פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

כתבות שטח

״מילים לא אומרות מאום״: סקירת ערב עיון על מפגש עם מצבי עצמי ראשוניים

בערב עיון שעסק בעבודה הטיפולית במפגש עם מצבי עצמי ראשוניים, נבחנו מפרספקטיבה התייחסותית אופני תקשורת ראשוניים, לא מילוליים וקשים לפיענוח, כפי שהם באים לידי ביטוי במעשה הטיפולי. הוצגו שלוש הרצאות שכללו דוגמאות קליניות באמצעותן ניתן היה לראות כיצד היבטים פרה-סימבוליים שאינם מערבים שפה מאתגרים את החשיבה והעבודה הטיפולית, שלרוב, נוטים לחשוב עליה כמתרחשת באזורים מילוליים. יעל סגל הציגה את עבודתה עם מטופל תינוק ואמו, ואת האופנים בהם התקשורת מתקיימת מחוץ לאזור הנוחות של המטפל, במקום שאינו מילולי בלבד. בהרצאתה הראתה סגל כיצד ההקשבה וההתערבויות בסוג טיפול כזה מצריכות התכווננות שונה, שבתורה, מייצרת תנועה ושינוי. לאחר מכן הציגה ד"ר אילנה לאור את האופנים בהם על המטפלת להסתגל לעבודה עם מטופלים ששפת ההתנהגות קרובה אליהם יותר ממילים, עד למצב בו ניתן "לחיות איתם יחד את החוויה", כפי שמתאר ויניקוט, ולכונן טרנספורמציה חיובית. ולבסוף, הציג אודי חן את האופן בו על המטפל והמטופל ללמוד "להלך יחד בנתיבי הקול", דרך חוויות בלתי מילוליות, הקשורות בצלילים ומנגינות ו- reverie קולי של המטפל.

מתפרסם מ 15/1/2018 | 1,859 צפיות

תגיות: | |

״מילים לא אומרות מאום״: סקירת ערב עיון על מפגש עם מצבי עצמי ראשוניים

 

מאת ענבל מילר היללי

 

ערב העיון "מבט התייחסותי על עבודה טיפולית במפגש עם מצבי עצמי ראשוניים: לא מילוליים, לא מובחנים דיים, וקשים לפיענוח" נערך ב- 22.11.2017 על-ידי קליניקת בית הספר לפסיכולוגיה של המרכז הבינתחומי הרצליה.

 

בצאתי מיום העיון אני נכנסת לאוטו, ומדליקה כמנהגי את הרדיו. אמינם מצד אחד, עדן בן זקן מצד שני, ואף אחד מהם אינו קולע לטעמי המוזיקלי. או למצב רוח שלי. אני מנסה את הדיסק ומגלה שערן צור מתנגן שם. ״קרבות תרנגולים״, אם להיות ספציפיים. או, זה כבר יותר מתאים למצב העצמי הנוכחי שלי. אני מתפנה להקשיב ושמה לב שההקשבה שלי היא אחרת. ערן צור תמיד היה אמן שאהבתי, בעיקר בזכות הטקסטים. הפעם מה שתופס אותי זה הקול שלו. אני מבחינה בגוון הקול המיוחד, המעט ביזארי, נטול המגדר, אני מקשיבה לאופן בו הוא מושך את הצלילים, עד שהמילים כמעט מתמזגות זו בזו, ולאיך שכל זה הופך לסדוקטיבי, כמעט פרברטי לעיתים. זה תופס אותי בבטן ומעורר סקרנות ומשיכה. אולי זה סוד קסמו של ערן צור בשבילי. אולי כל זה הרבה יותר משמעותי עבורי מהטקסטים הנועזים ומעוררי המחשבה. אני שמה לב שערן צור יוצר איתי מגע בלתי אמצעי דווקא דרך החושים, ולא דרך התודעה הסימבולית, לפחות ברגע הזה, כשאני שבה מיום עיון שהוקדש כולו לאופני תקשורת פרה-סימבוליים.

