פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

כתבות שטח

מרחיב נפש: סקירת ערב ההשקה לספר ״למצוא מקום לנפש – אבני יסוד בעבודה סוציאלית פסיכודינמית"

ערב ההשקה לספר בעריכתו של ד"ר רוני אלפנדרי - נערך ב – 16.1.2018 באוניברסיטת בר אילן. ״למצוא מקום לנפש – אבני יסוד בעבודה סוציאלית פסיכודינמית" הוא ספר מתודה שנכתב על ידי עובדים סוציאליים שעוסקים בהוראה ובטיפול, אשר מתייחס לטכניקה הפסיכודינמית, לאוכלוסיות שונות ועוד. האירוע היה חגיגי ומרגש וכלל הרצאות מצד כותבים שתרמו לספר, לצד כיבוד מרשים ועשיר מטעם בית הספר לעבודה סוציאלית של אוניברסיטת בר אילן.

מתפרסם מ 20/2/2018 | 1,316 צפיות

תגיות:

סקירת ערב ההשקה לספר ״למצוא מקום לנפש – אבני יסוד בעבודה סוציאלית פסיכודינמית"

 

מאת איריס בן חמו זנגי

 

בבואי לכתוב את הסקירה של ערב ההשקה התקשיתי ודחיתי את המשימה כמה שרק יכולתי, מצאתי את עצמי עושה 'ניקיונות פסח' בחודש ינואר, יוצאת לטיולים ארוכים יותר עם הכלבים, ואפילו הצלחתי להימנע מדחייה נוספת של הביקור אצל רופא השיניים. החלטתי לפתוח קודם בקריאה של הפרקים שמחבריהם דיברו בערב, ובאופן סמלי, אולי מתוך הרצון לסיים, התחלתי בפרק האחרון: פרק שנים עשר ("הסיפור שאינו נגמר- מחשבות על סיומי טיפול") שנכתב ע"י ד"ר אראל-ברודסקי הילית ויעל גראור פרנס. במשפטים הראשונים הכותבות מדברות על הקושי להתחיל לכתוב, כלשונן: "ברגע שהפרק מוגש, הוא פגום. אבל שהפרק עדיין בראשינו, כל האפשרויות פתוחות והוא יכול לחיות כך, בשלמותו, ללא הצורך לתקן אותו או שהוא יכול לחיות עם האפשרות הבלתי נגמרת לתיקונים. שליחתו של הפרק אל העורך משמעה פרדה ממנו" (עמ' 269). וכך עם תחילת העיון בספר חוויתי הזדהות ואף מידה קטנה של נחמה. כדבריו של פרופסור ספירו במהלך הערב: מלאכת הכתיבה הינה עינוי ותענוג כאחד.

בטרם אתקצר את אירועי הערב אני רוצה לפתוח בברכה על הוצאתו לאור של הספר המיוחד הזה, שנתן מקום לעבודה הסוציאלית הטיפולית, ושקריאה בכל פרק בו הביאה אותי למפגש עם עצמי ועבודתי. אני מקווה שכך יחווה כל קורא שעוסק במקצוע.

הפרקים בספר מתייחסים לסוגיות שקשורות בהתחלה ובסוף של טיפול, ונוגעים לאוכלוסיית הילדים, המתבגרים, הקשישים ולמטפלים. הספר הינו מקיף ומערכתי, ממש כמו מקצוע העבודה הסוציאלית שבו הוא עוסק. הספר הוא ספר מתודה אך אינו מכיל ציווים או נוסחאות, הוא מאפשר קריאה "לרוחבו" בין המושגים השונים כפי שמופיעים באינדקס או כקריאה רצופה מתחילתו ועד סופו. שפת הספר נגישה וידידותית, אך גם רהוטה, ואינה משטיחה את התוכן.

