הגנה מאנית וחוויה מתקנת בטיפול הזוגי
אינטגרציה בין גישת האימאגו למושגים מהפסיכואנליזה לאור מחקרים נוירופסיכולוגיים
מאת דורית נוי-שרב
מבוא
מאמר זה יתמקד בתרומה של מושגים שונים מעולם הפסיכותרפיה ולתובנות מחקריות מתחום מדעי המוח לטיפול הזוגי, ובמיוחד לטיפול זוגי בגישת האימאגו (Imago Relationships Therapy).
גישת האימאגו פותחה במקורה על-ידי הארויל הנדריקס (1988, 1992) כדי לטפל בזוגות שנתקעו בשלב של התפכחות אומללה מאשליית האהבה הרומנטית. הנחת יסוד בגישה היא שאנו נולדים לקשר, נפגעים בקשר, ויכולים להירפא בקשר. בטיפול הזוגי בגישה זאת ניתנת תשומת לב רבה לגורמים לא מודעים אשר משחקים תפקיד בבחירת בן הזוג, ובפרט לאימאגו – הדימוי הפנימי אשר נוצר מתכונות חיוביות ושליליות של ההורים המטפלים. האימאגו מושלך על בן/בת הזוג ומעורר ציפיות להשלמה של חלקים מדוכאים באישיות ולתיקון או פיצוי על פגיעות מוקדמות, אשר מביאות בהמשך הקשר למאבקי כוח ולאכזבות. המטפל הזוגי מנחה את בני הזוג לתקשר כל אחד בתורו באמצעות דיאלוג מובנה, שהוא דרך קונסטרוקטיבית של האזנה, שיקוף, וביטויי אישוש ואמפתיה. הדיאלוג נועד להסיט את בני הזוג מדרך המאבק אל תהליך של שיתוף פעולה המחזק את הקשר ומביא לריפוי הדדי.
במאמרים קודמים (נוי-שרב 2006, 2017) הצעתי כי המושגים ההתפתחותיים והטיפוליים של ויניקוט עשויים לתרום להעמקת והעשרת הטיפול הזוגי בגישת האימאגו. במאמר הנוכחי אנתח כמה מושגים נוספים מן הפסיכואנליזה ומגישות אחרות בפסיכותרפיה, ואראה איך הם יכולים לעזור בהבנת הדינאמיקה בין בני זוג ולסמן דרך לטיפול. המושגים הם הגנה מאנית (Manic defense), פתחי מילוט (Exits) וחוויה מתקנת (Corrective emotional experience). את מושג החוויה המתקנת אנתח לאור הידע העכשווי מהמחקר הנוירופסיכולוגי על דרכים לפתיחת הנעילה של המוח האמוציונאלי, ומתחום ה-bio-psycho-social genomics.
הגנות מאניות בנפש היחיד ובדינאמיקה הזוגית
לפי מלאני קליין (Klein, 1975), ההגנה המאנית מתפתחת במחצית השנייה של שנת החיים הראשונה, אך השימוש בה ממשיך אל תוך הבגרות. מנגנון זה נוצר כחלק מהתגבשות העמדה הדפרסיבית, שבה מתחילה ההכרה באם כאובייקט נפרד, כשהתינוק עדיין זקוק לה, אוהב אותה, ותלוי בה. בעמדה זאת, כאשר מתעורר בתינוק כעס בעקבות תסכולים, ועולות משאלות הרס – עולים בו גם רגשי אשם. לפי קליין, ההגנה המאנית נועדה להימנע ממכאובי העמדה הדפרסיבית, ובעיקר מייסורי האשמה והפחד מהרס האובייקט האהוב. האשמה מופחתת בזכות הכחשת ההכרה באחר כנפרד וכבעל צרכים משלו אותם אני מתסכל. לצד ההגנה מפני חרדה דיכאונית, ההגנה המאנית מגנה גם מפני כאבים אחרים, כגון קנאה, חוסר אונים ותחושה של היות קטן.
ההגנה המאנית במהותה היא ניסיון לא מודע לברוח ממציאות פנימית קשה לפעילות קדחתנית בעולם החיצוני. היא מורכבת ממשולש של עמדות רגשיות: שליטה, זלזול וניצחון. בזכות תחושת השליטה, את חוויית חוסר האונים מחליפה הרגשה של כוח ואומניפוטנטיות; בזכות הזלזול באובייקט, מופחתת תחושת האשמה על הפגיעה בו; ואילו תחושת הניצחון היא הרחבה של הזלזול, ויעילה בעיקר כשהאובייקט מהווה מושא לקנאה ושנאה. למשל, לנוכח התחושה שהאם יותר יפה, מוכשרת, או מצליחה, ההגנה המאנית מאפשרת להפוך את המצב ו"לנצח", לחוש ה"גדול", החזק, השולט. יש כאן היפוך והכחשה של מציאות, המלווה בהרגשות אומניפוטנטיות אצל הילד.
עם הגדילה וההתבגרות, מנגנון ההגנה המאנית מתפתח ולובש צורות שונות – למשל התמסרות אובססיבית לאספנות או תחביבים, המלווה בתחושת שליטה רבה, או חלומות בהקיץ להיות מפורסם או כוכב, המקנים תחושת ניצחון בפנטזיה. אצל מתבגרים יכולה להיות גם פנייה לסמים אשר מעצימים את תחושת השליטה והניצחון באופן רגעי. האפשרות להכחשה מאגית של היבט מכאיב של המציאות משרתת לעתים את הילד ואף את המבוגר לבריחה מחוויה של אובדן, בעת מות אדם קרוב אך גם בהקשר של אובדן חלקים משמעותיים ומתגמלים ביחסים בינאישיים, כגון אובדן אהבה של בן או בת זוג. ויניקוט (1935/2009) מציין כי כאשר אדם מצוי במצב של הגנה מאנית, הוא אינו מסוגל לחוש אבל.
