פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.
 

ספרים

עולם צמא לגשם / אפרת חרמוני

הספר "עולם צמא לגשם" עוסק בקשר בין התיאוריה הפסיכולוגית של קרל גוסטב יונג לבין מקורות יהודיים הלקוחים בעיקרם מהתנ"ך, מהתלמוד ומספר הזוהר. המקורות היהודיים, כמו גם כתבי יונג, מפנים אותנו אל עבודת התיקון האנושית, אל הניסיון לאחד בין ניגודי הנפש, ואל החיפוש אחר משמעותם העמוקה של החיים. כתיבתו של הספר מתבססת על שפת הדימוי ועל לשון החלום, ומכאן שנקודת המוצא האישית של המחברת הייתה להתבונן בקטעי המקורות כעל חלומות קולקטיביים. לאורך כל הספר מודגשות נקודות החיבור בין רעיונותיו הפסיכולוגיים של יונג לבין תכני העומק של המקורות היהודיים, בד בבד עם נקודת המבט האישית של המחברת כמטפלת יונגיאנית.

מתפרסם מ 22/11/2017 | 561 צפיות

תגיות: | | | |

עולם צמא לגשם

אפרת חרמוני

עולם צמא לגשם

מקורות יהודיים בקריאה יונגיאנית

מודן

 

הספר "עולם צמא לגשם" עוסק בקשר בין התיאוריה הפסיכולוגית של קרל גוסטב יונג לבין מקורות יהודיים הלקוחים בעיקרם מהתנ"ך, מהתלמוד ומספר הזוהר. המקורות היהודיים, כמו גם כתבי יונג, מפנים אותנו אל עבודת התיקון האנושית, אל הניסיון לאחד בין ניגודי הנפש, ואל החיפוש אחר משמעותם העמוקה של החיים. 

הן דברי החכמים והן רעיונותיו של יונג מכוונים את האדם לצאת למסעות פנימיים ולבחינה עצמית, וזאת לא כדי להוסיף על סבלו אלא דווקא כדי לחברו לחיים הפועמים בתוכו.

הספר נולד בהשראת לימוד רב-שנים של האנליטיקאית היונגיאנית אפרת חרמוני עם המשורר יונדב קפלון. כתיבתו של הספר מתבססת על שפת הדימוי ועל לשון החלום, ומכאן שנקודת המוצא האישית של המחברת הייתה להתבונן בקטעי המקורות כעל חלומות קולקטיביים. לאורך כל הספר מודגשות נקודות החיבור בין רעיונותיו הפסיכולוגיים של יונג לבין תכני העומק של המקורות היהודיים, בד בבד עם נקודת המבט האישית של המחברת כמטפלת יונגיאנית.

תכני הספר שזורים זה בזה והם נעים בין המקורות היהודיים לבין רעיונותיו של יונג, בין שפת הדימוי והמדרש לבין תכנים טיפוליים וחלומות אישיים של מטופלים.

 

אפרת חרמוני נולדה וגדלה בקיבוץ מעגן מיכאל. החלה את דרכה המקצועית כמוזיקאית וככנרת ועסקה שנים רבות בהוראה ובנגינה בתזמורות קאמריות. השלימה תואר שני בטיפול בהבעה ויצירה, ולאחר שסיימה לימודי פסיכותרפיה הוכשרה והוסמכה כאנליטיקאית יונגיאנית במכון הישראלי לפסיכולוגיה יונגיאנית בירושלים. חברה בארגון היונגיאני הבינלאומי ומטפלת בקליניקה פרטית.

 

לפניכם הפרק הראשון מתוך הספר באדיבות המחברת וההוצאה לאור:


סיפור המבול

קלקול, משבר, הבראה

מבול מים על הארץ

וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל־יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל־הַיּוֹם. וַיִּנָּחֶם ה' כִּי־עָשָׂה אֶת־הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל־לִבּוֹ. וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת־הָאָדָם אֲשֶׁר־בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד־בְּהֵמָה עַד־רֶמֶשׂ וְעַד־עוֹף הַשָּׁמַיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם. וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'.

אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת־הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ־נֹח. וַיּוֹלֶד נֹחַ שְׁלֹשָׁה בָנִים אֶת־שֵׁם אֶת־חָם וְאֶת־יָפֶת.וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת־הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי־הִשְׁחִית כָּל־בָּשָׂר אֶת־דַּרְכּוֹ עַל־הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל־בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי־מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת־הָאָרֶץ. עֲשֵׂה לְךָ תֵּבַת עֲצֵי־גֹפֶר קִנִּים תַּעֲשֶׂה אֶת־הַתֵּבָה וְכָפַרְתָּ אֹתָהּ מִבַּיִת וּמִחוּץ בַּכֹּפֶר. וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה אֹתָהּ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַמָּה אֹרֶךְ הַתֵּבָה חֲמִשִּׁים אַמָּה רָחְבָּהּ וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה קוֹמָתָהּ. צֹהַר תַּעֲשֶׂה לַתֵּבָה וְאֶל־אַמָּה תְּכַלֶּנָּה מִלְמַעְלָה וּפֶתַח הַתֵּבָה בְּצִדָּהּ תָּשִׂים תַּחְתִּיִּם שְׁנִיִּם וּשְׁלִשִׁים תַּעֲשֶׂהָ. וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת־הַמַּבּוּל מַיִם עַל־הָאָרֶץ לְשַׁחֵת כָּל־בָּשָׂר אֲשֶׁר־בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם כֹּל אֲשֶׁר־בָּאָרֶץ יִגְוָע. וַהֲקִמֹתִי אֶת־בְּרִיתִי אִתָּךְ וּבָאתָ אֶל־הַתֵּבָה אַתָּה וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי־בָנֶיךָ אִתָּךְ. וּמִכָּל־הָחַי מִכָּל־בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל־הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ. מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ וּמִן־הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ מִכֹּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ לְהַחֲיוֹת. וְאַתָּה קַח־לְךָ מִכָּל־מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְאָסַפְתָּ אֵלֶיךָ וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם לְאָכְלָה. וַיַּעַשׂ נֹחַ כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים כֵּן עָשָׂה (בראשית ו, ה–כב).

סיפור המבול תופס מקום מרכזי בהיסטוריה הקדומה של עם ישראל. מצב הקלקול וההשחתה של "תושבי הארץ", כמתואר בפרשת נח, מניע את אלוהים להחזיר את העולם למצב של הרס וחורבן – מעין תוהו ובוהו. על אף ממדי האסון, נראה כי הכחדת הרע לא באה כדי להשמיד ולמחות לעד את הקיים, אלא כדי לאפשר תיקון והבראה. לאחר המבול מתחילה תקופה חדשה, מעין אתחול של מעשה הבריאה, שבה אלוהים כורת ברית עם קומץ שורדים מהצדיקים על בסיס חדש ומתוקן. תיקון העולם מכוון לתיקון האדם שהיצר וההשחתה שולטים בו, ככתוב: וְכָל־יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל־הַיּוֹם. 

