טיפול במשבר עקב יחסים רומנטיים מחוץ לנישואים, אצל זוגות באמצע החיים בנישואים ממושכים
חלק א'
מאת ד"ר נגה רובינשטיין-נברו וד"ר שרה איוניר
מאמר זה פורסם כפרק בספר "זוגות במשבר" בעריכת מאוריציו אנדולפי:
Terapia delle coppie di mezza eta in crisi per una relazione extraconiugale (1999) (p. 177 – 225) La crisi della coppia – una prospettiva sistemico-relazione Maurizio Andolfi (ed) Milano: Raffaello Cortina Editore
© כל הזכויות שמורות המאמר הנוכחי עומד בפני פרסום נוסף בארץ ובחו"ל. בבקשה לא לתרגם ו/או להפיץ אותו ללא רשות המחברות
**המחברות: ממייסדות ומנהלות "מכון שינוי" - הכשרה וטיפול מערכתי במשפחה, בפרט ובארגון - הרצליה
לפרטים: ד"ר נגה רובינשטיין נברו, רח' חפץ חיים 18 רעננה טל. 09/7745169, פקס. 09/7710687 E-Mail: noga_n@netvision.net.il
ד"ר שרה איוניר רח' עלומים 29 אפקה תא 69690 טל: 03/6412581 פקס. 03/6422616 E-Mail: sarailan@netvision.net.il
מבוא
סביר להניח, כי אין מטפל משפחתי או זוגי שלא נתקל בתופעות של הלם רגשי וטלטלה ביחסים הבין-זוגיים של מטופליו לנוכח גילוי או חשיפה של פרשת אהבים מחוץ לנישואין. הגילוי שבן זוג מנהל רומן, גורם לעתים קרובות לערעור מוחלט של מרכז הכובד הרגשי של האנשים המעורבים, ולהטלתם למערבולת סוערת של מחשבות, רגשות והתנהגויות. המכה עלולה להיות כה קשה, עד כי היא מסוגלת למחוץ את הנוגעים בדבר תחת כובד משקלה.
אין כל מקרה "אופייני" לזוג הנמצא במשבר עקב רומן מחוץ לנישואין. ישנם סוגים שונים של פרשות אהבים והן מנוהלות בדרכים יצירתיות רבות. המשמעויות המיוחסת להן והמניעים להיווצרותן הם רבים ושונים, וכך גם שונות נסיבות הגילוי וההשלכות הנובעות מכך. ערכי הזוג וגישותיהם הנם בעלי חשיבות מיוחדת. תנודות התנהגותם מושפעות במידה רבה מגורמים כמו השלב בו הם נמצאים במעגל חייהם ובנישואיהם, הדינמיקה האינדיבידואלית והזוגית-מערכתית שלהם, מערכת הערכים שלהם והרקע התרבותי-חברתי עליו נרקמה פרשיית היחסים מחוץ לנישואים.
מהלך העניינים המתרחש בעקבות גילוי הרומן מתואר בד"כ על ידי שני בני הזוג כ"תקופה מטורפת", כאשר בני הזוג תופסים את עצמם או אחד את השני כמתנהגים באופן לא הגיוני, כאנשים ש"יצאו מדעתם". האנשים המעורבים במשבר עלולים להצטייר כ"זרים", כ"מוזרים" או כאילו הם "לא עצמם". בן הזוג המנהל את פרשת האהבים נתפס, לעתים קרובות, כמצוי תחת השפעה של המאהבת אשר גורמת לו להתנהג בצורה חריגה ש"איננה מתאימה לו" ובד"כ שלילית.
השינויים החדים, הכאוטיות ולעתים הקיצוניות בהתנהגות, ברגשות ובמצבים אצל בני הזוג, עלולים לבלבל ולהביך את המטפל הלא מנוסה. דוגמאות לכך כוללות ביטויים – שאינם תמיד מובנים לצופה מהצד – של קנאה עזה ותחושת בגידה גם בקרב בני זוג שמזה זמן רב חשים בוז זה כלפי זה ומתחרטים על כל קשר פיזי או אינטימי אחר שהיה ביניהם. באופן דומה, עשויים ביטויים סוערים ופתאומיים של אהבה להפתיע את המעורבים ולשנות תכניות קודמות לעזוב את הבית. בניגוד לכך, איבוד הפרספקטיבה או האחריות עלול להוביל לרצון או לפעולה המכוונים לפגוע בבן-הזוג בדרכים שבעבר נחשבו לבלתי מתקבלות על הדעת. ישנם בני זוג המגיבים בזעם רב כאשר הם שומעים כי בן-זוגם מנהל רומן, למרות העובדה שהם עצמם ניהלו או מנהלים רומן או רומנים דומים, או שהם מחכים עד שגם בני זוגם ינהלו רומן בכדי להימלט מקשר נישואין ארוך, לא רצוי אך מחייב. במקרים אחדים, בני זוג שנשבעו כי יפרקו את הנישואין אם בן-זוגם ינהל רומן, חוזרים בהם ברגע האמת של הגילוי. במקרים אחרים מגלים בני זוג, אשר טענו בעבר כי נישואיהם חשובים להם יותר מכל פרשיית אהבים, כי הם מסוגלים לעזוב את ביתם ואת משפחתם עקב פרשייה כזו. ישנם אנשים המעורבים ב"הרפתקה ללילה אחד" שהופכת לפרשיה בת כמה שנים. הם מוצאים עצמם נקרעים בין שני בני זוג, ולעתים אף בין שתי משפחות. אחרים בטוחים שמצאו לבסוף את "מערכת היחסים המושלמת", שלטובתה הם מוכנים לפרק את נישואיהם, ואז הם מתפכחים מאשלייתם, מוצפים ברגשות חרדה ומגלים כמיהה לחזור הביתה.
למרות כל הכאוס הזה יתכן גם, שכאשר קיימים רגשות חיבה בסיסיים בין בני זוג, ויחסי הנישואין בעלי יסודות יציבים, ניתן יהיה להשתמש במשבר כאמצעי לחיזוק ולהעמקת האינטימיות בין בני הזוג וכן לפיתוח דפוסי יחסים בריאים ומספקים ביניהם.
- לאורך כל המאמר המחברות תשתמשנה בלשון זכר או נקבה לסירוגין מבלי לייחס משמעות למין, מלבד במקרים בהם יצויין אחרת.
- מכאן ואילך ייקרא "בן הזוג המעורב"
במאמר זה בחרנו להתמקד במודל קליני לטיפול במשברים חריפים כתוצאה מגילוי פרשת יחסים רומנטית מחוץ לנישואין, אצל זוגות המצויים בשלב אמצע-החיים ונשואים תקופה ארוכה. המאמר עוסק בעבודה הטיפולית בשלב המשבר עד סיומו, רק עם זוגות שהביעו רצון לשקם את נישואיהם. לגבי מקרים שבהם מתעוררות גם יוזמות לגירושין ראו: Ivanir & Ayal (1991), Brown (1992), Moultrap (1990) . תמונה מקיפה לגבי הנושאים התיאורטיים והטיפוליים, הפרטניים והמערכתיים הקשורים לבגידות ולרקע שלהן ניתן למצוא אצל: Moultrap, 1990; Brown, 1991; Pittman, 1995
למטרות מאמר זה, אנו מגדירים את ראשית תקופת המשבר כזמן שבו התגלה הרומן או נחשף, אף על פי שתסמיני חרדה בולטים עלולים להופיע לפני-כן. תקופת הטיפול במשבר מסתיימת כאשר תסמיני החרדה העיקריים שוככים, המערכת מתייצבת ובחירה מוחלטת נעשית לגבי כיוון הנישואין והטיפול. בנקודה זו מתקדמים המפגשים הטיפוליים מעיסוק בנושאים הקשורים ישירות לרומן לעבר טיפול עמוק יותר ביחסים בכלל ובנושאים משפחתיים (שהם מעבר לטווח הפרק הנוכחי). משך תקופת הטיפול במשבר משתנה בהתאם לאנשים המעורבים בו ולאופי הכללי של היחסים הבין-זוגיים. יחד עם זאת, על פי ניסיוננו, אם הטיפול מתחיל מיד עם גילוי הרומן, נמשכת תקופת זו בין ארבעה לששה חודשים.
בדרך כלל, משבר בין בני זוג באמצע החיים הנשואים תקופה ארוכה, בשונה ממשבר המתרחש בתקופות אחרות במהלך הנישואין, הנו חמור יותר ואם אינו מטופל נכון הוא עלול לסכן את המשך הנישואין. לכך מספר סיבות: ראשית, בני זוג שהיו מוכנים להקריב את אושרם האישי למען טובת ילדיהם, מוכנים פחות לוויתורים כאלה כאשר הילדים בגרו. בשלב זה, הם כמהים יותר למימוש שאיפותיהם האישיות. שנית, רומן מחוץ לנישואין מציב איום קשה על מצבו הרגשי של הפרט (ביחוד בן הזוג ה"נבגד") בשל הרגישות המתעוררת בעת המשבר לגבי סוגיות כמו דימוי עצמי מיני, ערך עצמי ופחדים קיומיים מפני העתיד. אלה כוללות פחד מפני אי מציאת בן זוג חליפי במקרה של פרידה (בעיקר דאגה של נשים בשלב זה של חייהן) ופחד מפני איבוד המשפחה (יותר שכיח אצל גברים). האיום הוא גדול במיוחד במקרה של נישואין ללא ילדים משותפים, כאשר הקשר החזק בין בני הזוג (ולא בינם לבין ילדים) הוא שהחזיק אותם יחד.
על פי ניסיוננו, קבוצה זו של זוגות מעוניינת במיוחד בתהליך טיפול יסודי. בקבוצה זו נמצא דרישה גבוהה לכנות, יושר, הגינות ולעומק ביחסים. זוגות רבים אינם מוכנים עוד להמשיך להתפשר על "שקרים לבנים" או על "חיים כפולים" כדי לשמר את יציבות הנישואין או לאפשר לחיים להמשיך להתנהל על מי מנוחות תוך הימנעות מקונפליקטים, כפי שהיו מוכנים בעבר. זוגות אלה פתוחים יותר לשינוי. הם מתמקדים פחות בפיתוח הקריירה שלהם ובגידול הילדים ומעוניינים יותר לשפר את איכות חייהם ואת מערכות היחסים שביניהם (McGoldrich & Carter, 1988).
