המלקוש של סלוודור מנוחין: טיפול משפחתי על רגל אחת
מאת יואל אליצור
ב-30 באוקטובר, 2017, זמן קצר לאחר יום הולדתו ה-96, נפטר סלוודור מנוחין בבוקה רטון בפלורידה מוקף בבני משפחתו. זמן קצר לאחר מכן הופיעו הספדים בניו יורק טיימס ובוושינגטון פוסט המתייחסים לתרומתו רבת ההשפעה לטיפול המשפחתי ולטיפול בכלל. במבט כולל, סאל לימד אותנו להסתכל על יחסי הגומלין בין הזהות האישית לבין מארג היחסים במשפחה והמעגלים הרחבים יותר של מציאות חברתית-כלכלית. פרדיגמה מערכתית שלפני שישים שנה קראה תיגר על הפסיכותרפיה המסורתית שהתמקדה במציאות פנימית במנותק מהמציאות החיצונית. במאה ה-21 נדמה שהמבט המאחד, המוצג בסדרה של קטעים מראיונות והרצאות עם סאל, מובן מאליו. האמנם?
הרשימה הנוכחית נכתבה בעקבות הביקור האחרון של סאל בארץ לפני כשנה, במהלכו הוא נתן ככל הנראה את הסדנה האחרונה שלו לקבוצה קטנה של מטפלים משפחתיים שהתכנסו בביתי. הייתה לי הזכות להתקרב לסאל ולפט אשתו שנפטרה שנתיים לפניו. כתבנו יחד ספר, וככל שהתקרבנו, כך הוא הפך להיות מנטור שליווה אותי בתפניות של חיי. גם אני ליוויתי אותו. כתבתי את הרשימה מתוך קשר זה ואני משתף אותה עתה לזכרו, כולל הטקסט שהוא נתן לנו וקטע הווידיאו שבו הוא מציג כיצד משנתו הטיפולית מקבלת ביטוי במפגש הראשון עם המשפחה.
סאל ופט מנוחין, בוקה רטון, פלורידה. צולם על-ידי יואל אליצור, 6 ביוני, 2012.
א. המלקוש
"When I see families I have a clear ideology. I don't believe that parents are cruel and children are helpless, or that husbands are logical and wives emotional, or that mothers are sensitive and fathers are not. I see a mosaic – a puzzle in which each individual self defines the others and the whole defines the self, like an Escher painting in which the end is also the beginning. The parts enrich the whole, and the whole enriches the parts" (Minuchin & Nichols, 1993, p. 286).
כחודש לפני ראש השנה תשע"ז צלצל הטלפון. "יואל", אמר הקול המוכר בעברית עם מבטא ארגנטינאי, "אני בא בראש השנה לישראל כדי להיות עם אחותי בת ה-92 ועם המשפחה ביום הולדתי ה-95. אני רוצה להיפגש עם קבוצה קטנה של מטפלים משפחתיים בכירים, כולל אנשים שהכשרתי בפילדלפיה. האם אתה מוכן לארגן את המפגש?"
חודש קודם לכן צפינו בפלורידה בסדרה של מפגשי ייעוץ מוקלטים שעשה במהלך ארבעים השנים האחרונות. זה היה "הארכיב של מנוחין", פרויקט מרכזי שהעסיק אותו מאז פטירתה של אשתו פט שנה לפני כן. התחלנו עם המבוא לארכיב שבו הוא הציג את הדיאלקטיקה בין השתייכות לזהות; מוטיב שהתגבש בתקופה זו של חייו. לאחר מכן הוא הציע שנצפה יחד בחלק מההקלטות, וכך עשינו במשך שבוע אינטנסיבי של עבודה שלא הייתה מביישת צעירים מאיתנו. לפני שנפרדנו אמר שבכוונתו להגיע ארצה לביקור של פרידה. "זה יהיה המלקוש שלי", הוא אמר, חוזר על דימוי ששימש אותו כאשר טלפן אלי לפני שני הביקורים האחרונים שלו בישראל. אלא שהפעם הוא מתכנן נסיעה ארוכה ללא פט שנהגה להתלוות ולשמור עליו בעשור האחרון. לא הייתי בטוח שתהיה לו היכולת, אך ידעתי שהחיות שלו נמצאת באתגר וככל שיוכל הוא ימתח את הגבולות של עצמו כדי להיות בקשר עם משפחתו ולהיפרד. זה הקול של סאל, קול עקבי וברור שאני שומע לאורך שנים ורוצה לחלוק אותו.
