש או מרומז – גם אם לא באופן שיטתי ועקרוני כמו בהתמקדות – את ההתייחסות אל הגוף כמקור וכמקום של התרחשות נפשית ושל ידע, ואת ההכרח להתחבר אל חוויית החיבור של הגוף אל הנפש שנעשה ברוח משחקית ויצירתית.
הייתי אפילו מעז לומר שמה שהופך כותבים ומטפלים מקוריים ומעוררי השראה אלה לכאלה בעינינו הוא בדיוק זה – היותם מכווני התמקדות, גם אם מעולם לא שמעו עליה או על ג'נדלין. אחד הבולטים והמעניינים בין הכותבים האלה הוא מייקל אייגן, שכמה מספריו תורגמו לעברית. באייגן אני רואה מטפל מוכוון התמקדות מובהק, ובהמשך מאמר זה אנסה להראות זאת.
איני יודע מה היה עומק ההיכרות של אייגן עם ההתמקדות. בספר "באסוציאציה חופשית" (מולינו, 1997) שבו הוא מרואיין, מצאתי הערת אגב ביקורתית שלו על ג'נדלין; לעומת זאת, גיליתי שבהרצאה שהוא נשא ב-2016 בפני בוגרי המכון הפסיכואנליטי של ארגון NPAP בניו יורק הוא מציע לפסיכואנליזה להיפתח כדי להפרות את עצמה עם גישות אחרות, שביניהן הוא מציין במפורש את ההתמקדות.
אייגן כ"מתמקד טבעי" מצעירותו
בקטע הבא, שמופיע בספר הראיונות "באסוציאציה חופשית", מספר אייגן לאנתוני מולינו על אחד המשברים בחייו:
אני יכול להיזכר בעצמי בשנות העשרים לחיי, נוסע באוטובוס. פתאום איבדתי את הכרתי וצללתי לתוך תחושה של ייסורים. נותרתי עם ייסורים, שהיו נראים כממוקמים בחזה שלי. זה היה כאב פסיכולוגי נורא, לא כאב פיזי, אלא יותר כאב רגשי איום, שדמיינתי והרגשתי באזור החזה שלי. שקעתי יותר ויותר אל תוכו, והתקפלתי לשניים באוטובוס, ואז לפתע פתאום, מופתע למדי, מבלי שתהיה לי איזושהי מסגרת התייחסות מנטלית למתרחש, הכאב התבהר והפך לאור קורן. במקום שהיו קודם רק ייסורים וכאב איום, מבלי שידעתי מה התרחש, פתאום היה אושר שמימי. [...] הוא הפך לאור עצום, שהותיר אותי נכסף שזה לא ייגמר לעולם. הכאב לא נעלם כמובן, אבל גם האושר השמימי מעולם לא עזב אותי. (מולינו 1997, עמ' 121)
החוויה המתוארת כאן לא התרחשה במהלך מפגש התמקדות או שעה טיפולית, אבל דרך התיאור אפשר לראות את האופן שבו אייגן מתמודד באופן התמקדותי עם משבר רגשי קשה, וכיצד הוא צומח מתוכו.
אייגן מספר על "התקף ייסורים" שגרם לו לאבד את הכרתו, אך לאור המשך התיאור ברור שהכרתו לא באמת אבדה; הוא לא התנתק, להפך: הוא דווקא צלל לתוך תחושה של ייסורים בלי לטבוע בתוכם, או במילותיו: "נותרתי עם היסורים". למעשה, זו בדיוק נקודת המוצא של כל התמקדות: לא נשאבים לגמרי לתוך אובדן עצמיות, לא מתנתקים – וגם לא מחכים שהתחושה תחלוף כמו במדיטציה, אלא נותרים עם התחושה ומתחילים לנסות להכיר אותה מבפנים דרך המתנה סקרנית וסבלנית בנוכחותה כדי שתיפתח בפנינו. ממש כמו שעושים בתחילת תהליך התמקדות, אייגן בודק היכן בגוף ממוקמים הייסורים. הוא שם לב שהכאב מורגש פיזית בחזה שלו, אבל ברור לו שמדובר בכאב פסיכולוגי, למרות שאין לו לכך המשגה.
האם ייסורים אלה הם בגדר תחושה מורגשת? לא בדיוק, שכן תחושה מורגשת אינה תוקפת אותנו.1 היא יכולה אמנם להיות עוצמתית, אבל בדרך כלל זו אינה תחושה עזה או חדה, אלא תחושה בעלת איכות עמומה, מעורפלת ורחבה יותר; היא אינה מוכרת בבירור, ועם זאת היא מובחנת. במקרה של אייגן "מתקפת היסורים" נראית כמו המצב, ואילו התחושה מורגשת היא התחושה הכוללת, המובלעת במצב המורכב הזה על כלל משמעויותיו, שהיא כמו הילה שמקיפה את מה שמרגישים. התחושה מורגשת היא מה שהתהווה כשאייגן היה מוכן לעצור ולשהות עם חוויית מתקפת הייסורים. לפי ג'נדלין (Gendlin 1996), מה שעושה את הפירוש לאפקטיבי הוא החיבור המדויק שלו אל השהייה עם התחושה המורגשת. כך, גם אייגן לא מבחין בין צלילה לתוך מתקפת הייסורים לבין צלילה לתוך התחושה המורגשת שמתעוררת כשהוא עוצר כדי להשתהות עם הייסורים.
הבחירה של אייגן לעצור ולהישאר עם הייסורים אינה מובנת מאליה כלל. מול כאב כזה בחזה, רבים מאתנו היו נבהלים, אולי מנסים להילחם בתחושה, מקווים שהיא תחלוף; אולי היינו מגיעים לחדר מיון עם פחד מהתקף לב, משם היינו יוצאים כנראה עם אבחנה של התקף חרדה, עם או בלי אמירה: "אין לך כלום, זה רק חרדה", עם או בלי מרשם לקלונקס.
אייגן הצעיר הבין אינטואיטיבית, שגם אם אין לו – כמו שהוא אומר – "מסגרת מנטלית למה שמתרחש", עליו לעצור ולשהות עם התחושה בעלת המשמעות הנפשית הזאת, עם החישה המורגשת (felt sensing – הסיום ing בשפה האנגלית מתאר במדויק יותר את החיות והתנועתיות של ליווי התחושה). בתיאורו אפשר לחוש באיזושהי סקרנות שמלווה את התהליך הזה, שמובילה את אייגן לנכונות המודעת להתמסר להרגשה – ולא כהתמסרות מזוכיסטית לכאבי גוף או לייסורי נפש, אלא מתוך סקרנותו של מי שמחפש אחר אמת רגשית, המצויה בחוויה הפיזית-נפשית כאן ועכשיו. אייגן לא מנסה להבין כתנאי להתמסרות; תחת זאת הוא מתמסר אל התחושה כדי להבין, ולכן הוא מוכן לשקוע לתוכה יותר ויותר.