לאחר הקדמה זאת אגש לעניין: ערב ההשקה היה מעניין ותמציתי, עמוס קהל, וכלל ברכות וארבע הרצאות קצרות מאת חלק ממחברי הספר. הערב נפתח בשעה המתוכננת, בשונה מאוד מההתנהלות הישראלית האופיינית, אם כי במילותיו של ד"ר אלפנדרי: "לא להתחיל בזמן משמעו לחטוא לאחד מעקרונות העבודה סוציאלית הפסיכודינמית". דבריו שנאמרו במידה של הומור ורצינות כאחת כמו מדגישים את יישום התיאוריה בחיי המעשה.

כאמור הערב החל בברכות, ראשונה לעלות פרופסור נחמי באום, ראשת בית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בר אילן ומחברת הפרק החמישי בספר ("המפגש הטיפולי של עובדות סוציאליות עם אבות"). פרופסור באום עסקה בכותרת הספר "למצוא מקום לנפש", בהתייחסה לשורש המילה מ.צ.א. שפירושו "מציאת דבר מה נסתר או שאבד", והדגישה היבט זה של חיפוש כחלק מעקרונות הגישה הפסיכודינמית. פרופסור באום חידדה את הקשר המיוחד שבין מציאה ויצירה ובמילותיה: "לעיתים צריך לא רק למצוא במובן של 'למצוא מקום' אלא להמציא כמו שרוני עשה עם הספר" .

דבריה התחברו לברכותיה של פרופסור רחל דקל שרואה ביציאתו של ספר זה גם כמעשה של שינוי מדיניות, כלומר כמענה על צורך בספר מתודי לעבודה סוציאלית פסיכודינמית שלא היה בנמצא. מחברי הספר יצרו, עיבדו והנגישו מידע בעברית וחיברו בין תיאוריה ל'שדה' טיפולי, ובין אקדמיה ל'שטח'. ניכר שבכל הפרקים עוברת כחוט השני אהבת המחברים למפגש הטיפולי, ובו בעת תשוקה לידע ותיאוריה.

לספר שלושה שערים ואחרית דבר: השער הראשון עוסק בטכניקה, השער השני מתייחס לסוגיות נבחרות בטיפול פסיכודינמי, השער שלישי נוגע למשברים וסיומים. אחרית הדבר מאת פרופסור משה הלוי ספירו מעמיקה את הדיון אודות מרכזיות השפה העברית בהבניית מושגי יסוד בתיאוריה הפסיכודינמית.

ההרצאה הראשונה ניתנה ע"י ד"ר דניאלה שבאר שפירא – מחברת הפרק השני ("הערכה פסיכו סוציאלית אינטגרטיבית: הצטלבות של מרחבי חיים) מתוך השער הראשון בספר. ד"ר שבאר שפירא פתחה בתיאור סוגיה שהעסיקה אותה מתחילת דרכה המקצועית: כיצד תוכל לבטא את ייחודיות העבודה הסוציאלית הקלינית ביחס לפרופסיות טיפול אחרות. שאלה זו מעסיקה גם אותי ורבים מחבריי למקצוע. בפרק שכתבה, ובעבודתה, היא מנסה "לשלב בין האידיאולוגיה החברתית, פמיניסטית לבין התשוקה לטפל ולגעת במעמקי הנפש" כלשונה. וכך היא מרחיבה: במודלים של הערכה לרוב יש התמקדות בעולם התוך אישי ומשפחתי והזנחה של מידע אודות מיקום חברתי, תרבותי וסביבתי. היא מציינת שבאם יש התייחסות להקשר וסביבה זה כאל מרחבים נפרדים מההיבטים התוך נפשיים, ובפרק היא מתארת מצב אפילו מורכב יותר לפיו "...לעיתים תהליכי הערכה של הפרט הופכים כתב אישום כלפי המשפחה. כל קשיי הפרט ובעיותיו מוסברים כהשתקפות של המשפחה שבתוכה גדל, בשל תפקוד הורי לא מספק או היעדר זיהוי צרכים של הפרט. מציאות זו, גם אם היא נכונה, לעולם איננה התמונה כולה והיא תמיד חלק ואף השתקפות של מציאות רחבה הרבה יותר" (עמ' 65). בפרק שכתבה היא מציעה הערכה פסיכו סוציאלית שרואה את המטופל/ת, קשיים ובעיות, דרך ארבעה מרחבים: מרחב תרבותי-חברתי, מרחב סביבתי, מרחב בינאישי-משפחתי ומרחב תוך נפשי-אישי. המודל מדגיש את הקשר בין המציאות החיצונית לפנימית ומאפשר הבנה מעמיקה ושלמה יותר של המטופל/ת. היא מתייחסת לתהליכים לא מודעים של הפנמת היחס של החברה, סוציאליזציה לתפקידים מגדריים, אמונות יסוד במשפחה ועוד. במילים אחרות, היא מסבירה כיצד קולות החברה הופכים להיות קולות העצמי, כאשר במפגש עם אוכלוסיות מוחלשות הדבר מתבטא בהפנמת הדיכוי. בפרק היא מביאה לכך דוגמאות מגוונות.

