תרופה חכמה לטיפול במחלות נפש מעלה דילמות מוסריות לגבי זכויות הפרט
מאת דרור אורן
לאחרונה דווח על אישור שניתן על ידי הFDA לתרופות חדשות שבהן קולטן המדווח לרופא על קליטתם בגוף החולה. לפי הפרסום ב 'גלובס' בתאריך 14/11/2017: "הרשויות בארה"ב אישרו את התרופה הדיגיטלית הראשונה בעולם - גלולה אנטי-פסיכוטית שמאותתת לסמארטפונים ברגע שהיא מגיעה למעיים, כדי שהרופאים יוכלו לוודא שהמטופל לוקח את התרופה... ה FDA (מנהלת המזון והתרופות בארה"ב) תאפשר לחברה… להשתיל שבב זעיר שמכיל מינרלים כגון סיליקון, מגנזיום ונחושת, בתוך טבליות אביליפיי (Abilify), המשמשות לטיפול בסכיזופרניה, הפרעה דו-קוטבית ומחלות נפש אחרות." הופעת התרופות הללו מעלה שאלות מוסריות עמוקות.
התרופה החדשה מיועדת לחולי סכיזופרניה ובאה לפתור בעיה אמיתית וקשה. הסובלים מסכיזופרניה לא אחת מפסיקים או אינם נוטלים בקביעות את הטיפול התרופתי. הסיבות לכך מגוונות: תופעות לוואי כמו השמנה או פגיעה בתפקוד מיני ואחרות, קושי לקבל את המחלה, עד כדי הכחשה, או גם רצון של החולה להיות במצב מאני או יצירתי, שאובד בטיפול התרופתי. הרי זכותו של אדם להיות חולה, לא? התרופה הנוכחית תוכל לאפשר לרופא, למשפחה, לחולה ולממסד, להיות בטוחים שהתרופה אכן נקלטה בגוף. אם תהיה נסיגה קלינית ניתן יהיה לוודא שהתרופה נקלטה, ולא להתייאש מטיפול שהיה עשוי להיות יעיל, אילו היה מבוצע באופן סדיר.
התרופה החכמה יכולה לסייע בשמירה על הבריאות הנפשית. נטילה לא סדירה או הפסקת הטיפול עלולה לגרום להדרדרות, ואף לפריצה מחודשת של מצב פסיכוטי. הנזק האפשרי של התקף כזה גדול, גם מעבר לסבל ולאשפוזים מיותרים, כיוון שכל התקף פסיכוטי עלול לגרום לנזק נפשי וקוגניטיבי בלתי הפיך. בשל כך, שואפים להביא לשמירה על רצף טיפולי באמצעות שילוב של מעקב רפואי פסיכיאטרי עם פסיכותרפיה שעשויה לסייע לאדם להכיר במצבו ובדרכים לשמור על בריאותו. בעבר היו ניסיונות רפואיים שניסו להתמודד ואף לעקוף את הבעיה הזו, למשל באמצעות זריקה חודשית. התרופות החכמות מאפשרות מעקב אמין ופתרון מצוין. הן יקלו על מערכת הבריאות ויתכן ויובילו להגברת לחץ על פסיכיאטרים לדחוף לשימוש בהן, גם מתוך הגיון כלכלי של מניעת אשפוזים מיותרים והוצאות כספיות.
מנגד, יש לזכור כי פתרון טכנולוגי זה מעלה שאלות מוסריות כבדות משקל בדבר זכות האדם לגופו ולחירותו. החולה אינו אסיר והתרופה החכמה עלולה להוביל לכבילתו של האדם החולה. הפיקוח והאכיפה עלולים ליצור מצב של שלילת הבחירה. האדם אינו יכול עוד לשכוח, לפספס, לשקר או להתלבט. בנוסף, הוא גם עלול למצוא עצמו במצב בו יהיה כלוא בתוך האבחנה. למשל, חולים שאובחנו לפני שנים, וחשים בהחלמה, התאוששות או הטבה במצבם, עשויים להפסיק לקחת תרופות, או להפחית במינונן, גם אם הרופא ממליץ על גישה שמרנית של המשכת התרופות באופן מניעתי לאורך שנים. דיווח לא רצוני לרופא אודות ההקפדה על לקיחת התרופות עלול להגביל את חירותם של חולים כאלו לקבל את ההחלטה הזו.