מאמר זה מתחיל בתיאור הגורמים המהווים קרקע פוריה להתפתחות קשרים רומנטים מחוץ לנישואין. לאחר מכן אנו מתארות את תקופת המשבר ואת חמשת שלבי הטיפול בו. בתיאור כל שלב, אנו מתמקדות בנקודות ההתערבות ובנושאים המרכזיים שאנו תופסות כחיוניים לטיפול. בחרנו לתאר במונח "בן זוג מעורב" את בן הזוג המעורב ישירות ברומן, ובמונח "נבגד" את בן הזוג האחר. הוספנו את המרכאות כדי לרמוז על ההרגשה הדומיננטית ביותר של בן הזוג האחר וכדי להדגיש את ההכרה שלעתים הרומן הינו תוצאה של קנוניה מודעת או לא מודעת של שני בני הזוג.
הקרקע הפוריה להבשלת רומן מחוץ לנישואין
אילו גורמים יכולים להפוך נישואין ממושכים לקרקע פוריה במיוחד לפריחת יחסים מחוץ לנישואין? מהם הגורמים הדוחפים בני זוג נשואים ליזום קשר רומנטי מחוץ לנישואין או להסכים לו בשלב זה של נישואיהם?
שלב אמצע החיים הוא תקופה ארוכה ומורכבת במעגל חייהם של בני זוג. בני הזוג מגיעים לשלב זה לאחר שהפנימו בתהליך סוציאליזציה ממושך את האמונה שנישואין ומשפחה הנם מרכיבים מרכזיים בתחושת הזהות, השייכות ומשמעות החיים (Ahrons & Rodgers, 1987). אולם, דווקא בתקופה זו מובלט הצורך לארגן מחדש את הסדרי הנישואין, או אפילו לבחון שוב את הקשר ולעתים קרובות אף לבסס אותו מחדש (McCullough & Rutenberg 1988). בני זוג שואפים בשלב זה של חייהם לחופש פעולה כדי לבחון לעומק את צרכיהם האישיים, והם מתחילים לבחון את "הסכם הנישואין" שלהם מנקודת תצפית חדשה. בני הזוג מרגישים כי נושאים כמו תלות/עצמאות, אוטונומיה במסגרת היחסים והזדמנויות למימוש עצמי צריכים לעמוד למשא ומתן מחודש. כל אחד בנפרד מתמודד עם מעברים אישיים, הערכות מחודשות לחייו, דילמות ופחדים האופייניים לתקופה זו, והופך מודע יותר ויותר לצורך באינטימיות, חיבה, אהבה ותמיכה לדימוי העצמי שלו.
כאשר בני זוג בתקופת אמצע החיים, בנישואים ממושכים, נמצאים במשבר בשל פרשיית אהבה מחוץ לנישואין, הם מפתיעים, לעתים קרובות, את סביבתם הקרובה, מאחר שנישואיהם נראו כלפי חוץ יציבים ומספקים בדרכים רבות. בחינה מדוקדקת יותר מצביעה לרוב על כשל של הנישואין בסיפוק צורך רגשי חשוב, אשר נדחק או שזכה לפיצוי נאות בעבר, אך הפך לחריף וחיוני בתקופת חיים זו בשל מאפייניה שתוארו לעיל.
להלן תיאור דפוסי יחסים רווחים במערכות נישואין, המהווים קרקע להתפתחות של פרשיית אהבה מחוץ לנישואין. לעתים קרובות דפוסים אלה כרוכים זה בזה, ולפיכך יכול זוג להתאפיין באחדים מהם בו זמנית.
הימנעות מאינטימיות המובילה לניתוק רגשי
להלן תיאור של מטופל, המדגים דפוס זה:
"כל אחד מאתנו חי בעולם שלו ודרכינו כמעט שלא הצטלבו. יכולנו להמשיך לחיות כך שנים רבות, להיפגש למשך חצי שעה מדי יום, לדבר רק כשזה נחוץ, ולבלות יחד שעות אחדות בסוף השבוע, בדרך כלל עם משפחה או עם חברים. לעולם לא סיפרנו הרבה אחד לשני על מעשינו, על מחשבותינו או על רגשותינו. לעתים נדירות נכנסנו למיטה באותה השעה. היא הייתה תמיד לוקחת את ניירות העבודה שלה למיטה ועובדת עליהם בלילה, ואני הייתי מכין תכניות עבודה לחברה שבה אני עובד."
ההתחמקות מאינטימיות יכולה להיות פרי "תכנית משותפת" של שני בני הזוג מראשית היחסים ביניהם, או שהיא מתפתחת עם השנים כדרך להימנע מתסכולים הנובעים מאי יכולת לחלוק דילמות ורגשות אישיים אינטימיים. בנקודה כלשהי במערכת היחסים החליטו בני הזוג הנשואים, במודע או שלא במודע, לא להיות מעורבים אינטימית אחד בחייו הרגשיים של האחר, הנוגעים ליחסים שביניהם ובכלל. אחד מבני הזוג או שניהם מפסיקים לגלות סקרנות לעולמו של האחר או ממש להתעניין בו. עם הזמן, עשוי להתפתח סוג של ניתוק רגשי ו"עיוורון לגבי היחסים", המשולב בתחושה מקדמת-דנא של נוחות ואמון ביחסים, שאינה עומדת שוב למבחן ויתכן שאין לה יותר אחיזה במציאות. הם ישתמשו בכל אמצעי, כולל מריבות קשות והסחות דעת, כדי להימנע מנגיעה ישירה בנושא רגשי טעון. הניתוק הרגשי יוצר מצב שגם כאשר יש רמזים אודות אי שביעות רצון או אפילו לגבי הבגידה, הם נתפסים אצל בן הזוג "הנבגד", ברמה קוגניטיבית כלשהי, אך אינם חודרים לרמה הרגשית-תפיסתית או אינן ממוקמות בהקשר הרגשי הנכון של היחסים. "ראיתי שהוא נלחץ בכל פעם שהטלפון שלו צלצל בנוכחותי," ספרה לנו אשה, "אבל אמרתי לעצמי שבטח הוא מתוח בגלל העבודה וניסיתי להרגיע אותו". אצל הנמנעים מאינטימיות, גילויי התרגשות או סקרנות הדדית נעלמים וכך מצטמצמות ההזדמנויות לגילויים מיניים, אינטלקטואלים ורגשיים. על רקע זה נוצרת תשוקה לחוויות רגשיות ולהרפתקאות חדשות במקום אחר.
הימנעות מקונפליקטים המובילה להיווצרות סודות
זוגות המתאפיינים בדפוס זה, שומרים על יציבות מערכת היחסים שביניהם בעיקר על ידי כך שהם "לא רואים ולא יודעים". ה"שלום" לכאורה והיציבות של מערכת היחסים מעניקים תחושה של נוחות וסוג של חברות ואמון, החסר בסיס איתן במציאות.
זוגות אחדים רואים בבן זוגם חלק בלתי נפרד מזהותם ומעצם קיומם ולכן אינם מסוגלים לעמוד בקונפליקט או באי שביעות רצון שעלולים לסכן את מערכת היחסים הזוגית. לפיכך, צרכים קונפליקטואליים מוסתרים או נפתרים מחוץ למסגרת הנישואין. יתרה מזאת, לעתים קרובות בן הזוג "הנבגד" אינו מודע ל"הארכה הסמויה (hidden extension) שבן הזוג "המעורב" מחזיק מאחורי גבו (Rubinstein-Nabarro, 1996).
היחסים נשמרים יציבים בנוקשותם, הופכים ליחסים של "כאילו", ומבוססים פעמים רבות על העמדת פנים במקום סיפוק הדדי של צרכים אמיתיים. בסוג כזה של נישואין, לקיחת מאהב עשויה להיות דרך להציב אתגר או לזעזע מערכת יחסים נוקשה בין בני זוג נשואים.
שנים של קונפליקטים פתוחים ולא פתורים
קושי להגיע לפתרונות משביעי-רצון של קונפליקטים בין בני זוג, מותיר צרכים אישיים ובין- אישיים רבים פתוחים ובלתי מסופקים. התסכול, המרירות ותחושת הבדידות והקפאון המצטברים, עשויים לדחוף לחפוש הקלה ותמיכה מחוץ למסגרת הנישואין.
שנים של חסך ביחסי מין או בגילויי חיבה
חסך בקרבה גופנית אינטימית עשוי להיות קשור בהעדר תשוקה, רצון ומשיכה ו/או קשיים בתפקוד מיני, כגון: אימפוטנציה ופליטה מוקדמת כרונית, התנהגות מינית עצורה או מרוסנת, היעדר רגישות מינית, שימוש כרוני במין כטקטיקה להפגנת כוח וכן קושי מתמשך (בדרך כלל של אחד מבני הזוג) בביטוי פיזי או בכל דרך ביטוי אחרת של אהבה ושל רגשות.