יום העיון הזה בהחלט עבר דרך קול ומוסיקליות. ״התארחו״ בו ניק קייב, דיוויד בואי, ולבסוף, אפילו שיר ילדים עממי שהקהל והדוברים כמעט דקלמו יחד: ״דיגידןדיגידן.... יש לי סוס ויש לי פוני..אין כמותו ואין כמוני. אוי שלולית פתאום! עברנו בשלום״. היה זה פינאלה מתאים מאוד ליום עיון שעסק בצלילים, מקצבים וחוויות ראשוניות הנוצרות במשותף, בתוך המרחב האינטרסובייקטיבי. דקלום השיר הקצבי הזה נדמה בעיניי כניסיון יפה וספונטני להנכיח את מה שד״ר אילנה לאור דימתה בהרצאתה לריקוד החיזור של דגים, ואת האופן בו הוא מתקיים בנינוחות וטבעיות, כל עוד הפרעה כלשהי אינה קוטעת או משנה אותו. כמו חיזור הדגים, כך גם האינטראקציה בתוך הטיפול מתקיימת ברבדים שונים, שאינם רק סימבוליים ומילוליים. הזרימה היא הרמונית, עד שמשהו קוטע ומשנה אותה. על כך בהמשך.

את יום העיון פותח ד"ר רוני באט, פסיכולוג קליני-מדריך וראש המסלול ההתייחסותי בתוכנית לפסיכותרפיה באוניברסיטת ת"א, כשהוא מתאר בקצרה את ההקשר שבתוכו מצויים הנושאים שיום העיון יעסוק בהם. בדבריו הוא מזכיר את ה"תינוק התיאורטי" (Seligman,2003) שהוא למעשה מטאפורה שדרכה מתארגנות הנחות יסוד של כל תיאוריה ביחס לדינמיקה הנפשית ולאופן התפתחותה. גם לגישה ההתייחסותית יש "תינוק תיאורטי", אבל לצד זה, קיימת התנגדות לאינפנטיליזציה של המטופל, הרווחת בגישות רבות אחרות.

בהתייחס לשנת החיים הראשונה, באט מזכיר את האמירה של ויניקוט ש״אין אהבה של אם לתינוק שאיננה פיזית״ (winicott, 1960).כל האהבה מתבטאת אם כך במגע, ומהות הקשר היא יצירת מבנים שאינם קשורים בשפה או בסמלים. בהמשך הוא מבקש להתמקד בנושא הקול, כאחד מהמאפיינים הלא-סימבוליים של אינטראקציית אם תינוק. כדי להדגים כיצד קול מעביר בתוכו עושר של משמעות ללא קשר לתוכן הוורבלי, הוא מציג אפליקציה בשם "moodies", שכל מהותה היא פיענוח תוכן וורבלי על סמך מאפייני קול. הדגמה מעשית בשיתוף הקהל הראתה שהאפליקציה בהחלט עושה את העבודה, ושאכן קול מקפל בתוכו משמעות רגשית רבה ורב-מימדית.

מי יודע לדבר תינוקית?

יעל סגל, פסיכולוגית ואנליטיקאית מנחה, ראש המכון לגיל ינקות ע״ש זיאמה ארקין במרכז הבינתחומי הרצליה, עובדת עם תינוקות הן בטיפול והן במחקר, ובמרכז ההרצאה שלה עמד תיאור מקרה של טיפול בתינוק. בפתח דבריה, אומרת סגל, שהאקט הקומפלמנטרי של הצגת התינוק התיאורטי, אליו התייחס רוני בדברי הפתיחה, הוא הצגת התינוק הממשי.

ההרצאה התמקדה בהצגת טיפול שהתקיים במכון במרכז הבינתחומי. המטופל הוא תינוק, וזו כבר אמירה, שאינה ברורה מאליה. הרי מדובר במטופל שאופנות הביטוי שלו אינה מילולית בעוד שמילים הן אזור הנוחות של המטפלים ושל אמו. כדי להשאיר את התינוק במרכז הטיפול, אומרת סגל, עומדים לא פעם מול הנטייה הטבעית לדבר, אותה יש להחליף בדרכי תקשורת לא מילוליות, שננטשו זמן רב קודם לכן. על המטפלים העובדים עם תינוקות להשתמש באקרובטיקה טיפולית כדי לעבוד מצד אחד עם האם, כדמות ההתקשרות העיקרית, וישירות עם התינוק, מצד שני, אליו יש להגיע כבר בפגישה הראשונה.

איך עושים זאת? תינוק מצויד מלידה ברפרטואר התנהגויות המבטאות את תגובתו למפגש אנושי, וכך פותחות צוהר לעולמו הפנימי. לא מדובר בשפת סימנים של תינוקות, שהינה סימבולית במהותה, אלה בעדויות לחוויות עצמי עם אחר, במונחים של דניאל שטרן (1985). בתוך כך, תנועת ראש, עצימת עיניים, חיוך, מעקב עם המבט, ריפיון ומתח, שינויים במצבי תודעה, ווקליזציות, ועוד- לכל אלו ערך קומוניקטיבי. על המטפל להקשיב ולחפש אותם בזמן אינטראקציה, גם כשהאם מדברת אל המטפלת ולא אל התינוק. אלו עשויים להיות ביטויים של הגרסה שלו, התינוק, מול הגרסה של אמו. לכן נוכחותו של התינוק בחדר חיונית, ויש להתאים את החדר למידותיו. המטפלים במכון יושבים ליד התינוק, על מזרון, והמפגש כולו מצולם. ההווה במרכז.