אייגן ממשיך ומספר למולינו שהוא התקפל לשניים, מצב שהורגש ככאב כמעט בלתי נסבל, שעדיין לא הרתיע אותו מלהמשיך ולשהות בכאב, ללוותו בתשומת לב פתוחה ולא שיפוטית. חשוב לראות שאייגן שהה עם התחושה בסקרנות – מבלי לנסות לשנותה, בלי להילחם בה, בלי לפרש אותה ובלי לנסות להבין אותה באופן אקטיבי. זהו, בתמצית, יחסה של גישת ההתמקדות לתחושה המורגשת, זוהי "רוח ההתמקדות".
ומה קרה אז? משהו מפתיע התרחש: "מתבהר הכאב והופך לאור קורן." התיאור הזה מדגים את אחד המשפטים הידועים של ג'נדלין (1978, עמ' 82) מספרו "התמקדות": "הרגשה רעה היא ידיעת הגוף הדוחף לעבר הטוב. כל הרגשה רעה היא אנרגיה פוטנציאלית לקראת דרך קיום נכונה יותר, אם מעניקים לה את המרחב הדרוש לה כדי לנוע לקראת תיקונה". ההתמקדות בתחושה הכואבת של אייגן, ה"רעה" לכאורה, הובילה להתמקדותה, להתבהרותה, ומשהו חדש, התגלה\צמח. הקפיצה הקוואנטית הזאת שמופיעה לפתע נקראת "שינוי מורגש" (felt shift). זהו שינוי המורגש גם הוא בגוף כצעד קטן קדימה. במקרה של אייגן היה זה צעד לא קטן, שאותת על דרך קיום נכונה יותר – זהו אותו "אושר שמימי" שימשיך ללוות את אייגן.
אייגן ממשיך ומציין שהשינוי הזה לא ביטל את הכאב. הוא גם לא מספר לנו מה עמד מאחורי הכאב שתקף אותו, אבל אפשר לומר שהמיכל שהחזיק את החוויה הכואבת התרחב, התעצם והואר. הוא מתאר משהו שהוא מעבר לתיקון או לתובנה, כשלמיכל הנפשי שלו הצטרף בזכות התהליך שעבר גם ממד רוחני, תחושה של התגלות, שתסייע לאייגן להכיל חוויות כואבות גם בהמשך חייו האישיים והמקצועיים.
אני סבור שתהליך כזה לא יכול להתקיים ללא אמונה עמוקה והתמסרות ללמידה מתוך החוויה שמתרחשת מרגע לרגע, מתוך מה שעולה מערבוב בין הידוע לבלתי ידוע. כפי שאייגן כותב בעקבות ביון, "הבלתי ידוע הוא חלק תמידי מהחוויה", ולכן נדרשים אומץ, כנות ונכונות להיחשף אל האמת רגשית הצפונה בה.
היחס הזה אל החוויה ואל הממד הגופני שלה, החיפוש של אייגן אחר חופש מחשבתי ורגשי, אחר עצמיות אמיתית, אחרי תנועה ספונטאנית ומשחקיות ברוח ויניקוטיאנית – לצד נאמנות חסרת פשרות, לעתים חסרת רחמים, לצורך העמוק לפגוש אמת רגשית ברוח ביון כל אלה יבואו לידי ביטוי גם במאמרו "מִמְּשיכה למדיטציה".
אייגן כמטפל מוכוון התמקדות במטופלת מאריון
בפרק 11 בספרו של "תחושת מוות נפשי", שנקרא "מִמְּשיכה למדיטציה" מתאר אייגן (2004) את הטיפול שלו במאריון, אנליטיקאית בעצמה, שפנתה אליו לאנליזה בעקבות הרצאה שלו, כשהיא עוזבת אנליזה של תשע שנים אצל אנליטיקאית. זו פתיחה מורכבת למדי לאנליזה, ואייגן מתאר את הקשר המאוד אינטנסיבי שמתחיל ביניהם וכיצד הוא מרגיש מיד מועשר על ידה כשהשיחה שלהם "משתרעת על פני רמות רבות – רמה רוחנית, רגשית אינטלקטואלית ומינית". אייגן מתאר:
במהלך הפגישה השנייה שלנו נעשיתי מגורה מינית, ותהיתי מה לעשות. תוך דקה או שתיים מאריון אמרה שהיא חשה רגשות מיניים חזקים כלפי. מי גירה את מי? מאריון התביישה ברגשות המיניים שלה, אך גם פחדה מהם, ואולי פחדה מכך שאדחה אותה.
השאלה "מה לעשות?" שמופיעה בטרם ניסה להבין מה מתרחש בתוך עצמו מעבירה לקורא איזשהו לחץ שאייגן היה נתון בו מההתעוררות המינית הזאת או מהאפשרות – שאולי עוררה חרדה בושה או אשמה – שהוא זה שגירה אותה. משיכה מינית בהעברה נגדית היא כידוע נושא טעון.
ראשית כדאי לשים לב למה שאייגן לא עושה במצב הזה: הוא נשאר עם השאלות שהוא מציג, ולא רץ לנסות לענות עליהן, הוא לא מתפתה לשפע התיאוריות שיש לנו לגבי העברה נגדית, שאפשר היה לגייסן כהסבר מתקבל על הדעת לגירוי המיני שלו ו\או של המטופלת שלו: הקשר הכמעט מתבקש בין התחושות המתעוררות לבין הנסיבות ה"אדיפליות" של תחילת הטיפול הכוללות את עזיבת האנליטיקאית והמעבר אליו ואת השאלה מי פיתה את מי להיכנס לטיפול, השלכת הפיתוי\גירוי דרך תהליכי הזדהות השלכתית, סקסואליזציה של הקשר כהגנה כנגד דכאון וכאב, ערבוב שפת הרוך ושפת התשוקה ועוד.
