פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

מאמרים

'מוסר חדש' על פי אריך נוימן בישראל 2017

שלבי התפתחות המוסר, על-פי האנליטיקאי היונגיאני אריך נוימן, מתבטאים ביחסים שבין האינדיבידואל לבין הקולקטיב- בנפרדותו של האינדיבידואל מהקולקטיב ובקשר ביניהם. התפתחות המוסר בגישה זו מבוססת על היחס בין המודע והלא מודע, ועל האחריות של התודעה לתכני הצל המושלכים. דרך מושג המוסר החדש של נוימן, המאמר בוחן תהליכי השלכת צל בחברה הישראלית ומתבונן בפעילות ארגון "שוברים שתיקה" ובתגובת החברה הישראלית אליו, כביטוי של מפגש התודעה שפועלת מתוך כללי מוסר ישן, עם תכני הצל שלה.

מתפרסם מ 14/11/2017 | 252 צפיות

תגיות: | |

'מוסר חדש' על פי אריך נוימן בישראל 2017

"שוברים שתיקה" כמקרה מבחן

מאת אילנה לח

 

 

במהלך מלחמת העולם השניה כתב האנליטיקאי היונגיאני הגרמני- ישראלי אריך נוימן את ספרו "פסיכולוגית המעמקים ומוסר חדש", שיצא לאור ב-1948, ממש עם קום מדינת ישראל. נוימן מתאר בחיבורו זה את הרוע שבנפש האדם ואת הדרך המסוכנת בה מושלך הרוע הזה על האחר, הזר. במאי 1948, במבוא לספרו, הדגיש נוימן את ההכרח במוסר של יחידים חופשיים, בעולם שראה השתוללות צל עצומה, ועומד בפני השתוללויות צל נוספות: "האינדיבידואום היוצר הוא שנושא את הפלא בחובו, כי בו ובו בלבד הולכת האנושות בדרך ההיסטוריה" (נוימן, 1963, עמ' 12).

אריך נוימן (1905-1960) הברלינאי היה מתלמידיו הבולטים של יונג, ועם הגירתו לפלשתינה ב-1934, ייסד בתל אביב את הפסיכולוגיה האנליטית. נוימן עזב את אירופה עם עליית הנאציזם לשלטון, אחרי שחווה על בשרו את תחילת השפעותיו. עבודתו על ה"מוסר החדש" צמחה מתוך התנסויותיו באירופה, אך גם מתוך מה שראה סביבו בהתנהגותם של היהודים בארץ ישראל, ובעיקר מתוך חקירתו המעמיקה את נפש האדם וביטוייה בתרבות- במיתולוגיה ובתוצרי התרבות בת זמננו.

נוימן לא היה נביא, אלא חוקר נפש חד-עין ובעל פרספקטיבה היסטורית ותרבותית רחבה מאד. כבר טרם קום מדינת ישראל, הוא זיהה תהליכים נפשיים קולקטיביים שילכו ויתגברו במשך השנים שיבואו בחברה הישראלית. התהליכים שנוימן תיאר מתקיימים לדעתו אצל הפרט ובחברה כולה במקביל. במאמר זה אני מבקשת להתבונן בתהליכים המתרחשים בישראל של 2017, מבעד למושגי המוסר של נוימן, ובפרט, לבחון את פעילות ארגון "שוברים שתיקה" ואת התגובה של החברה הישראלית אליה, מתוך החשיבה הנוימניאנית על החברה ועל האינדיבידואל שבתוכה.

שלבי התפתחות המוסר לפי נוימן

ב"פסיכולוגיית המעמקים ומוסר חדש" (1963) נוימן דן ב'בעיית הרע', איתה מתמודד האדם מאז ומעולם. המוסר הוא הדרך בה בני האדם מתמודדים עם בעיית הרע, והוא תלוי בערכי הסביבה, החברה והתקופה. נוימן סוקר את התפתחותו של המוסר ומזהה שלושה שלבים של התפתחות המוסר לאורך ההיסטוריה:

מוסר קמאי של שלב האחדות הראשונית:

זהו מוסר קולקטיבי, השייך לשלב התפתחות התודעה האנושית בו אין עדיין הבחנה בין מודע לבין לא-מודע, ובין היחיד לבין הקולקטיב. האחריות והמוסר הם קבוצתיים ואין אחריות מוסרית אינדיבידואלית ומודעת: "הקבוצה אחראית למעשיו של היחיד וכל יחיד מגלם את הקבוצה כולה" (נוימן, 1963, עמ' 48). המוסר נגלה ליחידים בעלי סגולה בצורה אותה נוימן מכנה "בת קול” - יחידים שמתנסים בחוויה האישית של "קול האלוהים" המחייב את היחיד המייסד (כמו משה רבנו), שמעביר את החוק לקבוצה. כשהקבוצה מקבלת עליה את החוק, האנושות נכנסת לשלב מוסרי שני, בו האדם ניצב מול הלא-מודע שלו.

