ענן סוכר: על גניבה ילדית בספרו של שמי זרחין בראי תיאוריית החסך הויניקוטיאנית
הרהורים על עיצוב דמות הגיבור בספרו של שמי זרחין "אח שלי איוב - סיפורו של גנב (ספר חיצוני)" (2017)
מאת חלי טל שלם
מי מאיתנו לא חווה אובדן או גניבה של חפץ יקר? תחושות חוסר אונים מתעוררות. כעס, תסכול, חיפוש אובססיבי. צער ולחץ, תוך חישוב של המוטל לעשות כעת כדי לשחזר את אותו אובדן, ועד אולי לתחושת שחרור והקלה. מי מאיתנו לא נשאב לתחושת ההנאה שבקריאת ספר ההופך לעולם דמיוני-ממשי, ואנו מהלכים בו. עד כדי כך שכשמציאות היום יום חודרת אל אותו עולם (האוטובוס הגיע, הצלצול נשמע, מישהו אמר לנו דבר מה), התחושה מעצבבת כמו יקיצה פתאומית מכאיבה מחלום.
בספר "אח שלי איוב" שכתב שמי זרחין, מוענקת לקוראים האפשרות לחוש את גניבת הדעת המלהטטת בנו, תוך כדי הסיפור המקביל לגניבת חפצי ערך על-ידי איוב: משב מתוק כמו אכילת ענן סוכר, כך מתוארת התרחשות הגניבה אשר מפילה על הנגנבים, ובעיקר על הנגנבות, נמנום נעים.
"וכשהקיצו ממנו מצאו שהאוטובוס כבר עבר את התחנה היעודה. מיד קמו, צלצלו בפעמון, ירדו בתחנה הקרובה, חצו את הכביש כשבעיניהן עוד שאריות של מתיקות מנומנמת, עלו על האוטובוס לכיוון הנגדי, ולפתע פרצו בצחוק רם, כאילו ראו את עצמן בסרט משוגע בקולנוע, ובכלל שכחו מעגיליהן, לפחות יומיים עברו עד ששמו לב שאינם. כנראה שהלכו לאיבוד היו אומרות." (עמ' 43).
תיאור להטוט הגניבה של איוב כמעשה כשף, מזכיר במעט את תיאור מוכר הבדים המפתה ב"סמטת השקדיות בעומריג'אן" (רביניאן, 1995), ואת החוויה במחיצת הסב הגנב המדופלם מ"יש ילדים זיגזג" (גרוסמן, 1994). אך כאן, במקום לצרוך את חפצי האנשים מהם הוא גונב, איוב מפזר את כמיהתם בעולם כמתנה. בוזק געגוע בעולם כמו היה אבקת סוכר.
איוב לא ראה את אמו מעולם. "אולי ברחה, אולי מתה, נתנה לו את שמו וחתמה בו סוד גדול". כנראה שמתה בלידתו, כמו רחל התנכית שמתה בלידתה את בנימין, או בסמוך לה. איוב לא השתקף בעיניה. "נער יתום, שעוד בטרם היה בן שבע החל לגנוב, קודם דברים קטנים ואחר כך חפצים יקרי ערך שנאספו לאוצר עצום". היעדרה של האם נוקב באיוב פצע מפואר המחזיק למעלה מארבע מאות עמודים ועוקב אחר "גנב ומאוהב, הזורע את געגועיו בנשמותיהם של אלה שאת חפציהם הוא מעלים בנגיעה של חסד. בחיפושו אחר דבר אחד שיהיה באמת שלו – הדבר שאותו לא יוכל לגנוב. כי לפעמים הגעגוע כל כך גדול עד שאין ברירה אלא לפזר אותו בחלל העולם" (עודד וולקשטיין, מתוך גב הספר).
שלוש אמהות וגעגוע
לכל גיבורי הספר "אח שלי איוב" אין אמא. וגם אם היא קיימת, הרי שאין היא בסביבה. נעדרת, לא נשארת. הגיבורים נעים בין זהויות. מחפשים אחר אותו מבט אימהי רואה ונוכח.
