פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.
 

כתבות

אמן אמירת האמת

סקירת האלבום החדש של יהוא ירון, "אם לא נרקוד לא נבין כלום", עוסקת ביכולת של מוזיקה לומר את האמת ושלנו לומר את האמת דרכה. האלבום מגלם עבור המחברת הצעה להיפתח לאמת אחרת, ומעורר בכך מחשבה על הקשר שבין חיפוש האמת לבין טיפול נפשי. התכנים הייחודיים שבהם עסוק ירון באלבום מעוררים גם מחשבות על חשיבות החוויה הגופנית והאופן בו היא מייצרת, מחד, נפרדות בלתי ניתנת לצמצום או לגישור, אך מאידך גם מאפשרת תנועה של חיפוש והתקרבות - לרקוד כדי להבין.

מתפרסם מ 21/11/2017 | 1,876 צפיות

תגיות:

אמן אמירת האמת

מחשבות סביב צאת האלבום של יהוא ירון: "אם לא נרקוד לא נבין כלום"

מאת שירה פירר

 

 

בניגוד אולי למשתמע מעצם כתיבת שורות אלה, כותבת סקירה זו משתדלת להימנע באדיקות מלהמליץ לאחרים על מוזיקה, או שירה. מעבר לחשש הפשוט לאכזב, ככל שהיצירה קרובה יותר לליבי כך קטן הרצון להעמיד אותה בפני שיפוט חיצוני, או לקבל משוב שרחוק מהחוויה הפנימית העזה שלי כלפיה. הדבר היחיד שמביא אותי בכל זאת לכתוב הוא התחושה החזקה שלא יכול להיות שאנשים יפספסו את כל היופי הזה, בבחינת "אני הזהרתי".

על יהוא ירון אפשר לומר שהוא מהלך על השוליים של מה שנקרא "מוזיקת אינדי". כנגן בס הוא ניגן עם רבים מאמני המיינסטרים הישראלי, כאמן יוצר לא רבים נחשפו למוסיקה שלו, ובספטמבר יצא האלבום השלישי שלו, "אם לא נרקוד לא נבין כלום".

מכיוון שהדיסק יצא בספטמבר האסוציאציה הראשונה שלי אליו לעד תהיה לשמוע אותו באוטו בפול וליום, בעודי רצה בין ימי הסתגלות, אסיפות הורים, איסוף מוקדם ממוסדות חינוך - הכל עם חלונות מורדים לרווחה והתקווה ההיא שאולי ככה אני קצת יותר "רוקנרול" מאיך שאני נראית ומרגישה. שבתוך כל הפרובינציאליות הזו נשאר איזה ליין של בס. מה ששולח אותי לחשוב על המקומות האלה שאנחנו מחזיקים באדיקות כ"אנחנו באמת", על אף הנפח המועט שהם תופסים בחיינו. כמה מתוך מי שאנחנו נתפס כ"שגרה הכרחית", ומתי מורידים חלונות ומשמיעים קצת מי אני "באמת". ומה זו האמת הזו.

אז הדיסק בועט, ורועש, וFאנק (כן, ככה כותבים את זה). יהוא עצמו הוא נגן בס וקונטרה בס והצליל הכולל הוא מאוד רוקנרולי בסיסי של בס-גיטרה-תופים, עם ניחוח חזק של אייטיז. מהסוג שגורם לך לרצות להוריד חלון. רוב השירים פה רקידים לחלוטין, עניין שעוד אחזור אליו, והמילים. הו המילים.