בשל הכחשת המציאות הכרוכה בהגנה המאנית ומקורה הפרימיטיבי, ניתן לטעות ולחשוב שהיא מופיעה רק אצל אנשים עם הפרעה נפשית חמורה. אבל קריאה בויניקוט (1935/2009) מלמדת כי השימוש בהגנה מאנית אינו מוגבל לפסיכופתולוגיה חמורה, וכי למעשה רבים מאיתנו משתמשים בה כנגד תחושות של בדידות, ריקנות, חרדה, ודיכאון: אנו נכנסים לחדר מלון ריק ומיד מפעילים טלוויזיה, אפילו בשפה שלא מבינים, כדי שתהייה תחושה של חיים; בברים ומסיבות אנו בורחים למוסיקה רועשת שאינה מאפשרת לחשוב או לשוחח או נעזרים במיני עזרים כימיים כמו אלכוהול וסמים כדי להגיע ל-high מלאכותי; וברשת אנו בורחים לשיתוף אינסופי בפייסבוק ובאינסטגראם.
ויניקוט (1935/2009) הרחיב את מושג ההגנה המאנית והוסיף לו גם גוון חיובי – של בריחה לחיים כהגנה מפני רעיונות דיכאוניים של מוות פנימי, או מוות בכלל. הוא דיבר בעיקר על הכחשת דיכאון, עצב וכבדות פנימית על-ידי ההפכים של תחושות אלה, כגון קלילות, בדחנות, פעילות קדחתנית ופעילות מינית אוטו-ארוטית. עם זאת, הסכנה בשימוש נרחב בהגנה המאנית היא שההתכחשות למציאות הפנימית מלווה בהתכחשות גם לאובייקטים ולכוחות מופנמים טובים. בדוגמאות מטיפולים של ויניקוט בילדים הוא מראה את ההפחתה בחרדה שמתרחשת כאשר המשחק במסגרת המחזיקה של הטיפול מאפשר לילד לתת יותר ביטוי והתייחסות לכוחות ההרס הרודפניים בפנים, וכיצד אובייקטים פנימיים שליליים משתנים אז והופכים למורכבים יותר וגם לחיוביים.
איך יכול אפוא מושג ההגנה המאנית לסייע בהבנת הדינאמיקה בין בני זוג? בני זוג רבים מגיעים לטיפול הזוגי עם משאלה – גלויה או נסתרת – שבן הזוג ישתנה, שיהיה סוף סוף לדמות האידיאלית שעליה חלם המטופל, המעניקה לו את מה שלו הוא זקוק מבלי שיצטרך אפילו לבקש (נוי-שרב, 2017). במילותיו של ויניקוט (באחת הפעמים המעטות שבהן הוא מדבר על אהבה בין בני זוג), זוהי המשאלה ש"בן הזוג יתמזג עם החלום" ((Winnicott, 1951/1989. ההכרה שלבן הזוג יש תכונות שהוא אינו יכול לשנות גם אם יתאמץ, ועוד יותר מכך – שגם אני כבת זוג צריכה להשתנות כדי לגדול וכדי לענות במידה מספקת על צרכיו של בן זוגי, היא הכרה קשה. לפיכך, בכל טיפול זוגי יש שלב של אכזבה, המגיעה יחד עם התנפצות האשליה שמשאלה זאת יכולה להתממש במלואה. למעשה, אכזבה מסוימת מופיעה בזוגיות הרבה לפני הפנייה לטיפול: כאשר חולף השלב של ההתלהבות הרומנטית מתחילים לרוב מאבקי כוח, ועם הזמן השגרה וקשיי החיים גורמים לשחיקה, ומובילים להתפכחות מכאיבה מאשליות ומציפיות קודמות.
מושג ההגנה המאנית מאפשר להבין פתרונות שאחד מבני הזוג (או שניהם) מוצא כהתמודדות עם אכזבה זאת. כך, התנהגויות כגון הרפתקאות מיניות (בפועל, בפנטזיה או באינטרנט) או התמסרות-יתר לעבודה, לתחביבים ולבילוי עם חברות יכולות להיות מובנות כביטוי להגנה מאנית. אפילו גירושין עשויים להיות ביטוי מאני, במידה שהם מוּנָעים מחיפוש אחר בן זוג אחר בתקווה שאיתו כן ניתן יהיה להגיע להגשמת הפנטזיות מבלי לעשות את העבודה הפנימית הכואבת על החלק שלנו בהרס הקשר.
הגנות מאניות בגישת האימאגו: פתחי מילוט ובריחה מאינטימיות
בספרים "לבסוף מוצאים אהבה" (הנדריקס, 1988) ו-"Receiving Love" (Hendrix & LaKelly Hunt, 2004) מנתחים יוצרי גישת האימאגו לטיפול זוגי את המעצורים וההגנות שאנשים מפתחים כנגד קבלת אהבה וכנגד קירבה ואינטימיות. הם מציעים למטפלים זוגיים לבדוק עם כל זוג, מה בדיוק בקירבה האינטימית הוא שמאיים. בני זוג מתוסכלים משתמשים באופן לא מודע במגוון טקטיקות כדי לברוח מאינטימיות, במקום להיפגש עם רגשות קשים המתעוררים בתוך הקשר האינטימי. המושג "פתחי מילוט", שנטבע במסגרת גישת האימאגו, נועד לתאר התנהגויות אלה.