אי שביעות רצון כרונית ממאזן הכוחות במערכת היחסים
נישואיהם של זוגות רבים המגיעים לטיפול מאופיינים בקיבעון של חוסר שיווי משקל במאזן הכוחות (במובן של השפעה או ספוק צרכים) בתחום אחד או במספר תחומים חשובים (Rubinstein-Nabarro, 1996). הקיבעון נשמר, משום שכל אחד מבני הזוג חש שאינו יכול לעשות צעד לקראת איזון הרמוני יותר, שאינו יודע שהוא יכול לעשות צעד, או שאינו יודע באיזה צעד לנקוט, כיצד ומתי. קיבעון זה בהתנהגותם של בני הזוג הוא תוצר של הפחד מפני כאב נוסף ומפני איבוד כוח אישי או בין-אישי. הם אינם רואים את פוטנציאל הריפוי של "צעד" מצדם. מרבית הזוגות מנסים להגיע למצב של שיווי משקל ביחסיהם באמצעות סימטרייה מושלמת (שוויון כוחות ושוויון ביחס לתפקידים, ערכים, רגשות, מחשבות, התנהגויות וכיו"ב). במונחים של "אנלוגיית הנדנדה" כמטאפורה רב-ממדית, נאמר כי בן הזוג שנמצא "באוויר" חייב להשתמש ב"הארכה" בצד שלו – אם על ידי הארכת קרש הנדנדה ואם על ידי הוספת משקל – כדי שיצבור כוח רב יותר ויוכל להנמיך את עצמו עד לנקודת שווי משקל עם בן זוגו. מאהב עשוי לשמש "תוספת מאריכה" כזו, ואיומים בפרידה או בגירושין יכולים לשמש "תוספת משקל". אולם יתכן כי מאהב יביא להארכה "ארוכה" או "כבדה" מדיי. למשל, אישה שלוקחת לה מאהב כדי לגרום לבעלה האדיש לקנא "קצת" עלולה לגלות כי הדבר גרם לו לשיתוק בשל הצפה ברגשות קנאה כלפיה, וכי הדבר עלול לסכן את נישואיה. מצד שני, רומן המאפשר הארכה סמויה אינו יכול להשיג את מטרתו אלא אם הוא נחשף.
שימור המיתוס של "הנישואין והמשפחה האידיאליים"
במקרים רבים, נחשבים בני הזוג ל"זוג אידיאלי". הם עושים דברים רבים יחד, הם "נראים טוב" בציבור, ונראה שהם נהנים מיחסים חבריים ביותר. למעשה, הם פיתחו מנגנונים מתוחכמים להסתרת ה"פרצות" ביחסיהם. יתכן כי הנישואין נשמרים מתוך אמונה בחשיבות המשפחה, ולא מתוך קשרים רגשיים אמיצים בין בני הזוג. "בעיות מטופלות מתוך ניסיון לשמור על כך שהנישואין, בן הזוג והעצמי, יעלו בקנה אחד עם הדימוי הרצוי של המשפחה" (Brown, 1991, p. 143). אף אחד מבני הזוג לא יודע כיצד לבנות יחסים אינטימיים, ואף אינו מסוגל לתאר לעצמו מה יכולה להיות דמותם. הדגש הוא על מה ש"צריך לעשות", ורגשות מושמים בצד. נראה כי לזוגות אלה חשוב יותר שהנישואין ייראו "טובים" מאשר שאמנם יהיו כאלה. עם זאת, חיים כאלה חונקים את ההתפתחות האישית, וכשהתנאים בשלים, פרשייה מחוץ לנישואין עוזרת לשבור את החזות החיצונית הנוקשה.
שינויים או מעברים אישיים
גורמים נסיבתיים כגון שינויים או מעברים אישיים בעלי משמעות, יכולים להוות רקע להתפתחות רומן. במקרים אלה, המבנה הפסיכולוגי-רגשי של אחד מבני הזוג או של שניהם, או המבנה והדינמיקה של המערכת הזוגית מתערערים או "מטולטלים", כשלבני הזוג אין היכולת או הכלים לעמוד בלחצים או להסתגל לשינויים. דוגמאות למעברים הן לידה של ילד או של נכד; הצלחה או כישלון גדולים ופתאומיים; שינויים בקריירה; מוות של הורה, של ילד או של אדם משמעותי אחר; אירוע קשה כמו מחלה כרונית או טרמינלית, או נכות של בן הזוג או אחד מבני המשפחה. במהלך מעברים אלה עולים ביתר-שאת צרכים ודרישות לתמיכה רגשית, פיזית ו/או מינית, אף על פי שישנם בני זוג המגיבים בצורה הפוכה - כלומר דורשים, במודע או שלא במודע, ריחוק רגשי מסוים מבן הזוג או מהמשפחה כולה. פרשייה מחוץ לנישואין יכולה לענות על הצרכים משני הסוגים (Moultrup, 1990).
התערערות מערכת ערכים קודמת
לשם המחשה נתאר אישה נשואה בת 38 אשר עברה לגור עם משפחתה מעיירה קטנה ושמרנית לעיר הגדולה. במקום עבודתה החדש זכתה לקידום מקצועי, ולסביבה אנושית מתירנית ופתוחה. היא מוצאת את עצמה מוקפת גברים נאים ואינטליגנטיים, אשר לא רק מעריכים את דעתה אלא גם סבורים שהיא מושכת, דבר שמעולם לא חשה בו בנישואיה. מעבר זה יוצר אמנם שינוי חיובי מבחינתה, בתפיסתה העצמית ובדימויה הנשי, אך הוא מלווה בערעור וחוסר נחת במערכת הערכים הקודמת שלה. היא מתחילה להרגיש כי "החיים קצרים ומגיע לי ליהנות מהמיניות שלי. נראה כי הנאמנות שלי לא מוצדקת ומיושנת". ערעור מערכת ערכים קודמת עשוי להתרחש גם במהלך היחשפות להזדמנויות חיים חדשות בתחום תרבותי - חברתי כמו בעקבות הגירה, או בתחום פסיכולוגי – רוחני כהשתתפות בקבוצות להתפתחות אישית ("הפורום", "אסט", "I AM" וכדומה) המעניקה תחושת אינטימיות חריפה כלפי אחרים בתקופה קצרה ואינטנסיבית על רקע תהליך כללי של ניעור ערכים ותפיסות חיים.
התערערות מבנה הנישואין ו/או ארגון החיים המשפחתיים
דוגמה לכך היא מצב שבו אישה מתחילה להשתכר הרבה יותר מבעלה, או כאשר עבודתה החדשה דורשת ממנה היעדרות רבה יותר מהבית. חלוקת התפקידים בבית משתנה ויתכן שנוצר שינוי הירארכי והפרת האיזון הקודם ביחסי הכוח. באופן דומה, כאשר עבודתו של הבעל דורשת היעדרות לתקופות ממושכות מהבית, מרגישה האישה שאין לה שותף לחלוק עמו את חייה. בתקופות המעבר למן הפסקת המבנה הישן ועד ליצירת הסתגלות חדשה ולבניית מבנה זוגי-משפחתי תחליפי מספק, עלולים להישאב פנימה בני זוג מחוץ לנישואים, כפתרונות זמניים.
הטיפול
הנחות יסוד
גישתנו לטיפול במשבר עקב יחסים אינטימיים מחוץ לנישואין אצל בני זוג באמצע החיים בנישואים ממושכים, מבוססת על ארבע הנחות יסוד:
פרשיית יחסים מחוץ לנישואין היא התנסות רב-מימדית המקיפה את המערכת, ולכן מחייבת טיפול מערכתי.
היחסים המשולשים (אשה, בעל, מאהב/ת) על השלכותיהם המערכתיות, טבועים במושג "פרשייה מחוץ לנישואין". יחסים אלה מושפעים מאוד ואף משפיעים באופן ישיר או עקיף, על מבנה היחסים, הדינמיקה והנסיון של בני הזוג וכן על מערכת משפחתם הקרובה. הם משפיעים על המערכת המורחבת והבין-דורית וכן על המערכות החברתיות ו/או המקצועיות הרחוקות יותר. מעורבות ממושכת במערכת יחסים סודית יוצרת דפוסים של שמירת מרחק בין בן הזוג "המעורב" לבין יתר המשפחה, ומשפיעה ישירות על דפוסי התנהגות ותקשורת בקרב המשפחה ועל איזון הכוחות שביחסים הזוגיים. כל זה הופך מסובך אף יותר, כאשר חבר מן המשפחה הקרובה או המורחבת הוא "שותף לסוד" פעיל או סביל, או כאשר עמיתים לעבודה המכירים את שני בני הזוג מודעים לרומן (למשל, כאשר הוא מתרחש במקום העבודה). התייחסות לפרשייה כמקרה פרטני או חד-ממדי, או כעניין פרטי בין בני הזוג בלבד, תהיה מוגבלת ואפילו בלתי מוסרית בשל הפוטנציאל להחרפת המצב. סוגיה זו תובהר על ידי דוגמאות שיינתנו בהמשך.
הטיפול במשבר עקב פרשייה מחוץ לנישואין חייב להיות אינטגרטיבי בהבנת התופעה ובדרכי הטיפול.
הגישה המערכתית מחייבת שילוב של הבנת ההקשר המערכתי עם ההיבט ההתפתחותי הלוקח בחשבון את שלב החיים של הפרט ושל המשפחה. תפיסה אינטגרטיבית תכלול גם אלמנטים רב-דוריים רלוונטיים והשלכותיהם על הפרט והדינמיקה הזוגית (Moultrup, 1990). מבנה הטיפול יכול לכלול מפגשים עם בני הזוג, מפגשים עם אחד מבני הזוג ומפגשים עם חברים מן המשפחה הגרעינית והמורחבת. דרושה גישה חקרנית כדי לחשוף את ריבוי ההיבטים של הפרשייה הרומנטית ומשמעויותיה עבור הפרט והנישואין, וכדי להפוך את הארוע להזדמנות להתפתחות משותפת של בני הזוג. כמו-כן נדרש המטפל לשליטה במגוון רחב של שיטות וטכניקות בכדי שתהיה לו יכולת אלתור בהתאם למטרות הטיפוליות בכל שלב, וכדי לאפשר את זרימת הטיפול.
משבר עקב יחסים רומנטיים מחוץ לנישואין עשוי להפוך להזדמנות התפתחותית.
משבר כזה עשוי להוות הזדמנות חשובה לכך ששני בני הזוג יגלו מעורבות זה בעולמו הרגשי של זה, ויבנו מחדש את יחסי הנישואין בדרך שתאפשר לשניהם להתפתח וגם לספק את צרכיהם.
מודעות המטפל לעמדותיו האישיות היא הכרחית.
גישה לא שיפוטית כלפי הפרשייה עצמה הינה הכרחית להבנתה ברמות השונות, כמו גם להצלחת הטיפול. יש להדגיש שגישה זו נבדלת משמירה על "ניטראליות" לנוכח התנהגות עיוורת, הרסנית או לא אחראית, אשר עלולה להתעורר עקב הפרשייה או בשל הסתרתה. המטפל חייב להיות מודע לערכיו ולצרכיו, וכן לאופן שבו נסיון חייו משפיע על הגישה המנחה את הטיפול ועל שיטת הטיפול. מודעות זו חשובה במיוחד למניעת הצעות ו/או כיווני פעולה טרם הבשלתם (כגון הצעה, במודע או שלא במודע, להיפרד או לערב עו"ד).