ד"ר שבאר שפירא מדברת על תפקידנו כעובדות סוציאליות קליניות להקשיב למטופל/ת מפרספקטיבה רחבה יותר, שכן התעלמות מהיבטים אלה משחזרים בחדר את חוויית חוסר הנראות, כמו נוטשים את המטופל/ת וחותרים תחת הערכים של מקצוע העבודה הסוציאלית. ככלל, לאורך הפרק ניכרת תפיסתה הערכית של ד"ר שבאר-שפירא בעבודתה. כך לדוגמא היא מציינת את חשיבות הדיאלוג בין הידע שמביאה העובדת הסוציאלית למפגש והידע שמביא המטופל. בנוסף היא מתייחסת לשימוש הנפוץ במושג "מוטיבציה לשינוי" המעיד על מידת רצון המטופל/ת לשנות את מצבם ונכונותם לפעול למען זה. שימוש במונח זה מקפל בחובו אמונה כי האחריות על אי השינוי אצל הפונים בלבד, ואוסיף ואומר שטומן בתוכו מידה סמויה של שיפוט והאשמה כלפי המטופל/ת. ד"ר שבאר שפירא מציעה להשתמש במושג חלופי של "אפשרויות מול חסמים לשינוי" (עמוד 68).

הרצאתה של ד"ר שבאר שפירא הדהדה לי את עבודתה של ד"ר אפי זיו על "טראומה עיקשת" שממשיגה מחדש את ההגדרה האבחנתית של תסמונת פוסט טראומתית. אליבא דזיו "טראומה עיקשת" היא תוצאה של תנאי דיכוי מתמשכים גם בהווה כמו גזענות, סקסיזם ועוד. השיח המקובל כיום בנושא של פוסט טראומה זונח את הפוליטי והחברתי ושם במרכז את התוך נפשי בעוד ההגדרה של "טראומה עיקשת" מחזיקה את שני ההיבטים גם יחד: תוך נפשי וחברתי פוליטי. התפיסות שמציגות ד"ר אפי וד"ר שבאר שפירא הוליסטיות, תואמות את ערכי מקצוע העבודה סוציאלית ומדגישות את יחסי הגומלין וההשפעה שבין הפנים לחוץ, בין הפרט לחברה בתוך המרחב הטיפולי.