סגל מציגה מקרה שלא יפורט כאן, אך אציין כי היה זה מרתק ומסקרן לשמוע על טיפול שמבוצע בטכניקה כל כך שונה מזו הרווחת בטיפולים אחרים באוריינטציה דינמית. על אף שסגל לא הסבירה באופן מפורט על טכניקת העבודה, חלקים ממנה השתקפו בתיאור המקרה. תוך כדי דבריה, יכולתי לתאר לעצמי חלל פיזי רחב ידיים המותאם לתינוק ואם, המצולם בכל זמן הפגישה. דמיינתי את המטפלת נעה בחדר, בין המזרון עם האם והתינוק, למקומות אחרים בחלל, תוך שהיא מלווה את האינטראקציה ומעורבת בה. לעיתים היא משחקת עם התינוק, או מרימה אותו, מדברת עם האם, כורעת לעברה בעת שהיא מניקה, אולי אומרת לה דבר מה, אולי מזיזה את שיערה כדי לחזק קשר עין עם התינוק. כפי הנראה מגע בסוג טיפול כזה הוא עניין שבשגרה, ולצדו ישנם שימושים בהתערבויות דינמיות "רגילות" כמו שיקופים ופרשנויות, המיועדים לאם ולתינוק כאחד.

מה עובד יותר בטיפול כזה? כנראה שזו שאלת השאלות, לא רק בסוג טיפול כזה. חלק גדול מן המטפלים כיום יסכים להודות שכוחו של טיפול דינמי אינו רק בפרשנות או בהתערבויות המוכרות בטכניקה. נושאים אלו נידונו כבר בכנס אחר מטעם התוכנית לפסיכותרפיה באוניברסיטת תל אביב, "מבט התייחסותי על רגעים קריטיים בטיפול". בהמשך לעבודה של קבוצת המחקר לתהליכי שינוי של בוסטון, ההרצאות והדיונים בכנס זה התמקדו בשאלה מהו ״הדבר הנוסף, מעבר לפרשנות״, המכונן שינוי בטיפול (Stern, 1998).

עוד נקודה מעוררת מחשבה בעיניי היא שלעיתים המטפלת פונה אל האם, ולעיתים היא פונה אל התינוק. כשהיא פונה אל התינוק ההתערבות מיועדת לשניהם, אבל בהחלט גם לתינוק, ויש התחשבות במאפיינים של המסר הקשורים בקול, אורך המשפט, מקצב ואינטונציה, כדי שהתינוק יוכל לעשות בו שימוש. כך, יכולה סגל לומר לתינוק משפט כמו "אתה סקרן לגביי", או "זה יותר מידיי בשבילך", ולמען את המסר הזה לתינוק.

הדברים האלו מעוררים אצלי פליאה ומידה של סקפטיות. מה התינוק הזה קולט? מה הערך של התערבויות מעין אלו עבורו? ועבור טיפול בכלל? סגל מזכירה בהרצאתה שההתערבויות בטיפול כזה הן מרובדות, מכילות בתוכן מספר מסרים. אני מניחה שלא את כל הרבדים האם וגם התינוק יוכלו לקלוט, וודאי שלא באופנים זהים. כפי שישנם חלקים מילוליים של הפירוש שהתינוק לא יוכל לקלוט, ישנם וודאי חלקים בפירוש שהאם אף היא לא תוכל לקלוט, וישמרו לתינוק בלבד.

כך או כך, נותרתי מסוקרנת לגבי אופן העבודה הייחודי הזה. זה הביא אותי לחשוב על כל אותן מטופלות, המתארות את הקשיים מול התינוק, בהיעדרו, ומנגד, על פגישות עם מטופלות שילדו לא מכבר, ונענו להזמנתי להביא את התינוק איתן לטיפול. פעמים זה נחווה כדבר בעל משמעות רבה, ופעמים, כהפרעה. ויחד עם זאת, החדר שלי אינו מותאם למידותיו של התינוק, כמו שתיארה סגל, והתפיסה שלי לגבי נוכחותו של התינוק בחדר שונה בתכלית. הוא נמצא שם כאורח, הוא אינו חלק מהטיפול, ואני איני מטפלת באינטראקציית אם-תינוק. אולי באינטראקציית אם-תינוק תיאורטי, וכאן טמון ההבדל הגדול.