סוגיית המחויבות והבחירה
החלטות לגבי בחירה ומחויבות מהוות סוגיית-על בטיפול במשברי בגידה, שכן יש בכוחן להטות את מהלך הטיפול כולו מעבר למטרות המוצהרות הגלומות בחוזה הטיפולי. לפיכך, התמקדות בסוגיה הזו בשלב המשבר הינה הכרחית להצלחת הטיפול. אם המטפל אינו זהיר או מודע דיו לכך, הוא עלול להתפתות על ידי אחד מבני הזוג או שניהם לסיים את העיסוק בשאלת ההחלטות טרם הבשלתן, או לחילופין, להמשיך ולטפל בהם מעל לצורך. מהלך זה עלול לפגום ביעילות הטיפול או לעכב אותו, במיוחד כאשר בני הזוג מעוניניים בהמשך נישואיהם ולא בפרידה או בגירושין.
סוגיה זו יכולה להיות סבוכה בגלל שני גורמים מרכזיים: ראשית, היא עלולה לעורר במטפל תגובות חריפות לנוכח ערכיו וניסיון חייו האישיים. הגורם השני ואולי החדשני יותר, הוא ההכרה בקיומן של רמות שונות של בחירה ומחויבות, שיש להבחין ביניהן ולהבהירן עוד בשלב המשבר. זאת בכדי שהזוג יוכל לעבור אפקטיבית לשלב הבא שבו יבחן לעומק את מערכת היחסים שלו ויערוך את השינויים הדרושים לשם המשך התפתחותה.
המחויבות הבסיסית ביותר הדרושה מכל בן-זוג היא לקיחת אחריות על מעשיו. התחייבות זו כרוכה בנכונות לתת את הדין ולהכיר בהשפעות המעשים על ההווה והעתיד הנוגעים לבן-הזוג ולמערכת המשפחתית והחברתית. היא צריכה להיעשות סמוך עד כמה שניתן לראשית הטיפול, שכן היא הכרחית ליצירת תחושה כלשהי של יציבות ואמון בסיסי ולהפחתת המתח הכרוך במשבר. המטפל יכול לעזור למטופלים להגיע לכך על ידי אמירות ושאלות ישירות ועקיפות, המובילות אותם לבחון את מעשיהם, לנתח משמעויות אפשריות ולנבא השפעות עתידיות. לדוגמא, אם בעל "בוגד" נשבע שאינו ממשיך להיפגש עם המאהבת שלו, גם לנוכח ראיות הפוכות, והוא מכנה את אשתו שממשיכה לחשוד בו "פרנואידית" או "ממציאה דברים", עליו לדעת כי הוא מתנהג בדרך "גורמת שגעון", ועליו לבחון את נכונותו לקחת אחריות על מעשיו ולהיות ישר. יתכן כי מחויבות כזו תיתבע ממנו ויתורים, כמו להפסיק להיפגש את המאהבת, או אם הוא בוחר להמשיך בפרשייה, יצטרך להמיר את מסכת השקרים, הנוחה לכאורה, באינטראקציה כנה ואחראית יותר. האישה תצטרך מצידה לוותר על רצונה לבטא את כאבה על ידי צורות נקמה לא ראויות ו/או הרסניות, כדי ליצור אווירה שתאפשר התמודדות עם נושאים חשובים מיידיים. יתכן כי שני בני הזוג יצטרכו להתחייב לא לערב אחרים שלא לצורך ובכללם הילדים. כמו-כן, שניהם כאחד צריכים להתחייב להימנע מנקיטת צעדים חד כיווניים, כמו הגשת בקשה לגירושין או עירוב הילדים.
ארבע רמות של בחירה ומחויבות
מעבר לבחירה לשאת באחריות, אנו מבחינות בין 4 רמות של בחירה, ובמחויבויות הנובעות מהן. חשוב לציין כי ההבחנה מתייחסת לבחירותיהם של שני בני הזוג. אמנם בשלב האקוטי של המשבר מקובל להתמקד בבן-הזוג "המעורב". אולם גם בשלב זה, הבחירה והמחויבות של בן הזוג "הנבגד" איננה מובנת מאליה.
ארבע רמות ה"בחירה-מחויבות" הן:
1. בחירה בין המשפחה השלימה לבין הליכה עם המאהב.
זהו בדרך כלל המצב בראשית המשבר. בת הזוג "המעורבת" מסכימה "להישאר בבית" או "לחזור הביתה". אולם אין בעמדה זו משום ויתור על המאהב או בחירה חד-משמעית לשים קץ רגשי או מעשי לרומן. היא עשויה לבחור לחזור הביתה ממספר סיבות. כפי שאישה אחת הודתה: "אני מודעת לכך, שאני לא רוצה לפרק את המשפחה בשלב זה…אני לא רוצה לפגוע בילדים. אני רוצה להחזיק את המשפחה יחד. חוץ מזה, אני מאוד פוחדת להישאר לבד." במלים אחרות, היא העדיפה להישאר במשפחתה, ולא בהכרח בנישואין או עם בן זוגה לנישואין. זהו שלב בסיסי ביותר של בחירה ומחויבות. אם בני הזוג נשארים במשפחה בשלב זה אך הבעיות העיקריות ביחסים אינן נפתרות, סביר להניח כי הרומן יתחדש עם חלוף השלב המשברי.
2. ויתור על המאהב ובחירה בנישואין כמסגרת.
בן הזוג "המעורב" בבגידה מתחייב לדבוק בנישואין ומוותר על המאהב, אם כי אין בכך התחייבות כלפי הזוגיות. דוגמא לעמדה זו היא האמירה הבאה: "כשאני מביט סביב אני מבין שזו האופציה הטובה ביותר בשבילי ושאסור לי לוותר עליה. אני מוכן לוותר על הרומן אם זה מה שנדרש לשמירה על הנישואין, ורוצה לנסות להפיק מכך את המקסימום. אולי אהבה בעצם איננה כל כך חשובה." גם ברמה זו, קיימת סבירות שהפרשייה תימשך או תתחיל שוב עם הצפת התסכול וחוסר הסיפוק ביחסי הנישואים.
3. בחירה ביחסי הנישואין.
שני בני הזוג מכירים בכך שיחסי הנישואין שלהם טובים מבחינות רבות ושאיש מהם לא רוצה להפסידם. איכויות אלה של יחסי הנישואין עשויים לכלול: ידידות טובה, מצבים של קרבה, הורות מוצלחת, אינטרסים משותפים, יכולת לבלות וליהנות יחד וחיבה או אהבה בסיסית. ברמה זו, מוכנים בני הזוג בדרך כלל להתחייב לטיפול זוגי בתקווה שהוא יעזור להם להשלים את מה שחסר (כמו למשל אינטימיות, תשוקה והערכה עצמית). אולם לעתים קרובות בן-הזוג "הבוגד" עדיין חש צורך לשמור על האפשרות לרומן למקרה שמטרות הטיפול לא תמומשנה.
4. בחירה בבן/בת הזוג בזכות עצמו/ה.
ברמה זו מושגת מחויבות אמיתית ושלמה כלפי הנישואים, בן הזוג והטיפול. בני הזוג שלמים עם עצמם ומוכנים לעשות מה שיידרש בכדי להשיג אינטימיות אמיתית בבית. בן הזוג המעורב בפרשייה, מכיר בכך שמן ההכרח ולא רק רצוי, להפסיק לחלוטין את הרומן. בהיותו מודע לנזק הרגשי הפוטנציאלי שברומן, הוא מוכן לוותר על היחסים הסודיים שהיו לו ולהתחייב שלא ינהל בעתיד מערכת יחסים דומה. החלטה זו מלווה במחויבות להשתמש בטיפול כדי לגלות דרכים אפקטיביות שתשמשנה כ-"משקולות" ו"הארכות" (weights and extensions) בתוך מסגרת יחסי הנישואים (Rubinstein-Nabarro, 1996). למרות שמחויבות כזו היא נדירה בשלב המשבר, ניתן להכין את תשתיתה כבר בשלב זה.
המעבר מהכרזה על ההחלטה ו/או המחויבות, להפסיק את הרומן ו/או "לחזור הביתה" (רמה 1), למחויבות להשקיע בנישואין וביחסים (רמה 4) אינו אוטומטי, על אף כוונות או הצהרות של אחד מבני הזוג או של שניהם. עוצמת המתח, הכאב והבלבול, החיפוש אחר נוחות ויציבות, והפחד מפני בעיות נוספות שיוסיפו "לטלטל את הספינה" – כל אלה עלולים לדחוף את אחד מבני הזוג או את שניהם לסיים בטרם-עת את הסוגיה הזו. מהלך זה יוצר תחושה של "ביחד-מדומה", שיכולה להיות מקור לאמביוולנטיות בהמשך הטיפול, ויכולה לגרום למסרים מבולבלים וסותרים, כמו "אנחנו יחד, אבל איני יכול להבטיח שאני לא אראה אותה (המאהבת) שוב". טעות רווחת היא לראות באמירות המבטאות רגשות חיוביים עזים של שני בני הזוג, פרי של בחירה אמיתית ושל רמת מחויבות גבוהה (ראו להלן: "אופוריה מול דכאון"). למעשה, אם המטפל משתף פעולה עם סיום מוקדם מדי של המשבר, התוצאה עלולה להיות התנהגות אמביוולנטית חריפה שתוביל לפרידה לא רצויה או לפרשייה נוספת.