ב. הטיפול
"There is a song that needs to be sung in our culture: a song of the rhythms of relationships, a song of people enriching and expanding each other... We are born with the capacity for collaboration, accommodation, and mutuality... But this collaborative process needs highlighting in our culture, because what we usually notice are differences and discord... This is the hallmark of family therapy: attending to both individuality and connectedness, and knowing how to broaden individual stories by shifting to the family perspective… This is the song our society needs to hear: the song of me-and-you, the song of the person in context, responsible to and for others" (Minuchin & Nichols, 1993, p. 283-287).
עשרים מטפלים באו מרחבי הארץ למפגש שהתקיים בין ראש השנה לכיפור. כל משתתף קיבל דף "מבוא לטיפול משפחתי" שתמצת את ההמשגה שלו למשפחה ולטיפול המשפחתי. אלו קווים מנחים שכל מטפל יכול ליישם בהתאם לסגנונו האישי. "אני יודע לאן הייתי רוצה להגיע", הוא כתב, "אך אינני יודע איך להגיע ליעד. המשפחה מראה לי את הדרך ומכוונת את צעדי". ואכן, הייחודיות של סאל מתבטאת בכוריאוגרפיה החד-פעמית של כל מפגש משפחתי. ריקוד שמתהווה תוך כדי אינטראקציה שמתחילה בהצטרפות שלו לריקוד המשפחתי הקיים, וממשיך באתגר לשינוי דפוסים נוקשים ולעיצוב ריקוד חדש. נקודת המוצא היא שהתפיסה המשפחתית חלקית ושקיימים במשפחה משאבים, יכולות ודרכים טובות יותר להיות בקשר. בהסכמתו, ניתן לצפות בקטע וידיאו מהמפגש בו הוא מציג את גישתו להצגת האתגר, הדרך שבה הוא אומר לבני המשפחה שהם מצומצמים מדי ושקיים בקרבם עושר שאינו מוכר להם. בכך סאל מדגים גישה אופטימית מעודדת צמיחה, אך האתגר הוא גם שלו כמטפל. עליו חלה חובת ההוכחה להציג חזון בר מימוש שמתאים לטריטוריה התרבותית של המשפחה, לתפיסת עולמם, מצבם הרגשי והאג'נדה המוטיבציונית שלהם.
במהלך המפגש, סאל מציג פגישת ייעוץ שעשה עם הורים, ארבעה ילדים בגילאי 7-17 והמטפלת שעובדת עם הבת הבכורה והמשפחה מזה חצי שנה. המטפלת הציגה את הרקע שכלל ניסיון אובדני של בת ה-17 שנעשה חצי שנה קודם לכן, והתפרצויות זעם פיזיות ומילוליות של האב על הילדים. בינתיים, מצבה של הבת התייצב והשאלה שהציגה המטפלת הייתה איך למסגר מחדש את הטיפול כדי שההתמקדות תהיה לא רק בבת הבכורה. כיצד להיכנס לתוך ליבת החיים המשפחתית באופן שיאפשר טיפול באלימות שאינם מדברים עליה?
חמש דקות לתוך הפגישה, לאחר דיאלוג עם הבת להערכת מצבה, סאל מתחיל למפות את מערכת היחסים. בסגנונו האופייני הוא מציע דימוי מטאפורי של האב כשריף לא אפקטיבי. האב מאמץ את הדימוי ומוסיף שאיבד את הקשר עם שלושת ילדיו הגדולים. האימא שמגדירה עצמה כסניגור אפקטיבי אומרת שיש לה קשר חם וקרוב עם הילדים. הילדים מספרים בתורם על יחסים מנוכרים עם האב ורק בן השבע רואה עצמו קשור לשני ההורים. סאל שואל כיצד הפכו למשפחה חד-הורית. האם הילדים הגדולים הם הילדים הביולוגים של האבא? למרות שאין להם ספק בנוגע לאבהות הביולוגית, השאלה מובילה לדיון על היחסים בין ההורים ולשאלה של סאל מתי בני הזוג התגרשו. שניהם מסכימים שהם שומרים על מסגרת משפחתית אך ויתרו על היחסים הזוגיים לפני כעשר שנים. האב נראה כמו קפיץ שנמתח עד הקצה, ולא קשה היה לדמיין כיצד הוא יכול להתפרץ שוב ולהתדרדר במדרון החלקלק של חוסר אונים, עלבון וזעם. סאל רואה וממשיך. הוא מבקש מהאב דוגמה להתפרצות, והאב מספר על אירוע שהתרחש לפני כשנה כאשר גילה חפיסת סיגריות סגורה עם מספר סיגריות חסרות. הוא היה בטוח שהגנב הוא בן ה-15 שכבר לקח בעבר סיגריות וניסה בפעם הזו להערים עליו באמצעות סגירת החפיסה. הזעם שלו התעצם ככל שחשב שהבן התייחס אליו כטיפש, כאילו ניתן לעבוד עליו. הוא הלך לחדרו של הבן וראה אותו שקוע בשיחה ערה עם האחות הבכורה. באותו רגע הוא איבד לדבריו שליטה ולפת בכוח את הגרון של הבן. הבן הפסיק לנשום עד שהפרידו ביניהם.