ההרצאה השנייה ניתנה ע"י ד"ר שירלי בן שלמה שכתבה את הפרק השישי ("כספיון בסכנה ונועם גם – גישה פסיכודינמית לטיפול בילדים והורים") מתוך השער השני של הספר. ד"ר בן שלמה פתחה את ההרצאה בציטוט מהספר "מיץ פטל", סיפור המתאר את החיפוש אחר זהותו של מיץ פטל, שמשמעותו, בקריאה של בן שלמה, הוא החיפוש והמפגש עם הזר שחי בתוכנו. היא סיפרה על בחירתה האישית לפני 20 שנים לעבוד עם ילדים, על הרצון לדבר במילים ובמשחק, להיפגש עם הורים קונקרטיים ולא רק סימבוליים ועוד. היא תיארה כיצד פעמים רבות המרחב המשחקי נזנח בחיים הבוגרים והופך להיות כזר פנימי. בהרצאה ד"ר בן שלמה מספרת בקצרה על תיאור מקרה שמובא באריכות בפרק בצורה מרתקת ומלמדת כמטרת הספר המתודי. הרצאתה של ד"ר בן שלמה הייתה ממגנטת, בדבריה שילבה סיפור ילדים, מושגים מתיאוריות פסיכודינמיות ותוכן אישי שהוביל אותי להביט פנימה לבחון את הזר שבתוכי ואת המרחב המשחקי שמתקיים כיום בחיי.

ההרצאה של ד"ר בן שלמה הייתה עבורי חוויתית. היא העבירה באופן משחקי, יצירתי ומעמיק את התוכן. תיאור מפורט של ההרצאה בכתב ובמילים בלבד יצמצמו אותה. בזמן הרצאתה הרגשתי כילדה השומעת סיפור והיה בזה מעין הצצה למרחב הטיפולי בילדים שלא מוכר לי.

ההרצאה השלישית ניתנה ע"י ד"ר הילית אראל-ברודסקי שכתבה יחד עם יעל גראור פרנס את הפרק השנים עשר ("הסיפור שאינו נגמר – מחשבות על סיומי טיפול") מתוך השער השלישי בספר. ד"ר אראל-ברודסקי פותחת את הרצאתה באמירה שמרגע לידתנו כרוך גם סופנו, כל תחילת שעה טיפולית טומנת בחובה גם את סופה וכל תחילת תהליך טיפולי מעיד גם על סופו. ואכן התחלות וסיומים נמצאים בכל רגע נתון ביום: עלות השחר פוגש את הליל, יקיצה מסיימת את השינה וכו'. היא מחדדת את המהויות השונות גם במילות הפרידה: farewell שמשמשת כאיחול לנסיעה טובה או דרך צלחה, לעומת המילה goodbye שהיא מעין קיצור למילים may god be with you – "שהאל יהיה איתך", בדומה למילה הצרפתית Dieu, שמשמעה "להתראות" אך גם "אלוהים".

ד"ר אראל-ברודסקי סוקרת בהרצאה את התייחסותם של תיאורטיקנים רבים אודות פרידה, ביניהם: אוגדן שרואה בתהליך פרידה הזדמנות של המטופל להתבונן על זיכרונות מהטיפול וכך להשיב לתוכו חומרים שהשליך אל המטפל ולקחת עליהם בעלות; קליין שרואה בתהליך הפרידה הדהוד מהפרידה הראשונית מן השד. במיוחד התחבב עליי הציטוט של ויניקוט שהקריאה ד"ר אראל-ברודסקי. ויניקוט כותב שבעבודתו הוא שואף "להישאר בחיים, להישאר בריא, להישאר ער, להיות עצמי ולהתנהג עצמי ומשעה שהתחלתי אנליזה אני מצפה להתמיד בה, לשרוד אותה ולסיים אותה", כך היא מזכירה לנו שחלק ממטרות הטיפול הינו סיומו. התפיסות שהציגה מתייחסות לפרידה כאל אפשרות של למידה והתפתחות ותיקון שחוצה זמנים.