לפי נוימן, היחלצות האדם ותודעת האני שלו מן הקולקטיב הפרימיטיבי והפיכתו לאינדיבידואל, מכניסה את האנושות לשלב מוסר שני, הוא שלב האחריות המוסרית של היחיד. המצווה המוסרית מצמצמת את כוחו של הלא-מודע, כדי שהתודעה תוכל להתפתח. כאן התודעה קובעת בתוכה שיטה וסדר, חוקים וכללים והופכת לכח יוצר תרבות (נוימן, 1963, עמ' 51-52). עם הכניעה לחוק הקולקטיב והחברה, התודעה מתגברת על האחדות הראשונית בה שולט הלא-מודע, והדיפרנציאציה וההתחזקות של האגו והתודעה מובילות להפרדת המודע והלא-מודע זה מזה. נוימן טוען שהתפתחות החוק, המוסר הקולקטיבי, והיווצרות המצפון והאני העליון היו חיוניים לחיזוק מערכת התודעה והאגו, וחילוצם מתוך הלא-מודע האחדותי (שם, עמ' 95). בעקבות תהליך אינדיבידואליזציה נוצר המוסר מסדר שני, שהוא מוסר של יחיד בתוך קולקטיב, המקיים את ערכי הקולקטיב (שם, עמ' 51-50). נוימן מכנה מוסר זה בשם "מוסר ישן".

המוסר הישן ומנגנון הפיצול שבבסיסו

המוסר הישן מגדיר בצורה ברורה ערכים וחוקים כטובים: "לעולם מדובר כאן בטוב מסוים בר היכר המופיע כערך מוחלט. ערך זה יכול להתקיים כחוק נגלה או כחוק אימננטי, כאידיאה מוחשית או כצו התבונה, אך תמיד מדובר כאן בערך הניתן לתחיקה ולמסירה והקובע את דרך התנהגותם של הבריות באופן כללי" (נוימן, 1963, עמ' 25). מתוך הגדרת אידיאל הטוב, המוסר הישן מגדיר את הרע כניגודו של הטוב: "שלילת השלילי" (שם, שם) תוך דחיית כל מה שסותר את הגדרת הטוב. החוקים והערכים מחייבים את האדם, שבשלב הזה כבר יש לו אחריות אינדיבידואלית.

המוסר הישן משתמש בשני מנגנונים נפשיים עיקריים:

דיכוי (דחיקה, לפי תרגומו של שמעון זנדבנק, משנת תשכ"ד): זוהי פעולה מודעת של האגו, שמסלקת מהתודעה את כל נטיות האישיות שלא מתאימות לערך המוסרי השולט (נוימן, 1963, עמ' 26). פעולה זו של דיכוי דורשת תחזוקה וגוזלת אנרגיה, ופעמים רבות מותירה את האישיות מרוקנת, כפי שמדגיש האנליטיקאי היונגיאני הישראלי הנרי אברמוביץ' (Abramovich, 2006).

הדחקה (הדחיה, לפי תרגומו של שמעון זנדבנק): הרחקה של התכנים הנוגדים את הערך המוסרי אל הלא-מודע, כשהאגו לא יודע על קיומם. בלא מודע התכנים האלו ממשיכים לפעול ומנהלים חיים עצמאיים, שיש להם פוטנציאל להזיק ליחיד ולחברה (נוימן, 1963, עמ' 27), כשהם מושלכים על האחר, או כשהם מפעילים את האדם בצורות הנוגדות את כוונתו המודעת.

מנגנוני הדיכוי וההדחקה יוצרים שני מבני נפש מנוגדים- הפרסונה והצל:

הפרסונה היא חלק האישיות שמגלם את דרישות החברה והזמן, ומזדהה עם ערכי הקולקטיב: "הלבוש והאיצטלה, השריון והמדים, אשר מאחוריהם ובתוכם נחבא היחיד, ולא רק מפני העולם אלא לעיתים קרובות מפני עצמו" (שם, עמ' 29). נוימן כאן הולך בעקבות יונג, שהגדיר את הפרסונה כמסיכה המבוססת על הגישה המודעת של האדם, ומתאימה לדרישות ותכתיבי החברה שבה הוא חי . כמו מסיכות הפרסונה שלבשו שחקני התיאטרון היווני בעת העתיקה, הפרסונה כמבנה נפשי משקפת תפקיד אליו נכנס האדם בסיטואציה חברתית, מול הזולת והמציאות, ומכילה בתוכה ערכים מקובלים חברתית עמם הוא מזדהה (Jung, 1971 עמ' 465-466)