הפסוק וַיִּנָּחֶם ה' כִּי־עָשָׂה אֶת־הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל־לִבּוֹ רומז על התעוררותו של הממד הרגשי, כביכול, בהוויה האלוהית, ממד אשר עתיד להוות את הבסיס והדוגמה למערכת מוסר אנושית, לחמלה ולפיוס.

נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו מסמל את שארית הפליטה של "הטוב" שאינו נגוע ביצר הרע אשר פשה בכול. להבדיל מהכחדת הקולקטיב, שנאמר עליו רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ, נח ובאי התיבה הם קבוצה קטנה וייחודית המיועדת לחיים של תיקון.

סיפור המבול, שהוא מעין חלום קולקטיבי, עשוי להוות מודל למשבר הפוקד את עולמו של היחיד. המבול מסמל מצב נפשי של אדם אשר איבד לחלוטין את איזונו הפנימי או את יכולת התפקוד שלו ונשטף על ידי "תוכני מבול" ארכיטיפיים, תוכני לא־מודע, תוכני צל או תוכני קומפלקס מנופחים (אינפלציוניים) המסכנים את קיומה התקין של נפשו. הכתוב מתאר מצב של קלקול טוטאלי ושיבוש מערכות מוחלט של הבריאה. נראה כי "הרע" משול להשתלטותו של ממד היצר או התוהו על האישיות כולה, ללא כל ויסות, ריסון וגבולות.

בניית התיבה

נח ובאי התיבה מהווים חוליה אנושית המייצגת את שארית הטוב ומקשרת בין העולם החָרֵב למציאות של אחרי המבול. לעומת ההשחתה והתוהו השוררים בחוץ, מתוארת בניית התיבה בקפידה יתרה, וכך גם כל החי המובא אליה. ההנחיות שמקבל נח לבנייתה, לממדיה ולאכלוסה הן מפורטות ומדויקות.

התיבה מסמלת מבנה תחום בגבולות המהווה מעין מקלט לכוחות האני המתבצרים בה עד יעבור זעם. ניתן לראות בה דימוי לצמצום ולהתכנסות של כוחות המודע המנסים לשרוד אל מול מי הלא־מודע הגואים ושוטפים את הנפש בחוסר מובחנוּת. 

מבנה התיבה המדויק והמפורט הוא דימוי למְכל הטיפולי, הטמנוס, שנועד לעזור לאדם השרוי במשבר להציל את החיוּת שנותרה בו ולהגן עליו מפני ההצפה והמשבר המאיימים על קיומו, ככתוב: שְׁנַיִם שְׁנַיִם בָּאוּ אֶל־נֹחַ אֶל־הַתֵּבָה זָכָר וּנְקֵבָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֱלֹהִים אֶת־נֹחַ (בראשית ז, ט). השמירה על החיוּת הפנימית קשורה בזכרי ובנקבי המייצגים יסודות נבדלים ומנוגדים המתקיימים בטבע ומבטיחים את המשך קיומו של החי. המהות הניגודית הכרחית כדי שתישמר פעימת החיים. 

חטא הגאווה

וַיְהִי הַמַּבּוּל אַרְבָּעִים יוֹם עַל־הָאָרֶץ וַיִּרְבּוּ הַמַּיִם וַיִּשְׂאוּ אֶת־הַתֵּבָה וַתָּרָם מֵעַל הָאָרֶץ. וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם וַיִּרְבּוּ מְאֹד עַל־הָאָרֶץ וַתֵּלֶךְ הַתֵּבָה עַל־פְּנֵי הַמָּיִם. וְהַמַּיִם גָּבְרוּ מְאֹד מְאֹד עַל־הָאָרֶץ וַיְכֻסּוּ כָּל־הֶהָרִים הַגְּבֹהִים אֲשֶׁר־תַּחַת כָּל־הַשָּׁמַיִם. חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה אַמָּה מִלְמַעְלָה גָּבְרוּ הַמָּיִם וַיְכֻסּוּ הֶהָרִים. וַיִּגְוַע כָּל־בָּשָׂר הָרֹמֵשׂ עַל־הָאָרֶץ בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבַחַיָּה וּבְכָל־הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל־הָאָרֶץ וְכֹל הָאָדָם. כֹּל אֲשֶׁר נִשְׁמַת־רוּחַ חַיִּים בְּאַפָּיו מִכֹּל אֲשֶׁר בֶּחָרָבָה מֵתוּ. וַיִּמַח אֶת־כָּל־הַיְקוּם אֲשֶׁר עַל־פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד־בְּהֵמָה עַד־רֶמֶשׂ וְעַד־עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיִּמָּחוּ מִן־הָאָרֶץ וַיִּשָּׁאֶר אַךְ־נֹחַ וַאֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה. וַיִּגְבְּרוּ הַמַּיִם עַל־הָאָרֶץ חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם (בראשית ז, יז–כד).

כך מתאר המקרא את מי המבול שכיסו את היקום ואת ההרים הגבוהים; כהצפת מים ממעיינות התהום ומארובות השמים. 

רבי אליעזר הגדול, דור שני לתנָאים ומתלמידיו הבולטים של רבן יוחנן בן זכאי בימי חורבן בית שני ולאחריו, מתאר באחד ממדרשיו את השחתת הארץ לפני המבול. בתארו את האנשים משחיתי הארץ כמשחיתי זרע, גבוהי קומה ובעלי פרסות, הוא מרמז על גאוותם ואטימותם של יושבי הארץ: "אמרו, אם מי המבול יבואו עלינו הרי אנו גבוהי קומה ואין המים מגיעים עד צווארינו, ואם מי תהומות מעלה עלינו, הרי בפרסות רגלינו נסתום את התהומות".

אנשי הארץ, המשחיתים את זרעם כדי לא להפרות את נשותיהם, קוראים ביהירותם חמס על חוקי הטבע. הם אינם יראים מהמבול כי הרי "גבוהי קומה" הם, ורואים עצמם מורמים אפילו מעל הכוח האלוהי. בהתייחסם למי התהום המאיימים להציפם, מתרברבים אנשי הארץ כי בפרסות רגליהם הגדולות יסתמו את התהומות. לפנינו תיאור הגאוותנות והאטימות של יושבי הארץ, הן מול הממד האלוהי והן מול העולם הפנימי והנסתר או מול מרחבי הלא־מודע שבנפש. ההשחתה קשורה בזלזול בכוח העליון ובאשליה כי הגורם האנושי הוא כול־יכול.