אלישע, בן כיתתו של איוב גר בעיירה בבניין מפואר: "כל הבתים הסמוכים דלים, צרי מידות, כסותם מתפוררת ומבעד לפתחיהם נידפים ריחות ישנים וחמוצים, ורק הבית החדש מזדקר מתוכם חסון ויהיר, קומתו המתהווה מגמדת את שכניו" (עמ' 62). כשאיוב עוקב אחרי אלישע, מתגלה כי ביתו ריק, כמו האגרטלים הרבים שנמצאים בו נטולי פרחים. אמו של אלישע - כך מסופר - נעדרת שבועות שלמים. בפעם היחידה בה אביו השופט המכובד מתאר את בנו, הוא משתמש במילים "אפס היה ואפס נשאר".
כשאמה של צפנת, שכנתו של איוב, מספרת על סיפור לידתה שקטע את קריירת רקדנית הבטן שיכלה להיות, היא מדגישה את הניכור כלפי בתה:
"קרעה אותי לגמרי עוד לפני שהואילה בטובה לצאת" היא אומרת וסופקת כפיה, "כבר חשבתי שתצא לי מהפה, תחנוק אותי ותגמור עלי סופית", ואז נועצת בצפנת מבט רושף ומסננת "יותר טוב שהיית נשארת שמה, הייתי מעכלת אותך ולא היית באה בכלל" (עמ' 65).
שנות ילדותה של צפנת "..נעו בין הפנימיות כולן, מצפון עד דרום. לו רצתה יכלה לכתוב ספר שבו יקוטלגו פנימיות הארץ, למן היקרות והמעודנות ועד לנידחות והמטונפות [...] לו רצתה הייתה מקטלגת לפי האלפבית, או לפי טיב הארוחות המוגשות שם, או עוצמת הצחנה השוררת בתאי השירותים ובמקלחות. אולי אף הייתה מוסיפה ציון לכל פנימייה או מעניקה כוכבים כמו שנותנים בעיתון..."
האם צפנת תגדל להיות כמו אמא שלה? או אולי כמו גיבורת הספר "שארה כסותה עונתה" שננטשה על ידי אמה בילדותה (ברנשטיין, 1991), תיחפז צפנת להתעבר ותימלט בדיוק אחרי שתלד?
ילדה אחרת בת עשר המופיעה לרגע בספר, מסננת לכיוונו של איוב הגנב את כל התורה על רגל אחת: "אתה יכול לגנוב מה שאתה רוצה וכמה שאתה רוצה, מגיע לה [לאמא] שיגנבו לה הכל, הולכת לים ומשאירה אותי פה חולה" (עמ' 93).
חסך וכמיהה, ייאוש ותקווה
ויניקוט (1946) בבואו לתאר שני סוגים מרכזיים של התנהגות אנטי חברתית, מאפיין את הבסיסי והראשוני שביניהם – הגניבה - כחסך אימהי: "ילד שגונב סוכר מחפש את האם הטובה, האם שלו, שיש לו הזכות לקחת את המתיקות שיש שם, למעשה המתיקות הזו היא שלו, שכן הוא המציא אותה ואת מתיקותה מתוך יכולתו לאהוב, מתוך יצירתיותו הראשונית" (עמ' 100).
הנטייה האנטי-חברתית – מושג מרכזי שטבע וויניקוט, היא דרכו של הילד לחפש סביבה שתהיה טובה דיה עבורו, תחת זו שאבדה. היא יכולה לבוא לידי ביטוי בתוך המשפחה ומחוצה לה בשקרים, גניבה ותוקפנות הרסנית, הנתקלים בדרך כלל בתגובה של אכזבה, זעזוע והוקעה מוסרית. Acting out כמימוש בפעולה של דחפים יצריים, ולעיתים גם כביטוי של ייאוש. המשאלה להתחלה חדשה כשהסביבה הראשונית לא עונה לצרכים היא מוטיבציה בסיסית בחיי בני האדם. מה שמייחד את אותה הנטייה האנטי חברתית הוא אובדן של משהו שהיה ונלקח. האקט האנטי חברתי, טוען ויניקוט, יש בו בריאות, כמיהה לתיקון וסימן לתקווה דווקא. התקווה למצוא ולהחזיר את "מתיקות האם" שאבדה.