שנה לאחר האירוע הטראומטי, הם מדברים לראשונה בפורום משפחתי על השתלשלות הדברים וכיצד כל אחד הרגיש באותו מצב, כולל הבת הבכורה שלא דיברה עם אביה במשך החודשים שקדמו לניסיון האובדני. האווירה של המפגש משתנה ככל שהם מדברים ומקשיבים אחד לחוויה של האחר. סאל מדבר עם כל אחד מהילדים ומציג את האב באור חדש. הוא מתייחס לבדידותו של האב במשפחה, לרצון שלו להתקרב ולקושי שלו לעשות זאת. הוא מסביר כיצד תסכול עמוק ותחושת חוסר אונים יכולים היו להפוך לזעם כאשר האב חווה את הקרבה בין הילדים וחש את עצמו לא שייך. האב שהופיע בתחילת הפגישה כגבר חזק, מרוחק ומפחיד, מעורר עכשיו חמלה ואמפתיה. הוא מסתייג ומתגונן. היה קל יותר להופיע בתפקיד השריף, והרבה פחות נוח להיות בעמדה של נזקקות שנתפסת כחולשה. סאל מתייחס אליו בכבוד ותומך בו, אך אינו מרפה. הוא מזמין את האב לשבת קרוב אליו, מזיז את הכיסא של האב לאחור וממחיש את החוויה של היותו מחוץ למעגל המשפחתי. מרגע זה ועד סוף פגישת הייעוץ, האב מחליף את הבת בתפקיד הפציינט המשפחתי וסאל עובד עם הילדים על מהלך של התקרבות לאביהם.
בחלק האחרון של הפגישה שלא הספקנו להגיע אליו במפגש, סאל מתעניין בהיסטוריה של האב. השאלות ישירות ומכבדות, והאב נפתח בפני סאל והמשפחה ומספר שמגיל צעיר היה בודד במשפחה ובחברה – "loner" – אך בשנות בגרותו נוצרו חברויות. הוא לא היה קרוב לשלושת הילדים הגדולים וחשב שיוכל להתקרב אליהם לכשיגדלו, אך כשעמד על טעותו חש שנוצר ביניהם מרחק. הוא תיקן את עצמו והשתתף בגידול של הילד הצעיר, אך היה רוצה למצוא את הדרך להתקרב לשלושת הילדים הגדולים. סאל מציע לו לדבר עכשיו עם בן ה-15. האב פונה לבן בתלונה על החולצה הקרועה שהבן לבש לפגישה. הבן מתגונן וככל שהאב ממשיך לתקוף כך הבן נסגר. סאל מתערב ומאתגר את האב לשם בצד את הגישה הביקורתית, "המרובעת" לדבריו, כדי להקשיב ולהיפתח לעולמם של מתבגרים שמתלבשים ומתנהגים אחרת. האב נענה וככל שמגלה עניין בבנו ושואל שאלות פתוחות כך הבן נפתח לשיחה.