מי התהום המבעבעים במעמקי היקום ומאיימים להציף אותו, משולים לכוחו האדיר והבלתי נראה של הלא־מודע, אשר גם מולו מופגנת גאוותם הבלתי מרוסנת של אנשי הארץ. ניתן לדמות את התיאור של סתימת התהום בפרסות רגליהם הגדולות להכחשה ולהדחקה של אדם המנותק לא רק מערכיו האמוניים והרוחניים אלא גם מתוכני נפשו. פרסות הרגל הגדולות מסמלות את הארציות הבוטה והגסה, זו החסרה כל חיבור לרוחני ולמקור.

חטא הגאווה, אם כן, נוגע הן לממד הרוחני והן לממד הרגשי. הקלקול האנושי קשור לא רק לגאווה האנושית נוכח הכוח האלוהי, אלא גם לגאוותנותו של הממד הרציונלי, המתיימר לדעת ולהבין הכול ומתעלם ממסתריה של הנפש. מבחינה רליגיוזית מהווה הגאוותנות מוקד של ניתוק מהממד האמוני והאדרת יתר של הכוח האנושי. הפיצול והניתוק מהכוליות של המקור העליון הם מקור הרע, הם הסדקים שדרכם חודרים "החיצונים" – המייצגים את "הקליפות", מהויות הרוע – המאיימים על סדר הבריאה. האנשים, משחיתי הארץ, מייצגים את הנטייה של האדם לנסות להתחרות באלוהי ולהתנתק ממנו. בשפתו של יונג, יש כאן הענקה של חשיבות יתר לקומפלקס האגו כמרכז האישיות המודעת והתעלמות מהעצמי כמרכז של כילול האישיות על כל ממדיה. 

יש מטופלים המגיעים לטיפול בשל חוויות של אובדן דרך, תחושת מחיקה או דיכאון, וחווים על בשרם את גאוותנותה של הפונקציה הרציונלית (Thinking Function) ה"מרימה ראש", מזלזלת בממד הרגשי ולעתים אף מתעלמת ממנו. לא אחת מרגיש המטופל כאילו עולמו הפנימי הושלך לצינוק נעול וחשוך. הורות כושלת, מציאות חיים קשה או סביבה תרבותית וחברתית שהעדיפה את הרציונל והממשי הן אחדות מהסיבות להדרה עקבית של ממד הרגש.

נכונותו של האדם להתבונן אל תוך נפשו עלולה להפגיש אותו עם "מוקשים" רגשיים רבים כמו עצב, כאב, אכזבה, תסכול ונחיתות. פעמים רבות אני נדהמת מעוצמת ההתנגדות והקושי שיש למטופלים בהתמודדותם עם תכנים מכאיבים העולים במהלך הטיפול. ההתגוננות מפני מפגש בלתי נמנע זה מתבטאת בתחושות של תקיעות, של חסימה או של השלכה אנטגוניסטית על המטפל ועל הטיפול. מטפל שמצליח לשרוד את ההתנגדות עשוי להעניק למטופל חוויה ממשית של "תיבה טיפולית" בטוחה ומכילה ולעזור לו להתמודד עם מוקדים רגשיים מכאיבים בתוכו. זהו תהליך קשה הכרוך באימון ובעבודה, והוא אשר עשוי להחזיר למטופל את הקשר שאבד לו עם צדו הרגשי הדחוי והמודחק.

אדם המשוטט במרחבי הטבע של נפשו, כמו תרמילאי היוצא לטייל בעולם, עלול להיתקל בקשיים ובמכשולים, בחוויית "מִדְבָּר" של אַיִן, ב"צוקים" גבוהים ומסוכנים, בבורות נפש עמוקים או בחשכה פנימית. מסעו של הגיבור הוא מסעו של אדם שאיבד את הדרך הסלולה והברורה של חייו, ובהיותו חשוף לאיתני הטבע של נפשו, הוא יוצא לחפש את הנתיב האבוד של עצמו. 

הכלת הניגודים

לנוכח תחושת החורבן המתקרבת מצווה נח לבנות תיבה ולקבץ בה את כל משפחתו: וּמִכָּל־הָחַי מִכָּל־בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל־הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ. דבריו של רבי אליעזר המובאים בהמשך מאירים באור נוסף את סוגיית הכלת הניגודים בתיבה: "קרא לנח ואמר לו הבא לך אל התבה מכל הבהמה הטמאה שְנַיִם איש ואשתו. אמר נח לפני הקב"ה, רבון כל העולמים, וכי יש כח בי לקבצן אלי אל התיבה? ירדו כל המלאכים הממונים על כל מין ומין והיו מקבצין אותם ואת כל מזוניהם עמם והיו באים מאליהן אליו, שנאמר: וַיָּבֹאוּ אֶל נֹחַ אֶל הַתֵּבָה, כלומר היו באים מאליהם".

על פי תיאור זה, נח, הגם שהיה צדיק בדורו, מתקשה לקבץ אל תיבתו את כל ניגודי הבריאה; את החיות, העופות, הרמשים, את הבהמה הטהורה והלא־טהורה, את הזכר והנקבה. "וכי יש כח בי לקבצם אל התבה?" שואל נח. 

לעתים אני חווה, ממש כמתואר במדרש, את הקושי של מטופל זה או אחר, כמו גם את הקושי שלי, לקבץ את הניגודים הרבים אל תוך "תיבת הנפש". המודעות המשוכללת והיכולת להכיר בשונוּיות הרבות שבתוכנו אינן רק מעשירות ומקדמות אותנו, אלא לעתים גם מקשות עלינו ומייסרות אותנו. לא אחת היינו מעדיפים להתעלם מחלקי הנפש הנחותים והכושלים של עצמנו ולהשאירם מחוץ למודעותנו.

קורה שאני שומעת ממטופל על כך שאין לו די כוח לדבר על הקשיים המתגלים בטיפול או שיש נושאים שהיה מעדיף להשאיר מחוץ ל"תיבה הטיפולית". אם להעמיק בדברי המדרש, אין די בהכרת הניגודים, ולעתים, ממש כשם שנח מתקשה לקבץ אל התיבה את כל הברואים, כך מתקשה הנפש לכנס את כל ניגודיה. תהליך התיקון כרוך במאמץ של המטופל למנוע את הדרתם של חלקי נפש דחויים ובלתי רצויים, ובנכונותו להכירם, לכנסם ולהכילם.