הצל הוא כל מה שהאגו מרחיק מהתודעה, ולא רוצה לדעת על קיומו בתוך האישיות. הצל מגלם את התכונות שהמצפון יגדיר כשליליות: "הצל הוא הצד האחר. הוא הביטוי לאי השלמות ולארציות, לשלילי שאינו מתיישב עם הערכים המוחלטים" (נוימן, 1963, עמ' 31). גם כאן מרחיב נוימן ומוסיף על יונג, שטען שהצל הוא השער אל הלא-מודע (Jung, 1959/1968, עמ' 21), שער שהוא האפילה המלווה כל אדם- הצד האפל של האישיות (שם, עמ' 123). יונג (Jung, 1959, עמ' 8) ראה בצל את המאפיינים האפלים- הנחיתויות, החלקים הדחויים, ואת אותן התכונות שהאישיות המודעת לא רוצה להכיר בעצמה, אבל למעשה מושכת אליה כל הזמן (Jung, 1959/1968, עמ' 284) . ברמה הקולקטיבית, הארכיטיפית, הצל הוא הרוע המוחלט- הצד האפל של הטבע האנושי, והוא כולל בתוכו את כל מה שהתרבות משייכת לרוע.

הצל הוא לא מודע, ומפעיל את האדם בצורות שהוא לא שולט בהן. נוימן טוען שהוא הבסיס לאינדיבידואליות (נוימן, 1963, עמ' 31), שכן הוא דואג לעצמו ואינו מתיישב עם דרישות הקולקטיב.

האגו אחראי על ניהול משק המוסר בנפש, והמצפון הוא הנציג של הנורמות שמכתיב הקולקטיב בנפש (שם, עמ' 27). "הזדהותו של האני עם ערכי הקולקטיב מאפשרת לו להנות מ'מצפון טהור'. הוא מדמה לו כי שוררת הסכמה גמורה בינו לבין ערכי תרבותו, ומכאן שהוא מחזיק את עצמו לא רק לנושא אור התודעה של ההכרה האנושית אלא אף לנושא אור המוסר של עולם הערכים" (שם, עמ' 31).

המוסר הישן הוא מוסר של פיצול בין טוב ורע ומאבק מתמיד ביניהם, כשהאגו הוא נציג הטוב, ועליו לשמור על ההפרדה מהרע, שכל הזמן מאיים להשתלט. הפיצול הזה יוצר מצב תמידי של אי ביטחון וחשש של התודעה מפני התכנים שהרחיקה מעליה, המאיימים לפגוע בה. כך, זהו מוסר חלקי, שמתבסס על העמדה המודעת בלבד, ולא לוקח בחשבון את הלא-מודע (שם, עמ' 59)

בשלב המוסר הקמאי של האחדות הראשונית וגם בשלב המוסר הישן, אדם יכול להרגיש שלם ובטוח רק על-ידי השלכת הרע החוצה: "הרע לא יקלט בתודעה אלא לכשיוצג לעיני הקולקטיב בטקס חגיגי ויושמד לעיניו. הפעולה המטהרת עיקרה היקלטות בתודעה באמצעות המחשת הרע ושחרורו של הלא-מודע מהתוכן הזה על-ידי ההשלכה... האדם הפרימיטיבי לא יכול להכיר ברע שלו עצמו, לפיכך הוא מתנסה ברע כבמשהו זר לו, והזרים שימשו מאז ומעולם כקורבנות השלכת הצל" (נוימן, 1963, עמ' 41-40). נוימן הבחין שלא רק הזרים משמשים קורבן להשלכת הצל, אלא גם אלו שלא יכולים להסתגל לערכים המוחלטים של הקולקטיב. הוא מונה את הפסיכופטים, החולים, וכל אלו שהתפתחותם המוסרית מעוכבת בקבוצה זו (שם, עמ' 42), אבל אפשר לכלול בקבוצה הזו גם את אלו שבוחרים שלא להסתגל לערכים המוחלטים של הקולקטיב, כפי שאראה בהמשך, בדיון אודות אנשי ארגון "שוברים שתיקה".

תכני הצל הבלתי נסבלים מושלכים על האחר אבל ממשיכים לפעול בלא מודע ומפעילים את האדם הבטוח שכולו טוב בצורות ציליות: "שלילת השלילי מביאה להתעצמותו הבלתי מודעת של זה עד לכדי סאדיזם ותאוות הרס בהמית" (שם, עמ' 44). הביטוי שניתן לצל בתוך הקולקטיב המוסרי הוא צורות שונות של הענשת אותם אלו שהקולקטיב סימן כ"לא מוסריים". נוימן מתייחס להשלכת הצל השיטתית שבה נוקטים עמים, כשהנטיה האגרסיבית שלהם מודחקת ומושלכת, ומתבטאת בפחד מפני רדיפות מצד אחרים, והוא גם מבין, כבר באמצע שנות הארבעים בתל אביב, שהשלכת הצל של היהודים בארץ ישראל היא על הערבים.