לפיכך אנו ממליצות שכל הצהרה או הבטחה המוכרזת במהלך השלב המשברי – אשר אינה מתיישבת עם רמת הבחירה והמחויבות של בני הזוג באותה עת – תתקבל בעירבון מוגבל או אפילו תוחזר לזוג כאתגר. באופן כללי אנו מאמצות את העמדה כי מחויבות היא דינמיקה ביחסים, המונעת על ידי רצון להדדיות, "לתת ולקחת", וכי ניתן לתפוס את משמעותה האמיתית רק דרך בחינת המציאות, ולא דרך אמונה או השקפה "מונולוגית". (Krasner, 1995, p. 26). אנו מקבלות את הגדרתו של קרסנר ליחסי מחויבות כיחסים "העוברים דרך הקטבים של אמת ושל אמון" (p. 25).
מהלך הטיפול
במהלך השלב המשברי, יש להשלים שלוש משימות עיקריות:
- לצמצם את סימני הלחץ החריפים ולייצב את המערכת.
- להשתמש במשבר כמנוף להמשך פיתוח אישי וזוגי, באמצעות התמודדות עם הנושאים המידיים הרלוונטיים לפרשייה ולסוגיות שהיוו את "הקרקע הפוריה" להיווצרותה.
- לעזור לבני הזוג להגיע להבנה לגבי רמת הבחירה והמחויבות שלהם כלפי הנישואין וזה כלפי זה על בסיס ציפיות מציאותיות.
כאשר מטרות אלה מושגות ונושאים רלוונטיים, זוגיים ומשפחתיים, תופסים מקום חשוב יותר מאשר נושאים הקשורים ישירות לפרשייה, מסתיים השלב המשברי. מהלך הטיפול עוקב אחר המהלך ההתפתחותי הטבעי, כפי שהוא מוצג על ידי ההתנסויות והצרכים של בני הזוג, כמו גם על ידי תכנית או אסטרטגיית הטיפול שבה אנו משתמשות. חמשת שלבי הטיפול מתמשכים ברצף אך יכולה להיות חפיפה ביניהם.
כמו בכל משבר ו/או טראומה אישיים או זוגיים, ישנם יסודות אחדים שהטיפול חייב להתמודד אתם. לא נרחיב כאן לגבי כל אחד ואחד מהם. במקום זאת, בחרנו להתמקד בנושאים העיקריים בלבד, שאנו סבורות שהם בעלי רלוונטיות ייחודית למשברי בגידה.
לאורך כל השלב המשברי המטפלת עוקבת ומווסתת בעירנות את התהליכים הרגשיים והבין-אישיים כדי למנוע התפתחות תגובה פוסט-טראומטית. היא דואגת לכך שערוצי התקשורת יישארו פתוחים, עוזרת בפיתוח דרכים חליפיות להתייחסות הדדית, ושומרת על מוטיבציה להישאר בתוך התהליך מעבר להפגת הלחץ הראשוני.
במהלך השלב המשברי עצמו אנו מעדיפות לעבוד בקו-תרפיה. זה מבטיח שלא ניפול במלכודות ששלב זה טומן לעתים קרובות למטפל. כך אנו יכולות גם להיענות יותר לכל הצרכים של המעורבים. למפגשים הראשונים אנו מקדישות שעתיים לפחות, ושעה וחצי לבאים אחריהם.
השלב הראשון: טיפול בתסמינים האקוטים של המשבר והכנת הבמה לטיפול
המפגשים הראשונים עוסקים במשבר האקוטי הראשוני ומטרתם הפגת תגובות הפניקה, המהומה והחרדה, בניית תחושה מסוימת של שליטה, ויצירת מקום בטוח להתבוננות הנדרשת לקראת המשך הטיפול. נושאי הטיפול העיקריים בשלב זה נעים סביב נסיבות הגילוי, דפוסי ההתנהגות עם הגילוי, טיפול בתסמיני לחץ וחרדה וניתוח התקופה שקדמה לגילוי. המונולוג הבא של מטופל מבטא בבהירות את מרבית הנושאים המתעוררים בשלב זה:
"איך אפשר לבנות מחדש אמון וביטחון כאשר הם נהרסים? עד שזה קרה, אמון וביטחון היו העוגן של חיינו המשותפים…הדבר הטוב ביותר שהיה לנו. מעולם לא היו לי ספקות, אף על פי שאנחנו מאוד ליברליים. זה קרה לי 'ממש מתחת לאף' מבלי שהיה לי שמץ של מושג, שחברותם הממושכת תגיע למיטה. כשהיא ספרה לי, חשבתי שאני יוצא מדעתי. כשהתחתנו אמרתי, שאם יהיה לה אי פעם מאהב אני אעזוב את הבית. כשזה קרה ספרתי על כך לבתנו בת ה - 15, והיא הגיבה ואמרה: "המשפחה שלנו היתה כ"כ בסדר, הכל היה כל כך נעים ושקט שתמיד פחדתי שמשהו רע יקרה".
אני מרגיש מאוד פגוע מהפתרון החד-צדדי שהיא בחרה לעצמה. היא מצאה פתרון שיפתור רק את החלק שלה בבעיה, ולא משנה מהו. אני זועם כשהיא מדברת על מה שגרם לה להיות לא נאמנה. אני זוכר רק שיחה אחת שהיתה לנו לפני חמש שנים, כשהיא אמרה לי שאני לא מספק אותה במיטה, ושאני לא מספיק רגשי כלפיה. אך מאז לא חזרה על כך ותמיד הודתה שאני בעל טוב. הפתרון שלה, של מציאת התשובה בחוץ, הוא הרסני ויכול להביא לגירושין. היא היתה צריכה לקחת את זה בחשבון! האם מין זה סיבה מספיק טובה לסכן את כל הטוב שיש לך? מדוע היא לא הציעה שנלך לטיפול לפני שהיא נקטה צעד קיצוני כזה? הכאב, הבושה, הם כה גדולים, עד שלפעמים בא לי לשבור דברים מרוב שאני יוצא מדעתי מרוב כעס. אני יכול עכשיו לראות איך היא התרחקה ממני בהדרגה. חשבתי לעצמי בטח היא בגיל הזה – הורמונים וכל זה – אז היא לא כל כך מתעניינת בי. לא רציתי לשאול כל כך הרבה והפסקתי לנסות. אני לא יכול להפסיק לחשוב 'עליהם' ועל 'איך הם עשו את זה'. זה כל הזמן בראש שלי. 'מה היה האופי של החברות שלהם במשך כל הזמן הזה'? היא אמרה שאיתו יכלה לדבר שעות, שהוא הסכים להקשיב לסיפורים שלה. אני מבין עכשיו מדוע ההתנהגות שלה בתקופה זו הייתה כל כך מוזרה ולא נעימה. גם עכשיו כשהיא אומרת שזה נגמר אני לא יכול להפסיק לחשוב על זה. אני לא יכול לספר לאיש. אני יותר מדיי מתבייש, אז אין לי עם מי לדבר על זה, אז זה מתפרץ בהתקפי זעם. לפעמים אני בוכה…אני לא יכול ממש לתפקד. אני עושה את המקסימום כדי לשלוט בעצמי אבל אני חייב לדעת את כל הפרטים. זה מכאיב לי כשהיא מספרת לי וזה כואב לי כשהיא לא מספרת. מרגע שהיא שברה את גבולות המוסר והנאמנות, מי מבטיח לי שהיא לא תעשה את זה שוב? אני לא בטוח שאני רוצה לחיות עם זה! אני לא רוצה להיות מספר 2 ואני לא רוצה להיכנס אתה למיטה ולחשוב שהיא הייתה עם מישהו אחר!"
נסיבות הגילוי
יש להקדיש מקום רב בטיפול לחקר נסיבות הגילוי או חשיפת הפרשה וההתנהגויות שהופיעו בעקבות זאת. כל אלה לא רק תרמו לאינטנסיביות המשבר, אלא שיש להן השלכות חשובות לגבי ההתערבות הטיפולית.
ישנן דרכים רבות שבהן יכולה פרשייה להיחשף. בן הזוג המעורב עשוי לספר על כך בעצמו, הפרשייה עשויה להתגלות במקרה או לאחר תקופה של חשדות וחקירה.
נסיבות טראומטיות במיוחד עלולות לסבך את הטיפול בשלב ראשון זה. לדוגמה, מקרה שבו חזרה אישה הביתה במפתיע וגילתה את בעלה עם מאהבת במיטתם. החוויה של בגידה, פלישה והשפלה היו נוראות מבחינתה. היא הרגישה כי נאנסה מבחינה רגשית, ובמשך זמן רב לא הייתה מסוגלת לישון במיטתה (שם נערך "האונס הרגשי"), או אף להיכנס לחדר השינה. החלפת החדרים והריהוט לא רק היתה מעלה חשדות אצל הילדים שמהם הוסתר הרומן, אלא יוצרת גם קשיים כספיים. נדרש מאמץ טיפולי רב כדי שתוכל להחזיר לעצמה תחושת שייכות על פרטיותה וחדרה, כדי לא לשבש את כל חיי המשפחה.
מצב אחר, מסובך במיוחד, הוא שאחד הילדים (בדרך כלל מתבגר או מבוגר) מעורב ישירות או בעקיפין בגילוי או בחשיפה, כמו במקרה של אדם, אשר באי ידיעה מוחלט מצד משפחתו ניהל רומן בן 12 שנה עם מזכירתו. ככל שחלפו השנים, הרגיש יותר ויותר "תקוע" בין נישואיו לבין האישה האחרת, אך לא היה מסוגל להיות גלוי, לפתור את הקונפליקט ולקבל החלטה. במודע או שלא במודע, חשף את הפרשה בפני בתו בת ה - 24, בכך שסידר לה עבודה במשרדו. בכך איפשר לה לגלות בתוך זמן קצר את הפרשה. היא חשה "נבגדת" על ידי אביה והגיבה בתגובות זעם ואכזבה. היא ספרה על כך מיד לאמה, אשר תגובתה הראשונה היתה לספר על כך לחבריה ולמשפחתה ולאיים בגירושין. הבת, שכעת הרגישה רגשות אשמה קשים בשל חשיפת הסיפור ואיומיי הגירושין, שקעה כל כך במשבר של הוריה עד שנכנסה לדיכאון ואיבדה עניין בבעלה, ובכך העמידה בסכנה את נישואיה הטריים. תגובותיה ומעורבותה החריפו עוד את משבר הנישואין של הוריה, והקשו עליהם לטפל בעניין בצורה אפקטיבית. לפיכך, הפכו היחסים שמחוץ לנישואין לעניין משפחתי מורכב וטראומטי, וגרמו להתארכות השלב המשברי, אשר הצריך טיפול משפחתי אינטנסיבי בתבניות שונות.
