"מנועים קדימה": מוזיקה על סף התהום
מאת נטע עמית
עבר כבר יותר מעשור מאז יצא האלבום "מנועים קדימה" של להקת אלג'יר, ולמרות זאת, מדי פעם האלבום עוד זוכה להתעניינות, להדים ולהערכה מחודשת. מדובר באלבום רוק יוצא דופן, אלבום קונספט ייחודי ועשיר, שעוסק בנושאים כמו אמונה, חברה, אלימות ואונס, וגם בנפש האדם - ובעיקר בקצוות של אותה הנפש - הסבל, המאניה והדיכאון - ובתנועה התמידית בין הקצוות האלו, על סף התהום, בין החיים לבין המוות.
"אלג'יר" היתה להקה חד פעמית ויוצאת דופן שפעלה כאן למשך תקופה קצרה, והוציאה שני אלבומים: "נאמנות ותשוקה" (1995), שיצא כשחברי הלהקה היו בני 17-18 בלבד וזכה לשבחי מבקרים אך נכשל מסחרית, ו"מנועים קדימה" (2004), שנמכר ב-10,000 עותקים בזמנו, והביא לפריצה של הלהקה. הלהקה התפרקה זמן קצר לאחר צאת האלבום, בשיא הצלחתה, מה שתרם להפיכתה למיתוס בקרב חובבי הרוק הישראלי. חבריה הבולטים – אביב גדג', הסולן, הכותב והמלחין של רוב הטקסטים, וגבריאל בלחסן ז"ל, פנו לקריירות סולו עצמאיות ומצליחות. גבריאל בלחסן, שאובחן כסובל מהפרעה דו-קוטבית, המשיך לעסוק במחלה ובהתמודדות עימה בכתיבתו באופן ישיר, חד והופך קרביים, עד למותו מדום לב בגיל 37, בשנת 2013. אפשר להקדיש ליצירתו עבודת דוקטורט שלמה, אבל במאמר הנוכחי בחרתי להתמקד בעיקר ביצירה המשותפת שלו ושל אביב גדג', כפי שבאה לידי ביטוי באלבום "מנועים קדימה".
החומרים של האלבום נכתבו בין חזרה בתשובה ליציאה בשאלה; ובין התנסויות בסמים קשים, ניסיונות אובדניים ואשפוזים פסיכיאטריים. בחוברת המלווה את האלבום חברי הלהקה אף מוסרים "נשיקות לכל צוות אברבנאל". הרקע הביוגרפי והנפשי הזה מהווה את ההקשר ליצירת החומרים באלבום, אך לרוב לא מדובר במעין "יומן אשפוז" אישי; בשירים שאליהם אתייחס, ובאלבום כולו, יש אמירה רחבה יותר – חברתית ואמנותית. ואנחנו, כאנשי מקצוע וטיפול, יכולים להקשיב וללמוד לא מעט על החוויה הפנימית של האדם המתמודד עם סבל או עם מחלה נפשית. בדיוק האמנותי שלהם, הלירי והמוזיקלי, אביב גדג' וגבריאל בלחסן מצליחים לתווך את החוויות האלו ולהעביר אותן ברגישות ובעוצמה, בזה ייחודם וזו גדולתם.
כבר בתחילת האלבום, בשיר השני, "דם על הים", גדג' הולך אל הקצה, ושר: "כל העולם כולו הוא גשר צר מאוד/ ואי אפשר שלא ליפול, לקרוס אל תוך תהום ולאבד הכל". בכך הוא לוקח את ה"גשר צר מאוד" של רבי נחמן מברסלב, וקורא תיגר על ההקשר המקורי שלו. את היעדר הפחד או העכבות ("והעיקר לא לפחד כלל") הוא הופך לעמדה של ייאוש, ולא של תקווה או של כוחות. הגשר הצר חונק וסוגר עליו, "ואי אפשר שלא“- אין ברירה, ואין אפשרות אחרת. הגשר הצר מאוד הזה הוא בעצם "ראיית מנהרה", מושג שטבע אדווין שניידמן (1985), שחקר אנשים ששרדו ניסיונות אובדניים, ומצא שהדבר שאפיין את התפיסה שלהם לפני ביצוע הניסיון האובדני הוא צמצום של הראייה והחשיבה ויכולת לראות דבר אחד בלבד- את הכאב והסבל, ואת המוות כדרך היחידה להפסיק אותו. זאת הראייה הדיכוטומית, של "הכל או כלום". הדובר בשיר אינו יכול לראות כל אפשרות אחרת מלבד הנפילה לתהום – הנפשית והפיזית – וההתרסקות הבלתי נמנעת, לכאורה, אל המוות הסופי.