ירון נכנס כאמור תחת קטגוריית ה"אינדי", משמע ז'אנר מוזיקלי ניסיוני, מהסוג שפחות מגיע לפלייליסט של גלגלצ, אם בכלל. יש משהו בבחירה בז'אנר הזה שהוא כשלעצמו מאוד משחרר. התבנית המחייבת נהיית יותר רופפת, ואפשר לצאת קצת ולחקור יותר את גבולות ה"מה ניתן להגיד בתוך שיר". המבנה הקלאסי של בית-פזמון-בית-פזמון מתערער, אפשר לכתוב מנקודת מבט של רובוט ("רובולאב", נעה סגל), או חתול ("נסיכה", הילה רוח). במקום שירי "אני אוהב, את עזבת" אפשר לשיר עם הילדים בקולי קולות בדרך לגן "יש תהליך במח שנקרא קומפנסציה, תא חי מחליף תא מתתת!!!!" ("עין תחת עין", יהוא ירון) וזה עובד מצוין.

היכולת הזו להמשיך ולהתנסות, גם בדיסק השלישי, בלעבוד מסביב ומחוץ לגבולות המסגרת, מביאה אותי אל הדבר הראשון ואולי המרכזי שלופת אותי בדיסק הזה ובמוזיקה של יהוא ירון בכלל- ומבחינתי זה הניסיון לומר את האמת. אפשר ממש להרגיש את הניסיון לומר אמת, לא במובן של לחשוף סוד גדול, אולי אפילו להיפך. לחשוף אנושיות גדולה. והאנושי, כידוע, נוטה לעיתים להיות בנאלי עד מאוד, ומורכב מרגעים קטנים ומחשבות קטנות. יש כאן שיר זועם למדי על אנשים שמעוותים ליהוא את השם ("יאהו"), שירים על הדברים שלא מצליחים להתהוות ("שוב אני רואה אותך ולא, לא מצליח להגיד, לא מצליח להגיד לך כלום") ועל הזיופים הקטנים שאנחנו חיים בתוכם ("לשרוף שעות על פסיכולוג אבל לשקר בקול רם, על הדברים שאני יודע שאני סובל בגללם. זה רעל"). יש שיר מולחן של וולך ("אוי") ואמירות של כנות בנאלית, אולי לא "שירית", אבל דווקא זה הופך אותה לכל כך נדירה ומיוחדת ("כל כך כיף שיש כסף, אפשר לקנות שמן זית").

אני חושבת שהניסיון הזה, שכל כך בולט ביצירה של ירון, להרחיב את היכולת שלו לומר אמת אישית דרך יצירה, הוא מה שכל כך תופס אותי בו. במידה משמעותית הניסיון הזה הוא גם הסיבה שבגללה הסקירה הזו נראית לי שייכת לאתר שעוסק בפסיכולוגיה (האהבה הגדולה שלי לצד המוזיקה). אני חושבת שהשיח כיום סביב טיפול נפשי, שמנסה להיות מאוד מחקרי ומאוד מדיד, נותן תשובות מגוונות מאוד ומנומקות מאוד לשאלה- מה בעצם אנחנו מנסים להשיג בטיפול נפשי. אני מנחשת שתשובה ספונטנית של הרבה מטפלים תהיה "רווחה נפשית", ותשובה ספונטנית של חוקרים של טיפול נפשי תכלול פרמטרים כאלו ואחרים של הקלה סימפטומטית (מתוך הנחה לא מופרכת שזו תביא בתורה רווחה). אני חושבת שאם נחזור לכתבים הקלאסיים יותר של הפסיכואנליזה, ואולי בלי קשר- התשובה שאותי כמטפלת מרגשת כמשהו שהטיפול הנפשי מאפשר- היא ללא ספק הרחבת היכולת של האדם להכיר ולהודות מול עצמו (ובנוכחות אדם אחר) באמיתות של חייו. במאמרה "החיפוש אחר האמת כיסוד בפרקטיקה האנליטית" (Blass, 2016) כותבת פרופ' רחל בלס: "האמת אינה רק רלוונטית לפסיכואנליזה. היא האלפא והאומגה של הפסיכואנליזה. אני מסכימה עם הגישה לפיה מה שבסופו של דבר מחפשים אחריו באנליזה הוא הפתיחות לאמת. היכולת לדעת, מעבר לידיעת אמיתה כזו או אחרת. עם זאת, אני רואה בעמדה זו כשוכנת בבסיסה של הפסיכואנליזה, לא כגישה חדשה" (התרגום שלי). בהמשך היא מביאה את פרויד, שבהתיחסו להעברת-אהבה כותב:

"My objection to this expedient is that psycho-analytic treatment is founded on truthfulness. In this fact lies a great part of its educative effect and its ethical value. It is dangerous to depart from this foundation . . . Since we demand strict truthfulness from our patients, we jeopardize our whole authority if we let ourselves be caught out by them in a departure from the truth". (Blass, 2016)

זה לא מקרי בעיני שאפילו היכולת שלי להביט על עצמי מהצד במבט משועשע, ולראות כמה אני מנסה להיות "רוקנרול" כשאני עמוק בתוך הבורגנות, ולקבל את זה, אפילו קצת לחמול על זה ועלי, גם כשזה מסריח ממאמץ- זו ראיה שמתאפשרת דווקא עם המוזיקה הזו.

מה שמוביל אותי לנקודה השניה והמאוד מפתיעה עבורי בדיסק הזה. אני חושבת שזו לא תהיה הגזמה לומר שאני מחכה בציפיה דרוכה ליציאת הדיסק הזה מעל שנה. בשמיעה ראשונה וגם שניה נשארתי עם ההרגשה הנורא מבאסת של "לא נעים לי להודות ולא ברור לי לגמרי מה אבל משהו מוזר לי". לפעמים זה קורה. לפעמים דיסקים שחיכית להם פשוט לא נתפסים, או מאכזבים, אבל זה לא היה העניין. האלבום השני והקודם של ירון הוא לא פחות מיצירת מופת בעיני. אם אוגדן אומר שאומנות הפסיכואנליזה היא לחלום חלומות שלא נחלמו וזעקות שנקטעו- האלבום ההוא עושה עבודה לא רעה של אנליזה עצמית, או קבוצתית כשהוא מגיע למאזינים. יש שם שיר שהוא שיטוט מופלא בחלום עם ספק חבר ספק דמות אב ("אף פעם לא דיברתי איתך ככה, תמיד דיברתי עם המיתוס שלך... כאילו אימצת כלב, שתוכל לבכות כשימות- על כל מה שאימצת כדי לאבד"), שיר שבעיני הוא לחלוטין על טיפול נפשי, גם אם לא בכוונת מחבר ("כל הכאב שפוגע בי, את כל הכאב הזה אתן לך, אם תרדי יחד איתי אל התהום הגדולה הזו"), שיר אהבה כל-כך אישי ועדין ("אני כבר לא יכול לדבר אתך כשאת ישנה, פעם לא היית מתעוררת בקלות, חשוב לי לדבר אתך גם כשאת לא שומעת") ועוד ועוד. פנינה אמיתית. האלבום הזה, ובכן... הוא רקיד. שזו הסתייגות מאוד מוזרה מאלבום, אבל דווקא משהו מהפרימה המוחלטת שהיתה באלבום הקודם, מעבר אינסופי בין מקצבים וסגנונות וחוסר התחייבות לכל תבנית שהיא, קצת נאסף באלבום הזה. לקח לי קצת זמן לקלוט שבעצם השם של האלבום הוא לא השם של אף אחד מהשירים באלבום, מהלך לא נפוץ כלל. לאלבום קוראים "אם לא נרקוד לא נבין כלום". אז ניסיתי להבין.