במקרה אחר מגלה בן הזוג ה"נבגד" כי חברים ו/או עמיתים ו/או בני המשפחה המורחבת יודעים אודות הרומן, אם באופן ישיר ואם בעקיפין, ומשתפים פעולה בהסתרתו. במקרים כאלה, רגשות הבגידה, הבושה וההשפלה קשים לאין ערוך ועשויים להיות מופנים גם כלפי האחרים שידעו ולא גילו. הרגשות המתלווים לחשיפת הרומן עלולים להיות כה בלתי נסבלים עד כי בן הזוג ה"נבגד" מסוגל להתרחק או לנתק עצמו ממרבית הקשרים החברתיים ו/או המשפחתיים שלו, ובכך לאבד מקורות תמיכה פוטנציאליים. "אני לא רוצה לראות איש בגלל שאני לא יודעת מי יודע ומי לא יודע, מי שיתף פעולה וכיצד, מה אמרו להם ומה הם חושבים עלי". במקרה כזה, צירוף חבר קרוב לפגישות אינדיבידואליות עם בן הזוג הנבגד עשוי להועיל.
חשוב מאוד לברר אם מי מבני הזוג מטופלים גם במסגרת אחרת ומה עמדת המטפל כלפי הרומן. במקרה שנציג להלן, דוד בן 52, ספר כי לאחר שהחל ברומן סוער עם אישה צעירה, היה לחוץ ומבולבל מאד והלך לפסיכיאטר. לדבריו, לאחר שני מפגשים אינדיבידואליים אמר לו הפסיכיאטר כי אין ספק שנישואיו הסתיימו, והמליץ לו להתחיל חיים חדשים ואותנטיים. הוא עודד את דוד לא "לסחוב את העניין" אלא להתעמת מול אשתו, להודיע לה ולעזוב מיד, ולהימנע מדיונים ומהסברים מיותרים. הבעל פעל בדיוק כך, מה שיצר תגובה של פניקה וכאוס משפחתי. על המטפל לדעת אילו גורמי השפעה (מטפלים אחרים, עורכי דין, רבנים או משפחה מורחבת) קיימים בחיי המטופל, בעיקר כאשר חשיפת הרומן כרוכה בהודעה על רצון להתגרש. לרוב ברגע שנוצר קשר טיפולי טוב עם שני בני הזוג, אנו עומדות על כך שהטיפול יתבצע במקום אחד כדי שיהיה אינטנסיבי ואפקטיבי, או יוצרים שיתוף פעולה עם גורמי ההשפעה האחרים.
להלן נציג את המקרה של חנה ודוד. נשתמש במהלך הטיפול שלהם כדי להמחיש ולדון בטיפול בסוגיות העיקריות לאורך שלבי הטיפול. בני הזוג נתנו הסכמתם להקליט את השיחות הטיפולית לצורך הכתיבה, אך כל הפרטים האישיים שונו כדי לשמור על הסודיות המקצועית.
המקרה של חנה ודוד
חנה ודוד הם בני 52 שנה. דוד הוא מנכ"ל חברה וחנה - בעלת מקצוע חופשי. לשניהם קריירות מצליחות ביותר. הם נשואים מזה 28 שנה אך הם "יחד" מאז התיכון. הם הורים לשלושה ילדים, שמתוכם רק הצעיר עדיין בבית. חנה צלצלה אלינו במצוקה קשה ובקשה טיפול זוגי. היא ספרה שהיא ובעלה דוד במשבר חריף עקב כך שגלתה שבעלה מנהל מערכת יחסים רומנטיים ארוכת טווח מחוץ לנישואין. דוד אמר לה שהוא רוצה להתגרש, אך היה מוכן לבוא לטיפול. עוד לפני המפגש הראשון שינה את דעתו ואמר לה שהוא רוצה לחזור הביתה. בראשית המפגש הראשון ספרו בני הזוג על נסיבות החשיפה של הפרשה.
כל המשפחה נסעה לסוף שבוע כדי לחגוג את יום הנישואין של הזוג. האווירה הייתה טובה וכולם נהנו. כשחזרו הביתה שאלה חנה את דוד על שטח אדמה שהם תכננו לקנות. דוד ענה: "החלטתי לעזוב את הבית". חנה מספרת: "הייתי המומה אך החזקתי את עצמי. נשמתי נשימה עמוקה ושאלתי אותו אם יש לו מישהי…רומן.." דוד אמר: "כן, יש לי מישהי ואני רוצה שנתגרש, אני מרגיש שאני צריך לחדש את חיי ולרענן אותם, ולבנות משפחה חדשה". וחנה ממשיכה: "אמרתי שאני צריכה להבין יותר לעומק מה קרה לו".
כשהמשיכו לדבר, דוד סיפר לחנה שהוא פגש את המאהבת שנה קודם לכן, אך רק במהלך החודשים האחרונים התפתחו יחסיהם ל"רומן מיני מלא". האישה ה"אחרת", כך סיפר לה, צעירה יותר מחנה ולא מוכרת לה. מעבר לכך לא היה מוכן לספר כי לא רצה לפגוע באהובתו. חנה הגיבה בתגובת חרדה איומה, הפסיקה לאכול ואיבדה ממשקלה, לא הייתה מסוגלת לישון או להפסיק לחשוב על כך. מספר ימים אחר כך אמר דוד, שהוא חשב על כך שוב ושהוא חוזר בו מהחלטתו. הוא רוצה להישאר בבית. הוא סיפר לה שהפסיכיאטר, אליו פנה, דחף אותו למסקנה שהדבר הנכון מבחינתו לעשות הוא להיפרד ושמגיע לו להתחיל חיים חדשים.
שני בני הזוג מתארים את ראשית נישואיהם כמצוינים. הם הכירו בגיל צעיר וחברותם הפכה לפרשת אהבה סוערת. "חנה הייתה אהבת חיי. הייתי הולך אחריה עד קצה העולם", אומר דוד וחנה מאשרת. חנה מספרת, שחבריהם ראו בהם זוג אידיאלי. הם אהבו לנסוע יחד, ללכת לקולנוע ולמפגשים חברתיים. הם רבו לעתים נדירות. במהלך השנים היה כל אחד מהם עסוק מאוד בקריירה שלו.
חנה מדווחת על כך שלאחרונה נראה דוד מאוד מתוח ומבולבל. מאחר שהיא ייחסה את המתח ללחץ בעבודה, המליצה שיראה פסיכיאטר כדי להירגע. לסיכום רגשותיה אמרה:
"אני מתאבלת על אובדן התמימות והאמון העיוור. מעולם לא חשבתי שמשהו מעין זה יכול לקרות לי. יחסינו היו כל כך נהדרים ואמינים."
אמירה זו היתה מוטיב חשוב בטיפול.
התקופה שלפני הגילוי
זמן קצר לאחר בירור נסיבות של גילוי או חשיפת הרומן מתקיימת שיחה הקשורה להתנהגויות המודעות והלא מודעות של שני בני הזוג בשעה שהפרשה הייתה סודית והסימנים, שקודם לכן התעלמו מהם, עולים על פני השטח.
שלושה דפוסי התנהגות של טרם הגילוי הם אלה שבעיקר משפיעים על חומרת המשבר:
הדפוס הראשון, הוא זה של הכחשה "לא עשיתי"/"לא ראיתי". דפוס זה שכיח מאוד אצל זוגות, הנמנעים מאינטימיות ו/או מקונפליקט כדי לשמר מה שהם מכנים "שלום בית" ו"חברות טובה". נראה כי בן הזוג הנבגד מפתח מנגנון מיוחד של הכחשה. לרוב, העובדות והרמזים נמצאים שם, אך הם לא "נרשמים" בתודעה. נראה כאילו הם עוברים במסננת לא מודעת, כך שמשמעותם אינה נקלטת במלואה. ישנו המיתוס של "אני יודע עליה הכל ואני סומך עליה", מעין התנהגות שהשני "מובן מאליו", ולכן איני צריך לבדוק. הבוגד מצידו, מטשטש ומכחיש.
יחד עם זאת, כפי שנראה במקרה של חנה ודוד, בת הזוג הנפגעת מגיבה בכל זאת ברמה רגשית לא מודעת בדרך שנראית לא מתאימה, מבולבלת, או לא מובנת. היא עלולה להיות מדוכאת או מתוחה, יותר מדיי תובענית ו/או לא בטוחה בעצמה וכיו"ב. תגובות אלה מתפרשות לרוב לא נכון על ידי שני בני הזוג ומשויכות ל"מתח הורמונלי" או ל"לחצים בעבודה".
דפוס שני הוא זה, שבו בן הזוג הנבגד חש במשהו וחושד, אך בוחר להאמין להכחשות בן הזוג הבוגד, להבטחותיו ול"התנהגותו הטובה" במקום ללכת אחר הרגשות והאינטואיציות שלו.
הדפוס השלישי הוא זה שבו חשד בולט – אינטואיטיבי או מבוסס על עובדות – מבוטא בגלוי אל מול ההתנהגות או השקרים של בן הזוג הבוגד. אך תגובות החושד אינן מקבלות הכרה על ידי הבוגד ולא רק שהוא מכחיש בתוקף כל מעורבות אלא שהוא מטיל אשמה על הנבגד/ת. במקרים קיצוניים מתחיל תהליך של "גרימת שגעון", שבו בן הזוג הבוגד מכחיש את התנהגותו גם לנוכח עובדות מוצקות, ועוד מכנה את בן זוג "פרנואיד" ומופרע. זה יוצר תגובות לחץ וחרדה קשות אצל הנבגד. ככל שגדלים האינטנסיביות וה"ליטוש" של ההכחשה ו/או של תהליך ה"שיגוע", כך תגדל התגובה הטראומטית כאשר ייחשף הרומן במלואו, אם כי יתכן כי תגובה זו תלווה בתחושת רווחה גדולה של הנבגד על כך שאיננו "מטורף". על פי ניסיוננו, תהליך שיקום תחושת אמון בדפוס התנהגות זה, קשה ביותר. התגובות לטראומה עלולות להדהד שנים רבות אחר כך.