ואכן, מיד בהמשך גדג' שר: "לא חשבתי שאמות צעיר כל כך/ שאהיה לבד כל כך, הם הרגו אותך לאט לאט". לא ברור מי אלו אותם "הם", אבל ניכר שמשהו הורג וממית אותו, והוא מתאבל על עצמו. הדובר לא בהכרח רוצה למות; הוא "רק" רוצה לסיים את הסבל ולהפסיק את הכאב, והמחשבה על סיום החיים מלווה בעצב עמוק. השיר מסתיים במילים "אולי בסיבוב הבא אני עוד אקח הכל/ הגיע זמן להיפרד יומני היקר, אלו מילים אחרונות/ אלו מילים אחרונות".
יש כאן בחירה אמנותית מעניינת, להתחיל את האלבום דווקא עם הסוף. אחרי "אלו מילים אחרונות" לא אמור היה לבוא דבר. אבל אולי החיים חזקים יותר, ואולי הדובר לא באמת רוצה לסיים את חייו, כאמור. אחרי הפתיחה העוצמתית עם "דם על הים", האלבום ממשיך בשיר "דבר אלי", שמעבר לתיאורים של האשפוז הפסיכיאטרי ("כשבלע כדורים/ זריקות הרגעה ועכשיו הוא ישן"), עוסק בעיקר בחברות האמיצה בין שני חברי הילדות, גדג' ובלחסן: "דבר אלי עכשיו לפני שיהיה מאוחר/ כי אין מי שיגיד ואין מי שידע". יש כאן תחושת דחיפות, דאגה עמוקה ושותפות גורל, שאולי מקלים במעט על תחושת הבדידות שמלווה את ההתמודדות עם מחלת נפש, ועם סבל נפשי בכלל.
אמשיך עם בלחסן, ועם חזרה קצרה ל"דם על הים": באלבומים של אלג'יר, ולאחר מכן גם של אביב גדג', תמיד יש שורה או שתיים שחוזרות ביותר משיר אחד באלבום. ב"מנועים קדימה", גם ב"דם על הים" וגם ב"בתוך הצינורות", הרצועה ה-11 באלבום, מופיעות השורות: "אולי אני איבדתי כל תחושה/ חושב שאני עף ואני בעצם על הרצפה/ אז שותה את הגשם המלוח מסומם מהים/ או שיכור מהרוח". גדג', כפי שמצוטט בערך של "מנועים קדימה" בוויקיפדיה, אמר בזמנו ששני השירים האלו הם "ה-DNA" של אלג'יר. הם תעודת הזהות שלנו". ואכן, "דם על הים" הוא הכי אביב גדג' שיש ו"בתוך הצינורות" הוא הכי גבריאל בלחסן. והחיבור הסימביוטי בין השניים האלו יוצר את להקת אלג'יר, הגדולה מסכום חלקיה, ואת "מנועים קדימה" בפרט. חיבור שאמנם מזין את התשוקה למוזיקה ואת היצירתיות אחד של השני, אבל גם מזין את הקצה השני, המסוכן והאפל יותר של אותה שותפות גורל – עם ההתנסויות בסמים, האשפוזים, והסבל הנפשי, הפרטי והמשותף.