מה אייגן כן עושה? כפי שהוא כותב: "אני נשארתי עם העוררות שלי". כפי שנותר עם הייסורים בתיאור המשבר בצעירותו, כך גם עתה: אייגן נשאר עם התחושה שמתרחשת בגוף כאן ועכשיו, ללא שיפוטיות, ללא ניסיון לסלק את התחושה או לחפש מיד המשגה שתחלץ אותו מהמצוקה. כך מתחיל תהליך התמקדותי: בעצירה וההקשבה פנימה. גם כאן, כפי שציינתי לגבי מתקפת הייסורים באוטובוס, התחושה המורגשת היא לא העוררות המינית עצמה, שהיא המצב עליו מתמקדים, אלא התחושה שמתהווה בעקבות העצירה והשהייה מתוך עמדת הנוכחות: בפתיחות, בסקרנות ועם נכונות ללמוד מהתחושה עצמה ולא מהמשגות קודמות.
בהמשך לכך כותב אייגן: "ובהדרגה התהוו מילים". מה שחשוב להתעכב עליו הוא שהמילים שהתהוו לא חיכו שם קודם על איזשהו מדף במעמקי הלא מודע ועכשיו התגלו; הן התהוו כתוצאה מהשהייה עם התחושה המורגשת בתוך המצב. כדאי לשים לב שאייגן לא מחפש מילים; הוא לא מנסה להבין או לפרש. תחת זאת הוא נכנס לעמדה שמאפשרת למילים להתהוות, לצמוח מתוך התחושה המורגשת ולקדם את החוויה הלאה.
הוא כותב: "הרגשות המיניים שלי תורגמו לשאלה: 'אני לא בטוח אם את מפחדת יותר מכך שאהיה מגורה ממך, או מכך שלא אהיה' " הוא לא כותב "הבנתי" או "תרגמתי", "פירשתי" או "שאלתי". הוא כותב: "הרגשות תורגמו לשאלה". זה ניסוח פאסיבי ולא במקרה, שכן כך מתואר מצב שבו אייגן מתמסר לתהליך התמקדותי של התהוותן של מילים הנובעות מתוך החוויה והקשבה לתהליך פנימי שמתרחש, תהליך שאייגן פחות מכונן אותו ויותר מובל על ידו, משמש לו כעד, כמלווה, כמתורגמן, כצינור.
והוא ממשיך: "היכולת לנסח את השאלה הזאת העניקה לי הקלה, באופן כלשהו הרגשתי שהצלחתי להיות נאמן לתחושת העוררות שלי מבלי לחשוף אותה ישירות, ואולי באופן נחפז וחי מדי". כך הוא מתאר את בחירת הפירוש שמדייק את חווייתו, כנובע מרגע יצירתי שנובט ומתפתח במרחב פוטנציאלי על מצע של נוכחות סקרנית, פתוחה, המוכנה להיות מופתעת, שנבדקת בתוכו, ומאושרת מבפנים כמתאימה לו.
המילים שהתהוו ונבחרו ספק התגלו, ספק הומצאו, וכמו בתהליך התמקדותי מיטיב הן הובילו למשמעות המיוחדת לרגע הזה ולשינוי מורגש בכיוון של הקלה. זוהי התזוזה שבהתמקדות מכנים "שינוי מורגש", ואייגן חש אותה עוד בטרם מאריון הגיבה אליה, מעצם היכולת לנסח שאלה שהוא הרגיש שהיא מדויקת לו.
אך מיד הוא מתאר גם את תגובתה: " 'אני מפחדת יותר מכך שלא תרצה אותי', ענתה מאריון. ישבתי שם כשאני מחייך חיוך רחב, נהנה מהזרם של עקצוצי גוף, בעוד הדם זורם כלפי מעלה וממלא את פני, זה היה רגע נחמד עבור שנינו". האם חיוכו הרחב של אייגן נבע מתוכן תגובתה של מאריון, קרי, מהודאתה שהיא מפחדת מכך שלא ירצה אותה? אולי, אבל נראה לי כי הנאתו נשאבה בעיקר מכך שתגובתה הראתה שתהליך ההקשבה לחווייתו הוביל להתהוותן של מילים שהתגלו כמדויקות גם לו, גם לה.
תיאור זרימת הדם במעלה הגוף, מאזורי המין אל הראש, ועד לחיוך הרחב, מתחושות הגוף למציאת מילים ומשמעויות – "מִמְּשיכה למדיטציה", כשם המאמר – הוא כנראה תיאור קונקרטי ומטפורי כאחת לחידושה של זרימת החוויה בתוכו וביניהם, ולהעמקתה של ברית טיפולית שלרגע נראתה בסכנה. כך, תהליך שעלול היה להיחסם, כפי שהיה קורה לרבים מאתנו אל מול משיכה מינית של מטופלת וכלפיה, בעיקר כשאנחנו לא בטוחים האם אנחנו אחראים לה, נפתח. תוך כדי כך, התגלה שנושא החשש מדחייה אולי מרכזי יותר מעצם ההתגרות המינית ומהשאלה מי גרם לה. ואמנם, העיסוק במיניות מפנה אז את מקומו לעבודה על הכאב הנפשי העצום של מאריון, לדיכאון האובדני שמלווה את חייה, ולהשפעתו העצומה על אייגן.
אייגן מציג סדרת שאלות לגבי המעבר הזה: לאן הלכה המיניות? היכן היה הכאב קודם לכן? אך הוא לא יענה על השאלות הללו, לא יתפתה לאמירות מלומדות על פיצולים או הדחקות, לא ברגע זה בטיפול ולא בהמשך. אני משער שאצלו, כמו אצל הקוראים, צפות להן המשגות והבנות תיאורטיות או קליניות לשאלות הללו; אבל אייגן לא מציע אותן, כפי שלא נתן מענה ברור וחד לשאלה "מי גירה את מי". להרגשתי, לאייגן חשוב יותר לעורר חוויה ולהזמין את הקורא לשהות בה, מאשר לתת תשובות. דרך השאלות הפתוחות האלה הוא מזמין אותנו להתמקד.
ההתמסרות לתחושת ההשפעה ההדדית המורגשת בגוף
אייגן מתייחס לאמירה של מאריון על רצונה להרוג את עצמה, ומתאר כי הוא חווה אותה בהרגשה ש"המילים שלה שוקעות לתוכי כמו פצצות עומק". הוא ממשיך להקשיב באופן התמקדותי כשהוא מספר לנו: "התרווחתי לתוך התחושה הנוראית", ועולים בו זיכרונות ילדות של סיוטים ואימה. "האימה והאיום של מאריון שטפו דרכי", הוא מתאר, ונראה כי הוא מאפשר לשיטפון הזה להתרחש בתוכו, מאפשר למאריון לראות את כוח ההשפעה שלה עליו, ושניהם מסתכלים זו על זה דרך כוח ההשפעה שיש להם האחד על השני. אייגן ממשיך ומתאר כיצד הוא שוקע לתוך עצמו, לתוך הכאב שהרגיש כשדיברה אליו, כשהסתכל עליה, ואף שלא היה בשום שלב מגע גופני ביניהם, הוא מתאר אושר עילאי וכאב עצום מהמגע עין-עור שביניהם. הוא כותב: "הייתי מודע בחדות עד כמה העור שלנו היה חדיר, שחינו פנימה והחוצה זה מזו דרך העור שלנו".