ד"ר אראל-ברודסקי מדברת על היחסים עם האחר, מחד כמזכירים את גבולותינו וסופיותנו ומאידך כמנחמים מפני זמניותנו. היא מתייחסת לזמנים של עבר, הווה, עתיד בחיינו ובטיפול אך נותנת גם מקום לנצחיות: ליחסים ופונקציות שהופנמו והפכו לעל-זמניים. היא מתארת כיצד בטיפול שמגיע לסיומו הטבעי המטפל הופך להיות כמו חפץ מעבר שמאבד את הרלוונטיות שלו. היא משתמשת בדימוי של דיוויס אודות האריג שנטווה יחד בין המטפל למטופל, וכך מדגישה את המפגש הבינאישי באופן צנוע ואוהב כמרחב יצירה משותף. בפרק המרתק המחברות נוגעות בנושא טעון זה של פרידה-מוות-סוף בצורה כנה, כזאת שמביאה את הלבטים, השאלות והקשיים של המטופל והמטפל כאחד. הן מתארות שני סוגי פרידות: אחת שהתרחשה "במועדה" ומוסכמת על שני הצדדים והשנייה פרידה בטרם עת. על הספקטרום שבין שני אלה הן מרחיבות על פרידה חד צדדית בטרם עת, מצד המטופל או מצד המטפל, ועל פרידות שנכפות על-ידי גורם חיצוני (בין אם באופן מתוכנן מראש ובין אם באופן מפתיע), כגון במקרים של אילוצים של הארגון שבו ניתן השירות. הן מספקות חומר תיאורטי ודוגמאות קליניות מלמדות ומגוונות לסוגי הפרידות השונות. המוכנות לנהל שיח עם ועל הסוף (הטיפול או החיים) יכולה להיות מאיימת, מעלה תחושות של אי וודאות ובדידות. משהו במילותיה של ד"ר ברודסקי בהרצאה ובפרק מביא לריכוך של החוויה, אך לא משטח אותה.

אני חושבת שכל התחלה אכן טומנת בתוכה גם סוף, אך גם באופן הפוך כל סוף מקפל בתוכו התחלה. אין הכוונה להשליך את האימה מפני הסוף, אלא ליצור חוויה שלמה יותר שמצליחה להכיל את המורכבות כולה, ולהחזיק ביחד את שני הקצוות המנוגדים.

לסיום הערב עלה פרופסור משה הלוי ספירו – שכתב את אחרית הדבר: ' "שיחתן של בני הארץ תורה היא" – תרומתה הבלעדית של הלשון העברית להמשגת מלאכת הטיפול הפסיכודינמי'. בפרק שכתב פרופסור ספירו הוא לא מקבל אף מילה כמובנת מאליה, הוא הופך ב'עבודה' של ה'עבודה סוציאלית', מתעכב על ה'למצוא' של 'למצוא מקום לנפש' ועוד. הוא מספר על העברית ה'אחרת', זאת שאינה מדוברת ומוכרת, אלא העברית של אבותינו ואימהותינו, עברית של התנ"ך, של המדרש והאגדה. הוא מזכיר לנו שהעברית בפינו מחזיקה את ההיסטוריה שלנו כעם ויש ביכולתה לתרום לנו להבנת מושגים קליניים, לא רק במובן התרגומי. הוא מעמת אותנו עם נטייתנו להישען על הרהורי הגות של מחברים מחו"ל ומאמין שוודאי אנחנו יכולים לשאוב רבות גם ממקורותינו. הוא מסיים את הפרק בבקשה שנאפשר יותר מקום לעברית ה'אחרת'.

על כל פנים, פרופסור ספירו בחר בהרצאתו לא לתמצת את עיקרי אחרית הדבר שהובאה לעיל אלא העדיף לדבר "מעל" הקטע. הוא סיפר על השלבים הקונקרטיים בתהליך הוצאת ספר לאור: כתיבה, הגהה, חריטת לוחות דפוס (בעבר) או הקלדה ועריכה (בהווה), הדפסה וכריכה. הלוחות הציפו אסוציאטיבית את מאמרו של פרויד אודות הפסל של משה רבנו, שפוסל על ידי מיכאלאנג'לו, אוחז בלוחות הברית רגע אחד לפני ששובר אותם. זה היה נוח לגישתו של פרויד, כך אומר פרופסור ספירו, להסתייע בפסל בכדי לתאר את דמותו של משה רבנו כגיבור המעדן את יצרו, שאינו מפיל או שובר את הלוחות ברגע של זעם. אבל לא כך מתואר בתנ"ך, בפועל משה שובר את הלוחות וה' מאפשר לו לכתוב לוחות חדשים.