לפי פלדמן (Feldman, 1979), פחדים מאינטימיות בזוגיות קשורים לרמת ההתפתחות האישית ובפרט לרמת היכולת של כל אחד מבני הזוג לדיפרנציאציה בתוך קשר, שמקורה בחוויות מוקדמות (Bowen, 1978). פלדמן הראה כיצד זוגות נוטים לשמור על מרחק מסוים שהוא בטוח עבורם, כש"קו הביטחון" נקבע לפי רמת ההתפתחות והתנועה של התקרבות והתרחקות בתוך טווח מסוים סביב אותו קו נמשכת שוב ושוב: כך, התקרבות החוצה את קו הביטחון צפויה להוביל למריבה, המביאה להתרחקות; כעבור זמן, ריחוק היתר גם הוא מאיים, או מתסכל את הצורך הבסיסי בקירבה וחום, ואז מתחילות מחוות של פיוס ומתקרבים שוב. אצל בן זוג ברמת התפתחות נמוכה מבחינת רמת הדיפרנציאציה, צפוי לעלות הפחד לבלוע או להיבלע בתוך הקשר, להרוס או להיהרס. ברמת התפתחות גבוהה קצת יותר, הפחד הוא לפגוע ולהיפגע, להיחשף, לאבד את כל העצמאות או להינטש; לבסוף, ברמת התפתחות בוגרת נצפה לפחד מתלות, מכעס, מלהיות נשלט או מבויש ומושפל, מלאבד את אהבת בת או בן הזוג.
בעבודתי עם זוגות מצאתי שהצורך בפתחי מילוט מאינטימיות מתעורר לנוכח סוגים שונים של רגשות קשים שיש להכחישם, להפנות המבט מהם, למשל קינאה הרסנית, תסכול מיני, תלות, ירידה בתשוקה המינית, או זיכרונות טראומטיים. אביא כעת תיאור קצר של עבודה טיפולית עם זוג על נושא זה בעזרת גישת האימאגו (הפרטים שונו וטושטשו על מנת לשמור על החיסיון).
יון ומעיין הם זוג בשנות השלושים לחייהם, אקדמאים, נשואים כ-9 שנים ולהם שני ילדים. מעיין עוסקת בהוראה ויון בהקמת חברת סטארט אפ. בראשית הטיפול מתברר שמעיין ויון הם זוג אוהב, עם הרבה הבנה ותמיכה הדדית. למעיין קשה שיון שוקע רוב הזמן בעבודה קדחתנית הנמשכת לתוך הלילה – מה שלדבריו נדרש בעבודה מסוג זה. למרות שחשוב ליון להיות עם הילדים, הוא מגיע די מהר להיות "עם הראש במחשב", ולהרגשת רעייתו אינו שותף לתפקידים באחזקת הבית. בנוסף, היא מתלוננת על התפרצויות זעם שלו שלעתים בלתי מובנות לה ומאיימות עליה.
במהלך הטיפול התרשמתי יותר ויותר מהצורך האובססיבי של יון לעבודה קדחתנית בלי גבולות זמן. ניכר כי כל הזמן יש לו רעיונות יצירתיים לפרויקטים חדשים לסטארט אפ שלו, שבו הוא משקיע רבות. על התנסויות בעבודתו הוא מדבר כחוויה מלאת התלהבות, והוא בטוח שרעיונותיו יכולים ליצור שינוי גדול בתעשייה ובחברה. התיאורים שלו הזכירו לי תופעות האופייניות להגנה מאנית, ואפילו למצב מאניפורמי – נראה כי מבחינתו הכול אפשר להגשים, לא צריך ללכת לישון, זה דבר מיותר!
בפועל, התנהגותו של יון לא משאירה מקום לשינה ביחד עם בת הזוג ולא לבילוי משותף או לבילוי עם חברים, פעילויות אליהן התייחס בזלזול. יחד עם זה, בתקופות של לחץ מוגבר, למשל לפני הצגה של פרויקט חשוב, אפשר היה לחוש את החרדה המציפה אותו, כשהוא אומר – אני רוצה יותר ויותר, נקרע בין שני העולמות, אני מרחף, צריך פוקוס, צריך להתקשר לבסיס, איפה זה ייגמר? זה ייגמר באסון! אף שמעיין רעייתו מנסה להוות עוגן יציב עבורו, היא מתקשה לשאת את ההתנשאות שלו, ומתקוממת נגד התפרצויות הזעם שלו, אשר מהדהדות עבורה חוויות ילדות עם אב אימפולסיבי ורגזן.