המנגנונים שמתאר נוימן, דומים מאד להמשגותיה של מלאני קליין בדבר הפיצול בין הדחף הליבידינלי והדחף ההרסני (Klein, 1952, עמ' 61-62). כלומר, בין האהבה לתוקפנות. השלכת התוקפנות, שאינה נסבלת בתוך הנפש המפוצלת, מובילה לחרדה מפני התקפת כוחות עוינים חיצוניים (שם, שם). אבל הכוחות העוינים האלו- מקורם בנפש המשליכה עצמה, בה התודעה עוד לא יכולה לקחת בעלות על הדחפים ועל התכנים הבלתי נסבלים. קליין מדברת על דחפים מושלכים, ואילו יונג ונוימן מוסיפים על הדחפים גם איכויות נפשיות אחרות- תכנים ותכונות, הנגזרים מתכתיבי המוסכמות החברתיות, ושואבים לא רק מתוך הביולוגיה הנפשית של האדם המתפתח, אלא גם מתוך הלא-מודע הקולקטיבי, ומההיסטוריה הקולקטיבית של הקבוצה אליה שייך הפרט.

את תהליכי הפיצול האלו ואת השפעותיהם המסוכנות במדינת ישראל תיאר האנליטיקאי היונגיאני אבי באומן בהרצאתו: "השֵד שלי, הצללים המשפחתיים והמפלצות אשר סביבנו"1. באומן מתאר כיצד חוסר לקיחת האחריות על תכני הצל מאפשר להם להתנפח למימדים מפחידים, ולהפוך להיות מפלצות, בלשונו. מפלצות אלו ניזונות מקומפלקסים תרבותיים שמקבלים כח עצום בסיטואציה הפוליטית הקיימת, ומייצרות אלימות קשה. המפלצות שבאומן מתאר מאופיינות בחוסר אינדיבידואליות ובהיסחפות אחרי אידיאולוגיה שמצדיקה כל פעולה. אדם שנתון להשפעת ההמון ולא מכיר את צילו, נמצא בסכנת היבלעות בקרבי המפלצת, טוען באומן, ומונה כמה מהמפלצות המאפיינות את המציאות הפוליטית בישראל: מפלצת הכיבוש והלאומנות, מפלצת הצדקנות, מפלצת הקנאות הדתית, ומפלצות נוספות המובילות למעגלי אלימות (באומן, 2008).

המוסר החדש המבוסס על הכרת הניגודים

המוסר הישן הוא מוסר מפצל וחלקי המבוסס על עמדת התודעה בלבד, ומשתמש במנגנוני הדחקה והרחקה כדי לשמור את תכני הצל רחוקים מהתודעה. בניגוד לו, המוסר החדש הוא מוסר המבוסס על כוליות האישיות- על המודע והלא-מודע גם יחד, על הכוחות החיוביים והכוחות השליליים שבאדם. זהו מוסר טוטאלי- מוסר שמתייחס להשפעת הלא-מודע על המודע, שלוקח אחריות על הרוע שבאדם ועל השלכותיו (נוימן, 1963, עמ' 74-76). במערך מוסרי כזה, האגו מודע לרוע שבו, לצד החושך, כלומר לתכני הצל, שמפורטים בתיאורו של נוימן את כל מה שהוא: "רע וחולה, א-סוציאלי ונענה, מכוער ומוגבל... אינפנטילי ולא יוצלח, אומלל ומכוער, חיית אדם ושאר בשר של הקופים, ברייה מינית וחיית עדר" (שם, עמ' 63-64), ולוקח עליהם אחריות (שם, עמ' 83).

נוימן קורא למוסר המבוסס על איחוד הניגודים, לא מתוך החזרה לאחדותיות הלא-מובחנת של השלב הקמאי, אלא מתוך ההכרות עם כל חלקי הנפש ולקיחת האחריות עליהם. כך, לפי נוימן: "טוב הוא מה שמוביל לכוליות שמרכזה בעצמי, רע הוא מה שמוביל לפיצול ודיסאינטגרציה" (נוימן, 1963, עמ' 101). מה שנחשב בעיני המוסר החדש לטוב הוא ההיכרות של האדם עם תכני הלא-מודע שלו: "טוב הוא להכיר ברע שבעצמך. ואילו להיות טוב יותר מדי, כלומר לבקש לחרוג מגבולות הטוב הקיים בך באמת והאפשרי- דבר זה הוא רע. הרע אשר האדם עושהו מדעת, הינו גם מתוך ההכרה באחריות הכרוכה בכך, ואשר אינו מתחמק ונמנע ממנו, הוא טוב מבחינה מוסרית" (שם, עמ' 91). המוסר החדש תלוי באינדיבידואליות של האדם, ואינו כללי לכל בני האדם בתקופה מסוימת בהתפתחות התרבות, אלא מכיר בשוני שבין בני האדם (שם, עמ' 89). האינטגרציה שעושה כל אדם לצד הצל שבתוכו משפיעה גם על האינטגרציה שהקולקטיב יכול לעשות לצד הצל שלו. באינטגרציה כזו, האגו נמצא בקשר עם כל החלקים השונים שדרים בכפיפה אחת באישיות, כמו מנהיג שאחראי לקבוצות השונות שתחת הנהגתו (שם, עמ' 81). האינדיבידואל שמצליח לעשות אינטגרציה כזו לצד הצל שלו, מהווה נקודת אחיזה ומגן לקולקטיב, מכיון שכשהוא מעכל משהו מהרוע שלו, הוא מעכל גם משהו מהרוע של הקבוצה, וגם מכיון שכך הוא נעשה פחות מושפע מהשלכות הצל של הקולקטיב (שם, עמ' 103).