בדיקת דפוסי ההתנהגות בתקופה שקדמה לגילוי עשויה לצייד את בן הזוג הנבגד בנקודת מבט טובה יותר ועשויה לשפר את הערכתו העצמית: "אז לא הייתי מטורפת או פרנואידית, כעת אני מבינה מדוע פתאום הוא לא רצה יותר לצרף אותי לאירועים. ואני התחלתי להרגיש לא מושכת והאשמתי את עצמי."
כך תיארה חנה את חייה עם דוד בתקופה שלפני הגילוי:
חנה: הוא היה אהבת חיי…היה לנו אמון מלא זה בזה. הייתי בטוחה שבבוקר הוא הולך לעבודתו ושבערב הוא ישוב הביתה למשפחה, ושזה היה הכל בחייו.
מטפל: לקחת את זה כמובן מאליו.
חנה: בשנה שעברה, ובמיוחד בחודשים האחרונים, דוד היה עצבני ולא מרוכז, אבל חשבתי שזה בגלל מתחים בעבודה. דיברנו על כך המון, אבל הוא לא סיפר לי שיש מישהי אחרת בחייו. הוא התלונן על כך שאני לא משגיחה על עצמי וששמנתי (חנה די רזה). הייתה לי הרגשה, שאני לא יכולה לעמוד בסטנדרטים שלו ליופי ואסתטיקה. כחלק מתלונותיו נגדי לפני ה"פיצוץ", הוא טען שאני תמיד הולכת לישון ב - 7 או ב - 8 בערב ושאנחנו לא יכולים אף פעם לצאת. כל מי שמכיר אותי יודע כי העובדות הפוכות, ושאני תמיד רציתי לצאת, ודוד היה זה שרצה שנישאר בבית. יחד עם זאת, זה נכון שלא שיתפתי איתו פעולה לאחרונה. אני חושבת שרציתי להימנע ממנו וזה התאים לשנינו…הוא לא רצה להיות איתי ואני לא רציתי להיות איתו, וכך לא נפגשנו. מה שאפשר היה לראות כלפי חוץ זה שהייתי הולכת לישון מוקדם. זה היה בניגוד לטבע האמיתי שלי, ומסיבה כלשהי לא עצרתי לשאול את עצמי מה קורה. וכל הזמן האשמתי את עצמי שלא נתתי לו מספיק ושזו היתה אשמתי.
מטפל: ומה את מבינה עכשיו?
חנה: במבט לאחור, וכאשר אני חושבת על זה כעת, אני מבינה שזו הייתה פשוט תגובה של דיכאון… הרגשתי הרבה דברים אך לא ייחסתי לכך תשומת לב רבה ולא שאלתי את עצמי מדוע.
מטפל: במה עוד הבחנת שכעת ברור לך יותר?
חנה: כל פעם שהיה אירוע חשוב או מסיבה בעבודה, הוא תמיד סיפר לי על כך ברגע האחרון, ואם, כתוצאה מכך, לא יכולתי ללכת היה מתלונן. אולי יש קשר כלשהו בין זה לבין הרומן…זה היה לו מאוד נוח כשלא באתי, ואולי לכן הוא היה מספר לי על כך ברגע האחרון. אחר כך הוא היה בא עם כל מיני סיפורים, ואני מעולם לא פקפקתי באמיתותם.
דוד: (בפליאה) לא יכול להיות.
חנה: (באירוניה) ואני עדיין מאמינה לו כשהוא מספר לי משהו…
נושאים הקשורים לתקופה שקדמה לגילוי יעלו שוב ושוב עם רענון הזיכרון ושיפור הפרספקטיבה, כמו גם בעת הטיפול במה שאנו מכנים נושאים של "הקרקע הפוריה לרומן".
חשיפת ההתנהגות שלאחר הגילוי
בדיקה מדוקדקת של מעשי בני הזוג מיד עם הגילוי עוזרת להכיר בגורמים שתרמו להחרפת המשבר, כמו גם לנבא התנהגויות לא אפקטיביות או פוגעות, וקשיים אפשריים בטיפול ולהעלותם לדיון מחודש. קנאה, מחשבות אובססיביות וחשדנות, דיכאון, בכי, הפרעות בשינה, הפרעות אכילה זמניות, ואפילו מעשים אימפולסיביים של הרס עצמי או של פגיעה באחר יכולים במקרים קיצוניים להינקט על ידי בן הזוג הנבגד. אלה מוליכים, בסופו של דבר, למעגלי פעילות מערכתיים קשים ולתגובות, שעל הטיפול להתמודד איתן (Moultrup, 1990; Brown, 1991).
ישנם בני זוג נבגדים, אשר מתוך חיפוש אחר תמיכה או נאמנות או מתוך כעס ונקמנות, מערבים מיד את הילדים, בני המשפחה המורחבת או חברים. גם אם העצות שאלו מעניקים הן מתוך "כוונות טובות" ולפעמים מועילות לטוח קצר, הרי לעתים קרובות, הן עלולות להחריף את המצב ולהוביל למעשים פזיזים או אימפולסיביים. במקרים עגומים במיוחד, המשפחה והחברים עלולים להחרים כל קשר עם בן הזוג הבוגד. במקרים אחרים, הם יכולים להרגיש כל כך קרועים בין בני הזוג, עד שיחליטו לנתק קשר עם שניהם; אחרים נקלעים למעורבות יתר ומשמשים מתווכים בין שני בני הזוג. בכל מקרה, גם זה יכול להשפיע על מהלך הטיפול.
בדרך כלל, מצפה וגם זקוק בן הזוג הנבגד, לתמיכה רבה מבן הזוג המעורב, וזה, לעיתים אינו מסוגל או אינו מעוניין לתת אותה, משום שהוא עסוק בלחצים שלו. הקטע הבא מייצג מצב זה:
חנה: "שאלתי אותו כמה זמן בדיוק זה נמשך, והוא ענה: 'למה זה חשוב? אמרתי לך שסיימתי עם זה'. כשהתעקשתי, אמר לי: 'זה לא עניינך כמה זמן או עם מי. זה היה רק סיפור קצר והוא נגמר. את סתם פרנואידית לגביו. אני נשאר בבית אחרי העבודה והיא אפילו לא מתקשרת' ואני, מוסיפה חנה, בכל פעם שאני מדברת איתו אני שומעת כמה רע הוא מרגיש, כמה הוא סובל ואני כבר לא יודעת מה לעשות".
"לדעת או לא לדעת"
בשלב זה, הדילמה של בני הזוג בשאלה "לדעת או לא לדעת", לגלות מה בדיוק קרה ברומן או לא, היא כה עמוקה עד שמן הראוי להתייחס אליה בנפרד. מטרתנו היא תמיד לא להסתפק בפרטי המידע על פרטי הרומן רק לצורך השתחררות, אלא לנצל את המומנטום ולהרחיב אצל המטופלים את רצונם לדעת יותר באופן כללי על השני ועל היחסים. עבודה אפקטיבית ביחס לנושא זה תצמצם במהירות את תסמיני הלחץ ותוביל לשיתוף פעולה טיפולי מועיל.
עם חשיפת הרומן, מרגיש בן הזוג הנבגד כאילו ה"קרקע נשמטה מתחת לרגליו", והוא חייב, לשם הישרדות, לעשות דברים מסוימים כדי לזכות מחדש בתחושות איזון ושליטה. הביטוי המיידי של צורך זה הוא שאיפה – אובססיבית אך נורמטיבית – לדעת בדיוק מה קרה; מיהו השותף לרומן ו"איך הוא", כמה זמן מתנהל הרומן ומתי הוא החל, האם הוא נמשך, פיזית או "מחשבתית" וכיוצא בזה.
לצד הרצון העז לדעת יש גם אי-רצון לדעת. ידיעת האמת משמעה גם עימות אישי רגשי של הנבגד, מול המגבלות והכשלון שלו, מול "פוטנציאל האהבה" של בן הזוג שלא זכה לביטוי הולם במסגרת היחסים ביניהם אלא ביחסים אחרים. כשהכיסוי מעל היחסים שמחוץ לנישואים מוסר ואמיתות מתגלות, הזרקורים מופנים גם להיבטים אחרים ביחסי הנישואים. במקרים רבים, עצם ההתעקשות לדעת על האחר, שוברת מושגים של פרטיות ועצמאות אשר בעבר שמשו כדי להימנע מאינטימיות. לעתים קרובות, בני הזוג המעורבים ברומן, מאוד לא רוצים לגלות את המידע המבוקש. הם מרגישים אשמה, בושה או פחד כלפי האחר, הם מעונינים לשמור בסוד את יחסיהם עם האהוב/ה, או לא רוצים לחשוף אותה/ו בפני בן הזוג הנפגע. לעתים מעורבים בכך גם נושאים של כוח ושליטה.
בטיפול חשוב להדגיש בפני בני הזוג, כי מה שנראה כצורך אובססיבי לפרטים מצד הנבגד, הוא אופייני ונורמטיבי בשלבים הראשונים, ושהוא דרוש לריפוי הרגשות הפגועים ולהחזרת הביטחון. שני בני הזוג צריכים לרדת לפרטים, עד גבול מסויים, כדי לזכות מחדש בתחושות של בהירות, אמון ושליטה. הצורך לדעת מבטא גם את הדחף הבריא של בן הזוג הנבגד להכיר את בן זוגו ה"אמיתי", ללמוד – אולי בפעם הראשונה – על עולמו הפנימי; רגשותיו, תפיסותיו הסובייקטיביות, צרכיו וכמיהותיו, ועל מה שבאמת התרחש ומתרחש בחייו. סקרנות ועיסוק מתמשך בפרטי הרומן, הוא חסר ערך ואף עלול להזיק. ידיעת האמת חשובה כאשר היא מכוונת כדי לעצור ולחשוב על איכות וסגנון היחסים, וכדי להבין את סוגיות היחסים שהיו "הקרקע הפוריה" להיווצרות המשבר. לבסוף, אנו סבורות שבד"כ, ידיעת האמת משחררת את שני בני הזוג מן התחושה המעיקה של הסוד והשקר.