"שקיעה", "אימה", "שיטפון" – לנוכח תיאורים עוצמתיים אלה, כקורא קשה שלא לשאול: האם אייגן לא פחד לשקוע עוד? לטבוע? לא התעורר בו דחף לברוח? מסתבר שלא: הוא דווקא מתרווח אל תוך התחושה הנוראית, מתמסר לשקיעה ולאימה – כפי שהתמסר לייסורים באוטובוס בצעירותו. ואז הוא משתף אותנו בדימוי בעל איכות תחושתית גופנית, חושנית חזקה: השחייה פנימה והחוצה זה מזו דרך העור החדיר. זהו דימוי מרתק בעיניי לנכונות להתמזג, להתערבב, לקבל, לקלוט את השני לתוכך, ולהיכנס לתוכו. דרך דימוי זה הוא מתאר את הנכונות להשפעה הדדית תוך ויתור על הגנת הגבול שעור הגוף מסמל, חדירה אל הזולת ויחד עם זה גם שמירה על נפרדות. הבחירה לתאר את הטיפול במרחב מימי, שבו כל תנועה של האחד יכולה להיות מורגשת על ידי השני, מעמיקה את תחושת המושפעות ההדדית.
אייגן לא מנסה להסתיר ממאריון את ההשפעה שיש לה עליו, והוא קורא לזה הסוד שלנו. ה"סוד" שאייגן "חושף" בפנינו הוא סוד האינטר-סובייקטיביות, סוד ההשפעה ההדדית. ספק אם יכול להיות טיפול משמעותי שאין בו "סוד" מהסוג הזה, אבל בין אייגן ומאריון יש להשפעה ההדדית עוצמה יוצאת דופן.
הדימויים שאייגן מציג בפנינו בקטע הזה (ועוד כמה דימויים אינטר-סובייקטיביים כמו "טבלנו זה במבט הבוהה של זו", או "אדם עף לתוך האחר ואתו") נוצרו אולי במהלך הטיפול או אולי בדיעבד, בעת כתיבת המאמר. בין כך או כך, סביר שגם הם נוצרו מתוך תהליכי התמקדות, והם מתארים תהליך קיצוני ואמיץ במיוחד של התמקדות ושל התמסרות של מטפל ומטופלת לטיפול.
בדימוייו מתאר אייגן קשרים מעין-גופניים שמתנהלים בין העין והלב, העין והעור, העין ואברי המין, העין והמוח. גם אם כאמור הטיפול לא כלל מגע גופני, האם אין כאן סכנה לגלישה במדרון החלקלק של חציית גבולות לא ראויה? אייגן ער לפחדים של מטופלים ומטפלים ושל קוראי המאמר שעשויים לעורר תיאורי החוויה החושנית, כמעט מינית, שהוא ומאריון חשו, פחדים מפני התמזגות, הרס הגבולות, וגם להנאה העילאית שההתמזגות עשויה לעורר. עם זאת, הוא מציין ש "המוח-היודע מציב להתמזגות גבול על ידי כך שהוא תופס אותה בשעת מעשה". אני רואה בתיאור הזה אמון עמוק מאוד של אייגן בכך שמתוך חיבור לעצמיות אמיתית ועמדה אתית צומח גם גבול מותאם; אמון בכך שאת ההתמסרות הכמעט טוטאלית להקשבה פנימה והקבלה הרדיקלית של התחושות הכי הכואבות, הכי מאיימות, או הכי מענגות ומפתות, מלווה משהו פנימי שגם יידע לשים את הגבול מבפנים. גם בהתמקדות, המוח החושב אינו מחוץ לתהליך, הוא חלק ממנו.
ויחד עם זה אייגן אינו נטול ספקות, ואני מניח שהוא חש את הספקנות, ואולי גם את הרתיעה והחשש שמתעוררים אצל הקוראים. הוא מכיר בספקות, ונותן להם קול ומילים בכותבו: "האם העובדה שהטירוף שלי דיבר אל הטירוף שלה (ולהפך) הייתה מדאיגה או מרפאת? האם השפה ותחומי העניין שחלקנו יבודדו ויפגעו בנו, או שיכניסו אותנו עמוק יותר לתוך החיים?". השאלות הללו וכמה וכמה נוספות לאורך המאמר נותרות ללא מענה, כמו מזמינות אותנו לחשוב גם עליהן, להרהר בהן, להתמקד עליהן בינינו לבין עצמנו ועל עצמנו כמטפלים.
לקראת סוף המאמר כותב אייגן את המשפטים הבאים:
יכולתי להיות נסער ועם זאת חסין להיותי נסער, מכוון לסבל אך עם זאת לא להיות מחוסל על ידו. יכולתי לדאוג ועם זאת לעקוב אחרי קווי המסלול של הדאגה. בדומה לה יכולתי לתת לעמימות ולבהירות להתחלף לסירוגין מבלי להעדיף אף אחת מהן.
נראה כי יש לו לאייגן אמון עמוק מאוד ביכולתו לשמור בסופו של דבר על עמדת עצמי בנוכחות, ולכן הוא מרשה לעצמו את השקיעות, הסערות, השיטפונות, טשטושי הגבולות, מגע עם פצצות עומק, והפחדים מאובדן גבולות וגלישה לטירוף הנלווים להם. משהו בתוכו יודע שהשקיעה, השחייה, הצלילה, הגלישה גם ישיבו אותו אל החוף.