מתפתחת אינטראקציה "פשוטה" של שיתוף שיוצרת אווירה נינוחה בקרב בני המשפחה שצופים בשניהם. הכוח של התערבות משפחתית שקיבל ביטוי רבע שעה קודם לכן בשיחה פתוחה על אירוע טראומטי שטלטל את המשפחה, מתבטא עכשיו בשיחה שמתייחסת לשיקולים של בני נוער בבחירת פריטי הלבוש שלהם. בשלב זה סאל מתייחס שוב למצבו המבודד של האב במשפחה ולאפשרות שיש לשנות את המצב במידה וגם הילדים יהיו מוכנים להתגייס לפעולת שינוי. הוא בונה על האמפתיה שנוצרה כלפי האב ככל שפגיעותו נחשפה ועל האמון שמתחיל להיווצר כתוצאה מהשינוי בסגנון הדיבור הסמכותני-ביקורתי שאפיין אותו בתחילת הפגישה. סאל פונה לכל אחד משלושת הילדים שהיו מנותקים מאביהם בשאלה אם יהיו מוכנים להיות שותפים פעילים לתהליך של ריפוי שהמשפחה זקוקה לעבור. האם יתנו הזדמנות להתקרבות ביחסים בינם לבין אביהם? כאשר כל אחד מהם עונה בחיוב סאל מדבר בהומור וברצינות על הקשיים הצפויים כאשר ינסו לצעוד צעדים חדשים ויתקלו בתגובות הישנות של האב שאינו צפוי להיות תלמיד קל לשינוי. המשוב שיוכלו לתת לו במצבים אלו יכוון אותו כיצד לשנות את גישתו וללמוד צעדים חדשים בקשר ביניהם.
המשפחה יוצאת מהפגישה לא רק עם שיעורי בית אלא גם עם תפיסה שונה במשהו של עצמם ושל משפחתם, ותחושה של מסוגלות להתקדם לקראת החזון שנפרש בפניהם. מהלך שבו הילדים שהיו בתחילת המפגש בעמדה מוחלשת ומואשמת, מועצמים ומקבלים בסופה אחריות לעזור לאב שחשף את הפגיעות שקיימת מתחת לחזות של גבריות סמכותנית. "הפגישה הבאה", אומר סאל, "תתחיל במשוב המתקן של המשפחה שישקף את המפגש הבלתי נמנע בין הצעדים החדשים שיופיעו בהשראת ההתערבות שעשיתי, לבין הדפוסים הישנים וגורמים נוספים שלא ראיתי ולא התייחסתי אליהם בפגישה. אני לא נצמד להשערות שלי אלא מוכן לתקן אותן באמצעות התגובות של המשפחה להתערבות. זה תהליך איטרטיבי (תהליך "חִזְרוּר") שמאפשר לי למצוא את הדרך ליצירת שינוי שמתאימה למשפחה הספציפית. כך אני עובד: אני יודע לזהות מהר לאן המשפחה יכולה להגיע, אך הגילוי של הדרך למימוש החזון הוא הדרגתי ומבוסס על המשוב של המשפחה להתערבויות שלי".
ג. המטפל
"I am a tinkerer, a meddler, a storyteller, some sort of a playwright. Throughout my life I have collected voices" (Minuchin, Wai-Yung & Simon, 1996, p. 238).
קבוצה של מטפלים לא צעירים יושבת לרגליו של מורה בן 95 שמרתק אותנו בהסבר שהוא נותן לצעדים שעשה במהלך ריקוד שהתרחש לפני כ-35 שנה ובאמירה שעכשיו הוא ממשיג אחרת את תהליך השינוי. הוא מדבר על שינוי שנוצר באמצעות הפעלות (enactments), במהלכן הוא בולם דפוסים דיספונקציונליים ומעודד אינטראקציות חדשות בין בני המשפחה. במקביל, הוא מפרק ומבנה מחדש את המציאות הנתפסת; תהליך של דקונסטרוקציה וקונסטרוקציה, וחוזר חלילה. בעבר הוא עבד עם המשפחה על תפיסת זהות מערכתית. זו תפיסה שמדגישה יחסים של קומפלמנטריות ותלות-הדדית, תפיסה שמאתגרת את החשיבה הליניארית שמתמקדת בפציינט המזוהה של המשפחה. כיום הוא שם את הדגש על תחושת ההשתייכות של כל בן משפחה. שינוי בחוויית ההשתייכות מביא לשינוי בתחושת הזהות. לדוגמה, ככל שהאב שראינו בפגישה יחוש מחובר לילדים, כך הוא יוכל להרפות מתפקיד השריף הביקורתי, הזעם שלו יפחת, ותחושת הזהות תשתנה בהתאם. לפיכך, העבודה שלו מתמקדת ביצירת אינטראקציות בהן המשפחה מתחלקת בין אלו שצופים לבין אלו שמשתתפים באינטראקציה. להלן תיאור של המהלך הטיפולי בריאיון שנערך עם ג'פרי זייג ומופיע בארכיב שלו:
"Belonging is a primary focus of all the therapy sessions that you will see in these archives. I function as a choreographer, inviting family members to explore aspects of their relationship; creating subsystems in which the excluded member acts as an audience… In the course of one hour each family member becomes a member of different subsystems. This jumping through subsystems creates confusion, puzzlement, curiosity, and a vague understanding of the self as a changeable entity shifting as their belonging changes. Through this experience, the therapy brings hope to the family that healing is a result of their belonging" (Minuchin, 2016).