יהוא ירון, מעבר להיותו אמן ומוזיקאי מוכשר, הוא גם חולה טרשת נפוצה, מחלה כרונית של מערכת העצבים, אליה הוא מתייחס בשיר "היא": "המחלה שלי דורשת בשלומך, והיא נוברת במדף התקליטים, בכל פינה בבית היא תלויה על הקירות". ב2014 יצא סרט מרתק שעוסק בהתמודדות שלו עם המחלה שנקרא "אמן השכנוע העצמי", כשם הדיסק השני. המחשבה הזו לקחה אותי למחשבה אחרת שמעסיקה אותי באופן אישי כבר לא מעט זמן. אפשר לומר שהזרם ההתייחסותי בפסיכואנליזה, בהשראה מכובדת של פילוסופיה פוסט מודרניסטית, הביא לתוך הפסיכולוגיה את השיח הסובייקטיבי על הפערים התודעתיים שבין מטפל ומטופל שמגיעים מעולמות שונים. אם בעבר פרשנות היתה נתפסת כאקט אובייקטיבי לחלוטין מצד מטפל נטול פניות, היום כבר ניתן לשאול שאלות על מינו של המטפל, מגדרו, השתייכותו העדתית, הדתית, אפילו התזונתית-מוסרית (ויעידו על כך עשרות בקשות החיפוש בפורומים מקצועיים אחר מטפל.ת טבעוני.ת). אמנם אפשר לטעון שזו אותה בקשה עתיקת יומין לדעת שהמטפל שלי הוא "תואם אני" ומדובר בפנטזיה למצוא מישהו ש"יכיר אותי מבפנים" ברגע שנחלוק פרטים ביוגרפים כאלה ואחרים, שלכך תענה הפסיכולוגיה שהחוויה הפנימית יכולה להיות מוכרת רק דרך המפגש, ולא דרך דמיון כזה או אחר בפרטים ביוגרפים. אני מרגישה שהרבה פעמים הניסיון לתאר את הפערים בגוון הנורא האישי של החוויה השונה הזו עובר דרך "היות בגוף", ושאני כמטפלת לעד מחזיקה את המתח בין שתי הקצוות האלו. מצד אחד האמונה החזקה שכן תיתכן אמפתיה, והבנה, ושותפות בחוויה עם אנשים שהם לא אני- דרך שיח, דרך קשר, דרך חבירה למסע משותף. ומהצד השני- הידיעה הזו שיש משהו בחוויה גופנית שלפעמים כל המילים בעולם לא יוכלו לתווך. נכון, אני לא חייבת מטפלת אישה, אבל שעות של מלל לא יוכלו להסביר את ההרגשה של ללכת לבד בלילה ברחוב חשוך, ולדעת שאת לא מוגנת. מי שהלכה- תדע.

יש קטע מעניין שבו ר' נחמן מברסלב דן במשפט התלמודי "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו", שבסופו הוא מגיע למסקנה שבאמת- לעולם לא תגיע "למקומו" של אדם אחר. אי אפשר באמת ללכת בנעליו של הזולת. אמירה שהיא אולי רדיקלית, בטח עבור אלו שמקצועם אמפתיה. ועדיין, אמירה שחשוב שתיאמר, וחשוב שתישמע. זכורה לי חוויה מאוד מוזרה מקבלת תואר שני, כשנה וחצי אחרי הסיום הממשי שלו (בעקבות הבירוקרטיה הממושכת). עליתי את המדרגות הידועות לשמצה בבניין המדרגה באוניברסיטת חיפה (7 קומות, stairway to hell, תודה ששאלתם) עם כל האנשים אולי הכי קרובים אלי, שעלו איתי את אותן מדרגות במשך שנתיים של לימודי התואר השני, כל שבוע, פעמיים בשבוע. תוך כדי שעלינו פתאום נזכרתי כמה שנאתי את העליה הזו. כמה רע הרגשתי. וכמה מה שהיה לי כל-כך ברור ונחרט בי כל כך חזק בחוויה, בכלל לא היה ידוע לאלו שהלכו מטר לידי. ההבדל בינינו היה שאני עליתי את המדרגות האלה בעודי בהריון, חסרת נשימה, באיחור מתמיד לשיעור הבא ובתחושת חוסר כשירות נוראית. והן לא. בתחילת השנה, כשטרם הכרנו- בתחילת הריון, כשאני עוד לא יכולה להסביר מה כל כך קשה לי ולמה כולם מרגישים מחויבים לחכות לי למרות שתכלס אנחנו לא מכירים, ובסוף השנה- בסוף הריון. הם כבר ידעו, כבר הכרנו. רק נשאר הקטע המביך הזה שבו כולם מחכים לי ומאחרים בזמן שאני אדומה, מיוזעת ורק מחכה שזה יגמר כבר. ומה שהיה לי כל כך חי וברור וקשה- בכלל לא היה מדובר.