בעבודת אימאגו המובילה לחוויות ילדות של כל אחד מהם, עולים אצל יון בהדרגה זיכרונות של התעלמות ודחייה פוגענית מצד ההורים, בעיקר האם, לגבי צורכי תלות והשתוקקות לקשר חם ולמגע מנחם. יון הפנים במובן מסוים עמדות אלה, וגילויי חוסר אונים גם אצל ילדיו, מעוררים בו כיום אי נוחות ואף סלידה. הוא למד להסתמך רק על עצמו, למצוא עניין ונחמה בעולמו הפנימי, ולפעול בעוצמה להגשמת שאיפותיו. אם נחזור לאפיוני ההגנה המאנית, אפשר לראות אצל יון את הבריחה מן הצורך בקירבה פיזית ונפשית הנתפס כמסוכן וכמביא לדחייה ולהשפלה, ואת השילוש שליטה, זלזול, ניצחון. תחושת השליטה – כשמכין תוכניות מאוד מפורטות עם מטרות ומטרות ביניים, ומצליח לקדם פרויקטים מורכבים, וכן כשמכתיב מהלכים חינוכיים לגבי הילדים על אף מיעוט הנוכחות שלו; תחושת הניצחון – על כל מי שדחה אותו בעבר, ועל הילד הקטן והנזקק שבתוכו; ותחושת הזלזול– כשמתייחס בבוז לציפיות הקונבנציונליות מזוגיות.
רק לאחר תקופה של עבודה זוגית מעמיקה, ניתן היה לעבוד על הכרה בצד הרודפני של הצורך לעבוד עוד ועוד, ועל הפחד מתחושות ריקנות ועליבות העלולות לעלות אם ירשה לעצמו לנוח, או לקבל ביטויי פינוק וחום. העבודה הזוגית איפשרה יותר פתיחות ושיתוף, וכך יון יכול להשיג יותר שליטה בהתפרצויות הזעם, בעוד מעיין מצידה התחזקה ורכשה ביטחון, וכעת היא יכולה לקבל את התנהגותו ביתר סלחנות והומור. הביחד מכניס איזון, ושניהם נרגעים.
גישת האימאגו מאפשרת לאבחן בבירור את התנהגותו של יון כ"פתח מילוט" שלו מחוויות של קירבה ואינטימיות בזוגיות, מהן הוא מנסה להתרחק אף על-פי שהוא זקוק להן כל כך. ההמשגה שלהן כהגנה מאנית מוסיפה את היכולת לעבוד על הרווחים של התלהבות, חיות והרגשת כוח שההגנה מאפשרת, כמו גם על הפחדים שמהם ההגנה מגנה – מתחושות השפלה, חוסר אונים, ריקנות – וכך לאפשר התנסויות חדשות, מספקות ובריאות יותר.
אם לחדד את הקשר בין המושגים, אפשר לראות בפתחי המילוט סוג של הגנה מאנית. במילים אחרות, אין להבין את פתחי המילוט כהימנעות מאינטימיות ותו לא, אלא, במונחיה של קליין, כבריחה מחוויית ההרס הפנימי של האובייקט המופנם שהוא טוב ורע כאחד. במונחי תורת האימאגו, זוהי הימנעות מחוויית ההרס של דמות האימאגו המושלכת על בן הזוג האהוב. באמצעות עבודת האימאגו הלוקחת בחשבון את אופיים ההגנתי של פתחי המילוט, ניתן לקדם בקרב בני הזוג תהליך של תיקון (reparation) במובן הקלייניאני. כך, לכל אחד מבני הזוג מתאפשר לגלות וליצור מחדש את האובייקט הטוב שמולו, ויחד עם זה, דרך העיניים של בת הזוג, גם לגלות וליצור מחדש את האובייקטים הטובים שבתוכו.
עבור ויניקוט, ההזדמנויות הללו לתיקון הן גם הזדמנויות לגילויי איכפתיות (נוי-שרב,2017). ויניקוט (1963/2009) הציע את מושג היכולת לאיכפתיות (capacity for concern) כחלופה למושג "העמדה הדפרסיבית" של קליין, שלדעתו עושה פתולוגיזציה לתהליך התפתחותי נורמאלי. המושג המורכב הזה מתייחס ליכולת רגשית לאמביוולנטיות המתפתחת בתינוק תוך שילוב של אהבה והרס, והתלכדות של ההרסנות כלפי "האם-אובייקט" כדמות המעוררת ריגוש יצרי עם החיבה כלפי "האם-סביבה" המטפלת ומגינה. יכולת האם לשאת את הניגודים, לשרוד את ההרסנות ולהיות אמפתית מעוררת בתינוק רצון להגן עליה, לתרום ולהעניק. כך, כשהביטחון באם חוזר כמעגל חיובי שוב ושוב, עולה פחות אשמה ונוצרות יותר הזדמנויות לתיקון, או במונחיו של ויניקוט – הזדמנויות לגילויי איכפתיות. בטיפול הזוגי, הגברת האיכפתיות מאפשרת לחוש פחות אכזבה ולהזדקק פחות להגנה המאנית המובילה לשימוש בפתחי מילוט.
חוויה רגשית מתקנת בטיפול הפרטני: ריפוי פצעי הילדות
מושג התיקון של קליין מתקשר גם למושג פסיכואנליטי שבא מכיוון תיאורטי אחר – חוויה רגשית מתקנת (Corrective emotional experience). לאחר שאציג כאן את המושג ואקשר אותו לתובנות שעולות מהידע המחקרי במדעי המוח וממחקרים על טיפול פרטני, גם אותו ארצה לחבר בהמשך לעבודת האימאגו בטיפול הזוגי.