בהשאלה לעולם הנפש, המדרש מציע לקרוא לעזרתם של "המלאכים" כדי שיסייעו לאדם לקבץ את כל השונויות לתוך תיבת נפשו. סיפור האגדה מפנה אותנו אל הממד הרוחני־אמוני אשר בהשראתו מתאפשר פיוס ו"שלום בית" בין הניגודים. ההילה הרוחנית או האל־חומרית העוטפת את הברואים השונים בהשראה מלאכית יוצרת ביניהם מעין "רצועה רוחנית מפורזת" המאפשרת להם לשכון זה לצד זה מבלי שקשיות החומר תחבל בחיבור ביניהם. המדרש מנחה גם הפעם לא להסתפק בגשמיות ובממשיות או במודעות הרציונלית הצרה, אלא לפנות אל החיבור לעליונים ולמלאכים. אלו מטעינים את הניגודים ב"מזון מלאכי", הווה אומר באנרגיה רוחנית המעלה אותם מרמתם הארצית והנוקשה למצב גבוה של פיוס והשלמה. יונג מפנה אותנו אל החלום, אל המיתוס והדימוי העשויים להוות מעטפת רוחנית המרככת ומעדנת את המציאות הגשמית ואת החיכוך בין הניגודים. נדמה לי שאחד מיעדיה החשובים של העבודה הטיפולית הוא שכלול יכולתו של האדם להצליח ולהתמודד עם הכלת ניגודיו מבלי שתיפגם אחדותו. תהליך זה קשור, בין השאר, לאינטגרציה בין הרמה החומרית לבין הרמה הרוחנית.

בעניין זה אוסיף ואדגיש כי נכונותו של אדם להכיר במנוגד לו ולקבל את השונה ממנו קשורה ביכולתו לרסן את מטעניהם של הקומפלקסים שלו. אותה מרדנות פראית של מוקדי רגש שונים שוחרי חופש, המסרבת לסור למרותה של מגמת הכילול בנפש, היא חלק מהדרמה המתחוללת בעולמו הפנימי של האדם. בתוך תיבת נפשו שב האדם ומיטלטל בין כמיהתו לחיי טבע בלתי מרוסנים ובין תקוותו לאיזון ולאחדות. חוויית החופש הבלתי מרוסנת עלולה להיות כרוכה לא פעם בתחושות של פיצול וארעיות, בעוד השאיפה לכילול עשויה להעניק לנפש יציבות והמשכיות. 

המים וההרים - מודע ולא־מודע

וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת־נֹחַ וְאֵת כָּל־הַחַיָּה וְאֶת־כָּל־הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל־הָאָרֶץ וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם. וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנֹת תְּהוֹם וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם וַיִּכָּלֵא הַגֶּשֶׁם מִן־הַשָּׁמַיִם. וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ הָלוֹךְ וָשׁוֹב וַיַּחְסְרוּ הַמַּיִם מִקְצֵה חֲמִשִּׁים וּמְאַת יוֹם. וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּשִׁבְעָה־עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ עַל הָרֵי אֲרָרָט. וְהַמַּיִם הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר עַד הַחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בָּעֲשִׂירִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים. וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים יוֹם וַיִּפְתַּח נֹחַ אֶת־חַלּוֹן הַתֵּבָה אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְשַׁלַּח אֶת־הָעֹרֵב וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב עַד־יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ. וַיְשַׁלַּח אֶת־הַיּוֹנָה מֵאִתּוֹ לִרְאוֹת הֲקַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. וְלֹא־מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף־רַגְלָהּ וַתָּשָׁב אֵלָיו אֶל־הַתֵּבָה כִּי־מַיִם עַל־פְּנֵי כָל־הָאָרֶץ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֵא אֹתָהּ אֵלָיו אֶל־הַתֵּבָה. וַיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיֹּסֶף שַׁלַּח אֶת־הַיּוֹנָה מִן־הַתֵּבָה. וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה־זַיִת טָרָף בְּפִיהָ וַיֵּדַע נֹחַ כִּי־קַלּוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ. וַיִּיָּחֶל עוֹד שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיְשַׁלַּח אֶת־הַיּוֹנָה וְלֹא־יָסְפָה שׁוּב־אֵלָיו עוֹד. וַיְהִי בְּאַחַת וְשֵׁשׁ־מֵאוֹת שָׁנָה בָּרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ חָרְבוּ הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ וַיָּסַר נֹחַ אֶת־מִכְסֵה הַתֵּבָה וַיַּרְא וְהִנֵּה חָרְבוּ פְּנֵי הָאֲדָמָה. וּבַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּשִׁבְעָה וְעֶשְׂרִים יוֹם לַחֹדֶשׁ יָבְשָׁה הָאָרֶץ (בראשית ח, א–יד).

תיאור היבשה המתגלה מתוך המים, בָּעֲשִׂירִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ נִרְאוּ רָאשֵׁי הֶהָרִים, "מתכתב" להפליא עם דבריו של יונג המדמים את המודע לאי קטן בתוך אוקיינוס הלא־מודע. בהתייחסו לסוגיה של יחסי הגומלין בין המודע ללא־מודע טען יונג כי תוכני הלא־מודע האוקייניים, המקיפים את אי המודעות, הם אינסופיים, ולעולם לא ניתן להגיע להבנה של מלוא עומקם ורוחבם. "רוחבו של האוקיאנוס", כתב יונג, "[...] אינו אלא משל ליכולתו המגבילה של הלא־מודע, המאיימת על התודעה". ביחסי הגומלין בין המודע ללא־מודע ראה יונג את מגבלותיה של התודעה האנושית המאוימת ומוגבלת נוכח המרחבים הבלתי מושגים או הבלתי נתפסים של הלא־מודע. אותה מציאות יבשתית, גשמית, שאנחנו חווים פעמים כה רבות כמציאות סולידית ובטוחה, מתגלה כשבירה ופגיעה אל מול איתני הטבע החיצוניים או הפנים־נפשיים. הלא־מודע, סבר יונג, רואה נכון גם כשהמודע עיוור וחסר אונים.

יונג דימה את כוחות האגו לגיבור היוצא למסע רב־סכנות, נע ונד בדרכים נעלמות ומגיע למחוזות נפש לא מוכרים. בהתייחסו ליחסים המורכבים שבין המודע ללא־מודע כיוון יונג למתח ולמשיכה שבין רמות הנפש השונות. ממש כאותו גיבור היוצא למסעו, כך גם האגו יוצא אל הלא־נודע לגלות טריטוריות בלתי מוכרות ולספחן אל "יבשת" המודעות שלו. המפגש הבלתי נמנע של האדם עם תוכני הלא־מודע המעורפלים והמאיימים מלווה בקושי ובהתנגדות, ועם זאת האני המודע חש סקרנות ומשיכה "לגנוב" או לאמץ מהם עוד ועוד לעצמו.