הדמות שאמורה לטפל באיוב - אביו יצחק, מסתגר בעבודתו ובאבלו על אשתו, כך שאין הוא מודע כלל למה שעובר על בנו. ה"מטפלים" האחרים באיוב הנער מרוצים מאוד ממעשיו: המפעיל שלו יחזקאל מרעים בצחוקו על כל גניבה וירטואוזית, והשכנה מרים מחביאה בחדר הכביסה את גניבותיו ופותחת בעבורו חשבון בנק. בניגוד לתיאוריה הויניקוטיאנית, איוב כלל לא מגלה עניין בגניבותיו. הוא אינו משתמש בחפצים ומעביר אותם הלאה, והם אינם משמשים כ-Acting out עבורו. להיפך. הוא אינו מעונין להיתפס ואכן לא נתפס מלבד אותה פעם אחת ויחידה, וגם היא – לא על ידי מבוגר אחראי אלא על ידי ילדה. שלא כמו רובין הוד, הוא אינו מחלק את הכסף לעניים - אלא מעצם גניבת החפצים, משיב לבעליהם את תחושת הכמיהה. כמו אומר: היא קיימת, תרגישו גם - חסר.
בספר "לא שם זין" שכתב דן בן-אמוץ, מתפלספת אחת הדמויות על אי-מושלמותם של אנשים. בראשית ברא אלוהים את כולנו מושלמים, היא מתארת, אבל הקבלן שהיה אחראי גנב חומרים. וכך יצאנו חסרים. כפרפרזה אולי על דבריו של אריסטופנס ב"המשתה", אודות שני החלקים שנפרדו, הכמהים לחזור ולהתחבר לאותו אדם שהיו מבראשית.
בהרצאתו "אספקטים פסיכולוגיים של עבריינות נוער" (1946) הצביע וויניקוט על קשר בין התנהגות אנטי-חברתית לחסך, בעיקר כזה שנובע מפרידה מהאם בינקות. מדובר לא רק בהתנהגויות עברייניות, אלא במגוון התנהגויות לא מסתגלות, כמו הרטבה. כשהבית אינו מספק סביבה מאפשרת, אליבא דוויניקוט, "הילד נעשה חרד, ואם יש לו תקווה הוא ממשיך לחפש אחר מסגרת במקום אחר מאשר הבית. ילד שביתו לא מספק לו ביטחון, מחפש מחוץ לביתו את ארבע הקירות. הוא מחפש יציבות חיצונית שבלעדיה הוא ישתגע: הוא יפנה למשפחתו המורחבת או לבית ספר או לחברה כדי לקבל את היציבות הדרושה לו, כדי שיוכל לעבור דרך השלבים המוקדמים והמהותיים של התפתחותו הרגשית" (ויניקוט, 1946, עמוד 99). החיפוש נעשה באמצעות התנהגות אנטי חברתית שהיא דרכו של הילד לאלץ את הסביבה להתייחס ולהבין את החיפוש שלו, דרך הפיכתו למטרד. "אנחנו קוראים לזה גניבה, אבל מבחינתו, הילד מחזיר לעצמו מה ששייך לו" מבאר את וויניקוט שראל (2013) במאמרו.