המושג חוויה רגשית מתקנת נטבע במקורו לפני שבעים שנה על-ידי הפסיכואנליטיקאים פרנץ אלכסנדר ותומס פרנץ' (Alexander & French, 1946) כדי לתאר את ההתמרה של קונפליקטים רגשיים מכאיבים בתוך היחסים הטיפוליים. לפי הגדרתם, חוויה מתקנת היא חוויה מחדש של הקונפליקט הבלתי פתור מן העבר – אבל עם סיום אחר. בתוך מערכת היחסים הטיפולית, העיבוד מחדש נעשה כאשר המטופל חווה חוויות חדשות, חיוביות יותר. המושג סימן תפנית חדה ביחס לגישות הפסיכואנליטיות שרווחו בזמן פיתוחו, אשר שמו דגש על עמדה ניטרלית של המטפל, הבנה הדרגתית של קונפליקטים, העלאה למודע ופרשנות. אלכסנדר ופרנש הדגישו בפירוש שעל המטפל להיות אקטיבי, ולהעניק אמפתיה, חמלה, ועידוד. ברוח דומה, ועוד קודם לאלכסנדר ופרנש, גם ויניקוט נתן מקום לחוויה המציאותית עם האם והסביבה וכן לאקטיביות מסוימת של המטפל. החרמות והגינויים להם זכה בשל כך מהממסד הפסיכואנליטי בזמנו מעידים על המידה שבה המושג מאתגר תפיסות פסיכואנליטיות מסורתיות יותר.
מאז הצטבר גוף של עבודות מחקר אשר תמך בעמדה לפיה חוויה רגשית מתקנת, כלומר עיבוד של חוויות כאובות בתוך מערכת יחסים טיפולית בטוחה ואמפתית, דרושה כדי להביא לשינוי (Bridges, 2006). עם זאת, נותרה מחלוקת ביחס לשאלות רבות, למשל: אילו חוויות צריכות לעלות בטיפול? באיזו עוצמה יש לחוות אותן? איך הביטוי של רגשות בטיפול קשור לעוררות פיזיולוגית ולפעילות המוח? ומה בדיוק על המטפל לעשות על מנת לאפשר חוויה חדשה ושינוי? כל גישה טיפולית מציעה לכך תשובות אחרות; לדעתו של ויניקוט, למשל, על הטיפול להגיע לחוויות הטראומטיות המוקדמות ביותר. לדבריו, "אנליזה אינה מסתיימת אלא אם מגיעים לתחתית השוקת, אלא אם נחווה הדבר שפוחדים ממנו" (ויניקוט 1963/2009).
כדי להבין כיצד עשוי טיפול לספק חוויה מתקנת, יש לקחת בחשבון את האופי המיוחד של זיכרונות הקשורים לאותות אזהרה מפני סכנות קיומיות. מחקרי מוח ומחקרים אבולוציוניים עוזרים לנו להבין שמערכת העצבים חווטה בשלב מוקדם ביותר לשמר זיכרונות כאלו, וכן לשמר את ההתנהגויות של הימנעות או התגוננות מפניהן (Ecker et al., 2012), כדי להבטיח שכל חיינו לא נתעלם ממצבים בעלי פוטנציאל לסכן את קיומנו. לפי עקרונות הפעולה של המערכת, חיוני יותר לזכור התגוננות מפני איום או כאב גם כשהסכנה מינורית או מדומה, מאשר לנקוט שאננות ולהתעלם מרמזים לסכנה ממשית קרבה.
כל זה נכון במיוחד עבור חוויות טראומטיות: אלו מתאפיינות בעומק ונוקשות של העקבות שהן צורבות בזיכרון, לעומת חוויות טובות או חוויות שגרתיות של יום יום (אייל 2004). זיכרונות טראומתיים כופים את העבר על ההווה, וחסרה להם גמישות והשתנות האופיינית לזיכרונות חיים רגילים. לכן התנהגויות שנלמדו בילדות כהגנה נגד פגיעות רגשיות או התעללות פיזית הן קשות כל כך לשינוי או מחיקה. לרוב לא נשמר בזיכרון הקשר בין ההתנהגות המתגוננת שנלמדה לבין המצב המקורי שבו היא נלמדה, ונוצר נתק דיסוציאטיבי בין הזיכרונות ממהלך האירוע לבין הזיכרון הרגשי, כלומר הזיכרון של הרגשות שליוו אותו.
הנתק משמעותי אף יותר כאשר מדובר בזיכרונות קשים הקשורים באדם קרוב. הפסיכולוג אלי זומר (1995) המומחה לטיפול בנפגעי התעללות מינית, הצביע על שכחה חלקית או מלאה המתרחשת במיוחד כאשר המתעלל הוא הורה או אדם אהוב אחר. הקונפליקט בין האהבה לאדם קרוב, התלות בו ויחסי האמון בו לבין הפגיעה מגביר את הסיכוי להשכחת האירוע. אצל ילדים נוסף על כך גם המניע ההישרדותי, כאשר הילד או הילדה חייבים להמשיך את חייהם באותה מסגרת משפחתית שאין לה תחליף וכוללת בתוכה הן מרכיבים מזינים ובונים והן מרכיבים פוגעניים. הילד שנפגע ימשיך אפוא גם כמבוגר "להתעטף בשכפ"ץ" ההגנתי, תוך הכללה למצבים חברתיים רבים, גם כשהסכנה כבר לא קיימת, וגם כאשר כאדם בוגר קיימות בהישג ידו דרכי התמודדות מיטיבות יותר עם סכנה דומה. בשפה של ויניקוט, יש כאן הקפאה הגנתית של מצב הכשל (ויניקוט, 1963b/2009).