העורב והיונה - יציאה מהמשבר

העורב והיונה בסיפור המבול – שני צדיו של דימוי הציפור – יכולים לסמל את אופיו של הניסיון לצאת מן התיבה אל מרחבי החיים של "אחרי המבול". היונה, בניגוד לעורב היוצא "יצוא ושוב" מבלי שיצליח לבשר על החיים המתחדשים, מצליחה לבשר על עצירת השיטפון ועל ריסונם של כוחות המבול האוקייניים. דווקא היונה, יצור קטן ושברירי, מצליחה במעופה המדויק לגשר בין באי התיבה, הניצולים מהעולם הישן, לבין העולם המתחדש של "אחרי המבול". מופע זה, של ציפור קטנה ופגיעה העפה בשליחותו של "הטוב" אל התוהו של העולם החרב, עשוי לסמל בדיוק רב את נחישותה ואומץ לבה של התודעה האנושית המחפשת לעצמה, כל פעם מחדש, מנוח לכף רגלה בתוך מרחביה הלא־נודעים של הנפש. היציאה מהתיבה אל העולם כמוה כיציאתו של אדם ממשבר של ניתוק וצמצום אל מרחבי המציאות שמחוצה לו. 

נח בוחר לשלוח את העורב כמרגל ראשון אל מחוץ לתיבה, אולם הוא אינו מסתפק בשליחו "העורבי" ושולח אחריו את היונה. נראה כי נח, אִישׁ צַדִּיק תָּמִים, נוקט משנה זהירות בעת חזרתו אל המציאות של אחרי המבול. הסיפור מחשיב מאוד את ההדרגתיות של היציאה מהתיבה, כלומר מהמשבר. אחרי העורב משולחת היונה – וְלֹא־מָצְאָה הַיּוֹנָה מָנוֹחַ לְכַף־רַגְלָהּ. נח מחזיר את היונה אל התיבה וממתין עוד שבוע. רק בשילוחה השני מביאה היונה רמז מבחוץ לחיים המתחדשים. וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה־זַיִת טָרָף בְּפִיהָ. היונה החוזרת ובפיה עלה זית מבשרת אמנם את היציאה מהתיבה ומהמשבר ומרמזת על החזרה לחיים של לבלוב וגדילה, אולם הביטויים המתארים את חזרתה אל התיבה מזכירים לנו את מחירו של המשבר ואת גודל האובדן הנלווה אליו. הצירופים לְעֵת עֶרֶב (ערב ועורב) ועֲלֵה־זַיִת טָרָף בְּפִיהָ הם אזכור מילולי המותח קו מחבר בין הרע לטוב, בין המקולקל למתוקן ובין החָרֵב למתחדש. 

בראייה סימבולית הנשענת על דימויו ה"צִלי" בתרבויות שונות, העורב יכול לסמל את אובדן התמימות או את שלב ההתפתחות המורכב יותר של התודעה המכירה גם בקיומו של הממד ה"עורבי", כלומר בממד הצל שבנפש, בשחור ובמוות. העורב באלכימיה קשור למוות, לרע ולשטן. הוא נחשב לציפור אפלה, לרוח האי־שקט, לנפש החוטאת.

ההכרה בקיומו של צדה ה"עורבי" של הנפש היא חלק בלתי נמנע מתהליך ההתפתחות, אולם היכולת לאחוז בטוב, ביונת הנפש הלבנה, היא המאפשרת תיקון והחלמה. מן הראוי שתהליך השינוי וההבראה יתרחש בשלבים, בגישוש ובהכרה של הצל ו"הרע", ומתוך דבקות ואמונה בכוחו המרפא של ממד "הטוב". ממש כשם שאדם החווה משבר לעולם לא יחזור להיות כשהיה, כך גם "ניצולי התיבה" של אחרי המבול יוצאים ממנה במודעות חדשה, מפותחת יותר. דימוי הציפור מהווה חוליה מקשרת לא רק בין העולם הפנימי (התיבה) לבין העולם החיצוני, אלא גם בין הניגודים אור וחושך, רע וטוב, מודע ולא־מודע. 

ברית ופיוס

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל־נֹחַ וְאֶל־בָּנָיו אִתּוֹ לֵאמֹר. וַאֲנִי הִנְנִי מֵקִים אֶת־בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְאֶת־זַרְעֲכֶם אַחֲרֵיכֶם. וְאֵת כָּל־נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם בָּעוֹף בַּבְּהֵמָה וּבְכָל־חַיַּת הָאָרֶץ אִתְּכֶם מִכֹּל יֹצְאֵי הַתֵּבָה לְכֹל חַיַּת הָאָרֶץ. וַהֲקִמֹתִי אֶת־בְּרִיתִי אִתְּכֶם וְלֹא־יִכָּרֵת כָּל־בָּשָׂר עוֹד מִמֵּי הַמַּבּוּל וְלֹא־יִהְיֶה עוֹד מַבּוּל לְשַׁחֵת הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים זֹאת אוֹת־הַבְּרִית אֲשֶׁר־אֲנִי נֹתֵן בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל־נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר אִתְּכֶם לְדֹרֹת עוֹלָם. אֶת־קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן וְהָיְתָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵין הָאָרֶץ. וְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל־הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן. וְזָכַרְתִּי אֶת־בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל־נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל־בָּשָׂר וְלֹא־יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל־בָּשָׂר. וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱלֹהִים וּבֵין כָּל־נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל־בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל־הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל־נֹחַ זֹאת אוֹת־הַבְּרִית אֲשֶׁר הֲקִמֹתִי בֵּינִי וּבֵין כָּל־בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל־הָאָרֶץ (בראשית ט, ח–יז).

אדם הנתון במשבר פוגש בתוכו את כוחות ההרס המאיימים להציפו ונעשה בעל כורחו מודע וקשוב יותר לקיומו של הרע, הן בתוכו והן מחוצה לו. תהליך היציאה מהתיבה, כדימוי ליציאה ממשבר, כרוך ביכולתו של אדם לוותר על גישה טוטאלית, על חשיבה בשחור־לבן או על דפוסים נוקשים ובלתי מתפשרים. במובן זה גם האלוהות של אחרי המבול מהווה דוגמה לסמכות מפויסת יותר: וְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל־הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן. וְזָכַרְתִּי אֶת־בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל־נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל־בָּשָׂר וְלֹא־יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל־בָּשָׂר. כמראה הקשת רבת הגוונים, כך גם האחדות, אשר להבדיל מהאחידות, מכוונת להכלה של שונוּיוֹת ומורכבוּיות, של רע וטוב, של עורב ויונה. 

במסתו 'אדם ומשמעות' התייחס אריך נוימן לברית שנכרתה בין אלוהים לנח כאל סמל לאחדות נצחית שאינה ניתנת לניתוק. "ברית חתומה זו, שבין אלוהים לאנושות", כתב, "היא ביטוי לקשר המתקיים לעד בין האגו לעצמי". בדברו על האחדות, להבדיל מהאחידות, הוסיף: "הנפש [...] היא מארג בלתי ניתן להתרה של העולם הגשמי, האנושי והאלוהי".