כשויניקוט (1956) כותב על האם הנמצאת בעמדת המושקעות האימהית הראשונית, הוא מתאר את המצב המיוחד הזה כמעין מחלה, ומוסיף כי "האם חייבת להיות בריאה גם כדי לפתח מצב זה וגם כדי להחלים ממנו, כשהתינוק ישחרר אותה" (עמ' 149). לדבריו, פיתוח רגישות כזאת יאפשר לה "להרגיש את עצמה אל תוך מקומו של התינוק שלה, וכך לענות על צורכי התינוק. בתחילה אלה צורכי גוף ובהדרגה הם נעשים צורכי אני כאשר פסיכולוגיה מגיחה מתוך העיבוד בדמיון של החוויה הגופנית". בדומה, להתמסרותו של אייגן לטיפול במאריון יש איכות של מושקעות אימהית ראשונית, שמובילה אותו להרגיש את עצמו אל תוך מקומה של מאריון, לאפשר לה להרגיש את עצמה אל תוך מקומו שלו וגם להיחלץ משם. הוא מאמין ששניהם בריאים וחזקים מספיק כדי "לחלות" וכדי "להחלים". ואמנם, "פסיכולוגיה המגיחה מתוך העיבוד בדמיון של החוויה הגופנית" היא מטפורה מרתקת לתהליך של התמקדות.
הפצעת "העובדה הנבחרת": יותר ממה שמכיל ההיגיון
אייגן ממשיך ומתגלה כמטפל מוכוון התמקדות גם בהתמודדותו עם המשבר הראשון בטיפול. בהמשך המאמר הוא מתאר כיצד הוא יוצא עם ילדיו לקניות, מאחר בכמה דקות לפגישה ומגלה שמאריון לא חיכתה. הוא מתקשר, מתנצל ומזמין אותה לפגישה מאוחר יותר והיא נענית.
בעמודים הבאים אייגן משתף אותנו בשפע של תחושות ומחשבות שעוברות בו סביב המשבר שנוצר וסביב "ניפוץ פנטזיית האחדות". הוא מתאר את סיבות ונסיבות האיחור שלו, את ההלם שחש כשהבין שהיא לא חיכתה לו, את החרדה, האשמה, הרצון לפצות, את הצער, הזעם והמרמור שחש. הוא עושה שימוש בתיאורים קשים כדי למסור את שעבר עליו, וכותב על "תחושה של חורבן, תחושה של אסון שקרה, והרגשה שהחורבן יימשך לנצח ושלעולם לא נוכל להתאושש".
אייגן חש אמפתיה כלפי הפאניקה והשבריריות של מאריון, כלפי מאבקי ההישרדות שלה, כאישה שגדלה על קרקע נפשית רעועה, עם אם שתמכה ומוטטה אותה לסירוגין, שחיה בין רעידות אדמה. הוא יכול להתחבר אל הבהלה שסביר שחשה כשגילתה ששכח אותה, אל התסכול של חייה, אל אותו משהו בתוכה שהרעיל את יחסיה עם זולתה ואת "תחושת אסון שחלחלה לכל פיסה של חייה". לצד זה הוא גם מתאר את ההערכה הרבה שלו לכוחות האמיתיים שלה ולכישרונה כאנליטיקאית.
אייגן משתף אותנו על פני כמה עמודים בהרבה עובדות, הבנות, מחשבות, רגשות ותחושות שלו על עצמו, על מאריון, ועל הטיפול לנוכח האירוע שהתרחש ביניהם. מה מכל זה יבחר לומר למאריון? כדי להבין את בחירתו נידרש למונח "עובדה נבחרת", שביון (1967) טבע ופיתח. המונח מתייחס לתהליך המתרחש בתודעתו של האנליטיקאי, שבו מן החומר שעולה בטיפול צצה לה עובדה שהופכת ערבוביה של חומר מקוטע, מציף, עמום לקוהרנטי ולבעל משמעות. המשמעות הזאת לא צומחת באופן לוגי ממה שנאמר והתרחש קודם אלא בהפתעה, באופן אינטואיטיבי; זו משמעות שמפציעה. במילותיו של ביון, זוהי "התחברות באמצעות אינטואיציה פתאומית ומחישת תהליכים של שפע תופעות, לכאורה בלתי לכידות ובלתי קשורות, הזוכות כך למשמעות שלא הייתה להם קודם לכן" (עמ' 126). לדבריו, כדי שמשמעות כזאת תפציע, ותהפוך את אי הסדר לקוהרנטי, צריך האנליטיקאי להיות בקשב נינוח, בעמדה שמוותרת על זיכרון, תשוקה, שיפוטיות ובתוך מצב של reverie. זה אותו מצב של תשומת לב מרחפת ואחידה, שאליה כיוון ועליה המליץ פרויד. זאת העמדה שהמילים שייאמרו מתוכה יהיו לא רק מכילות, אלא גם מקדמות את התהליך הטיפולי. התהוות ה"עובדה הנבחרת", הליווי שלה, אמירתה למטופל והבדיקה הפנימית האם היא מורגשת כנכונה ומתאימה הן כמובן תהליכי התמקדות מובהקים.
נשוב אפוא לאייגן שכך כותב: "הייתי מסוגל לשאול: 'מדוע לא חיכית לי' [...] לפיכך הייתה זאת הפתעה כאשר המילים שהתהוו במוחי היו 'חסרת רחמים'. לא יכולתי להימלט מהתחושה הגוברת (ההאשמה?), כי העובדה שמאריון לא חיכתה לי הייתה חסרת רחמים, מעשה של אכזריות". שהייה בתוך המצב הובילה להתהוותן של צמד המילים שהפתיעו את אייגן – ואני משער שלא מעט קוראים הופתעו כמוני שדווקא אלה המילים שעלו בו. אפשר היה כמובן לדחות את המילים המאשימות, הלא אמפתיות, את מה שנראה במבט ראשון – אולי גם לאייגן עצמו – כמילים לא ראויות. אבל אייגן אינו דוחה אותן, אלא מאפשר לעצמו להרהר בהן ולראות – דבר שמתאפשר רק בדיעבד – שדווקא הן מדייקות את החוויה שלו, שבאקט העזיבה שלה מאריון, כלשונו:
[...] התכוונה להחריב אותי. יצרנו מעט חורבן משותף. אולי טעמתי את מה שהיא חיה אתו, את מה שנאלצה להתמודד אתו, לעבוד תקופה של חורבן היה כמו לבצוע לחם יחד, הלחם של האסון. אנחנו נבצע את האסון ביחד ונעכל פיסה אחר פיסה.
אייגן כמו מקשיב למילים המפתיעות שעלו בו, מנסה לעכל אותן ומתקדם מהן אל סדרת הבנות המנוסחות בתמציתיות באופן שניתן לתארו כ-enactment ששניהם יצרו ביחד, כדי שיחוש את מה שנאלצה להתמודד אתו כל חייה, לצורך עיכול והכלה משותפים של משהו מתחושת החורבן והאסון שמלווים אותה.