המעשה הטיפולי כריקוד חיזור בטבע

בעוד שבהרצאתה של סגל דובר על הטרנספורמציה הנוצרת כתוצאה מהיכולת שלנו, המטפלים, לתת מילים להתנהגות, ד״ר אילנה לאור, פסיכולוגית קלינית, מורה ומדריכה במסלול ההתייחסותי ובלימודי הליבה בתוכנית לפסיכותרפיה באוניברסיטת תל אביב, מבקשת להתייחס בהרצאתה למצבים בהם עלינו ״לעבוד הפוך״- לנסות להפשיט את המילים הגבוהות, צורך שעולה במיוחד כשמתקרבים למצבים מנטליים ראשוניים. במצבים אלה עלינו לנסות לדבר ב"שפת ההתנהגות", עם מטופלים שזו השפה הקרובה אליהם.

לאור טוענת שרבים מאיתנו, המטפלים, הגיעו לתחום דרך התבוננויות בהתנהגויות לא מילוליות- במשפחה ובהקשרים בינאישיים נוספים. הרי קומוניקציה מתקיימת ברבדים רבים מעבר למילים, כאשר רובה אינו מודע, ומטפלים, כפי הנראה, מושקעים בפיענוח גם של הרבדים הללו.

לאור מתארת את ריקוד החיזור של דג הטיקלברד כדוגמא לאופן בו ניתן לנוע במשותף ללא מילים, כמטפורה המשמשת להבנה של הדינמיקה המתרחשת אצל הזוג המייצר תנועה משותפת. זה נכון לגבי הזוג אם-תינוק, בהמשך להרצאה של סגל, ונכון לגבי הזוג הטיפולי. הריקוד מתקיים בתנועה משותפת וטבעית. כל עוד אין הפרעה, הריקוד יכול להימשך. אבל, אובייקט זר, שינוי הטמפרטורה במים, סכנה מתקרבת, רעש- כל אלו יכולים לייצר הפרעה או קטיעה של הריקוד, או שינוי בתוכו. לא תמיד נוכל לזהות את השינוי, ולא תמיד הדגים עצמם יבחינו בשינוי. באנלוגיה, גם המטופלים מגיעים אלינו הרבה פעמים אחרי שכבר נכנס גורם זר לריקוד החיזור שהיו חלק ממנו, ויצר הפרעה או שינוי שחולל מערבולת בחייהם. האדם שמגיע מתוך אותה מערבולת לא תמיד יוכל להבין או לזהות מה באמת התרחש, וזוהי מלאכת הטיפול.

האנלוגיה אינה מושלמת כי הדגים לעולם לא יעברו לשפת הדיבור, והמטרה שלנו בטיפול היא להצליח לעשות זאת. לאור מתארת שלבים של התפתחות מנטלית עד להיווצרות מבנים של שפה: בתחילה קיים "דיבור" סומטי, לאחר מכן מופיעות אסוציאציות סומטיות (למשל, אני רעב כי כואבת לי הבטן). בהמשך, יש מעבר להתנהגות. למשל בכי, חיפוש של האם, ולבסוף מגיעות מילים, ונוצרת אפשרות לרפלקציה על המילים ולסימבוליזציה. המודל המוצע הוא אופקי ולא אנכי. כלומר, אין כאן אמירה שהמצבים הראשוניים נחותים מהגבוהים. כולנו מדברים בהרבה שפות, על אף שהן לא תמיד נגישות לנו. בכך המודל קרוב לחשיבה ההתייחסותית לפיה לאדם מצבי עצמי שונים ומגוונים, והבולטות שלהם ברגע נתון היא תלוית קונטקסט (מיטשל, 1993).

דבר נוסף העולה מהמודל הוא שהתנהגות, בתחילת ההתפתחות הנפשית, וגם כשנפגוש אותה בטיפול, אין משמעה acting out או enactment– מושגים שיש להם תמיד קונוטציה של חסר, התנגדות, או תקיעות. האמירה של המודל היא למעשה הפוכה- זו הדרך היחידה של האדם לבטא את עצמו. המטפל צריך להיות ער לאפשרות הזו ולאפשר למטופל לדבר בשפתו. מעבר לכך, אנו צריכים לאפשר לעצמנו לדבר בשפתו, למרות שלא תמיד נבין אותה. דברים אלה של לאור הזכירו לי מאמר שבו תיארה המחברת כיצד על המטפל למצוא ״מילים שנוגעות״, במובן שהן מסוגלות לעורר פנטזיות ותחושות גופניות (Quindoz, 2003).