לא ייפלא אפוא שדינאמיקה דומה מופיעה גם בקונפליקטים בין בני זוג. כאשר אנו נפגעים על-ידי האדם הקרוב ביותר, האמור להיות אמפתי ולהעניק לנו חמימות וביטחון, מתעוררות מייד התגובות וההגנות ההישרדותיות מן העבר. זו הסיבה שבעטיה גם כשההתנהגות העכשווית של בן הזוג יכולה להיראות לו קלת ערך – למשל, הרמת הקול בכעס או שכחת תאריך יום ההולדת – התגובה יכולה להיות קשה, למשל התכנסות רגשית ונתק למשך ימים ושבועות.
ובכל זאת, למרות הנוקשות שמאפיינת זיכרונות טראומתיים, בחינת הספרות המחקרית מעלה כי בטיפול פסיכולוגי ניתן לבטל או לשנות את הלמידה המוקדמת של הגנות נוקשות שהתפתחו כנגד חוויות פוגעניות. נראה כי שינויים אלה נעוצים בתהליכים מוחיים, שעליהם מלמדים מחקרי מוח מן השנים האחרונות. מחקרים אלה הראו כי חומר עצבי חדש ממשיך לגדול, וכי למוח יש מידה של נוירו-פלאסטיות (Doidge, 2007). למעשה, פרויד העלה השערות דומות בפרויקט שלו עוד בסוף המאה ה-19, וביסס עליהן את שיטות הפסיכואנליזה שפיתח בהמשך, אך טרם היו לו האפשרויות לחקור השערות אלו גם ברמה העצבית. בדומה, הענף המחקרי של Biopsychosocial Genomics מצביע על תהליכים שבאמצעותם חוויות חברתיות חינוכיות מובילות לשינויים אפיגנטיים, כלומר מפעילות או מונעות הפעלה של גנים (Fosha, 2000). אין פה המקום להיכנס לפרטים ודוגמאות ממחקרים אלו, אך החשוב לענייננו הוא שהשילוב של מידע ממדעים שונים אלו מראה שבכל גיל יש לאדם פוטנציאל להשתנות ולהתפתח באמצעות התנסות ולמידה, גם ברמה נוירו-ביולוגית ומבנית.
ואכן, מחקריו פורצי הדרך של אריק קאנדל (1998, Kandel), שעבודתו זיכתה אותו בפרס נובל ברפואה, הראו כי טיפולים פסיכותרפויטיים – ובפרט השיחה והקשר עם המטפל – עשויים להביא לשינויים מוחיים ברי-קיימא, שכן הם כוללים למידה חדשה אשר משנה את העוצמה של קשרים סינפטיים, וגם משנה דפוסים אנטומיים של תאי עצב במוח. בנוסף, מחקרים משנות התשעים שבחנו מספר גדול של פריצות דרך תרפויטיות עם תוצאות חיוביות לזמן ארוך בטיפולים פרטניים דינאמיים קצרי מועד (Depth oriented Brief therapy) זיהו שינוי בתפישה העצמית של המטופל וברגש המתעורר אצלו, ופתיחה של אפשרות להתנהגויות חדשות, משוחררות יותר (Ecker, Ticic & Hulley, 2012).
החוקרים, שבחנו את המודל שלהם למחיקת למידה רגשית גם על בעלי חיים, המשיגו את השינוי כ"פתיחת הנעילה" של המוח האמוציונלי, והסבירו כי מעגלי למידה אמוציונלית במוח עשויים להיפתח רק כאשר חוויה חדשה בעלת חיות ובעלת עוצמה סותרת את הציפייה שנוצרה בלמידה הרגשית המוקדמת. לשם כך דרושים מספר שלבים: ראשית, שיתעורר המצב הדומה למקורי אשר מגרה ומדליק את החוויה השלילית והתגובות הקשורות אליה; שנית, שהתגובה הפוגענית שמצפים לה לא תתרחש; ולבסוף, שתוך טווח זמן קצר תגיע תגובה שונה, הסותרת את המצופה. הטיפולים הפרטניים המוצלחים שהם חקרו עשו שימוש בטכניקות מגוונות, אך כולם יישמו את העיקרון של שלושת השלבים: תחילה, נמצא הקשר של התנהגות בעייתית בהווה (כגון התפרצויות זעם, פחד קהל, מעצורים בתחום המיני) לחוויות משמעותיות בעבר, לאחר מכן נעשתה חשיפה מדורגת לחוויה דומה למקורית, ולבסוף הועמדה באופן חוזר חוויה מנוגדת וסותרת.
חוויה רגשית מתקנת בגישת האימאגו: מחליפים את חליפת ההישרדות
את המסע הזוגי שאותו מציעה לבני זוג גישת האימאגו בטיפול הזוגי, ניתן לטענתי ניתן לראות גם כחוויה רגשית מתקנת במובן שתואר לעיל. ההנחה בגישה זאת היא שכל אחד מבני הזוג מגיע אל הקשר עם "חליפת ההישרדות" שלו (הנדריקס, 1988/2002), כלומר עם מעין מעטפת או שריון הגנתי שפיתח בילדותו בעקבות כשלים של האם או מטפלים אחרים לענות על צרכיו הבסיסיים. במילים אחרות, בני זוג מביאים איתם לזוגיות לא רק את פצעי הילדות שלהם, אלא גם את הציפייה להיפגע שוב.