אייגן מתאר כיצד בסופו של דבר מסר כל זאת למאריון:
"כמה חסר רחמים לא לחכות לי" אמרתי. היא לא יכלה להאמין למשמע אוזניה. האם הייתי עוין? האם הוצאתי על מאריון את כעסי על כך ששיבשה לי חלק מהיום? היה עלי לקחת את הסיכון. בתוך ראשי התהוו המילים "חסרת רחמים" באותיות אדומות גדולות. לא ניתן היה להימלט מהן. חייתי איתן לזמן קצר לפני שאמרתי אותן, מילים כמו הר שלא ניתן להזיז אותו. אם לא הייתי אומר את זה, הרגע היה מת, ההזדמנות הייתה אובדת. [...] היינו בחיים ביחד בדרך קשה, כמעט נוראית, לא היה שום מקום להתפשר על הרגע. "חסרת רחמים, את חסרת רחמים".
זהו תיאור הפצעתה של העובדה הנבחרת – צמד המילים "חסרת רחמים" שהתהווה, וכמעט כפה את עצמו על תודעתו של אייגן, שלא יכול להימלט מהן, ויחד עם זאת הן לא מתפרצות מתוכו כסוג של acting out או פורקן דחפי בהעברה הנגדית. הנקודה המשמעותית היא שהוא חי אותן קודם, ורק אז בחר להשתמש בהן. מה שעבר בי למקרא התיאור הזה, של מילים שלכאורה נכפו על מחשבתו אייגן, הוא דווקא התפעלות מהאמונה העמוקה שלו בתהליך ההתמקדותי של עצמו, ומהחופש שלו מקיבעון לדפוסי חשיבה מקובלים. אלה אפשרו לו להקשיב, לקבל ולהתמסר למה שהתעורר בו.
ויניקוט (1962), שהשפיע מאוד על עבודתו וכתיבתו של אייגן כותב כך על פירוש: "ורבליזציה שנעשית בדיוק ברגע המתאים מגייסת כוחות אינטלקטואליים. גיוס התהליכים האינטלקטואליים הוא דבר רע רק אם אלה נעשים מנותקים (עוברים דיסוציאציה) באופן קיצוני מהקיום הפסיכו-סומאטי" (עמ' 218) בדוח דומה, כך כותב ג'נדלין (1978):
לעתים קרובות התחושות אינן עולות בקנה אחד עם ההיגיון. תחושות רבות הן פחות חכמות מן ההיגיון, אך רק לעתים נדירות יש בכוחו של ההיגיון בלבד לשנות אותנו, או להוות גורם שנוכל לסמוך עליו. התחושה המורגשת ההוליסטית מכילה יותר ממה שמכיל ההיגיון. היא כוללת את סיבות ההיגיון וכן את מה שיצר את התחושה, והרבה יותר מזה. (עמ' 160)
ההיגיון והאינטלקט לבדו לא יכולים היו להוביל אל המילים שאייגן פגש בתוך ומתוך עצמו, ובחר לומר למאריון. רק בדיעבד, אחרי שנוצרו או התגלו המילים ואחרי שהורגשו כמדייקות, אפשר להבין מאין הן נוצרו. ועדיין, המבחן של התערבות שנבחרת הוא אם ביכולתה לקדם את החוויה, לשחרר חסימה, להוביל לתובנה, גם עבור מאריון כמטופלת.
השפעת ההתערבות: ציפורים קטנות של משמעות
אחרי שאייגן אמר את מה שאמר, משתררת דממה שבה שניהם, מאריון והוא, "שוקעים עמוק יותר לתוך עצמנו, דרך עצמנו מעבר לעצמנו". אייגן ממתין לתגובתה של מאריון, שלבסוף אומרת כך: "לעתים קרובות חשבתי שאני חסרת רחמים. אלה מילים שהיו עולות בדעתי, הייתי רואה את עצמי עושה משהו למישהו, בעלי, הילד שלי וחושבת שהתנהגתי בחוסר רחמים. הן מעולם לא עלו על דל שפתיי, הן מעולם לא נאמרו". מאריון מתארת תחושה מורגשת שעדיין לא נתנו לה מילים, עד שאייגן קלט ואמר אותן.
בהמשך הוא כותב: "מאריון חזרה על המילים חסרת רחמים מספר פעמים כשהיא מהרהרת בהן, מנסה למדוד אותן, כדי לראות אם הן מתאימות לה". זהו כמובן ניסוח התמקדותי מובהק, שמאפשר לנו לראות כיצד התהליך ההתמקדותי שהוביל את אייגן לומר את שאמר, מוביל לתהליך התמקדותי גם אצל מאריון, שעכשיו בוחנת בעצמה את ההתאמה של המילים המפתיעות\מזעזעות לחוויה שלה. אייגן ממשיך וכותב:
היא נתנה בי מבט של "איך ידעת?" יכולתי לראות שזו לא הייתה שאלה, אלא הכרה מלאת הערכה ביכולת משותפת. לעתים קרובות עלו בדעתה דברים שהסתברו כמדויקים. בפגישות היא הייתה אומרת דברים ששיקפו את מעמקי הווייתם של מטופליה. היו אלה דברים שצצו מעליהם. ציפורים קטנות של משמעות משום מקום. מילים שכאלה שאבו את סמכותן מעבודה לא מודעת, מקליטה ועיבוד של כוח ההשפעה של המטופל.
לא רק אייגן, גם מאריון היא מטפלת מוכוונת התמקדות. וזהו תיאור יפהפה של התהוות עובדה נבחרת בהמשגה של ביון, ולאופן שבו מילים מניעות קדימה (carry forward) את התחושה המורגשת של האינטראקציה אצל ג'נדלין, להפיכה למפורש את מה שקודם לכן השתמע בלבד. תהליך הגילוי או הידיעה המוביל לפירוש הוא לא ליניארי ולא אינטלקטואלי, הוא צומח מתוך הפניית יחס של התמסרות לתהליך, של סקרנות, פתיחות, נכונות שלא לדעת ולהיות מופתע, אל התחושה המורגשת של חוויית השפעת המטופל על המטפל.