נקודת מבט נוספת על שליחותה של היונה אפשר למצוא בפרקי דרבי אליעזר, המוזכרים לעיל. בהתייחסו ליונה כותב רבי אליעזר: "ותבא אליו היונה לעת ערב והנה עלה זית טרף בפיה (בראשית ח, יא) – ולמה עלה זית? אלא אמרה היונה לפני הקדוש ברוך הוא, רבון כל העולמים, יהיו מזונותי מרים כזית ונתונים בידך, ואל יהיו מתוקים כדבש ונתונים ביד בשר ודם".

בדברים אלו ניתן לראות את הקשר לאלוהי ולרוחני כתנאי להבראה ולצמיחה. המתיקות האנושית היא דימוי הקשור לאלמנטים רחמיים, לגעגועים לינקות, ואילו המרירות קשורה על פי דברי המדרש ליכולתו של האדם להיפרד מאותה "מלכודת דבש" רחמית ולנכונותו לשאת את טעמן המר של עבודת התיקון והגדילה. רעיון "המרירות", הנלווה אל יונת הנפש הטהורה, עשוי לשחרר את האדם מהחיפוש הנואש אחר המתיקות הנפשית הרגרסיבית והממכרת. טעמה המר של עבודת התיקון קשור לא רק ליכולתו של האדם להכיר את ניגודיו ולהכילם, אלא גם למחירו של תהליך התיקון התובע מן האדם להתרחק מחיקה הלוכד של הרחמיות האנושית כדי שיזכה בטעמו האחר של החיבור אל העצמי או אל מקורות רוחניים וגבוהים יותר. בהקשר זה טען יונג כי משהו בתוכנו כמֵהַ תמיד להישאר "ילד", להימנע מחקירת הלא־מודע ולהיענות לעונג ולתשוקה.

הרעיון היונגיאני, ה"מתכתב" עם מרירות הגדילה, קשור בנכונותו של האדם להיפרד מהמתיקות הגן־עדנית הארכאית, החסרה מודעות והתבוננות, ולחפש בתוכו את קולו המנחה של העצמי המייחל להתפתחות. עוד סבר יונג שהגדילה הרוחנית והתפתחות התודעה הן קונטרה־נטורום, כלומר נגד הטבע, וראה בהן תהליכים אנושיים הפורצים את הטבע המעגלי והפסיבי. טעמם המריר של המזונות המוזכרים במדרשו של רבי אליעזר הוא דימוי למשמעת ולמאמץ הדרושים לאדם כדי להניע את תהליך הצמיחה שלו.

חלום של מטופלת:

אני הולכת עם בעלי, ואנחנו עוברים ליד מאפייה צרפתית. הוא נשאר בחוץ ואני נכנסת פנימה. המקום קטן וקצת מוזר אבל מאוד יפה ומסודר, מלא בלחמים ובמאפים טריים מכל הסוגים. יש שם ריח מדהים! המוכר מציע לי מהמאפים המתוקים אבל אני מעדיפה לקחת לחם רגיל ומחפשת בגט.

חלום זה, אשר נחלם בעיצומו של משבר בזוגיות, לוקח את החולמת אל ריחה המשכר של מאפייה צרפתית ואל "המאפים המתוקים", דימוי למלכודת עונג האורבת לה לנוכח הקושי של אותם ימים. אף על פי שהיא מחפשת פיצוי ונחמה למצוקתה, היא אינה נופלת בפח, ואף שהמוכר מציע לה לקנות דווקא מ"המאפים המתוקים", היא עומדת בפיתוי ומעדיפה "לחם רגיל". החלום מכוון את החולמת להשתחרר מכמיהתה הרגרסיבית למתיקות ולרחמיות (העברית קושרת בין רחם לרחמים ומבטאת בכך את הנטייה האנושית הרגרסיבית להתנחם בחום הרחמי) אל עבר אתגריה ה"מרירים" וה"לא־טבעיים" של התפתחותה וגדילתה. 

"תיבת נח" טיפולית

לא אחת קורה שבמשך תהליך הטיפול נוצרת תחושה של תקיעות, כאילו לא קורה דבר. המטפל והמטופל, אחרי "מבול משברי", סגורים שניהם ב"תיבת נח טיפולית" בתחושה שהכול בחוץ נעצר, ללא תזוזה וללא תקווה. זהו שלב התסכול והכעס, השלב ה"עורבי" הבלתי נמנע, המושלך פעמים רבות על תהליך הטיפול. סיפור המבול מלמד אותנו כי אין די בהתבצרות הטיפולית מפני שיטפונות הנפש. הצורך לחזור ולנוע אל המציאות מחייב את האדם למצוא את החיבור המדויק אל העולם שמחוצה לו. ייתכן שהעורב, החוזר אל התיבה ללא בשורה, מורה כי שינוי והתחדשות בתהליך נפשי לא יוכלו להתחיל מחלקי נפש "עורביים", פסימיים, עכורים ולא בהירים. כדי שהמטופל יוכל לצאת לדרך חדשה, להבראה, עליו למצוא בתוכו את היונה הלבנה, הצחה, לשחרר אותה למעופה ולאפשר לה למצוא עבורו את "עלה הזית".

לעתים מטופל המגיע לטיפול כדי לשפר את מצבו, מרגיש כי המפגש עם תוכני הצל רק מחמיר את מצבו, והוא מתחיל לפקפק בכדאיות הטיפול. תהליך ההכרה ב"עורב הפנימי" כלל אינו פשוט, והוא עלול להיחוות כמכשול, כעיכוב או אפילו ככישלון תהליך הטיפול. בצומת הזה נדרשות מהמטפל אמונה ודבקות בקיומו של הטוב כדי שיוכל לעזור למטופל הפוגש את צלו לחזור ולהאמין בקיומה של היונה הפנימית שבתוכו.

אם להתייחס לפסוק כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו (בראשית ח, כא), נראה כי הטבע האנושי הגולמי מחייב טיפול וטיפוח. אמירה זו, להבנתי, אינה אמירה פסימית כלל וכלל, אלא הנחיה נפשית קיומית המכוונת לתיקון פנימי. הנכחת הטוב שבנפש אינה יכולה לבטל את קיומו של השחור והרע, אולם יש בכוחן של המודעות והאמונה לבחור בטוב ולשאוף להבראה ולהטבה.

כדי שהאדם יגבר על יצרו או על התוהו שבנפשו עליו להיות מוכן לעבור משברים ושיטפונות נפשיים, לדעת להישמר מפניהם ולדבוק בעבודה ובנכונות מודעת לשינוי ולתיקון. בשפתו של רבי אליעזר, כמוזכר לעיל, רק אדם שיצליח לוותר על טעם הדבש הממכר של העונג האנושי וייאות לבחור במרירות של עבודת הגדילה, יפלס לעצמו דרך רחבה ופתוחה אל עצמו, אל המציאות שסביבו ואל הממד שמעבר לו.