כבר בחירת בן או בת הזוג היא בחירה לא מודעת בתואם האימאגו (imago match), כלומר בחירה בבן/בת זוג אשר נפגע במקומות דומים לשלנו אך פיתח הגנות התנהגותיות אחרות. בשל דפוס ההגנות השונה שלו, תואם האימאגו דווקא מאתגר את הנקודות הבעייתיות שלנו, כאילו מגרה את פצעינו.
זו הסיבה שבעטיה טיפול זוגי מוצלח חייב לעבור דרך שלבים קשים שבהם בני הזוג נאבקים בדימויים שהשליכו זה על זה, ונפגעים שוב ושוב. גם אם השלב הראשון של הטיפול נחווה כירח דבש, כאשר מושלכות על המטפל התקוות להיות הגואל והמושיע, המגע עם הפצע הילדי בזוגיות הוא בלתי נמנע. בעוד שבטיפול יחידני ההפעלה מחדש של חוויות טראומטיות מתרחשת בעיקר באמצעות תהליכי ההעברה וההעברה הנגדית ועיבודם, כמו גם על-ידי כשלים אמפתיים של המטפל, בטיפול הזוגי המאבקים והפגיעות החוזרות קורים in vivo בין בני הזוג אל מול המטפל . עם זאת, כחלק מתהליכי ההעברה וההעברה הנגדית בטיפול, גם המטפל אינו יכול להימנע לעתים מכשל אמפתי, כך שגם הוא חוזר ופוצע באותם מקומות פגועים ( נוי-שרב, 2017).
לפי גישת האימאגו, התעוררות זו של פגיעות היא הזדמנות עבור המטפל להתוות דרך, לאמן את כל אחד מבני הזוג להכיר את הגירוי הטראומתי של בן זוגו, את ה"כפתורים האדומים" שלו, ולספק תגובה אחרת, קשובה ואמפתית יותר. תהליך זה חוזר שוב ושוב במפגש הטיפולי ובהדרגה גם בחיי הזוג מחוץ לטיפול. אם נחזור למקרה של יון ומעיין שתואר קודם, נדרשו התנסויות חוזרות בדיאלוג שבהן מעיין שיקפה וגילתה הבנה ואמפתיה לפחדיו של יון מקירבה ותלות, וגם קיבלה ביתר הבנה חלק מההגנות שלו, ואז יון הרשה לעצמו לעתים להישען עליה ולקבל ממנה מעט רוך. למשל, הוא הצליח לקבל את התחושה הנעימה שחש כאשר מעיין כיסתה אותו בשמיכה כשנרדם על הרצפה בחדר המחשב. באמצעות החזרה של התגובה האמפתית במקום התגובה הפוגעת המצופה, המרחב שבין בני הזוג הופך בטוח יותר. כך, הם זוכים להזדמנות להכחיד באופן הדרגתי את התגובות ההגנתיות וללמוד התנהגויות חדשות.
במאמר חדש של מפתחי גישת האימאגו (Lakelly Hunt & Hendrix, 2016) הלן לאקלי-האנט והארויל הנדריקס מסבים את תשומת ליבנו לשאלה "האם יש עוד?". זו שאלה העולה בעת הדיאלוג בין בני זוג בטיפול אימאגו כאשר אחד מבני הזוג ("השולח") מבטא את עצמו ובן/בת הזוג השני ("המקבל") מבקש לשמוע עוד. בתהליך זה המטפל מעודד עמדה של סקרנות ופליאה כלפי בן/בת הזוג. מול תחושת הניכור והבדידות הכרוכות בקונפליקט, שאלה זאת מזמינה עניין באחר, גילוי צדדים חדשים בחוויות שעבר בילדותו ולאורך חייו. הזמנה זו מוצאת ביטוי באחת הטכניקות המרכזיות שבה משתמשים בעבודת האימאגו – ה"דימוי מחדש" (Re-imaging) של בן הזוג (הנדריקס, 1988; Lakelly Hunt & Hendrix 2016): לאחר שהקשיבו לחוויות הילדות של בן/בת הזוג, בני הזוג מוזמנים, כל אחד בתורו, לדמות ו"לראות" אותו כילד פגוע, אשר הצליח באופן מעורר התפעלות להתמודד עם הפגיעות שספג ולפתח דרכי תגובה שעזרו לו בעבר לשרוד. תהליך זה מאפשר לראות את התנהגותו של בן הזוג בהווה בעיניים אחרות – עם יותר אמפתיה, ועם הכרה עד כמה קשה להיפרד מהתנהגויות שהיו חיוניות עבורו והגנו עליו מפגיעות.
ויניקוט מתאר את התינוק ההורס ויוצר מחדש, בורא את העולם סביבו ואת דמות האם, כאשר אלו כבר היו שם. בדומה, הדימוי מחדש של בן הזוג כילד פגוע, הפועל מתוך הגנות שעזרו לו לשרוד בעבר, הוא תהליך של גילוי ויצירה עבור בן/בת הזוג. בעזרת תהליך זה, ובליווי המטפל, יכולים בני הזוג להתחיל לספק זה לזה חוויה מתקנת ולסייע אחד לשני להשיל את חליפת ההישרדות לטובת אינטימיות רבה יותר המעשירה את הקשר.