אז עד כמה אני יכולה להבין חוויה של נגן קונטרה-בס שמסתכל על היד שלו ומבין שהיא לא עובדת, ומי יודע אם אי פעם תחזור לעבוד? ("באמצע מאי היד הפסיקה לעבוד, ואז חזרה ואז הפסיקה שוב ומתו אנשים, אבל הפסיקו למות וחזרו למות ונס גדול אף פעם לא היה פה“). תמיד משעשע בעיני שאין דבר שמוציא מהפסיכולוג הקליני הממוצע מבטי התנשאות מקצועית גדולים יותר מהצירוף "מטפל גופנפש". לנו, בניגוד אליהם, יש את פרויד. שאמר, ובכן... שההתפתחות הנפשית היא פונקציה של ההתפתחות הגופנית ושל הדרך בה הגופניות שלנו פוגשת את הסביבה. נכון, בחרנו בטיפול בדיבור. הנישה שלנו בתוך מערכות הקשרים הסבוכות האלו והמנדט שלנו עובר דרך השפה, לא דרך הגוף. ועדיין, לפעמים ההרגשה היא שהפיצול כל כך עז. שלפעמים שכחנו את העובדה הפשוטה של היותנו גוף פיזי במרחב נתון. ועד כמה הגוף מכתיב את החוויה.

אז ירון מציע לרקוד. להוריד חלון, לצעוק, לזוז. להגיע אל האמת בדרך קצת אחרת. יותר רועשת. אחד השירים שלו שאני הכי אוהבת, שלהמליץ עליו זה באמת אסון כי הוא לא קומוניקטיבי בשום צורה, נקרא "כולם כל כך שקטים פתאום". ביהואירונית טיפוסית הוא עובר בין שיח על מחירי השכירות בתל אביב לקללות ברומנית ששרות לו הציפורים ועוד. הקצב שמחזיק את השיר הזה הוא חזרה אדוקה, במשך כל השיר, על שתי מילים. "אל תשקר". מקהלה (יוונית?) צועקת עם ירון ועליו, במשך 4 דקות שלמות: "אל תשקר!". מי שמכיר את התביעה הפנימית הזו לא יכול שלא להתאהב. ולהזדעזע. השאלה שלא מרפה- כמה מכל המלל הזה הוא אמת? כמה ממנו מדויק? כמה ממוחזר? כמה מיועד לקהל, כמה לעצמי? ולמה זה טוב, באמת?

ואולי אם לא נרקוד לא נבין כלום. ואולי גם אם נרקוד.

 

"ואני כותב שירים שלא יולחנו

ומלחין שירים שלא נכתבו

ואני אומר את האמת אבל רק את האמת

אני אומר את האמת אבל את כל האמת

אבל

כולם כל כך שקטים פתאום

כולם כל כך שקטים כל הזמן.

 

אל תשקר.

אל תשקר".

מקורות

Blass.R. (2016). The Quest For Truth As The Foundation Of Psychoanalyitc Practice: A Traditional Freudian-Kleinian Perspective. The Psychoanalytic Quarterly, 85(2),  pp. 305-337.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

פירר, ש. (2017). אמן אמירת האמת. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 15/12/2017, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3615

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.