המטפל חייב להבטיח לבן הזוג המעורב ברומן, כי יהיה מוגן מפני שימוש לרעה בעת חשיפת המידע, ולדאוג ששני בני הזוג יקשיבו בתשומת לב לאמת של עצמם ושל האחר.
טעות נפוצה היא לטפל רק בנבגד ולא להתייחס כראוי לצער וללחץ שבו שרוי בן הזוג הבוגד, בייחוד אם הפרשה היתה בגדר אהבה סוחפת, והוא סובל קשה מן האובדן.
מאחר שאנו דנות בזוגות הפונים לטיפול מתוך רצון לשקם את יחסיהם, רצוי להגדיר מחדש (reframe) את הפרשייה עבור הזוג באופן חיובי כ"נסיון לפתרון" ("attempted solution" ) (Watzlawick et al., 1994, Brown, 1991), גם אם אינו יעיל לטווח הארוך, למספר בעיות רציניות ביחסים הזוגיים או כדרך לדחוף להתפתחות חשובה של הפרט ו/או היחסים מבלי לערער את יציבות הנישואים. אנו רוצות להדגיש, כי איננו נתקלות במקרים רבים שבהם הפרשייה הרומנטית נוצרה מתוך כוונה רעה, אלא אם הנישואים אופיינו עוד קודם לכן על ידי דפוסים בולטים של עוינות ונקמנות. יחד עם זאת, אנו נוכחות כי לעיתים ההתנהגות של בן הזוג הבוגד מרושעת ואנוכית או בלתי רגישה. אנו מבטיחות לבני הזוג שהיבטים אלה, כמו גם הרצון לשמור בסוד את פרטי פרשיית האהבה, יידונו בהמשך הטיפול.
לעתים קרובות אנו נתקלות בתגובות המלמדות על כך, שבן הזוג הבוגד נתפס עד לגילוי הבגידה, כמובן מאליו ע"י הנבגד. "אני מכיר אותה כל כך טוב, כמו את כף ידי…". בן הזוג מניח כי התפיסות והידע שהיו לו בעבר הרחוק אודות בת זוגו נכונים גם היום, ולכן אין מקום לסקרנות ועירנות כלפיה. חשיבה זו חייבת להשתנות כדי לאפשר פתיחות ל"ידע" חדש שיושג באופן אינטראקטיבי:
חנה: אני תמיד יודעת מה הוא מרגיש ומה מתרחש בתוכו. זה אינו האני הנורמלי שלו.
מטפלת: אני לא סבורה כך…את לא תמיד יודעת. לא הכרת אותו בשנתיים האחרונות. אני תוהה מה דוד מרגיש לגבי הקביעה הפשטנית שלך שלפיה את מכירה אותו כל כך טוב.
להלן קטע מתוך החלק האחרון של המפגש הראשון עם חנה ודוד, העוסק בצורך הבלתי נלאה של חנה לדעת, ובאמביוולנטיות שלה לגבי הידיעה:
מטפלת: (לחנה) זה לא קל לבחור באופן מודע בין הרצון לדעת לבין הרצון לא לדעת. מהי החלטתך?
חנה: אני לא רוצה לדעת. זה פוגע ומעליב. תמיד בטחתי בו.
מטפלת: זו ההזדמנות שלה לגלות אם את מעונינת באמון עיוור או באמון ער. אמון עיוור מבוסס על אידיאליזם, בעוד שאמון ער ומפוקח מבוסס על הערכת המציאות.
חנה: האמת היא שאני כן רוצה לדעת. ידע מאפשר לי להיות יותר בשליטה.
מטפלת: האם רצונך לדעת מבוסס על שאיפה להחזיר לעצמך שליטה, או על תחושת סקרנות לגבי בעלך?
חנה: אני חושבת ששני הדברים נכונים לגביי.
הבהרת שני הסוגים של הרצון לדעת חשובה. סקרנות שמטרתה לחזק את תחושת הבטחון, וסקרנות שמטרתה להכיר לעומק את האחר, הנן צרכים תקפים ולגיטימיים. טוב שכ"א מבני הזוג יהיה מודע לרגשותיו ויוכל לזהותם ולבטאם ללא פחד. על המטפל לתמוך בשני בני הזוג ולעודד אותם להתעניין אחד בשני, על ידי הצגת שאלות שיעמיקו את הידע שיש לכל אחד מהם על האחר.
מטפלת: (לחנה) אני מבינה את הדילמה שלך. מצד אחד, הצורך שלך לדעת ברור ויש לכך משמעות מיוחדת לגבייך כרגע. מצד שני, כאשר דוד נותן לך תשובות לא ברורות או מסתיר ממך דברים, את מתחילה לחשוש, אך אינך רוצה לדבר על כך, משום שאינך רוצה לשחק את תפקיד האישה המנדנדת.
חנה: אני חוששת שתהייה לכך השפעה הפוכה.
מטפלת: האם את רוצה שדוד יגלה רגישות כלפי חששותייך?
חנה: לא, הוא לא חייב לחשוב על זה כל הזמן. יש לו מספיק משל עצמו.
מטפלת: (מחייכת) אז למעשה את רוצה שהוא יגלה רגישות כלפי משהו, שאת אומרת לו שהוא לא כ"כ חשוב, ושהוא לא צריך לגלות רגישות כלפיו......
(לדוד) מה אתה חושב, דוד?
דוד: זה ייקח זמן עד שהיא תירגע.
מטפלת: אתה לא חייב להיות politically correct. האם תוכל לשתף אותנו מה זה בשבילך, עם הצורך המיוחד שלך בפרטיות, שהיא תחקור אותך ותרצה לדעת עליך יותר? עד כמה יהיה לך קשה להתמודד עם זה? אנא, נסה להקדיש לכך מחשבה.
דוד: זה שינוי גדול עבורי, אני לא רגיל לדבר על עצמי. אני אפילו לא זוכר את רצף האירועים.
מטפלת: מה יעזור לך?
דוד: יעזור לי אם חנה לא תפנה אליי בשאלות כאילו שהיא חוקרת במשטרה או בלשית, אלא כחברה. אני חושב שהיא יודעת איך לעשות את זה.
הכנת הבמה לסוגיות שהיוו את "הקרקע הפוריה" להיווצרות המשבר.
הדילמה של "לדעת או לא לדעת" מאפשרת כניסה טבעית להבהרת סוגיות הקשורות ל"קרקע הפוריה" להתרחשות הפרשייה. בהמשך הטיפול סיפרו חנה ודוד, שבערך מגיל 35 הם החלו להתפתח בהדרגה לכיוונים שונים. שניהם החלו להיות שקועים יותר ויותר בקריירות האישיות שלהם. אינטימיות ויחסי המין הפכו פחות ופחות מספקים, אולם איש מהם לא היה מוכן להתמודד בגלוי עם רגשות אלה. דוד חש שאשתו לא מעריכה אותו ומזניחה אותו, ואילו חנה חשה שהוא הפסיק לשתף אותה בהחלטותיו. הם נמנעו מלדון ביניהם בתלונות אלו, ודפוס זה של התעלמות הלך וגבר באמצעות התעלמות מעימותים והתעלמות זה מזה, וכן הימנעות מקרבה הדדית ומאינטימיות.
להלן קטע מחלק זה של השיחה:
דוד: האמת היא שכבר לפני ארבע עשרה שנה הרגשתי שאם הדברים ימשיכו כך, שכל אחד מאתנו ימשיך להיות עסוק בענייניו, הדברים ישתבשו. רציתי ילד נוסף ואז נולד אוריון. קראתי לו "הדבק" (כיום הוא בן שלוש עשרה ותלותי מאוד).
מטפלת: האם כבר אז חשת שנישואיכם זקוקים ל"הדבקה".
דוד: פחדתי שעם השנים יגדל בינינו המרחק ונאבד את הקשר שבינינו.
מטפלת: (לחנה) ואיך זה פעל אצלך?
חנה: אני השקעתי את עצמי לגמרי בעבודה במשרד.
מטפלת: מנגנון הגנה מפני פיתוי?
חנה: זה בהחלט אפשרי.
מטפלת: (לדוד) אז מה קרה?
דוד: לא היתה לי ברירה אלא למצוא פתחי מוצא פה ושם, אך תמיד בחרתי לחזור בסוף הביתה. הקשר האחרון שלי היה 'אקסידנט', זה תפס אותי בצורה אחרת – אולי בגלל הגיל שלי. היחסים נמשכו שנה, ובמשך שלושת החודשים האחרונים הם הפכו מאוד אינטנסיביים.
…
מטפלת: במפגשים הבאים נבחן מקרוב את מערכת יחסי המין ביניכם.
הסכם טיפולי
בהצבת המטרות הראשוניות של הטיפול חשוב ללכת מעבר למצב הלחץ הראשוני. זה מרחיב את נקודת המבט ונוטע תקווה.
(לקראת סיום הפגישה השניה)
מטפלת: (לדוד) מה אתה מצפה שיקרה לנו כאן?
דוד: שננסה להגיע להבנה ולמציאת פתרון. חנה פתוחה כעת יותר לדבר ולנסות. אני מאוד אוהב את זה ורוצה שזה ימשיך כך.
מטפלת: (מסכמת) יחסיכם הממושכים הם מקור כוח עבורכם וגם מקור חולשה. מקור כוח, משום שאתם סומכים אחד על השני ואתם חברים טובים; מקור חולשה, משום שיחסיכם בקפאון כבר זמן רב. הצלחתם ליצור נפרדות ואינדיבידואליות, אך עליכם ללמוד לבנות אינטימיות בתוך הנפרדות שלכם.
דוד: את צודקת. מנענו אחד מהשני להתבגר.
מטפלת: ובכן, העובדה שלא אפשרתם קונפליקטים ונמנעתם מחילוקי דעות מנעה מכל אחד מכם את האפשרות להשתנות בתוך היחסים.