אינדיבידואלים כאלו, שעושים אינטגרציה לצד הצל שלהם, מקשיבים לבת הקול הפנימית שסותרת פעמים רבות את קול המצפון של הקולקטיב. בת הקול נובעת מתוך העצמי, שבו יש חיבור בין המודע והלא-מודע, ולא מהאגו, שמשמיע את קול התודעה בלבד. בת הקול באה מהמקום שבו תכני הצל עברו אינטגרציה לתוך כוליות האישיות, המתבטאת בעצמי (נוימן, 1963, עמ' 93), וזהו במהותו מקום שאינו כפוף לצו המוסר הישן. כמובן שאפשר לשאול, כפי שעשו מבקריו של נוימן והנרי אברמוביץ' מחדד בכתביו (2006, 2015)- איך אפשר לדעת שבת הקול, הקול הפנימי, אינו למעשה הצל במסווה? או הצדקה למעשים פוגעניים באיצטלה של הכרה בצל? כנראה שאי אפשר לדעת מבחוץ, ובוודאי שלא בכלים של המוסר הישן.

החברה הישראלית בראי שלבי המוסר של נוימן

מדינת ישראל של 2017 מצטיירת בעיני כמתנהלת מתוך שכבה דקה של מוסר ישן, שמתחתיה רוחש אוקיאנוס עצום של מוסר קמאי ושבטי. החוקים של המדינה מבוססים על מערכת משפט שמגדירה מה מותר ומה אסור לאזרחי המדינה ולנתיניה הכבושים, ומהן הסנקציות שיופעלו על המפירים את החוק. מתקיימות שתי מערכות חוקים ומשפט נפרדות לאזרחי המדינה ולנתינים שחיים תחת החוק הצבאי. גם עבור אזרחי מדינת ישראל, אכיפת החוקים והענישה על עבירות היא שונה כשמדובר באזרחי המדינה היהודים וכשמדובר באזרחי המדינה הערבים, כפי שהראו בתחילת השנה אירועי פינוי אום-אל-חיראן ועמונה. באוירה הפוליטית הנוכחית מורגשים היטב הרגשות השבטיים הקמאיים שנמצאים בבסיס קריאות ההסתה בציבור היהודי. החל מקריאתו של ראש הממשלה נתניהו ביום הבחירות ב-17 במרץ 2015: "המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי", דרך קריאות ה"מוות לערבים ולשמאלנים" של הראפר יואב אליאסי המכנה את עצמו "הצל", ועד לגילויי גזענות ושנאה יומיומיים. השבטיות אינה מוגבלת לחלוקה בין היהודים והערבים בלבד, אלא כוללת חלוקות נוספות- בין מזרחיים ואשכנזים, בין שמאלנים וימנים, ועוד, ורמת האלימות והשנאה בין השבטים הולכת וגואה.