לשים את העולם על הפצע
איוב מרטיב במיטתו, אך אינו גונב ב-Acting out וויניקוטיאני. הוא אינו הופך למטרד. הוא הופך לענן. הוא לא משתגע. הוא נעלם. נוכח אך נמנע ממבטי כולם. הוא גונב אך לא משתמש בחפצים שגנב. הוא גונב כי הוא מוכרח, כי הוא נזכר, כי הוא כמה. לאשה שאינו זוכר את תווי פניה. אולי כלל אינו יודע. הוא נוהג לגנוב באופן כזה החולק את פצעו בקרב כולם - רקמה אנושית אחת חיה, בניסיון למצוא פתרון לחידתו: "בין סערות גוף לחיבוטי אמונה, בין מלחמה לחמלה, מסתבך איוב בחייהם של בני אדם הנקרים בדרכו, וכל אחד מהם אוחז חלק מתעלומת חייו" (גב הספר). אולי לכך התכוונה דודתה של הנסיכה בסיפור "הנסיכה והאמא שלה" שכתבה נורית זרחי כשהטיפה כי "אפשר לשים את הפצע על העולם אבל אפשר גם לשים את העולם על הפצע".
וויניקוט מתאר את רגע האובדן של ההורה שאינו טוב דיו בעבורו כתחושה של חרדה איומה. לאחר תחושת חרדה זו שב הילד בהדרגה למצב ניטרלי ומסתגל לדרישות הסביבה, משום שאין לו כוח לעשות משהו אחר. בניגוד לילד שבראשית חייו התנהלו הדברים בצורה טובה למדי עד שחדלו בשל מאורע משברי, עבור ילד שלא זכה להורות טובה דיה מלכתחילה, התהליך שונה. אם זה האחרון אינו בוחר בהתנהגות אנטי חברתית, קרוב לוודאי שהסתגל הסתגלות כוזבת, המייצגת באופן עמוק ייאוש מלקבל ולחוות את מה שהוא זקוק לו, אליבא דוויניקוט. אולי הכוונה לאלישע, בן כיתתו של איוב - המתנהג כעלה נידף אל גילויי האלימות כלפיו, מגלח שיער ראשו בהפגנתיות ומנסה למשוך תשומת לב - המתאים לתיאור. איוב לעומתו מאתגר את וויניקוט: מחד, דמותו מתאפיינת באקט אנטי חברתי של גניבה, כניסיון היאחזות בתקווה. מאידך, איוב אינו מנכיח את הגניבה, ולכן לא מעורר תקווה. הוא לא נתפס, אלא להיפך - גם הוא עצמו "נגנב", לא נוכח. הוא מעורפל, נמוג עד נעלם, בדומה לזיכרונותיו הראשונים המתוארים אף הם כמשתמרים בערפל ועננים. הוא לא לוקח מאנשים אלא מעניק להם. הוא אינו מכאיב להם, אלא מפזר בעדינות כאב מתוק בעולם. את חווית הכמיהה שאינה ממומשת.
כאבי בטן
תחושת ההיעדר באה לידי ביטוי באופן דומיננטי לאורך מסעו של איוב בהתמקדות בבטן, הנעה בין תחושות רעב ראשוניות מוכחשות לכאבי בטן מכאיבים. כמיהה וצורך להזנה עד כדי הדחקה שזורים לאורך הספר כולו. איוב מהלך כלוליין על חבל דק בין בחילה להקאה:
"אני לא רעב" אמר, מפר את השתיקה.
"אתה חייב לאכול" אמר דוד, "גם בבקר לא אכלת כלום, רק שתית תה."
"אני לא אוכל כל יום," חייך איוב כמתנצל.
"למה?" התפלא דוד.