סאל מדגים את השפעתם של שינויים במעגלי השתייכות באמצעות ההיסטוריה האישית שלו. מעגל ההשתייכות הראשון היה המעגל של בן בכור במשפחה יהודית בארגנטינה שחיה בעיירה קטנה, ולאחריו באה השתייכות לקבוצת צעירים מהפכנית שמצאה עצמה בכלא לאחר ביטויי התנגדות כלפי המשטר העריץ של אותה תקופה. בהמשך עלה לארץ כרופא במלחמת השחרור, ועבד כפסיכיאטר בעליית הנוער עם ילדים שהגיעו לאחר השואה ללא משפחה. בד בבד הקים משפחה בעצמו, ונכנס לתחום הטיפול המשפחתי. תוך כדי דיבור על מעגלי ההשתייכות בחייו הוא מגיע לשלב הנוכחי בחייו של אובדן, מעגל ההשתייכות הזוגית, ושפתיו רוטטות. הוא משתף את הקבוצה בסרט פואטי ואישי שעשה לאחר פטירתה של פט. הסרט מציג תמונות מחייהם המשותפים ומתייחס ל-63 שנות חיים משותפים, במהלכן הם שינו והרחיבו זה את זו וזו את זה. הזוגיות שלהם יצרה ראייה סטריאוסקופית שעיצבה את הזהות של כל אחד מהם, כך שאפילו זכרונות הילדות שלו צבועים באור ההתבוננות המשותפת שלהם. עכשיו, כאשר הוא הולך לבד, הוא יכול לפעמים לחזור אל הדיאלוג, אך אין לו מענה. הוא נוכח לראות כיצד אובדן ההשתייכות מביא עימו הפחתה בתחושת הזהות. בנקודה זו סאל עוצר את הטייפ והקבוצה מגיבה. יש עוד אנשים שחוו אובדן ואבל של בני זוג בשנים האחרונות. רובם נמצאים בגיל בו יודעים על מה הוא מדבר, ויכולים להעריך את יכולתו לנסח בבהירות ובישירות את חוויית האובדן.
ד. התלמידים
"I carry my voices in a teacher's pouch and I lend them freely, as long as they are transformed in the process of assimilation. From the younger colleagues… I demanded what I think I have achieved for myself: an acceptance of their basic beliefs and style, a challenge to their certainty, attention to their peripheral voices, and an open enjoyment of learning from others" (Minuchin, Wai-Yung, & Simon, 1996, p. 238).
- פרסומת -
ככל שהדיבור הופך אישי כך מתחזקת התחושה של מפגש חד-פעמי שיש בו שילוב של הוקרה ופרידה ממורה שהייתה לו השפעה עמוקה, ישירה או עקיפה, על כל אחד מאתנו. יש בקבוצה מטפלים בכירים שתרמו רבות לקיומו ולעיצובו של הטיפול המשפחתי בישראל בארבעת העשורים האחרונים. ישנם נציגי הדור השני, שיש לו כיום תפקיד מרכזי בקידום הטיפול המשפחתי, וישנם גם נציגים של הדור הצעיר. רוב הוותיקים בקבוצה הוכשרו על-ידי סאל במשך השנים בהן הגיע בקביעות לישראל וחלקם אף נסעו ללמוד איתו בפילדלפיה ובניו יורק. ההיסטוריה של הטיפול המשפחתי בישראל קשורה בחבל הטבור לסאל, ולידידות בינו לבין מרדכי קאפמן ז"ל שהיה מנהלן של תחנות הקיבוצים לטיפול בילד ובמשפחה. בשנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת סאל היה מגיע כמעט מדי שנה לישראל לבקר את משפחתו ולערוך סדנאות הכשרה במסגרת תחנות הקיבוצים.