להתנהלות השבטית הזו יש היסטוריה ארוכה וניתן להבינה דרך התבוננות בהתפתחות הפסיכולוגית של הקולקטיב הישראלי, על רקע ההסטוריה של העם היהודי, כפי שעשה האנליטיקאי היונגיאני הישראלי אראל שליט. שליט תיאר בספרו "הגיבור וצילו" (1995) את הקירבה היתרה שבין הפרט לבין העצמי המורחב הקולקטיבי, ואת ההזדהות עם הקולקטיב שמאפיינת את מדינת ישראל בשלבי התפתחותה השונים. שליט הראה כיצד מתחילת קיומה של המדינה, ערכי היחד של הקבוצה שלטו, והכתיבו את הזדהותם של הפרטים, אפילו במילים המתארות את ההגירה אל המדינה וממנה - עליה וירידה, מילים בעלות ערך שיפוטי. הזדהות כזו מובילה להחלשות גבולות האגו של הפרטים בחברה, ואילו גבולות לא מוגדרים גורמים לבלבול, לניפוח ולהזדהות יתר עם נושאים קולקטיביים. שליט מתאר את הצורך של ההמון בעל האישיות הרופפת במנהיג חזק ובאידיאולוגיה ברורה, ואת האלימות בה מושלכת העוינות על האויב (שליט, 1995, עמ' 74), את הסכנה שבהתנפחות האגו של המנהיג וזיהויו עם הקולקטיב. שליט מציין כי ככל שהקולקטיב תובעני ודורש יותר מחויבות מהפרט, היחיד נעשה פגיע יותר (שם, עמ' 75). שליט מראה כיצד החברה בישראל דורשת אחידות ונאמנות מהפרטים החיים בתוכה, כדרך להימנע מאבדן תחושת השלמות והטוהר הנמצאות בבסיס המיתוס המכתיב את הזהות הישראלית, וכדרך להכחיש את חוסר הביטחון לגבי הגבולות הפנימיים והנפשיים של האומה. הוא מראה כיצד קולות שונים, שלא מתיישרים עם הקולקטיב ומסריו, נתפסו זה מכבר כבגידה וכאיום על הטוהר והשלמות של הקולקטיב הישראלי (שם, עמ' 78-79). למעשה, שליט מראה כיצד מאז מלחמת ששת הימים, שגררה את פריצת הגבולות המובילה לחולשת האגו ולהתנפחות התודעה שבאה בעקבותיה, הולכים ומתחזקים הכוחות המושקעים בשמירה על הטוהר ועל האחידות של הקולקטיב, ומגבירים את אלימותם כנגד קולות אינדיבידואליים שיוצאים כנגד חוקי הקולקטיב.

ארגון "שוברים שתיקה" ותגובת החברה הישראלית כלפיו

באוירה כזו, כל מי שמעז להביע דעה שונה מדעת ההמון, מוקע כבוגד "שמאלני קיצוני". לדוגמא- ארגון "שוברים שתיקה", המעורר עליו את זעם ההמון והממשלה שמנסה למנוע את פעילותו. אני מבקשת לטעון, שהחיילים והחיילות הישראלים שמוסרים את עדותם לארגון "שוברים שתיקה", נשמעים לבת הקול הפנימית שלהם, ויוצאים נגד דרישות הקולקטיב. באוירה הפוליטית הנוכחית, הרוויה בהסתה ובנסיונות לשמר את האחדות הקולקטיבית בכח, הם מסתכנים בהפיכה למוקד של דינמיקת שעיר לעזאזל, אותה נוימן מתאר כנסיון להתגבר על קונפליקטים ותכנים לא-מודעים שסולקו מהתודעה אל הצל, על-ידי השלכתם על ה"אחר" וחיסולו. השלכת תכנים תוקפניים אלו החוצה מעוררת חרדה מפני פגיעה, כפי שציינה קליין. כך, התודעה נשארת בטוחה בטהרתה, והתכנים שאינם מתאימים לערכיה מחוסלים (נוימן, 1963, עמ' 41), אבל הפחד שולט בה. ואכן, "שוברים שתיקה" חותרים תחת האחדות של התודעה הישראלית וביטחונה בטוב של ערכיה, ומראים לציבור הישראלי את צילו, אותו הוא מתאמץ להכחיש. במובן הזה, השתיקה שהחיילים שוברים היא לא רק השתיקה של הלוחמים לגבי פעולותיהם, אלא גם שתיקת הציבור הישראלי לגבי המעשים הנעשים בשמו.

מתוך אתר הארגון:

״שוברים שתיקה הינו ארגון של חיילים משוחררים האוספים עדויות מחיילים וחיילות  אשר שירתו בשטחים מפרוץ האינתיפאדה השנייה ואילך. מטרת הארגון היא להעלות את המודעות למציאות היום יומית בשטחים הכבושים וליצור שיח ציבורי על המחיר המוסרי שבשליטה צבאית על אוכלוסיה אזרחית, זאת על מנת להביא לסיום הכיבוש. הארגון הוקם ב-2004 על-ידי קבוצה של לוחמים ששירתו בחברון.

חיילים המשרתים בשטחים מאז תחילת האינתיפאדה השנייה (שנת 2000), עדים ואף נוטלים חלק בפעילות צבאית אשר שינתה ומשנה אותם ללא היכר. מקרים של התעללות, ביזה והשחתת רכוש הפכו זה מכבר לנורמה בשטח אך עדיין זוכים לסיווגם כ”מקרים חריגים” על ידי המערכת הצבאית. מן העדויות עולה תמונה חמורה של הידרדרות מוסרית הבאה לידי ביטוי גם באופי פקודות והוראות הפתיחה באש המקבלות הצדקה מנימוקים ביטחוניים. בעוד מציאות זו, המוכרת לחיילי ומפקדי צה”ל, מתנהלת בחצרה האחורית של מדינת ישראל, הציבור הישראלי ממשיך לשתוק ולהכחיש את הנעשה בשמו. החיילים החוזרים לחיים האזרחיים מגלים את הפער בין המציאות שפגשו בשטחים לבין האדישות והשתיקה בחברה הישראלית לנוכח מציאות זו. ארגון שוברים שתיקה משמיע את קולם של חיילים אלו כדי להביא את החברה הישראלית להכיר במציאות שהיא יצרה."