אל מטפורות השקיעה והשחייה זה מזו דרך העור, מוסיף כאן אייגן מטפורה אינטר-סובייקטיבית יפהפייה נוספת, בכותבו: "אנחנו ישויות נקבוביות וחדירות שמשדרות אינטואיציות זו לזו. אנחנו יכולים להתכחש ליכולת זו או להשתמש בה לרעה, לחלוב ממנה את הכול או להעמיד פנים שהיא איננה נמצאת, אבל היא כן נמצאת, מתקתקת מסרים של משמעות מורגשת". אני רואה במשפט הזה חידוד מרתק של מטפורת השחייה: לא גופים נכנסים זה לזה, אלא אינטואיציות, תחושות מורגשות, משמעויות מורגשות בגוף של האחד ו"מתוקתקות" אל גוף הזולת שיכול לקלוט אותן ולעבד אותן ולהעניק להן מילים. המעבר הזה בין האחד לשני של מה שנראה כחלקיקים, ואולי בצירוף מטפורת השקיעה והשחייה גם כגלים, מזכיר את ניסויי מכניקת הקוואנטים לגבי מהותן של קרני אור, שרק המדידה, רק היחס יקבעו האם מדובר בחלקיק או גל. זהו תיאור מטפורי מופלא בעיני לאופן שבו מסרים עוברים מלא מודע של האחד אל הלא מודע של רעהו בדרך להפיכתם לבעלי משמעות מורגשת, המקבלת מילים.
כך אייגן מעניק לנו, כמה מטפורות מרתקות לתהליכי אמפתיה, להכלת תהליכי הזדהות השלכתית, ולתקשורת בין-אישית שכוללת מסרים לא מודעים המצויים בחוויה הגופנית של המפגש – והוא עושה זאת בעזרת תהליכי התמקדות, ואפילו עם אוצר מילים התמקדותי.
תהליכים אלה מתאפשרים דרך ההתמסרות לכוח ההשפעה של האינטראקציה עם המטופל, הם מתעוררים דרך נכונות המטפל לוותר על הנוחות שיש בגבולות ברורים, לוותר אפילו על העור כגבול בין פנים וחוץ, ולנוע בין נקודות מבט שונות, כך שנוצר עומק ששהייה בתוכו מאפשרת למשמעות לצמוח, לכאורה משום מקום, אבל בעצם ממעמקי ההוויה של המטופלים, כפי שהם נחווים על ידי המטפל המוכן לקלוט אותם במעמקי ההוויה של עצמו. גם הגבול המתאים מושג מתוך תהליכים כאלה.
תנועה קדימה: מכאב להכרה הדדית
אייגן מספר שבשלב הראשון מאריון הגיבה קשה להתערבות. הוא כותב: "היא הרגישה מואשמת, מושפלת, מבוישת, חסרת ערך, גרמתי לה להרגיש בזויה שבבזויים, היא שנאה אותי בגלל זה, היא נכנסה לסחרור דכאוני". ובהמשך:
היא דמיינה עצמה כחסרת רחמים – חסרת ערך והרגישה יותר עמוד שדרה. זו הייתה הרגשה טובה להפסיק להעמיד פנים שהיא לא אכזרית, היא הייתה חנוקה מתפקידה כאדם החלש, זה שקורים לו דברים רעים. זו הייתה הקלה להודות שבכך שהיא עושה דברים רעים לאחרים, כשם שאחרים עושים דברים רעים לה. מאריון יצאה מהסחרור הדיכאוני שלה על ידי כך שדבקה בפיסה של אמת נפשית, אותה אמת שגרמה לה לצלול לתוכו. היא אמרה את המילים "חסרת רחמים" שוב ושוב, כמו מנטרה. היא רכבה אל מחוץ לדיכאון שלה על גבי המנטרה הזאת.
אם כן, הטיפול במאריון מוליך את אייגן לדיון מרתק בנוכחות חוסר רחמים ואכזריות בקשרים קרובים, נושא שנידון באריכות בספרו "קשרים חבולים" (אייגן, 2001). זו נוכחות שיש להכיר בה, לחוות אותה ולשרוד אותה. דיון בנושא הזה חורג מכוונתו של מאמר זה. ב"ממשיכה למדיטציה" הוא כותב:
מי עשה למי? הזמן עמד מלכת ולא היינו דבר מלבד חוסר רחמים, שקועים לגמרי בתוך חוסר הרחמים שזורם בתוך החיים, חוסר הרחמים הוא הדבר שחיבר ביניהם. הדבר מלא הרחמים שהיה צריך לעשות הוא לחוות את חוסר הרחמים שלנו. עשינו מקום עבור חוסר הרחמים שממנו ניסינו להתחבא.
כך, השאלה מי גירה את מי שהופיעה בתחילת המאמר, וצמחה דרך המגע עם הכאב והאימה להכרה בהשפעה ההדדית, המשיכה אל השאלה מי היה חסר רחמים כלפי מי. שאלות אלה אינן מכוונות לתשובה, אלא למתן תשומת לב, לתנועה ולהכרה בבלתי נמנעות של האינטראקציה – של ההשפעה ההדדית – ולצמיחה הנובעת משהות סקרנית עם השאלות הללו. הצמיחה אינה במתן תשובה ברורה אלא בתנועה קדימה: מה שנראה כמפריד ומרחיק מתגלה כמאחד ומחבר, מה שנראה כמקור לסבל מתגלה כמקור אור, בדומה לייסורים שהובילו את אייגן לאושר שמימי בצעירותו. כל זה יתרחש אם במקום לברוח מהחוויה נאפשר לעצמנו לחיות אותה, להקשיב לה, וללמוד מתוכה.
סוף דבר
פעם נשאלתי בריאיון לעיתון האם התמקדות היא גישה חדשה, שתחליף את הטיפול הפסיכודינמי ה"ישן". עניתי אז ואני סבור גם היום, שלא רק שאין הגישה מבטלת גישות קיימות, אבל שהיא יכולה דווקא להעמיק אותן ולהוציא מהן את המיטב. לדעתי ההתמקדות משולבת זה מכבר בעבודתם של כמה מגדולי הפסיכואנליטיקאים בימינו, בעיקר ההתייחסותיים שביניהם, ואלה שעבודתם מושפעת מויניקוט ומביון. מטפלים אלה אמנם פועלים בתוך מסגרת תיאורטית אחרת מזו של ג'נדלין, אבל אני מוצא קרבה גדולה בין אופן עבודתם לבין טיפול חווייתי מוכוון התמקדות. האלמנטים ההתמקדותיים בעבודתם הם בדיוק אלה העושים אותם לדעתי למקוריים ומעוררי השראה בעינינו.
