ההתפתחות משמעותה של ה"רוחניות" מהפסיכולוגיה הקלאסית לפסיכולוגיה הטראנס-פרסונאלית
מאת רות אנגל–אלדר
מבוא
אחד מתהליכי הרקע לצמיחת שדה הפסיכולוגיה במאה ה-19 הוא המעבר הדרמטי של החברה האנושית מציביליזציה דתית למדעית. כחלק מכך הודחה הרוח מתפיסת מהות האדם כהוויה המשלבת גוף, נפש ורוח, והחלה להיתפס כביטוי לאמונה דתית בלתי מדעית. כאנטי תזה לתפיסה הדתית-רוחנית, הבנת הקיום האנושי הוכפפה לפירושים פסיכולוגיים מטריאליסטיים. כגישה מדעית, הפסיכולוגיה התמקדה בניסוח חוקים שעל בסיסם מתורגמים ביטויים התנהגותיים-רגשיים למונחים סומאטיים.
לנוכח מאפיינים אלה של הפסיכולוגיה הקלאסית, במבט ראשון נראה כי לא יכול להיות קשר בינה ובין הפסיכולוגיה הטראנס-פרסונאלית, העוסקת בהיבטים הרוחניים המצויים מעבר לאדם היחיד ולעצמיותו האינדיבידואלית ומבקשת לספק הסבר לקיומן של תופעות מטא-פיזיות וטרנסצנדנטיות בתחומה של החשיבה האנושית, כגון הארה, חזיון והתעלות (Cotton et al., 1996; ליבליך, 2005; אנגל-אלדר ,2015) ובכל זאת, בחינה של התפתחות היחס לרוחניות בתולדות הפסיכולוגיה מראה כי חלק משורשיה של הפסיכולוגיה הטראנס-פרסונאלית נטועים בהגות הפסיכולוגית הקלאסית.
במאמר הנוכחי יוצג תחילה מושג הרוחניות כפי שהוא מובן בפסיכולוגיה הטראנס-פרסונאלית, דרך עיון ברעיונותיהם של כמה מהוגיה המרכזיים, וביניהם קן ווילבר, סטניסלב גרוף ומייקל וושבורן. לאחר מכן יוצגו שורשיהן המוקדמים של תפיסות אלה ברעיונותיהם של שני פסיכולוגים מוכרים ומשפיעים – קארל גוסטב יונג ואברהם מאסלו.
הרוחניות בפסיכולוגיה הטראנס-פרסונאלית
עבור קן ווילבר (Wilber,2006), הנחשב לאבי הפסיכולוגיה הטראנס-פרסונאלית, הרוחניות היא שלב בהתפתחות התודעה. ווילבר עסק בהתפתחות האדם ותיאר מעבר מחשיבה מדעית ליניארית ואנכית לחשיבה מערכתית אופקית. בשונה מהתיאוריה ההתפתחותית המוכרת של פיאז'ה, ההתרחבות הקוגניטיבית שווילבר מתאר לא מתמקדת בדפוסי החשיבה – אלא בשינוי סגנון החשיבה: בעוד בחשיבה הליניארית נבנה כל נדבך על גבי הנדבך הקודם לו, החשיבה המערכתית מתאפיינת בהוליזם, ומאפשרת להפיק מידע על הזיקה המורכבת בין הרכיבים השונים שלנו כבני אדם, של המערכת המדעית ושל היקום כולו. על האנליזה המדעית מוסיף אפוא ווילבר את הסינתזה, האינטראקציה שבין הרכיבים.