לאור נשענת על ויניקוט (1992) שמתייחס למצבים שבהם לא ניתן להגיע לתובנה בצורה אינטרפרטטיבית. תחת זאת הוא מציע את ההמשגה לפיה התינוק והאם חיים יחד את החוויה (they live an experience together). אוגדן (2004) מרחיב ומסביר שהשניים לא חיים את ה-חוייה האחת במשותף, אלא שכל אחד חי את חווייתו במחיצת השני. יש גם שותפות וגם נפרדות. הדגש של ויניקוט הוא על החיוּת בתוך החוויה הזו, בניגוד לפרשנות. בגישה ההתייחסותית הדגש הנוסף הוא על ה"ביחד", על איך אם ותינוק יכולים לחיות יחד את החוויה החיה.

אן אלוורז, שנשענת הרבה על מחקרי תינוקות, אומרת שתינוק זקוק לא רק למצבי החזקה והכלה. לפיה עמדה כזו היא פסיבית מידיי, שכן תינוק זקוק לנוכחות חיה, להמרצה, לדיבור, לדיבוב (2005). גישה זו היא מאוד אינטואיטיבית להבנה שלנו. אן אלוורז מדברת על החשיבות שבשני הדברים: מצד אחד, ההכלה וההרגעה במצבים של ריגוש-יתר, ומצד שני ההמרצה, במצב בו התינוק שקוע יותר מידיי בענייניו.

לאור מתארת שלושה כותבים בולטים בגישה ההתייחסותית שממשיכים את הטענה הזו של אלוורז: דיירקטור במאמרה על המטפל כקטליזטור (director, 2009) טוענת כי גם במצבים הראשוניים ניתן לדבר על תחושותיו של המטפל כדי ליצור נוכחות חיה בחדר. הסובייקטיבית של המטפל תמיד נוכחת. דיבור זה נחוץ לדעתה בעיקר בעבודה עם מטופלים שעברו הזנחה, שבעקבותיה יש בעצמי שלהם חלקים שלא התפתחו. רייס (Reis, 2012) מדבר בעיקר על עדות- המטופל מספר לנו סיפור שלא היה לו עד. הוא לא מצפה מאיתנו לפרשנות, להבנה, או אפילו לאמפטיה, אלא לעדות- מישהו שיוכל להעניק לו את החוויה שהוא לא משוגע, שהוא לא המציא, הוא מדבר הרבה על הזדהות בתוך כך. גרוסמארק (Grossmark, 2012) עוסק בליווי של המטופל במקומות הקשים, בלי לפרש. ישנם מצבים הדורשים שהייה באזורים מאוד ראשוניים של התפתחות, ושם נדרש ליווי מסוג אחר. למשל, אם מטופל נכנס לקליניקה ובמקום לשבת על הספה, הוא צריך להסתובב בחדר, יש לאפשר לו זאת.

לאור מביאה דוגמא קלינית כדי להדגים עבודה עם סוג המטופלים שלא מאפשרים לנו להיות איתם בדרך שאינה התנהגותית, ודוחפים לסוג של עשייה, בדומה למודל ההתפחות המנטאלית שהציגה, אותם מטופלים מדברים שפה אחרת, ועלינו ללמוד לדבר בשפתם כדי להניע את הטיפול. לאור תיארה תהליך עבודה עם מטופלת שהחל בניסיון לרפלקציה, פרשנות, שיקוף של רגשות והתנהגויות, אך אלו לא הועילו ונחוו על-ידי המטופלת כזרים. המטופלת עושה בטיפול המוצג פעולות שונות, ואילנה מתלבטת כיצד עליה להתייחס אליהן. לפי תפיסה אחת, ניתן היה להבין את הפעולות כביטויים של חסימה בטיפול, של acting out, ולהמשיך לפרשן, אך המטפלת לומדת לאפשר למטופלת לדבר בשפתה, ואט-אט מצטרפת אף היא לדיבור זה, תוך שהיא מבקשת הבהרות, ובדרך זו נותנת עדות לדברים שלא היה להם מעולם תיקוף ופשר. דרך היכולת של המטפלת לחיות עם המטופלת את החוויה יחד, כפי שתואר באחד מרגעי השיא "ההתנהגותיים" בטיפול, שבתוכו המטופלת והמטפלת עסוקות באופן קונקרטי בפעולה בעלת משמעות, ניתן לשנות את המבנה האינטרסובייקטיבי וליצור רגעי מפגש מכונני שינוי. ההצטרפות הזו מתקיימת כאקט של התמסרות, במילותיו של גנט (Ghent, 1995), ולכן היא מייצרת טרנספורמציה חיובית.