ארבעים שנים אני תלמידו של סאל, מוקיר תודה לשורשים עמוקים שהתפתחו בהשראתו ומזינים את עבודתי הקלינית והאקדמית. הצטרפתי לתחנות הקיבוצים לטיפול בילד ובמשפחה ב-1975 מתוך מוטיבציה ללמוד את הטיפול המשפחתי, תחום שעסקתי בו במאסטר ובדוקטורט, ונכנסתי מייד לתהליכי הכשרה. בסוף שנות ה-70 נסעתי לפילדלפיה כדי ללמוד בפרקטיקום קיץ שהתקיים במסגרת התחנה שניהל. סאל ופט מנוחין פתחו את ביתם בפני מטפלים ישראלים שבאו באותן שנים ללמוד בפילדלפיה. כפי שאמר באחת השיחות שלנו, הוא לא הזמין אותי כיואל, אלא כדי לתרום לישראל, והוא משקיע בי כדי שאני אשקיע בהכשרת מטפלים ישראלים. ההכשרה שעשינו בפילדלפיה תאמה את הגישה שהוצגה בספר פורץ דרך שכתב באותן שנים עם צ'ארלי פישמן (1981). הספר הציג לראשונה אוסף מפורט של אסטרטגיות וטכניקות של טיפול משפחתי שאורגנו תחת מטרייה מושגית שעסקה בתהליכי שינוי. המטפל הוא הכלי של הטיפול, סאל נהג לומר, והמטרה שלו היא להכשיר את המטפל הספונטני באמצעות אימון מדוקדק ולא ספונטני.
השלב הראשון הוקדש ללמידת רפרטואר רחב של טכניקות במסגרת של ראייה תיאורטית, המאפשרת זיהוי של דפוסים משפחתיים דיספונקציונליים סמויים מהעין הלא מיומנת והמשגה של מטרות. סאל האמין שיש להמשיך בהכשרה עד לשלב בו המטפל מפעיל את עצמו בספונטניות, שלב שבו הטכניקות והמושגים מהווים חלק ממנו. זה היה מודל ההכשרה המעשית והרוחנית של הסמוראים שהתאמנו עד שהגיעו לדרגה שבה הם חשו את החרב כהמשך טבעי של היד, ביטוי של תודעה שהוכשרה לא רק באמנויות הלחימה אלא גם במידות טובות, ידע ואסתטיקה.
הייתי חלק מקבוצה של מטפלים צעירים חדורי מוטיבציה. החזון שלו שבה את ליבנו והווידיאו-טייפים שחלקם נמצאים עתה בארכיב הקסימו אותנו. חשתי עצמי מתחיל חסר ביטחון שתנועותיו מסורבלות, רחוק מאד מהדימוי של סמוראי מיומן. מאז ועד היום צפיתי בלא מעט מטפלים בכירים, כל אחד מהם מאסטר מיומן בתחומו וסגנונו הוא. האמירה ש"הסגנון הוא האדם" מתייחסת לכך שהאופן בו כל אחד מביע את עצמו משקף את זהותו הייחודית הבלתי ניתנת לחיקוי. הסגנון של סאל מבטא אסתטיקה מקורית ויצירתית של אמן, והתנועות שלו בטיפול, במיוחד הדרך בה הוא מגייס את בני המשפחה להיות מרפאים, מזכירות רקדנים שגופם נע בתנועה זורמת ואלגנטית, חסרת מאמץ לכאורה. זה סגנון של סמוראי עשוי ללא חת, הלוחם למען ערכים של צדק חברתי הטבועים עמוק בעבודתו הטיפולית והניהולית. לאורך חייו, סאל התגייס להגנה על משפחות מוחלשות מול מערכות חברתיות חזקות של בריאות, חינוך ורווחה. מערכות שאמורות לפתח יחסי שותפות עם המשפחה אך לעיתים פועלות בצורה חודרנית, סמכותית, נעדרת רגישות וכבוד לתרבות, לגזע ולמעמדה החברתי-כלכלי של המשפחה. מערכות שלעיתים קרובות אינן מתואמות ביניהן וכתוצאה מכך ההתערבות שלהן במשפחה יכולה ליצור פרגמנטציה שפגיעתה במשפחות מוחלשות קשה במיוחד. ערכים אלו הם הבסיס לספר שכתבנו יחד על טיפול בהפרעות נפשיות חמורות של בני נוער שנעשה בבית החולים ובקהילה.