שיאה של ההתפתחות הרוחנית לפי ווילבר היא בהשגתה של מה שהוא מכנה "תודעת על". אמנם, בשל מגבלת השפה קשה להבין ולתאר שלב זה, אך ווילבר מתארו בקירוב בתור "אנרגיית הכלה לאינסוף של הכול, ובתוך כך להיות מאוחד עם הכול" (Wilber, 2001; תרגום המחברת). תודעת העל מאחדת את השינויים והניגודים לכלל שלמות אחת, אינטגרלית ובלתי מפוצלת, המתקיימת בכול ושהכול מקיים אותה. היא מאופיינת ביכולת תפיסה אינסופית: היא תופסת "את הכול", ובתוך כך חורגת מעבר לממדים של זמן ומרחב. אדם החווה התפתחות רוחנית לקראת תודעה עליונה זו משוחרר מהחוקים החלים על תודעת ה"אני": ניתן לדמות אותו למי שמצוי בתוך מרחב באטמוספרה, בנקודה בה הוא יכול לתפוס ולהכיל את הכול – ובו זמנית הוא עצמו חלק מהכול ומאוחד אתו.1
גישתו של ווילבר לרוחניות מתאפיינת אפוא בתפיסה הירארכית: לדידו, כאשר הגיעה תודעה אל שלב-העל הטראנס-פרסונאלי בהתפתחותה, היא מצויה ומתפקדת בשלב זה ללא חזרה לשלבים קודמים, ואינה יכולה לחזור ולצמצם ממדיה באופן המוגבל לחוקי המדע. גישה שונה מציג מייקל וושבורן (Washburn, 2003), שמתאר תהליך ספיראלי ודיאלקטי של היפרדות האגו הלא בשל מהבסיס הדינאמי, חזרה אל בסיס זה וצמיחה של האגו ביתר חוסן כשהוא מלווה באנרגיות מאותו בסיס. עבורו, אגו "לא בשל" הוא כזה שלא מיצה את האנרגיה הפוטנציאלית הקיימת בו, שבכוחה להשלים ולחזק את מוקדי הכוח האחרים של האגו.
הרוחניות, לדברי וושבורן, היא "כוח ונוכחות פנימית שהאגו לא יכול להתעלם ממנה". עם זאת, הוא מציין כי "הרוח צריכה לעבור תהליכי עיבוד, שינוי והתפתחות כדי להיות בעלת עוצמת שליטה במרחב חיי האדם" (שם, עמ' 120, תרגום המחברת). לדבריו, הרוחניות היא הכוח הפנימי שבתוך האגו, כוח המניע אותו, מספק לו השראה ומחנך אותו: כשהאגו אבוד, היא זו שמעצבת את יכולתו לחזות ולראות; כשהאגו מפוחד, היא הבונה מחדש את כוחותיו, שעיקרם בצימאון לצמוח רוחנית; כשהאגו מתנגד, הגנתי, יהיר – הרוח היא זו שפועלת ל"תיקונו". לפי וושבורן, בסיס האנרגיה הרוחנית הוא ההרחבה של האגו לתנאים של הכלה מחדש את מוסריות האדם.
הפסיכיאטר סטניסלב גרוף (Grof, 2006) נשען על הגותו של ווילבר אך מציע גישה רדיקלית אף יותר, שכן הוא בועט בתפיסה המדעית-מטריאליסטית ורואה בה אבן נגף שיש לעבור על מנת להגיע אל עבר האנרגיה, התבונה הטהורה. גם הוא מזהה את הרוחניות עם ההתפתחות הטראנס-פרסונאלית, כשהשלב העליון הוא אחדות שאין בה יותר הבחנה בין אובייקט לסובייקט. ברוח התפיסה הבודהיסטית, הרוחניות מובנת כאינטליגנציה, כתבונה טראנסצנדנטלית, המאופיינת בכוח ובעוצמה לתפוס את האמת מעבר למדע ולחומר. עבורו, מטרת העל בכוח שנצבר על ידי העלייה לחיים רוחניים היא ריפוי האדם מתחלואיו המוסריים והערכיים, מההבנה השגויה של מסרים רוחניים ומהנגעים שנבעו מהכבילה לאגו.
התיאוריות הפסיכולוגיות של יונג ושל מאסלו: רוחניות בהגות הפסיכולוגית המוקדמת
תיאורים אלה של רוחניות אצל הוגיה המרכזיים של הפסיכולוגיה הטראנס-פרסונלית עשויים להישמע כבעלי זיקה קלושה בלבד לתורותיהם של אבות הפסיכולוגיה. דוגמא לכך היא במשמעות השונה של מושג האנרגיה: עוד לפני הפסיכולוגיה הטראנס-פרסונלית, הפסיכולוגיה הקלאסית של פרויד נדרשה למושג האנרגיה בבואה לתור אחר הגורם היסודי להתנהגות האדם, אחר המנוע המפעיל אותו לנהוג כך או אחרת. אך בעוד שפרויד כיוון לאנרגיה מינית ותוקפנית בלבד, האנרגיה המאפיינת את הבסיס הדינאמי לפי וושבורן מקיפה את כל סוגי האנרגיות שאנו חווים, ובכללה האנרגיה הרוחנית. למעשה, הפסיכולוגיה הטראנס-פרסונאלית מעניקה לרוחניות בכללותה מובן של אנרגיה, כוח מטא-פיזי תודעתי, על-אנושי.