עדויותיהם של אנשי ונשות "שוברים שתיקה" מספרות מה הם ראו ועשו במסגרת שירותם הצבאי. הם קוראים לאזרחי מדינת ישראל ולהנהגה ששלחה אותם- לקחת אחריות על המעשים הציליים שנעשים בשמם. במובן זה, אנשי "שוברים שתיקה" מהווים בת קול שקוראת לאנשים שמתנהלים לפי המוסר הישן ומרחיקים את הצל מתודעתם- להכיר בצל שיש בחברה הישראלית ושיש בכל אחד מאיתנו, ולא להשליך אותו על שעירים לעזאזל.

המעשים המתוארים בעדויות שמסרו החיילים ל"שוברים שתיקה" מתרחשים הרחק מהעין ומהתודעה של האזרח הישראלי. הם מתרחשים מעבר לגדר ההפרדה, בחברון, בבילעין, בשכם, בעזה ובמזרח ירושלים. מעשים אלו מהווים דוגמא ברורה לאלימות ולהשתוללות תכני הצל המורחקים מהתודעה ומושלכים על האויב. אבל מבצעי המעשים האלו הם חיילים וחיילות שעושים בשביל החברה הישראלית את מה שהמוסר הישן לא מאפשר להעלות על הדעת. כך, הם מאפשרים לאזרחי המדינה לשמור על טוהר המודעות שלהם, ולוקחים את הצל הרחק משם. אבל שלא כמו השעיר לעזאזל עליו מושלכים תכני הצל, הם גם חוזרים. ובמקרה של אנשי "שוברים שתיקה", לא רק שהם חוזרים, אלא הם גם מתעקשים לספר לבני הקולקטיב שהרחיק את הצל מה הם עשו. זה חיבור שהתודעה אינה סובלת, כיון שהוא מאיים על הפיצול ההכרחי לשמירת ההפרדה בין טוב ורע, ולכן נעשים מאמצים חזקים מאד של המודעות הקולקטיבית להשתיק את קולם, הן באמצעים חוקיים וציבוריים, כמו הנסיונות למנוע את הרצאותיהם הציבוריות, והן באמצעים של אלימות גלויה, כמו איומים על הפעילים ונסיונות לשבש את הרצאותיהם.

בעדויותיהם החיילים לשעבר מתבוננים ממרחק של זמן במעשיהם, ומספרים מה עשו מתוך מודעות והבנה שבאה אחרי זמן. זו מודעות שלרוב לא היתה להם בזמן בו הם עשו את המעשים עליהם הם מעידים. העדויות של "שוברים שתיקה" מעלים למודעות את המעשים שהם ציליים, לפי כללי המוסר הישן. כמו בעדות מ-2002, מאיזור רמאללה, המתארת פעולת נקם שביצעו חיילי סיירת בשוטרים פלסטינים נטולי נשק, כתגובה על רצח חיילים ישראלים. העד מתאר איך הוא וחבריו הרגו את השוטרים, והמשיכו לירות גם אחרי שהשוטרים היו כבר מתים: "היינו ארבעה או שלושה אנשים שפשוט חוררנו אותו... כאילו המשכנו לירות בגופה". עדויות כאלו, ואחרות המתארות התעמרות באוכלוסיה אזרחית בצורות שונות, מטיחות בפני הקולקטיב הישראלי את אכזריותו הצילית המוכחשת. לכן, "שוברים שתיקה" מעוררים עליהם את הזעם הקמאי של הקולקטיב. הם פוגעים בתחושת האחידות והאחדות של הקבוצה, ופוגעים בהפרדה בין הטוב והרע שמכתיב המוסר הישן. הם מפריעים לפיצול ששומר את הטוב בתוך הקולקטיב הישראלי ואת הרוע מחוץ לו. ההשתלחויות בהם הן התפרצויות צל של תודעת הקולקטיב המפצלת שנלחמת על הגבולות השבריריים שלה, והן מאופיינות באותה אלימות צילית שהודחקה ופוצלה מראש.