במאמר זה בחרתי להתייחס לאחד ממאמריו היפים של מייקל אייגן, כדי להתבונן במשקפיים התמקדותיים על האופן שבו הוא נוכח בטיפול: קשוב לעצמו, קשוב למטופלת, קשוב לאינטראקציה ביניהם וקשוב למה שעולה בו בעקבות המפגש. תיארתי כיצד בצמתים המרכזיים והמאתגרים בטיפול, כשהעברה נגדית עוצמתית מתעוררת, אייגן נמנע מהישענות על תיאוריה והמשגות מוכרות. תחת זאת, הוא קשוב לתחושות המורגשות שמתעוררות בו באותם רגעים, ונדמה שהוא פועל כמתמקד לכל דבר: הוא עוצר, מתבונן פנימה, נפתח באומץ וללא פשרות אל הלא ידוע באופן שיכול לעורר השתאות, התפעלות ואף חרדה. ניכר כי הוא עושה זאת מתוך קבלה רדיקלית של כל מה שעולה מתוך פנימיותו הנפשית-גופנית, והקשבה לאיזו ישות פנימית שהוא סומך שתוביל אותו הלאה. תהליך זה מוביל לשינוי המורגש פיזית שהוא מוכן להישען עליו, והתערבויותיו צומחות מתוך סוג כזה של נוכחות וקשב אל השינוי שהתרחש בתוכו. התערבויותיו מעוררות גם אצל המטופלת קשב התמקדותי לעצמה ולהתערבויותיו.
ג'נדלין, בספרו התמקדות (1978) כותב כך:
הרשה לעצמך להרגיש כל תחושה שעולה בשעה שאתה עובד עם מישהו, הנח לתחושות הללו להיות המכוערות ביותר והכנות ביותר האפשריות. כך תוכל להיות חופשי להטות אוזן למתרחש בתוכך פנימה. שכן המתרחש בתוכך מצביע לא אחת על המתרחש אצל זולתך או בין שניכם. (עמ' 131)
אין ספק שאייגן מרשה לעצמו להרגיש בכנות כל תחושה שעולה בו במהלך הטיפול והוא שותף להבנה שהקשבה פנימה מצביעה על האינטראקציה הטיפולית, ולמעשה זוהי הקשבה אל האינטרסובייקטיביות. יחד עם זאת, ההתמסרות שלו לתהליך מרחיקת לכת בהרבה מזו של ג'נדלין.
אחת האמירות המפורסמות של ג'נדלין, כשהוא מחפש את המרחק המתאים למפגש עם התחושה המורגשת, היא שכדי להריח מרק אתה אינך תוקע את הראש לתוכו. אייגן לעומת זאת, באופן שעשוי לעורר התפעלות או רתיעה, מוכן להכניס למרק לא רק את ראשו, אלא את כל גופו. הוא מוכן לצלול לתוכו, לשחות בתוכו, להתערבב, להישטף, כמעט לטבוע ואז להינצל, כדי להטות אוזן ולב למתרחש בתוכו פנימה. כך, מתוך ייסורים וקושי, יכול להתגלות אושר שמימי; מתוך מה שנראה כחוסר רחמים מועד לפורענות – מתעוררת חמלה וקרבה, משהו חסום נפתח, משהו חדש מתגלה, זרימה של אותנטיות וחיוניות נפשית וגופנית מתרחשת. זוהי עצמיות אמיתית בפעולה.
מטפלים כמו אייגן אולי אינם זקוקים להתמקדות כדי להיות מה שהם, אבל קוראים שמכירים את ההתמקדות יוכלו להבין לדעתי טוב יותר כיצד מטפלים כמו אייגן נוכחים, חושבים ופועלים. זה לא יהפוך אותנו להיות מטפלים כמוהו, אבל אולי יאפשר לכל אחד מאתנו לחדד לעצמו את אופן הנוכחות וההקשבה פנימה שמתאימה לו ולמטופליו.
הערות
1. אני מודה לדנה גניהר שעזרה לי לחדד את ההבחנה הזאת.
מקורות
אייגן מ. (2001). קשרים חבולים, כרמל, 2014.
אייגן מ. (2004). תחושת מוות נפשי, תולעת ספרים, 2010.
ביון ו. (1967). במחשבה שנייה, תולעת ספרים, תל אביב, 2003
ג'נדלין י. (1978). התמקדות, הוצאת מרקם, 2001.
ויניקוט ד.ו. (1949). "התפקוד המנטלי ויחסו לפסיכה-סומה" . בתוך: עצמי אמיתי עצמי כוזב, הוצאת עם עובד, 2009.
ויניקוט ד.ו. (1956) "מושקעות אימהית ראשונית" . בתוך: עצמי אמיתי עצמי כוזב, הוצאת עם עובד, 2009.
ויניקוט ד.ו. (1962) "מטרות הטיפול הפסיכואנליטי". בתוך: עצמי אמיתי עצמי כוזב, הוצאת עם עובד, 2009.
מולינו א. (1997). באסוציאציה חופשית. כרמל, 2011.
שראל ד. (2010). "על המרחב שבין חוויה לפרשנות: שתי דוגמאות קליניות על הערך של שילוב התמקדות בטיפול". מאתר "התמקדות" – העלון הישראלי להתמקדות נובמבר 2010. www.focusingnews.co.il/?m=201011
שראל ד. (2011). "פסיכותרפיה באוריינטציה התמקדותית", מאתר פסיכולוגיה עברית. www.hebpsy.net/articles.asp?id=2603
שראל ד. (2013). "כשויניקוט וג'נדלין נפגשים במשחק ההתמקדות", "שיחות" כרך כ"ז 2.
שראל ד. (2015). "הגוף מפריע לי – על החשיבות ועל הקושי להנכיח את הגוף בטיפול". מאתר פסיכולוגיה עברית. www.hebpsy.net/articles.asp?id=3244
Eigen M. (2016) " Where Are We Going?" NPAP Graduation Sept. 16, 2016 http://npap.org/michael-eigen-npap-graduation/
Gendlin, E.T. (1973). Experiential psychotherapy. In R. Corsini (Ed.), Current psychotherapies (pp. 317-352). Itasca, IL: Peacock.
Gendlin, E.T. (1972). Therapeutic procedures with schizophrenic patients. In M. Hammer (Ed.), The theory and practice of psychotherapy with specific disorders, pp. 333-375. Springfield, IL: Charles C. Thomas.
.Gendlin, E.T. (1984). The client's client : the edge of awareness. In R.L. Levant & J.M. Shlien (Eds.), Client-centered therapy and the person-centered approach. New directions in theory, research and practice, New York : Praeger.
Gendlin, E.T. (1996). Focusing-oriented psychotherapy: A manual of the experiential method. New York: Guilford.
Gendlin, E.T. (1997). Experiencing and the creation of meaning: A philosophical and psychological approach to the subjective. Evanston, Illinois: Northwestern University Press.
Weiser Cornell, A. (2005) The Radical Acceptance of Everything, Calluna Press.