סיכום: חוויה מתקנת כמפחיתת הגנות ומאפשרת שינוי וגדילה
במאמר זה ביקשתי להראות כיצד אינטגרציה בין מושגים מוכרים מעולם הפסיכואנליזה ומעולם הטיפול הזוגי בגישת האימאגו, הנעשית לאור מחקרים על גמישות המוח והקשר של גמישות זו לטיפול, יכולה לתרום להבנה מעמיקה של הדרכים ליצירת שינוי בפסיכותרפיה אישית או זוגית ואף להרחבתן, גם כאשר הטיפול מתבסס על גישות תיאורטיות אחרות. לסיכום אנסה להראות כיצד שלובים זה בזה המושגים השונים שבהם נעשה שימוש במאמר זה – הגנות מאניות, פתחי מילוט, יכולת לאכפתיות וחוויה מתקנת.
על החוויה המתקנת אשר מתרחשת בטיפול הזוגי בגישת האימאגו, כפי שתוארה לעיל, ניתן לחשוב גם כעל חוויה של תיקון במובן הקלייניאני והויניקוטיאני. כחלק מהתיקון ניתנת לכל אחד מבני הזוג ההזדמנות לגלות וליצור מחדש את האובייקט הטוב שמולו, ויחד עם זה, דרך העיניים של בן/בת הזוג, לגלות וליצור מחדש את האובייקטים הטובים שבתוכו, את החיות שבו. כפי שמזכירה לאקלי-האנט (Lakelly Hunt, 2016), חוויית הפליאה מול בן הזוג בעבודת האימאגו מעודדת חמלה כלפי האחר, ובמונחיו של ויניקוט ניתן לומר שהיא מגבירה את היכולת לאיכפתיות. העצמת האיכפתיות בין בני הזוג מאפשרת בתורה להרחיב את האזור הבטוח שבו הם יכולים לחוות אינטימיות ללא חרדה, ולהזדקק פחות להגנות ולפתחי מילוט. השחרור מהגנות ותיקות שהתקבעו מאפשר גדילה והתפתחות של פוטנציאלים חדשים, הן ברמה האישית והן ברמה הזוגית.
מקורות
אייל, נ. (2004). נפלאות הזיכרון ותעתועי השיכחה, תל אביב, אריה ניר הוצאה לאור
הנדריקס, ה. (1988). לבסוף מוצאים אהבה. הוצאת אחיאסף.
הנדריקס, ה. (1992). לשמור על האהבה הזאת. לקראת זוגיות. הוצאת אחיאסף.
ויניקוט, ד.ו. (1935). ההגנה המאנית. בתוך: עצמי אמיתי עצמי כוזב. עמ . 45-28 . תל-אביב, עם עובד/ פסיכואנליזה, 2009.
ויניקוט, ד.ו. 1963)א). התפתחות היכולת לאיכפתיות. בתוך: עצמי אמיתי עצמי כוזב. עמ .252-260 תל-אביב, עם עובד/ פסיכואנליזה, 2009.
ויניקוט, ד. ו. (1963ב). פחד מהתמוטטות, בתוך: עצמי אמיתי עצמי כוזב. עמ' 287-300 . תל-אביב, עם עובד/ פסיכואנליזה, 2009.
נוי-שרב,ד. (2006). העשרת המרחב הפוטנציאלי – טיפול זוגי בשיטת האימאגו לאור חשיבתו של וויניקוט. שיחות כ"א,1, 7-17.
נוי-שרב, ד. (2017). המטפל הזוגי הטוב דיו, שילוב משנתו של ויניקוט בגישת האימאגו. שיחות, ל"א,3. 230-238.
Alexander, F.G., & French, T.M. (1946). Psychoanalytic therapy: Principles and applications. New York: Ronald.
Bowen, M. (1978) .Family therapy in Clinical Practice. New York: Jason Aronson.
Bridges, M.R. (2006) – Activating the corrective emotional experience. Wiley Periodicals, Inc. J. Clin. Psychol: In Session 62: 551–568
Doidge, N. (2007). The Brain That Changes Itself: Stories of Personal Triumph from the Frontiers of Brain Science. New York, N.Y. Viking Press
Ecker, B., Ticic, R. and Hulley, L. (2012). Unlocking the Emotional Brain - Eliminating Symptoms at their Roots Using Memory Consolidation. New York, N.Y. Routledge,
Feldman, L. (1979). Marital conflict and marital intimacy: An interactive psychoanalytic-behavioral-system model. Family Process, 18, 69-78.
Fosha, D. (2000). The transforming power of affect. New York: Basic Books.
Fredrickson, B. L. (1998). What good are positive emotions? Review of General Psychology, 2(3): 300-319.
Fredrickson, B.L., Mancuso, R.A., Branigan, C., & Tugade, M.M. (2000). The undoing effect of positive emotions. Motivation and Emotion, 24, 237–258.
Garland, E., & Howard, M. (2009) Neuroplasticity, Psychosocial Genomics and the Bio-psycho-social Paradigm in the 21st century. Health and Spcial Work, Vol. l34 ,3, 191-199.
Hendrix, H. & LaKelly Hunt, H. (2004) Receiving Love. New York, Atria Books.
Kandel, E. (1988). A new intellectual framework for psychiatry. Am. J. Psychiatry, Vol. 155, 4, 457-469.
Klein, M. (1975). Love, Guilt and Reparation and other works. London: Hogarth,
LaKelly Hunt, H. & Hendrix, H. (2016). The practice of wonder towards psychological well-being. Voices, the art and science of psychotherapy, vol.52, 2, 61-67.
Winnicott, D.W. (1951) Critical notice on not being able to paint. In: Psychoanalytic Explorations, Clare Winnicott et al, Eds. London, Karnack Books , 1989.