"ככה אני רגיל", ענה ומשך בכתפיו. (עמ' 190)- פרסומת -
מיד לאחר אותו תיאור לידתה הבולעני של צפנת, כשברקע עולה השאלה מי תבלע את מי - האם האם או הבת, מתוארת תחושת הבטן של איוב – "כאב ועוד כאב עולים מבטנו, והנה גם הרעב שב להציק" (עמ' 65). האישה שמאכילה את איוב פעם בשבוע מרק עצמות, ואולי במעשה זה מטליאה את הצל שהוא לעצמות, כמו וונדי האימהית לפיטר פן הנגוז, נעלמת אף היא. מעטים שמים לב אליו. מתוכם מעטים שמים לב שאינו אוכל:
"אתה כל כך רזה" הייתה נאנחת "כבר אין לך צל" ומניחה מול איוב מרק עצמות לוהט, חותכת לו ממאפה בשר כבש בזוק באבקת סוכר, וגודשת את צלחתו באורז ובתבשיל שעועית וירקות וכנפי עוף. פעם בשבוע, כבר שנים, היה איוב שבע". (עמ' 18)
השנים חולפות בעיירתו של איוב, המזכירה את העיירה שכוחת האל מ"מסע הערב של יתיר" (1959), ואיוב מגויס לצבא ההגנה. ברגע של חסד בצבא מתרחשת הסיטואציה הבאה:
"אביגיל הפסיקה ללעוס. היא הביטה באיוב ומצחה ועיניה התכווצו כאילו נזכרה בדבר מה. היא קמה, התקרבה והתיישבה לצידו, רגלה צמודה לרגלו [...] ואת החבילה הנוטפת הזאת הביאה אל מול פיו של איוב. ריח העגבניה והשמן, ובעיקר אצבעותיה של אביגיל המונחות לפתחו וממתינות, גירו אותו פתאום ופיו נמלא רוק. אביגיל קירבה עוד קצת את אצבעותיה ומטענן, וכשהסרדין כבר דגדג את שפתיו פתח את הפה. אביגיל דחפה בעדינות את האוכל ואיוב קלט אותו על כל טעמיו, וגם את טעם אצבעותיה. בבת אחת החלה בטנו להמהם וראשו הסתחרר" (עמ' 190).
אביגיל, בה נתקל איוב בצבא, עוברת אף היא מסכת סבוכה עם הוריה, בעקבותיה היא משנה-מקצרת את שמה לאבי-אביו, מעין שיכול אותיות המשקף את שמו של איוב במהופך. בתיאור האכלתה של אביגיל את איוב, בזמן שמצחה ועיניה התכווצו, היא "כאילו נזכרה" בקשר ילד-הורה. אביגיל מאכילה את איוב כמו בהתחלה, כשמאכילים תינוק, כמעט מניקה. מגלגלת עבורו בידה את המרכיבים ומגישה אל פיו. אולי יש תקווה מהסוג הכמה כי אביגיל תהיה לאיוב לאם. רביעית ואחרת מכל השלוש המוזכרות בספר. אבל קודם לכן מוטל עליו לעבור תהליך חניכה נפרדותי וויניקוטיאני, שמפאת ה"ספוילר" אמנע מלפרט.
מקורות
אפלטון. (2001). המשתה. תל אביב: חרגול.
בן אמוץ, ד. (1973). לא שם זין. זמורה ביתן.
ברנשטיין, א. (1991). שארה כסותה עונתה. תל אביב: עם עובד.
גרוסמן, ד. (1994). יש ילדים זיגזג. בני ברק: הקיבוץ המאוחד.
ויניקוט, ד. ו. (2009 [1956]). "הנטייה האנטי חברתית", בתוך: עצמי אמיתי ועצמי כוזב, עמ' 156-167.
זרחין, ש. (2017). אח שלי איוב - סיפורו של גנב (ספר חיצוני). ירושלים: כתר.
יהושע, א. ב (2009 [1959]). מסע הערב של יתיר. בני ברק: הקיבוץ המאוחד.
רביניאן, ד. (1995). סמטת השקדיות בעומריג'אן. תל אביב: עם עובד.
שראל, ד. (2013) על היאוש ועל התקווה שמתעוררים אצל ילדים ומתבגרים עם נטייה אנטי חברתית ואצל אלו שמטפלים בהם. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 16/11/2017, מאתר פסיכולוגיה עברית.
Winnicott, D.W. (1984 [1946]). "Some Psychological Aspects of Juvenile Delinquency", in: Deprivation and Delinquency, Routledge.