יונג דיבר אף הוא על התוכן הבראשיתי, ההיולי, הגולמי של הנפש. את ההשראה לתיאור תהליך התיקון שעוברת הנפש לקח מעולם האלכימיה. בדברו על החומר השחור הראשוני, הניגְרֵדוֹ, התייחס יונג לתוכני נפש לא־מודעים ולא מפותחים, ל"פרימה מָטֶרְיָה" של תחילת התהליך.12 ההשחתה, ה"יצר" או ה"רע" המתוארים לעיל קשורים בהנחה שללא תהליך רוחני או נפשי של תיקון, ללא העלאה של תוכני הצל, עלול האדם להישאר כלוא באפלה הלא־מובחנת של נפשו. 

תהליך התפתחות ותיקון הנפש, הן על פי יונג והן על פי היהדות, קשור ביכולתו של אדם להציב גבולות ולהשליט סדר בעולמו הפנימי, בד בבד עם שאיפתו המתמדת להתחבר אל כל צדי אישיותו ולהכירם.

היבט נוסף קשור לסוגיה של מידות התיבה, המסמלות לא רק את הצורך בצמצום ובהגנות מול תרחיש האימה של המבול, אלא גם את חשיבותו של מרחב מוגן ומדויק המכנס ומכיל בתוכו את כל שורדי המבול, "זכר ונקבה". התוכנית האלוהית המוקפדת של בניית התיבה ואכלוסה עשויה להידמות להנחיה טיפולית המשרטטת את מידותיו של הטמנוס הטיפולי כמרחב שנועד לשמר את פעימת הגרעין החי והבריא של האדם, עד יעבור זעם המשבר.

בהשראת דימוי זה אני חוזרת אל נפש היחיד ואל מצבי מצוקה קשים הגורמים לאדם להשתמש במנגנוני הגנה נוקשים. מצבים אלו עשויים להוות דוגמה לצמצום יתר של אותה "תיבת נח" פנימית, אשר נועדה מלכתחילה להגן על האדם מפני נחשול משברי קשה, ותחת זאת ממלכדת אותו בצינוק פנימי שמידותיו צרות מכדי שתישמר בו רוחה המחיה של הנפש. במקרים קיצוניים עלול המרחב המוגן להפוך למרחב מחניק והרסני. צמצום יתר של התיבה הפנימית פוגם אצל אותו אדם ביכולת הכלת הניגודים ועלול ליצור אצלו מודלים מפוצלים, נוקשים ובלתי מתפשרים של חשיבה והתנהגות. 

עובדה זו מחזירה אותנו אל דברי רבי אליעזר מראשית הפרק ואל הנחייתו ל"הזנה מלאכית", הנחיה המפנה אותנו אל הממד הרוחני והלא־גשמי, אשר בעזרתו עשוי להתרחש תהליך פנימי של הכלה, ריכוך ופיוס בין כלל הניגודים. התוכן הרוחני עשוי לרווח את "צפיפות החומר" ולאפשר לתכנים ניגודיים ואפילו "עוינים" לשכון בשלום זה לצד זה. וכך גם במסע הטיפולי: החיבור בין התוכן הקונקרטי לממד הרוח עשוי למנוע תקיעות בתהליך ולהפוך את החיכוך בין הניגודים לאנרגיה מניעה ולא מקבעת. 

זמן מבול

בפרשת נח מסופר: בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל־מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה וַאֲרֻבֹּת הַשָּׁמַיִם נִפְתָּחוּ. וַיְהִי הַגֶּשֶׁם עַל־הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה (בראשית ז, יא–יב). המספר ארבע, כדוגמת ארבע רוחות השמים או ארבעת היסודות, מסמל שלמות וסדר, בניגוד למצבים של תוהו וחוסר.

משך המבול בסיפור שלפנינו, התָחום בזמן מדויק של ארבעים יום וארבעים לילה, בא לתאר זמן אינקובציה מוגדר ושלם בתוך תהליך של גדילה והתפתחות. פעימת הזמן של "ארבעים" חוזרת בסיפורים שונים במקרא, כמו למשל הליכתם של בני ישראל במדבר ארבעים שנה או סיפור המרגלים שיצאו לתור את הארץ במשך ארבעים יום. 

המשבר, "זמן המבול", הוא זמן ביניים שבמהלכו האדם נתון בסכנת טביעה לנוכח תחושת הכאוס ותוכני השְחור העולים מתהומות נפשו ומאיימים להציפו. גם בתהליך הטיפול פעימת הזמן היא לעתים וסת מכריע השומר על המטופל מפני סכנת היבלעות בתוכני המשבר. בה במידה שנדרשים מהמטפל אורך רוח טיפולי ויכולת הכלה של התכנים הקשים, נדרשת ממנו גם הקשבה לפעימת הזמן של המשבר. מעניין להיווכח כי "זמן המבול" מתואר בסיפור בדייקנות רבה, כלומר פעימת החיים חייבת להישמר גם, ואולי בעיקר, אל מול הטוטאליות חסרת הגבולות של ההצפה שהמשבר מביא עמו. בניית התיבה הפנימית כנגד תוכני הרע המאיימים להציף את נפשו של אדם הנתון במשבר, מסמלת את הצורך להצטמצם ולהתגונן מפני הרע, אולם בה בעת את הכורח לשמור על זרימת החיים.

אפשר לראות בסוגיה זו את הקדימות והחשיבות שמייחס הכתוב לאופן "ניהול המשבר". "האינקובציה המשברית" חייבת להיות מוגבלת ותחומה בזמן כדי להגן על המטופל מפני כרוניזציה של המשבר או תקיעות יתר של דפוסי נפש המייחלים לשינוי. הכניסה לשלב הניגרדו בתהליך הטיפול מחייבת את המטפל להתמסר לתוכני הצל של המטופל ולהכיל אותם, ועם זאת לשמור כל העת על "מעקה בטיחות" טיפולי שיבטיח יציאה מהמשבר אל שינוי וצמיחה. פתיל החיים חייב להישמר כדי שהאדם יוכל לצלוח את המשבר. מול הטוטאליות של המבול, נח מצווה לבנות תיבה ולהתבצר בתוכה, לשמר את החי על כל ברואיו ולהיות מודע לפעימה של הזמן, של היום והלילה. 

סיפור המבול מתאר בדימויים של מבנה וזמן את חשיבות הגבולות בטיפול. הטמנוס הטיפולי מאופיין הן על ידי חדר הטיפול השמור והמוגן, והן על ידי שעת הטיפול הקבועה והתחומה בזמן. קונפליקט זה של חופש מול גבולות מאפיין מאוד את תהליך הטיפול. ניתן לראות במְכל הטיפולי יסוד נקבי מכיל ושומר ובגבולות הזמן הטיפוליים יסוד זכרי הבא לתחום את "זמן התיבה". 