פרופסור ספירו ממשיך ומביא את דבריו של רש"י לפרשה באומרו: "יישר כוחך אשר שיברת", כלומר רש"י אף רואה במעשה השבירה דבר חשוב וטוב. אחד מההסברים לכך שמציין פרופסור ספירו הוא שבעתות מלחמה החיילים לקחו עמם לשדה הקרב את חלקי לוחות הברית השבורים, בעוד לוחות הברית השלמות נשארו בארון הקודש. שני לוחות הברית השלמים מעלים בי אסוציאציה של אבא ואימא, על תהליך הגדילה וההתבגרות שאנו צריכים "לשבור" אותם כדי להצליח להיפרד. אני חושבת על שדה הקרב הפנימי שאנו לוקחים אתנו את חלקי לוחות הברית ועל הפרדוקס שמחד אנחנו לעולם לא לבד בעולם ומאידך הכי לבד.

פרופסור ספירו דיבר על החשיבות בלשבור את התחביר, הדקדוק, פנטזיות ראשוניות ועוד. מכאן הוא מוסיף את תקוותו שאת הספר 'ישברו', שיתנהלו דיונים ומחלוקות אצל הקוראים וגם בקרב הכותבים בקריאתם את הפרקים הוא מקווה שיתווספו להם מסקנות חדשות ומחשבות נוספות.

אני שומעת את דבריו של פרופסור ספירו ומהדהדת לי התפיסה של ויניקוט את הילד (והנער) ששובר והורס כנער עם אמונה ובטחון, שבוחן גבולות, וחושבת כמה זה הכרחי שהאקדמיה תמשיך לעודד אותנו לשבור, 'להתווכח' ולהתדיין, ולא לקבל דבר כמובן מאליו. ברקע, מתנגנות לי בראש מילים מהשיר של ברי סחרוף: "לב שבור הוא לב שלם" (ובמקור: "אין שלם מלב שבור" של הרב מנחם מנדל מקוצק) ומחשבה על כך שמתחילת חיינו (וגם לאורכם) משהו צריך להישבר כדי להיות שלם יותר.

בסיום הערב, ד"ר אלפנדרי בירך את מחברי הפרקים והזמין אותם לבמה: קרא לכל אחד בשמו והלה התקבל בחיבוק. הייתה ניכרת באוויר תחושת 'גאוות יחידה' לצד צניעות ומבוכה קלה.

לסיכום, הספר מגוון ומרתק, וכל פרקיו נכתבו ע"י עובדים סוציאליים קליניים שעוסקים בהוראה ובטיפול בהווה. אני סבורה שסטודנטים ואנשי מקצוע מתחום הטיפול באופן כללי ובעבודה סוציאלית בפרט, יוכלו להיתרם מהקריאה בו ולכן קוראת להכניסו לסילבוסים. את הספר ניתן להשיג בכל חנויות הספרים , רוצו לרכוש ולקרוא!

אני כבר ממתינה ל"למצוא מקום לנפש כרך ב'".

 

הערות

 

מקורות

אלפנדרי, ר.(2018).למצוא מקום לנפש – אבני יסוד בעבודה סוציאלית פסיכודינמית. ירושלים: כרמל.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

בן חמו זנגי, א. (2018). מרחיב נפש: סקירת ערב ההשקה לספר ״למצוא מקום לנפש – אבני יסוד בעבודה סוציאלית פסיכודינמית". [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 21/5/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3652

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.