בשיר "בתוך הצינורות", שלעניות דעתי צריך להילמד כחלק מתוכנית הלימודים בפסיכולוגיה, בלחסן מתאר בגוף ראשון את חוויית האשפוז הפסיכיאטרי: "מליון כדורים הם נותנים לי הרופאים שלא אצעק שלא אצחק שלא אתעורר יותר". בשטף אסוציאטיבי של תודעה – מוטיב שמאפיין מאוד גם את השירים באלבומי הסולו שלו – הוא לוקח את המאזינים איתו "לתוך הצינורות": אל המאניה ("חושב שאני עף") וההתרסקות ממנה אל הדיכאון ("ואני בעצם על הרצפה"); "זה לא אושר זה סתם דיכאון". המאניה היא משיח שקר, כי הרי לא מדובר בשמחה או באושר, אלא בהתפוצצות של אנרגיה, באובדן העכבות ובוחן המציאות, שמביא אל קצה התהום ואל ההתרסקות הבלתי נמנעת ממנו - אל הדיכאון. תחת השפעת התרופות המטשטשות, המאלחשות, שמביאות להשטחת הרגש והתחושות (במובן של numbness), הוא מסתכל באופן מפוכח על המחלה ממנה הוא סובל, על בית החולים, הרופאים והפסיכולוגים שמטפלים בו. "אין כבר מחשבות, אין כבר קולות"; התרופות שמאזנות אותו, שמצילות אותו מהמאניה הפסיכוטית של עצמו, גורמות לו לא להרגיש דבר - לטוב ולרע. אז הוא בורח אל החלומות שלו: "אני לא אוהב שמפריעים לי להתרכז בחלומות שלי", "והלילה אתה הולך לחלום את כל החלומות הכי יפים שיש/ החלומות שלנו זה הסיפור האמיתי". במציאות הוא "מזיע מתחת לשמיכת כותנה שחורה, מסתכל על התקרה העקומה" במחלקה – והוא ער ומודע לכל אלו עד כאב; אבל בחלומות הוא יכול להיות מה שהוא רוצה – הוא יכול לעוף, לברוח, להיות בריא, מתפקד, מאושר, אוהב ונאהב. הדיסוננס בין המילים הקשות לבין הקול השקט, הטון המתון, השפוי כל כך, והגיטרות שמלוות את השיר עד לסולו שמתפוצץ בעוצמה בסופו, כמעין תרגום מוזיקלי לכאב הנפשי שלא ניתן לתאר במילים, הופכים את השיר הזה לאחד השירים המטלטלים והעצובים ביותר שאני מכירה. ומאז מותו של גבריאל בלחסן, הוא נהיה עצוב אפילו יותר.
"ירח במזל עקרב", השיר הלפני אחרון באלבום, הוא מעין תפילת רוק מפותלת ולא פשוטה להאזנה שנמשכת מעל ל-8 דקות. גם כאן יש תנועה בין קצוות, אך לא רק קצוות הנפש, אלא גם בין הדת לחילוניות, בין הטמא לטהור, בין הגאולה לאבדון, בין הגוף לבין הנפש. "תנו לסכין להסתובב", כך נפתח השיר על-ידי חזן בית הכנסת של תלמי אליהו (רפאל הלוי), ולוקח אותנו לסחרור של דם, יזע ודמעות, של סבל והרס עצמי, שמגיע לשיאו בחלק השני של השיר, שאותו שר/ מדקלם אביב גדג' בגוף ראשון, בקולו ובמילותיו:
"הייתי רוצה להגיד תפילה
להתכוון בכוונה שלמה
אבל אני רוצה את הסוף ולא את ההתחלה
אני רוצה לראות את המוות בא
אני רוצה לראות אותו בא אלי
אני מבקש את מות יקירי
אני מבקש את מות ידידי
אני מבקש את מות אהובי
אמא יקרה ליבי מדמם לראות אותך חולה
אני מבקש את המוות בך
וגם אני מבקש את השבר המוחלט ולא את החלקי