תוך כדי הדוגמא הזו עולות בראשי דוגמאות רבות של רגעים בטיפול בהם בחרתי במעשה או מחווה במקום בדיבור, מתוך רצון לדבר את שפתו של המטופל. בשונה מהמעשה הפרשני של אוגדן, לא תמיד ידעתי מהו הפירוש הנלווה לאותה מחווה, אך עצם ההתמסרות וההתכווננות לרגע החי והספונטני במפגש התגלתה כבעלת ערך רב בטיפול, גם אם לא מייד. נדמה לי אם כך, שעבודה באופן הזה נדרשת ברגעים שונים במפגש הטיפולי, ועל אף שהיא אינטואיטיבית למרבית המטפלים, לא תמיד קל לנו להמשיגה. מטריד הדבר, בעיניי, שפעמים רבות אנו נוטים להרגיש שלא בנוח עם בחירות מעין אלו, גם כאשר ברור לנו שהן בעלות ערך רב לטיפול. לשמחתי, השיח בין מטפלים הופך להיות פחות חד-ערכי, ויותר חופשי מדוגמות. בתוך כך, יותר מטפלים משתחררים, להרגשתי, מתחושת האשמה, כאשר הם מרשים לעצמם לפעול בדרכים שונות ומגוונות, ולא רק באופנים הקלאסיים.

Ch..ch..ch..ch changes

בפתח דבריו של אודי חן, פסיכולוג קליני, בוגר תוכנית הליבה והתוכנית ההתייחסותית באוניברסיטת תל אביב, הוא מביא את המיתוס של אורפאוס כדי להפגיש אותנו עם כוחו העוצמתי של הקול. אורפאוס, שאהובתו אוורדיקה, נחטפה על-ידי אל השאול האדס, יוצא להצלתה. דרך קולו המרגיע ונגינתו הנפלאה, הוא מצליח לנטרל את כל מפלצות השאול, ואפילו מהמם את האדס, שבסופו של דבר מוכן לשחרר את אוורדיקה, בתנאי שאורפאוס לא יביט בה, שעה שהוא מעלה אותה אל פני האדמה. אורפאוס מוביל את אוורדיקה כל הדרך חזרה מהשאול, אך רגע לפני הגעתם, אינו יכול להתאפק ומביט בה. כתוצאה מכך אוורדיקה נחטפת מיד ע"י רוחות השאול ואובדת לאורפאוס לנצח. פול ניוהאם (1999) מעלה את השאלה מדוע מפנה אורפאוס את פניו לאחור כדי להביט באוורדיקה? השערתו היא שדווקא אורפאוס, שהיה אשף הקול, לא סמך מספיק על שמיעתו. הוא יכול היה לקרוא לאוורדיקה או להקשיב לרחשיה מאחור, אך הוא היה זקוק לאישור החיצוני של המבט.

הוא מספר לנו שהשורש של המילה קהל (audience) מגיע מהפועל Audio. סיפור אורפאוס מזכיר לנו, כי עלינו הקהל להקשיב לגיבורים שלנו, ולא רק לראותם, שכן ההקשבה מחברת אותנו למהותם הפנימית, העמוקה. כקהל, אנו יכולים להיות קשובים לטרגיות שבדמותו של אורפאוס. דווקא הוא שאמור להיות אמון על הקול, אינו מצליח להאמין בו ברגע החשוב בחייו. זה יכול לגרום לנו להרהר בעצמנו- המטפלים, אלו שנושאים בתפקיד המקשיבים והמצילים האולטימטיביים. אלו הרוצים להקשיב לקולם של מטופלנו, ובה בשעה, להקשיב לקולם הם. לשמוע ולהישמע.

הקול אינו נראה. הוא פרטי וסמוי מן העין. בכדי שיבקע באמת, הן פיזית והן מטאפורית, הוא צריך לפגוש קול אחר שיאפשר זאת. "להלך בנתיבי הקול", משמעו פעמים רבות לצעוד באי וודאות, ללא ידיעה. מה ייצא ממך החוצה ואיך זה ישמע לעצמך ולאחרים? כמה זה יחשוף? האם זה יבייש או יעצים?