הזרע לספר נטמן באחד מביקוריו של סאל בארץ בתחילת שנות ה-80. הוא העביר סדנת הכשרה לקבוצה קטנה של מדריכים בטיפול משפחתי. צפינו בו עובד מאחורי הראי החד-כיווני וניתחנו יחד את המהלך של כל פגישה. בסיום הסדנה הוא הפתיע אותי בשאלה אם ארצה לכתוב איתו ספר שיתבסס על ניתוח הווידאו-טייפים שצילמנו. קיבלתי את הצעתו מתוך התרגשות ותקווה שאצליח להתמודד עם ההזדמנות שנתנה לי, לצד חרדה בנוגע להיותי צעיר בגיל ובניסיון מקצועי, ולא מוכן למשימה.
בחרתי ארבע משפחות שהגיעו לייעוץ כתוצאה מבעיות חמורות של ילד או מתבגר; שניים היו באשפוז פסיכיאטרי ושניים שהיו בסיכון להוצאה חוץ-ביתית ו/או אשפוז ונמצאו בטיפול משפחתי בתחנות הקיבוצים. לאחר שנתיים ארגנתי מפגש חוזר עם המשפחות וסאל בא ארצה לעשות את המעקב ובחלק מהמקרים לבצע התערבות נוספת. המציאות שנחשפה במפגשים אלו פרמה את התיאוריה והעניקה מבט טרי שעזר לי לצאת מעמדה של תלמיד מתפעל. הכתיבה דרשה ממני להגיע לרמה גבוהה יותר של נבדלות בינינו, וזכותו של סאל שנתן ללא סייג את האפשרות להשתמש בפרספקטיבה של מעקב, גם אם הרפלקציה על עבודתו ועל הטיפול המשפחתי תהיה ביקורתית. המשכתי את המעקב עד לחמש שנים מתוך אמונה שמעקב ארוך-טווח הוא "תקן הזהב" להערכת השפעתו של טיפול ולבקרה על הכריזמה של סאל. "מיסוד השיגעון" שהתפרסם בסוף העשור (אליצור ומנוחין, 1989; 1992) נכתב מתוך פרספקטיבה שחשפה את ההטיות השיטתיות של טיפול שמתמקד במערכת המשפחתית ואינו מתייחס דיו לתהליכים שמתרחשים ברמה של מערכות חברתיות גדולות מחד, וברמה הביו-פסיכולוגית של הפרט מאידך. באופן לא מפתיע, חזרנו ואיששנו את האמירה של אברהם מאסלו: "מי שמחזיק פטיש בידו, כל דבר נראה לו מסמר".
בגיל 95 סאל נפרד מאתנו במחול מעגלי של השתייכות ונבדלות, עבר ועתיד, סוף והתחלה. מעניק לנו בפעם האחרונה מודל אישי של חיות ויצירה שמתחדשות מתוך שיבה קצת אחרת אל המקור. אסיים במילים של ט.ס. אליוט שמתייחסות למעגליות השבה אל מקורה, התנועה הבלתי פוסקת בין הסוף לבין התחלה, פתח לשינוי והתחדשות:
"להגיע לסוף משמע להגיע להתחלה.
הסוף הוא המקום ממנו אנו באים...
ותכלית חקירותינו כולן
תהיה להגיע למקום שממנו באנו
ולדעת את המקום לראשונה" (אליוט, 1999, עמ' 54-55).
מקורות
אליוט, ט. ס. (1999). ארבעה קוורטטים. תרגום אסתר כספי. תל-אביב: המעורר.
אליצור, י. (1998). התפתחות הטיפול המשפחתי בישראל: עבר, הווה ואתגרים לקראת המאה הבאה. במשפחה, 40: 109-133.
אליצור, י. ומנוחין, ס. (1992). מיסוד השיגעון: משפחות, טיפול וחברה. שוקן: תל אביב.
Elizur, J. and Minuchin, S. (1989). Institutionalizing madness: Families, therapy and society. New York: Basic Books.
Minuchin, S., & Fishman, H. C. (1981). Family therapy techniques. Cambridge, Massachusetts: Harvard University Press.
Minuchin, S., & Nichols, M. P. (1993). Family healing: Tales of hope and renewal from family therapy. New York: The Free Press.
Minuchin, S., Wai-Yung, L., & Simon, G. M. (1996). Mastering family therapy: Journeys of growth and transformation. New York: John Wiley & Sons.