אני מבקש את השבר הסופי"
הדובר בשיר צועד על פי התהום ואל מעבר לה, ומבקש "את השבר המוחלט ולא החלקי". זה הרי "הכל או כלום" – ומאחר שלעולם כבר לא יהיה "הכל" שלם יותר, והסכין מסתובבת וחותכת בבשר החי, הוא בוחר בכלום - במוות, בחידלון המוחלט. בניגוד לישירות הנוקבת וחסרת הפילטרים ביצירתו של בלחסן, גדג' בדרך כלל עוטף את החוויה האוטוביוגרפית, ואת הסבל הנובע ממנה, במסרים חברתיים, מוזיקליים ואמנותיים. אבל דווקא בקטע הזה, בפעם היחידה באלבום, ובין הבודדות ביצירה שלו בכלל, יש התייחסות ישירה לביוגרפיה הפרטית: אמו של גדג' חלתה בסרטן ונפטרה כשהיה בן 12, והוא היה זה שטיפל בה והיה עד לגסיסתה ולמותה. הוא רואה אותה סובלת ומבקש את מותה, שיבוא ויפסיק את הסבל שלה; אבל הבקשה הזאת, מלאת החמלה, להמתת חסד, קורעת את הלב וממלאת אותו באשמה. אף אחד הרי לא באמת רוצה שאמו תמות; ודאי לא ילד בן 12, שמטפל בה, קשור אליה ואוהב אותה. אז הוא מפנה את הכעס על העולם ואת האשמה שהוא חש כלפי עצמו, אל ההרס העצמי, וכשהוא מבקש את מות אהוביו הוא בעצם מבקש את מותו שלו. האובדן הזה ממשיך להדהד גם ביצירתו המאוחרת יותר של גדג', גם אם באופן פחות ישיר.
ההרס והפגיעה העצמית בשיר נועדו "להמיר" את הסבל הנפשי, את פצעי הנפש הבלתי נראים, לכאב פיזי, לפצעים ”אמיתיים" שאפשר לראות, כשהכאב והסבל הנפשי הם בלתי ניתנים להכלה. כך גם היעדר מנגנוני הפחד והעכבות ההתנהגותיים, השימוש בסמים וההליכה התמידית על הקצה ומעבר לו. ואולי דווקא הכתיבה על כל הנושאים האלו – התרגום של המחשבות והרגשות הכי קיצוניים למילים ולמוזיקה, ליצירת אמנות, היא מנגנון התמודדות אדפטיבי לעומת הפגיעה העצמית, ומהווה מעין סובלימציה. כי כשהאמן כותב על קצוות הנפש האלו – הוא נותן להם שם, מילים ותוקף. הוא כבר לא "חייב" להביא את עצמו בפועל אל הקצה, כי היצירה נותנת מענה לדחפים, לפחדים, לעוצמות ולקצוות שבתוכו.
אלבר קאמי אמר שיש רק בעיה פילוסופית רצינית אחת: ההתאבדות. אבל עבור מי שמתמודדים עם דיכאון קשה ועם מחשבות וכוונות אובדניות, זאת אינה שאלה פילוסופית או תאורטית כלל, אלא החיים עצמם. אובדנות היא עדיין טאבו, נושא מושתק, שיש סביבו קשר של בושה ואשמה, ולא מעט מיתוסים שצריך לנפץ כדי להעלות את המודעות, להגיש עזרה, למנוע, ולהציל. חברי להקת אלג'יר, אביב גדג' וגבריאל בלחסן, בוחנים את השאלה הזאת, בין היתר, בכלים שיש בידיהם – המילים והמוזיקה. כשמאזינים לשירים האלו, במיוחד בקרב מאזינים צעירים ובני נוער, יש להיזהר מרומנטיזציה ואידיאליזציה של הנושא, באופן שנותן לרעיון לסיים את החיים לגיטימציה כלשהי. אמנם "דם על הים" עוסק בתהומות ובמוות, אך אין שום דבר רומנטי - או אמנותי - בתהום הזו, וכל מי שהצליח לקום ממנה יוכל בוודאי להעיד על כך.