עם זאת, אל מול ההתרחקות של הפסיכולוגיה הפרוידיאנית מהממד הרוחני, בולטת הנטייה אל הרוח של מי שהיה אחד מתלמידיו הראשונים של פרויד – קארל גוסטב יונג. יונג התייחס לליבידו במונחים של אנרגיה נפשית שמקורה אינו במין, ודרכיו נפרדו בכך מאלה של פרויד. הוא ביקש להעניק הסבר מדעי לתופעות מטא-פיזיות שנתפסו על ידי פרויד כזרות לפסיכולוגיה: למשל, הוא הכיר בקיומם של מדיומים אשר באמצעות כוח תת-מודע יכולים לצפות ההתפתחויות עתידיות, והתייחס בכתביו לחוויות של חזיונות והארות (Jung, 1912). תפיסתו של יונג נותרה אל-דתית בעיקרה, שכן על אף שהוא ראה בתופעות מטא-פיזיו אלה חלק מהתנסויות אפשריות של האדם, הסבריו לא התבססו על קיום האל. יחד עם זאת, הוא ראה בדחיית האל המאפיינת את הפסיכולוגיה תוצר לא מודע של התקת "דחיית האב" אל אלוהים.
את שורשיהן של כמה מהתובנות המרכזיות של הפסיכולוגיה הטראנס-פרסונאלית ניתן לזהות בעת בחינת מושגים שטבע יונג, ובראש ובראשונה מושג התת-מודע הקולקטיבי. לטענתו של יונג, זיכרונות ואירועים ששורשיהם פילוגנטיים ושבטיים, כלומר מגיעים מהרקע התרבותי, ההיסטורי והחברתי בו צומח האדם, מתנקזים אל התת-מודע האישי (Jung, 1939). במודל הכרתי זה נטועה השקפתה של הפסיכולוגיה הטראנס-פרסונאלית הרואה את הפרט לא רק כ"אני" ייחודי, אלא גם כמי שמייצג בתודעתו את ה"כול", כפי שתואר לעיל.
מושג נוסף של יונג שאת הדיו אנו מוצאים בפסיכולוגיה הטראנס-פרסונאלית הוא "הצל" – הארכיטיפ המייצג את היסודות החייתיים והאפלים שבנפש האדם. לפי יונג, אף שהצל הוא חלק בלתי נפרד מאתנו, אנו מבקשים לבודד אותו ולהתנתק ממנו. הוא מייצג את ה"לא אני", את מה שה"אני" מבקש שלא להכיר כחלק ממנו. במושג הצל ניתן לאתר את חלק משורשי השקפתו של ווילבר, לפיה התפתחות תודעת האדם מאפשרת לו לחרוג אל ה"לא אני", שרק דרכו יוכל לתפוס את הקיים כשהוא משוחרר מהתנאים החלים על תודעת ה"אני".
הדים מוקדמים נוספים לתובנותיה של הפסיכולוגיה הטראנס-פרסונלית ניתן למצוא בכתביו של הפסיכולוג האמריקאי אברהם מאסלו, שצמח על ברכי הגישה ההומניסטית. תורתו הידועה של מאסלו (Maslow, 1962) ממשיכה את התפיסה הרוג'ריאנית המתרכזת במימוש פוטנציאלים, ומייחסת לאדם הנעה פנימית מולדת המכוונת בשיאה להגשמה עצמית ועוברת בהכרח בשלבי התפתחות הירארכיים. אולם לתורתו של מאסלו יש צד מוכר פחות, שתרם בהמשך משמעותית להתפתחויות בפסיכולוגיה הטראנס-פרסונאלית.