אפשר לטעון כי במדינות רבות החברה ממילא מגבילה את החירות הזו כאשר היא מגדירה אדם כלא כשיר לדין, או ממנה לו אפוטרופוס, או מאשפזת אותו בכוח. מנגד, בישראל לא מאשפזים בוגר בגלל סכנה לפגיעה עצמית, אלא רק בגלל סכנה לזולת. זכור לי מטופל מלפני שנים, שנהג לחשוב ששכניו רוצים ברעתו ועושים מעשים מוזרים. כל עוד הסבל היה פנימי, הוא התרחק מהם וקילל אותם בלבו, ולא היה לו שיג ושיח את רשויות הממסד. כאשר החל לזרוק אבנים על חלונות שכניו, הוזמנה משטרה והוא הגיע למיון פסיכיאטרי. אולם המקרה של סיכון הזולת הוא הפחות שכיח אצל אנשים המוגדרים סכיזופרניים. מרבית המאובחנים כסכיזופרניים אינם מתאשפזים בכפייה, אלא באשפוז עצמי או בעידוד או לחץ משפחתם. ההתמודדות והסבל מתרחשים בעיקר בעולם הפנימי, ובקרב המשפחה הסובבת אותם.
בהקשר זה יש להזכיר כמובן כי סעיף 13 לחוק זכויות החולה קובע כי "אסורה כפיית טיפול על המטופל וכן שימוש במניפולציות או בלחץ המונעים מהמטופל קבלת החלטה מרצון חופשי. למשל, שימוש באיומים או בהטבות נכרות תמורת הסכמת החולה לטיפול הרפואי."
אלא שבתחום מחלות הנפש ישנה שאלה גדולה אם כלל זה יישמר. חישבו על הלחצים שעלולים להיות מופעלים מצד מערכת הבריאות על הרופאים, ומצד הרופאים על הפציינטים. על הלחצים מצד המשפחה, שרוצה בטובת החולה, וכן ביציבותו הנפשית ובהיעדר משברים. בנוסף, יהיו תגמולים כלכליים ישירים ועקיפים למי שיסכים לקחת תרופה חכמה ולהוכיח שהוא מטופל. כל אלה עלולים לשים את האנשים שאובחנו כחולים בסכיזופרניה במצב שבו בלתי אפשרי להחליט להפסיק את הטיפול התרופתי. אלו אנשים במצוקה, שאמורים לקבל מזור ולא עונש, הפחתת סבל ולא את איבוד זכותם לבחור להיות מטופלים.
בעתיד ייתכן מצב שבו חברות הביטוח יתנו הנחה או זכות ביטוח לחולה, בסכיזופרניה או במחלות אחרות, בהתניה שהוא מוכיח שהוא נוטל את תרופותיו באופן סדיר. חברות במשק יוכלו להתנות עבודה אצלן בכך שאדם שמאובחן כחולה ייטול תרופה חכמה, ויבטיח שהוא מאוזן מבחינה תרופתית ואין לחשוש להדרדרות, היעלמות או תביעות עתידיות מצדו. באופן דומה, מדוע שהמדינה לא תחליט שכדאי לה להתנות קבלת קצבה בנטילת תרופה כזו?
ניתן כמובן להרחיב את ההתיחסות ולטעון כי תרופות אלה הינן חלק מההתפתחות הקידמה על מחיריה: בדומה אולי למעקב מיקום או הקלטה הנעשים באמצעות הטלפונים החכמים, למצלמות הנמצאות ביותר ויותר מרחבים ציבוריים ופרטיים ועוד. האדם מנוטר ביותר ויותר אופנים. במפגש בין צרכים של נוחות לצרכים כלכליים אנחנו מוותרים על הפרטיות ואולי על הרצון החופשי. כאשר לטובת הבטחון האישי במרחב, לטובת הנוחות וכעת גם לטובת הבריאות, קל להניח בצד ולשכוח על מה אנו מוותרים.
הטמעת התרופות הללו יאפשרו יותר בטחון ושקט לחולים, למשפחות ולרשויות הרפואיות המטפלות בהם. יחד עם זאת, עבור חלק מהאנשים המוגדרים חולים עלולה להיות בכך שלילת חירויות – פגיעה בזכויות הפרט ואף החפצה – צמצום זכות האדם כסובייקט, שאמורה להיות לו זכות לפעול מתוך רצון חופשי. אירוני, או אולי סמלי, שהתרופה הראשונה שמקבלת אישור להפצה עם חיישן מעקב מיועדת לאוכלוסיית המאובחנים בסכיזופרניה, אוכלוסיה שהיא מוחלשת ללא ספק מלכתחילה.
החברה בכלל ואנשי המקצוע בבריאות הנפש בפרט, נדרשים להרהר בבעיות המוסריות הנובעות משכלול טכנולוגי זה המשפר את יעילות הטיפול התרופתי, ולנסות לחשוב כיצד מקיימים אינטגרציה בין הזכות לטיפול מיטיב לבין זכות הבחירה.