האלבום "מנועים קדימה" נע כאמור בין קצוות הנפש, בין להרגיש הכל, עם המנועים קדימה בכל העוצמה, לבין לחדול, ולא להרגיש דבר. הוא נע בין ה"שפוי" ל"משוגע", ובמידה מסוימת מערער על הדיכוטומיה שבין שני הקצוות האלו. ה"שיגעון" באלבום הזה הוא כל כך מפוכח ושפוי, ומתואר באופן קוהרנטי וחד, כך שגם מי שמעולם לא אושפזו במחלקה פסיכיאטרית או התמודדו עם מחלת נפש, יוכלו למצוא את עצמם/ן בחלקים מתוכו, להבין ולהזדהות. כי הקצוות האלו קיימים בכולנו, גם אם בעוצמות פחות טוטאליות והרסניות מאשר אצל מתמודדי הנפש. גדג', עם נסיבות החיים הלא פשוטות, שככל הנראה דחקו אותו אל הקצה באותה תקופה, ובלחסן, בהתמודדותו האמיצה עם מחלת המאניה-דיפרסיה, כותבים מתוך הביוגרפיה והחוויה האישית שלהם, אך לא נשארים אך ורק בתוכה. הם יוצאים החוצה, ודרך הפילטרים של הנפש, מעבדים את הרגשות והחוויות לכדי יצירה שלמה. האלבום "מנועים קדימה" הולך עד הקצה, על פי התהום ואל מעבר לה. כי כמו בחלומות שבלחסן רוצה לברוח אליהם ב"בתוך הצינורות“, כך גם בכתיבה ובמוזיקה - הכל אפשרי. והיצירה עשויה להוות מקום בטוח ואף מפלט מכל אלו, ולעתים יש לה אפילו כוח מרפא.
את "מנועים קדימה" הכרתי הרבה שנים לפני שלמדתי פסיכולוגיה. והרבה לפני שהיו לי את הכלים המקצועיים להבין ולנתח אותו באופן הזה, הוא קודם כל נכנס לי ללב וחדר לי אל מתחת לעור, כי זה מה שמוזיקה טובה באמת עושה לך. האלבום אינו פשוט להאזנה. הוא ישיר, נוקב ולא עושה הנחות, לא ליוצרים ולא למאזינים. אבל יש בו הרבה יותר מאשר רק דיכאון, ייאוש ומוות. יש גם את הקצה השני, של "זרמים תת קרקעיים של יופי" ("מתנה"), ומשאלת הלב שמייחלים אליה ובאותה נשימה גם מפחדים להתחייב כלפיה, של "יום אחד אני אהיה מאושר" ("יום אחד"). ג'ונתן ספרן פויר כתב בספרו "קרוב להפליא ורועש להחריד": "You cannot protect yourself from sadness without protecting yourself from happiness". באלבום יש את כל קשת הרגשות האלו, מקצה לקצה, מתהומות הייאוש, ועד לכוח לקום מתוכם ולהמשיך לחיות, מתוך אמונה ותקווה לעתיד טוב יותר.
מקורות
Shneidman, E.S. (1985). The Definition of Suicide. New York: Wiley
Safran Foer, J. (2005). Extremely Loud & Incredible Close. United States: Houghton Mifflin Harcourt. pp. 180.
מנועים קדימה. (נערך לאחרונה ב-23 בנובמבר, 2017). בתוך ויקיפדיה. אוחזר 1 בדצמבר, 2017, מתוך מנועים_קדימה/ http://he.wikipedia.org/wiki
"בתוך הצינורות". מילים ולחן: גבריאל בלחסן ואביב גדג'. מתוך "מנועים קדימה" (בארבי רקורדס, 2004).
"דבר אלי". מילים: אביב גדג'. לחן: אביב גדג' וגבריאל בלחסן. מתוך "מנועים קדימה" (בארבי רקורדס, 2004).
"דם על הים". מילים ולחן: אביב גדג'. מתוך "מנועים קדימה" (בארבי רקורדס, 2004).
"ירח במזל עקרב". מילים: אביב גדג'. לחן: אביב גדג' על פי תפילת "סדר עבודה". מתוך "מנועים קדימה" (בארבי רקורדס, 2004).