איזה מקום אנו נותנים לערוץ האודיטורי בעבודתנו, והאם זה אפיק חשוב או ייחודי כל כך שיש לתת עליו את הדעת? מייאלו (Maiello, 1995) מספרת לנו שהמערכת הקולית של העובר מבשילה כבר בגיל ארבעה חודשים. השמיעה היא האופן הראשון בו אנו חווים את העולם. אנו חשופים לקולה החיצוני- פנימי של האם, שדרכו אנו חווים לראשונה היעדרות ונוכחות. לכן ה- Sound-Object הוא תבנית ה- Attachment הראשונית שלנו, שמתוכה נוצקים גם מנגנוני ההגנה הראשונים והפרימיטיביים שלנו. תבנית זו הופכת פרוטוטיפ להתקשרויות הבאות. ניתן לומר שהקול אוצר בתוכו געגוע גדול לאחדות ראשונית, פנטזיות עוצמתיות וגולמיות, וכן, פחד ואימה ראשוניים.

ההקשבה לקול נותנת לנו מפתח קדום לאיזור קדום זה, הקשבה לקול גם מאפשרת לנו לנסח השערות, לגבי האופן בו משהו קולי ויקר יכול להיות מוצפן, תחת מעטפת קולית אחרת לגמרי. ניוהאם (1999) מזכיר לנו זאת כשקובע שהקול "יכול להפוך למסיכה נוקשה". מסיכה בה מה שנשמע, דווקא מכסה ומטשטש איזו מהות פנימית.

אראל-ברודסקי (2015) נוגעת בהיבטים נוספים וחשובים של הקול- מילים ומנגינה. מילים מדוברות אינן קיימות בפני עצמן, הן "שזורות וטובלות" במקצב, מנגינה, אופן הגייה, ועוד. שילוב ייחודי זה של "הקול המדבר", טומן בחובו הן את הסימבולי (מילים), והן את הפרה-סימבולי (מנגינה), ומאפשר לגשר ביניהם. אראל-ברודסקי רואה גם את הקולי-מוזיקלי כסמל דחוס, שיש בו פוטנציאל טרנספורמטיבי, לתנועה מן הלא מודע למודע, בדומה לחלום. היא מפגישה אותנו עם הרעיון של "רוורי מוזיקלי", מצב של מעין חלימה בהקיץ, הכולל שירים, מנגינה ומילים. הרוורי יכול לאפשר למטפל התמרה של חומרים לא מעובדים של המטופל.

לסיכום, ניתן לומר כי הקשבה לקול מאפשרת לנו כלי ייחודי להבנה ולתקשורת, הנוגעת פעמים רבות ברבדים גולמיים וראשוניים. ה"קול המדבר", הוא גם סמל דחוס המאגד בתוכו את הסימבולי והפרה-סימבולי. יכולתנו לקלוט ולהיעזר ברוורי המוזיקלי בעל איכות החלימה, מאפשרת מגע עם חלקים לא מודעים. הבנתנו הופכת עשירה יותר בהכירנו את הקול כמייצג שסעים ופיצולים, וכך את אינסוף האפשרויות הגלומות בו לחיבור. המורכבות גדלה ויכולה להיות מעשירה או מתסכלת יותר כשמתקיים המפגש הבלתי נמנע בין הקול האישי שלי ושלך, בין הקול של המטפל לקול של המטופל.

במקרה שחן הביא הוצג תהליך עבודה שבו נעשה ניסיון לפגוש את קולו של מטופל ילד, תוך הקשבה לקול האישי של המטפל (מנקודת המבט התייחסותית), ולהיעדר החיבור בין השניים בחלקים הראשונים של הטיפול. חן הראה שימוש ברוורי קולי בתוך הטיפול באופן שסייע בהבנת שחזורים מכאיבים בחיי המטפל והמטופל, ותיאר כיצד ניתן היה לצאת מתוך אותו רוורי קולי למרחב חדש ופתוח המאפשר חיבור ותנועה ויציאה מתקיעות.

דרך דוגמא אישית מעניינת ורגעי הנאה מוזיקליים בהם יכולנו להקשיב הקשבה מפתיעה לשירו הנהדר של דיוויד בואי "changes", הראה חן כיצד עבודתנו וגם חיינו האישיים רצופים דיסוציאציות ונתקים שאנו לא מודעים אליהם. רגעים של "חרשות משותפת", שמיעה הדדית לקויה או מעוותת, שתיקה והשתקה, חסימה (impass) קולית ואילמות, שאינם מאפשרים לנו מגע וחיבור עם עצמנו ועם האחר. מנגד, ישנם רגעים בהם "אנו יכולים לשמוע את הקולות" ואת הדינמיקה שביניהם. לעיתים אנו יכולים לתת לצלילים לחזור לרגע לאיכותם הראשונית והחושנית, להקשיב להם כמקצב, כמנגינה, כתווים, ואחר כך לשמוע את המשחק שהן משחקים עם המילים ומשמעותן, להבחין בקשר או באי הקשר ביניהם. התנועה בין הרגעים מהסוג הראשון והאחרון, כשמתרחשת בטיפול, היא טרנספורמטיבית, כפי שהראה חן בתיאור המקרה.