לצד תיאור ההתפתחות בשלבים, מאסלו מתייחס גם ל"מצבים" – התנסויות שאינן מותנית בסיפוק הצרכים המוקדמים, וכוללות את מה שהוא מכנה "חווית שיא". אלה הן התנסויות רוחניות אקסטטיות ומדיטטיביות ברגש חזק של שמחה, התעלות והתפעמות, שהן בגדר הארה בה האדם תופס את האמת האולטימטיבית ללא תיווך של חשיבה אנליטית. מדברי מאסלו עולה כי אל חוויות השיא ניתן להגיע גם בדרך של אימון והכשרה עצמית, אולם הן נחלתם של בודדים. ליחידי סגולה אלה הן תורמות לתחושות שלווה, ביטחון, שלמות ומשמעות קיומית של האדם כתמצית של "קיום רוחני". בפרט, הן מאפשרות לאדם להתעלות מעבר ל"אגו", להתנתק מה"אני" האישי ולהתפתח אל עבר "קיום-על" טראנסצנדנטי – ובה בעת להישאר הוא עצמו (Privette, 2001). כך, כפי שתואר לעיל, גם הפסיכולוגיה הטראנס-פרסונאלית רואה את מהות החוויה הרוחנית כחיבור למשהו גדול יותר, משהו שמעשיר אותנו באופן שלא היה אפשרי עבורנו לולא אותו חיבור.
סיכום
הפסיכולוגיה הטראנס-פרסונאלית מבינה את הרוחניות כאנרגיה, ככוח טראנסצנדנטי המצוי מעבר ל"אגו" האינדיבידואלי. כחלק מכך היא רואה בחוויות טראנסצנדנטליות שאינן כפופות לממדי המרחב והזמן – כגון התנסויות בחזיונות, הארה, התעלות והתנבאות – כתופעות המגמישות את גבולות ההתנסות האנושית והתורמות לפיתוח איכויות רגשיות של אהבה, יצירתיות, אלטרואיזם, תחושת ביטחון ועוד. בעוד שמרבית הגישות הפסיכולוגיות הקלאסיות יקטלגו התנסויות אלה כמאפיינה של פסיכוזה, בתורותיהם של יונג ושל מאסלו אנו פוגשים התייחסות שונה לחלוטין, כפי שהוצג במאמר הנוכחי. ההתייחסות של הוגים בולטים אלה להתנסויות המיסטיות, והכללת ההסברים להן במסגרת תורתם, מספקות לגיטימציה להתייחסות של הפסיכולוגיה הטראנס-פרסונלית ל"מה שהוא מעבר" (beyond), ולשילובה מחדש של הרוחניות בתחומה של הפסיכולוגיה.
הערות
1. תיאור תודעת העל יכול להזכיר תיאורים של תודעה אלוהית, כפי שמתואר למשל בתורת הקבלה. גם ההתעלות שבקבלה מאופיינת בהתנתקות מהתודעה האישית, הנעשית בהשראה אלוהית. האדם המתעלה כך מצוי ברמת תודעתית המאפשרת לו לראות מעבר, לנבא, לתקשר, לחזות – ובו זמנית להיות חלק מהקיים. עם זאת, בשונה מהאל, תודעת העל אינה בוראת או יוצרת מציאות.
מקורות
אנגל-אלדר, ר' (2015). כוחה של הרוח: פסיכולוגיה ותרפיה רוחנית. אוריון.
ליבליך, מ' (2005). האדם שבקצה האגו. כתר.
Cotton, B.W., Chinen, A.B. and Battista, J.R. (Eds.) (1996). Textbook of Transpersonal Psychiatry and Psychology. New York :Basic Book
Grof, S. (2006). When the impossible happens: Adventures in non-ordinary realities. Boulder, CO: Sounds True, Inc.
Jung, C. G. (2012). "Symbols of transformation", Collected Work Vol 5, Princeton University press, 1967.
Jung, C. G. (1939). "Conscious, Unconscious, and Individuation" (pp. 286–287).
Maslow, A. H. (1962). Toward a psychology of being. Princeton, NJ: Van Nostrand.
Privette, G. (2001). Defining moments of self-actualization: Peak performance and peak experience, in K. J. Schneider, J. F. T, (Ed.). The Handbook of Humanistic Psychology, 161-180.
Washburn, M. (2003). Embodied spirituality in a sacred world. Albany, NY: State University of New York Press.
Wilber, K. (1980).The Atman Project: A Transpersonal View of Human Development, Quest Books
Wilber, K. (2001). A Brief History of Everything, Boston, MA: Shambhala.
Wilber, K. (2006). Integral spirituality: A startling new role for religion in the modern and post-modern world. Boston, MA: Shambhala.