זכורה לי חוויה מתקופת הכשרתי במכון היונגיאני. קבוצת ההדרכה שבה השתתפתי הייתה מורכבת כולה מנשים, ומול יכולת ההכלה הנשית של חברות הקבוצה, שנראתה לעתים רחמית, אינסופית וסטטית, שמר מדריך הקבוצה על מודעות גברית לפעימת הזמן ולצורך לתזמן ולקדם את התהליך הקבוצתי. המפגש הניגודי בין קבוצת הנשים למדריך, הגבר, קיבל את ביטויו במישור הקצב של התהליך.

לא אחת אני שומעת ממטופלים שבעת ובעונה אחת עם תהליך הטיפול ההולך ומעמיק, נעשה הקשר עם העולם החיצוני מחייב ומורכב יותר. אחדים מהם טוענים ש"הכול נעשה עניין", ומבטאים בכך את הצורך שיש לאדם המודע לעצמו לנהל את חייו בקפידה ולהיות קשוב למגבלותיה של המציאות, למידתיות שלה ולפעימת הזמן שלה. מעניין להיווכח כי דווקא תחושת המרחב והחופש הפנימי יוצרת אצל האדם צורך במידתיות ובגבולות במרחב הממשי של המציאות. חיכוך זה, בין חופש למחויבות ובין נאמנות לקול הפנימי למסוגלות חברתית וחיבור למציאות, מהווה את אחת מההתמודדויות המרכזיות של המטופל בדרך אל עצמו.

ייתכן כי אצל אדם המחויב לפרקטיקה דתית, המצוות מייצגות את אותו צורך במוקפדות ובגבולות נוכח עולם אמוני פתוח ורב־עוצמה. סודה של החיות האנושית טמון, אם כן, ביכולתו של האדם לשמור על ערכי החופש כשהם מוגנים מפני הפקרות וחוסר מודעות, ולעצב לצדם גבולות גמישים ופתוחים דיים מבלי שיהפכו לחומות נוקשות וכולאות.

סוגיה נוספת קשורה אף היא בכניסה וביציאה מהתיבה. אדם ההולך ומעמיק במסע לנבכי עולמו, גם אם אינו נתון במשבר, ראוי שיישאר מתוזמן ומאומן, כלומר שמשך השהייה בעומקיו יהיה מדוד ומוגבל. יתרה מזאת, העומקים והשינויים שמזמן לו עולמו הפנימי אל מול רוחבה ועוצמתה של המציאות החיצונית מחייבים אותו לפתח בתוכו גידי נפש חזקים וגמישים אשר יאפשרו לו לקיים את התנועה של ירידה למעמקים וחזרה אל המציאות הממשית.

 

נדמה לי שבעידן שלנו, במצב של עולם גלובלי ומציאות בולמית וחסרת גבולות, עומד האדם המחפש להכיר את עומקיו בפני אתגרים קשים ואולי כמעט בלתי אפשריים. הפער בין המסע למעמקי הנפש לבין רוחבה של המציאות וגבולותיה הפרוצים הולך ונעשה קשה יותר ויותר להשגה ולהכלה. מחד גיסא, הקושי הזה עלול לאלץ את האנשים המופנמים, האינטרוברטים, להסתגר בתיבת נפשם מבלי שיוכלו לצאת ולהשתלב כראוי במציאות החיצונית, ומאידך גיסא, אנשי "המציאות החיצונית", האקסטרוברטים, עלולים להתמסר לעוצמת גירוייה של המציאות ולאבד את הנגישות והקשר לעולמם הפנימי. לעתים נדמה כי המציאות העכשווית, על קצבה המסחרר, המעמידה מולנו סוגים שונים של מסכים נוצצים ומסנוורים, מקשה עוד יותר את יכולת ההתבוננות אל תוך אזוריה החשוכים והנסתרים של הנפש. בניית תיבה פנימית ושכלול היכולת לנוע אליה וממנה עשויים לעזור לכל אדם המנווט את דרכו בין עולמו הפנימי ובין החוץ הסבוך שמולו.

סיפור המבול מקנה תובנות כיצד להישמר ולשרוד במצבי משבר, קטנים כגדולים, העלולים לפקוד כל אדם במשך חייו. בניית "תיבה פנימית" כמרחב בטוח, שמירה על הגרעין החי בדמות צמדי החיות שהובאו לתיבה, תזמון המשבר ויציאה מושכלת ממנו – כל אלו עשויים לאפשר לאדם לצאת מחוזק ומתוקן ממצבים קשים המאיימים לעתים על המשך קיומו התקין. היונה, המסמלת טוהר וטוב, היא מקור השראה למי שכמֵהַ לצאת מתוך צינוק המשבר, מתוך מבנה התיבה המצומצם, ולהחזיר לעצמו את החופש והתנועה הציפוריים במרחבים של חייו.

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אנונימיתאנונימית24/11/2017

מישהו מהקוראים מוכן לעזור לי ?. אני מרוצה מהטיפול הנוכחי הוא מסייע לי ועוזר לי להתפתח ולהצליח אבל
מסתבר לי שאני צריכה עזרה כלשהי בין המפגשים
והייתי מעדיפה לקבל עזרה מקצועית
ממטפל שמוכן להזדהות ולסייע לי באופן זמני או קבוע (בהתאם לרצונו ולרצוני והקשר שיהיה והכי חשוב - הנכונות של המטפלת שלי).
כתבתי במקום אחר בבלוגים שכל מה שאני צריכה זו שיחה קצרה בטלפון מידי פעם, קיוויתי מאוד שזה יוכל להיות עם המטפלת הנוכחית שלי
וחשבתי שמכיוון שהיא חשובה לי והפנמתי שהיא מתנגדת שזה מקובל עלי ואוכל להסתדר אך קשה לי
אם מישהו מהמטפלים כאן מוכן לשוחח איתי טלפונית מספר דקות ולסייע לי לעבור את הימים הללו זה יעזור לי.
יש דברים שלא אכתוב באתר הזה. אני פונה לעזרתכם- מכיון שאני במצוקה. ואני מחפשת פתרון שיוכל להשתלב עם הקשר הטיפולי הנוכחי שלי
(המטפלת שלי אגב, יודעת שאני כותבת כאן באנונימיות ובכנוי הזה והכתיבה שלי כאן מקובלת עליה, ולכן אני מרשה לעצמי לכתוב כאן).
אני מעדיפה שכל מי שיש לו הערות אישיות בעניין הזה, יפנה אלי במסרים אישיים. אפשר דרך האתר הזה.
ותודה שאתם כאן קוראים אותי. ולמנהלים של אתר 'פסיכולוגיה עברית' שמאפשרים לי להשתמש באתר הזה ולהסתייע בו.

אנונימיתאנונימית24/11/2017

יש הרבה דברים יפים שהתחברתי אליהם במאמר זה. לצערי אני במצוקה רגשית, המטפלת שלי לא הסכימה להתכתב איתי, ואיימה עליי שוב שאם אצור איתה קשר במסרונים היא תפסיק את הטיפול.
אין לי רצון להמשיך את החיים בלעדי הקשר איתה.
אז...
המבין יבין