לסיכום יום העיון, נדמה לי שהנושאים שנידונו חשובים ביותר לעבודתנו כמטפלים. רבדים של תקשורת לא מילולית נוכחים בכל טיפול, ובצורה רחבה ומשמעותית יותר בטיפולים המתקרבים יותר למצבים מנטליים ראשוניים. במהלך הדיון קול מהקהל נגע בשאלה המעניינת "מי לומד לדבר את שפתו של מי". האם זהו המטפל שלומד לדבר את שפת המטופל, או שמא המטופל לומד לדבר "פסיכולוגית"? אם חושבים על המשגתו של ארון ביחס ל "קשר אסימיטרי והדדי" (Aron, 1996), נראה שנצטרך לומר שמשימת העל של המטפל, מכורח תפקידו ואחריותו, היא ללמוד את שפת המטופל ולהעניק לו את החוויה של היות-מובן. יחד עם זאת, אישיותו של המטפל והנוכחות של המטופל הספציפי בחדר, משפיעות ללא הרף על האופן בו תבוצע משימה זו. המטופל מצדו, לומד לדבר את שפת המטפל, אולם הוא לא רק מפנים את המילים ואת שפת הטיפול, אלא גם את סגנונו האישי של המטפל, וחלקים מהסובייקטיביות שלו. בטיפול אם כך נלמדת שפה חדשה, שלישית, שהיא יצירה משותפת של שתי שפות, שנוצר ביניהן מגע בתהליך של התמסרות והכרה הדדית, אך גם שומרות על נפרדות. הטרנספורמציה מתרחשת במקום ייחודי ויקר זה.

 

מקורות

אוגדן, ת. (2004). על אי היכולת לחלום. על עובד. תל אביב.

אלוורז, א. (2005)., נוכחות חיה. תולעת ספרים, תל אביב.

אראל-ברודסקי, ה. (2015). כולי אוזן- מחשבות על פסיכואנליזה, רברי ומוזיקה. שיחות, כרך כ"ט, חוברת מס’ 2

מיטשל, ס. (1993)., תקווה ופחד בפסיכואנליזה. תל אביב, תולעת ספרים.

ניוהאם, נ. (1999), שימוש בקול ובזמר. הוצאת אח.

שטרן, ד. (1985), עולמם הבינאישי של תינוקות. מודן הוצאה לאור (2005), מושב בן שמן.

Aron, L. (1996). The Patient’s Experience of the Analyst’s Subjectivity. A meeting of Minds, Chapter 3, Pp, 65-93, Routledge, New-york.

Director , L. (2009). The Enlivening Object. Contemp. Psychoanal, 45: 120-141.

Ghent. E (1995). Interaction in the Psychoanalytic situation. Psychoanalytic Dialogues, 5: 479-491.

Grossmark, R. (2012) The Unobtrusive Relational Analyst. International Journal of Relational Perspectives . Psychoanalytic Dialogues , 22(6), 629-646

Maiello, S. (1995). The sound-object: A hypothesis about prenatal auditory experience and memory. Journal of Child Psychotherapy, 21(1), 23-41.

Quindoz, D. (2003)." Words That Touch”. Journal of Psychoanalysis . 84: 169-1485

Reis, B. (2011). Silence and quiet: A phenomenology of wordlessness. Panel presentation. In Annual Spring Meeting, American Psychological Association, Division (Vol. 39).

Seligman, S. (2003). The Developmental Perspective in Relational Psychoanalysis . Contemp. Psychoanal, 39:477-508.

Stern, D. (1998). Non-interpretive mechanisms in psychoanalytic therapy: The 'something more' than interpretation. The International Journal of Psycho-Analysis, 79(5), 903.

Winnicott. D. W. (1960). The Theory of The Parent Infant Relationship. International Journal of Psychoanalysis. XLI, Pp 585-595

Winnicott D. W. (1992). Primitive Emotional Development. In Through Pediatric to Psychoanalysis . Collected Papers. London: Karnac Books, 1992 : 145-156

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

מילר היללי, ע. (2018). ״מילים לא אומרות מאום״: סקירת ערב עיון על מפגש עם מצבי עצמי ראשוניים. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 18/7/2018, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3637

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.