במונחים של נוימן, אנשי ונשות "שוברים שתיקה" הם אינדיבידואלים שלוקחים אחריות על הרוע שעשו, ויש להם תפקיד בקידום התודעה הקולקטיבית, בכך שהם דוחפים לחיבור בין קטבי הפיצול. אבל הם גם מנסים להכריח את הקולקטיב לקחת אחריות על צילו, אותו הם מגלמים, ואת זה קשה לקולקטיב לשאת. במובן זה, קולותיהם ועדויותיהם של החיילים ששוברים שתיקה, הם בת קול שהקולקטיב מסרב לשמוע, ומנסה להשתיק באמצעים חוקיים, שלטוניים ובריוניים. הם עצמם נענו לבת הקול שבתוכם, יצאו נגד צו השתיקה של הקולקטיב, התבוננו בצל של עצמם, ומנסים להביא את הצל לתודעתה של החברה הישראלית. למי שהיה שם קשה יותר להכחיש את המעשים שעשה, מאשר למי שיכול לבחור שלא לדעת. אבל קולם של אנשי "שוברים שתיקה" בקולקטיב הישראלי לא מהווה רק בת קול שמבטאת מוסר חדש. עדויותיהם של אנשי "שוברים שתיקה" מראות את צילו של הציבור הישראלי ומציבות בפניו מראה בלתי נסבלת. הפרסונה של הקולקטיב הישראלי, שמאמינה באתוס של "הצבא המוסרי ביותר בעולם", לא מסוגלת להתמודד עם חשיפת צילה. החברה הישראלית לא רוצה לדעת מה נעשה בשמה מעבר לתחום התודעה, ויותר מכך- החברה הישראלית רוצה לא לדעת מה נעשה בשמה3. לכן כל מנגנוני הפיצול והרחקת הצל פועלים בעוצמה כנגד "שוברים שתיקה", בכח ובאלימות המאפיינים את התכנים הציליים המודחקים. כאן הקולקטיב, וגם האגו של כל אדם ואדם בקולקטיב, צריך להפעיל אמצעים של דיכוי כדי לסלק מהתודעה את התכנים הבלתי נסבלים. ההדחקה לא ממלאת את תפקידה היטב.

אברמוביץ' (2006) מציין את השינויים החברתיים שהובילו "אנשים גדולים", שקראו למודעות לעוול שעושים בני האדם – בתחום זכויות האדם, בתחום האקולוגיה והמודעות לנזק, וכו'. הוא מדגיש את עמדתו של נוימן, לפיה לקיחת אחריות על הרוע האישי, עוזרת לעכל חלק מהרוע הקולקטיבי. לדעתי, העדים והעדות של שוברים שתיקה, עושים בדיוק את זה, עבורנו כקולקטיב ישראלי.

​​​​​​​

הערות

1. הרצאה שניתנה במסגרת יום העיון של האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה, באפריל 2008: "על טיבו של הרוע“.

2. תודה לד"ר שרונה קומם שניסחה את הרעיון "לרצות לא לדעת באופן אקטיבי".

 

מקורות

באומן, א. (2008) השד שלי, צללים משפחתיים, והמפלצת אשר סביבנו. ניתן במסגרת יום העיון של האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה: "על טיבעו של הרוע".[גרסה אלקטרונית] נדלה ביום 16.4.2017 מhttp://www.israpsych.org/wp-content/uploads/2008/08/mamarim-bauman.pdf

נוימן, א. (1963) פסיכולוגיית המעמקים ומוסר חדש. (מתרגם: ש. זנדבנק) הוצאת שוקן, תשכ"ד.

נוימן, א. (2013). אדם ומשמעות: שלוש מסות. (מתרגמים ועורכים: ת. קרון, ד. וילר). תל אביב: הוצאת רסלינג.

שליט, א. (1995) הגיבור וצילו: היבטים פסיכופוליטיים של מיתוס ומציאות בישראל. הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל אביב.

אתר שוברים שתיקה: http://www.shovrimshtika.org/

Abramovich, H. (2006) Erich Neumann and the search for a new ethics. Harvest, Nov. 2006.[ Electronic version]. Retrieved on April 16, 2017 from:
http://henry-a.com/ethic/erich-neumann-and-the-search-for-the-new-ethics

Abramovich, H. (2015) The search for new Ethics אתר המכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגינאנית. . [Electronic version]. Retrieved on 16/4/2017 from:
http://www.jung-israel.org/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D/143-the-search-for-a-new-ethics-henry-abramovitch

Jung. C.G. (1959). Aion. (Translator: R.F.C. Hull). London: Routledge & Kegan Paul.

Jung. C.G. (1968). The archetypes and the collective unconscious. (Translator: R.F.C. Hull). 2nd edition. Bollingen series XX, Princeton University Press. (First published 1959)

Jung, C.G (1971). Psychological types. (Translators: H.G. Baynes & R.F.C Hull) London: Routledge & Kegan Paul

Klein, M. (1952) Some Theoretical Conclusions Regarding the Emotional Life of the Infant. In: Klein, M. (1975). Envy and Gratitude and Other Works 1946–1963. Masud R. Khan (Editor). The International Psycho-Analytical Library. London: The Hogarth Press and the Institute of Psycho-Analysis. Electronic version. Retrieved on 1.6.2013 from: ​​​http://www.pep-web.org/....7Csort%2Cauthor

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

לח, א. (2017). 'מוסר חדש' על פי אריך נוימן בישראל 2017. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 17/11/2017, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3616

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.