פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.
 

מאמרים

"אל גינת אגוז ירדתי לראות": רשמי מסע תודעתי-גופני

מדיטציית ויפאסאנה (vipassana), אלתור בתנועה (contact improvisation) וטיפול רגשי בגישה פסיכודינמית, הן שלוש מסורות של גופי ידע התנסותי-חוויתי, שחולקות זיקה עמוקה לטיפוח קשב, ומחפשות אוטנטיות ביחסיו של אדם עם עצמו ועם זולתו. המאמר מתבונן מקרוב במנעד איכויות של קשב וביטוייו במסורות השונות בזיקה למושגים ותהליכים התפתחותיים פסיכו-דינמיים, ובכלל זה המושג 'קשב צף' וביטויו בפרקטיקה הטיפולית הפסיכודינמית.

מתפרסם מ 28/11/2017 | 901 צפיות

תגיות: | | |

"אל גינת אגוז ירדתי לראות"1: רשמי מסע תודעתי-גופני

 

מאת שי גיל

 

המאמר התפרסם במקור​​​​​​​ במחול עכשיו, כתב העת למחול בישראל- בעריכת ד"ר רות אשל, גיליון מס' 32, אוגוסט 2017

​​​​​​​

"הישיבה היא שיטוט קשוב במרחבי הלא נודע... שום דבר לא משתוקק עכשיו להיות יותר או פחות ממה שהוא..." (רז, 2013, עמ' 64).

"Contact improvisations are spontaneous physical dialogues…., bringing forth a physical/emotional truth about a shared moment of movement that leaves the participants informed, centered, and enlivened "  (Paxton, 1979).

Psycho-analysis itself is just a stripe on the coat of the tiger. Ultimately it may meet the Tiger- the thing itself-O”  (Bion, 1991, p.112).

 

פתח דבר

ברשימה זו ברצוני לחלוק עם הקורא הדהודים ורפלקציות שעלו בי בעקבות השתתפות בריטריט (Retreat), שהוקדש לתרגול משולב של מדיטציה בודהיסטית הידועה בשם ויפאסנה (בפאלית: vipassana) ואלתור בתנועה הידוע בשם קונטאקט אימפרוביזציה (C.I - Contact Improvization2). הריטריט, שהתקיים בשתיקה מלאה במשך שלושה ימים, אפשר התבוננות חווייתית מעמיקה במנעד איכויות של קשב, במרחב שהפגיש בין מדיטציה ישובה לבין קונטקט אימפרוביזציה. הדיון ברשימה יעשה בזיקה למושגים ותאוריות פסיכואנליטיות, ובכלל זה המושג 'קשב צף' וביטויו בפרקטיקה הטיפולית הפסיכו-דינמית.

בין מזרח ומערב – מסורות והגדרות

על פניו, ויפאסנה ו-C.I. הן שתי מסורות או שפות שהתפתחו באקלים תרבותי, פילוסופי והיסטורי שונה מאוד זו מזו. נתארם בקצרה: המונח ויפאסנה מופיע בהקשרים שונים בבודהיזם המסורתי המוקדם (זרם ה- Theravada), בד"כ במובן של ראיה ישירה, אינטואיטיבית וחודרת של המציאות. מקובל לתרגם את המונח ויפאסאנה במשמעות של: "לראות את הדברים כפי שהם", או "הסתכלות של זה החודר דרך זה" (פלד, 2005, עמ' 106). מה שמכונה 'מדיטציית ויפאסנה', המוכרת לנו כמתודה של תצפית ערנית ונטולת פניות של אדם בתודעה שלו עצמו וביחסי הגומלין, המתקיימים בין הנפש והגוף, התחיל להופיע במערב מאז שנות השישים של המאה העשרים3. התרגול מתבצע בדרך כלל בישיבה או בהליכה באמצעות מיקוד תשומת הלב בתחושות הגוף (בדרך כלל נוהגים להתחיל במודעות לנשימה באזור האף וממשיכים בסריקה מודעת של הגוף מהקודקוד ועד כפות הרגליים) ובפעילות מנטלית (מחשבה, דימוי, מילה) ורגשית המתלווה אליהם. הפניית תשומת הלב, כאמור, נעשית מתוך שקילות מנטלית (Equanimity), גישה המתאפיינת בקבלה ובשוויון נפש ביחס למושא ההתבוננות, כלומר היעדר התערבות, שיפוט או עיבוד מנטלי נוסף4.

קונטקט אימפרוביזציה – contact improvisation (להלן: "C.I"), הינה שיטה של אלתור בתנועה במסגרתה שניים או יותר, נעים זה בזיקה לזה ומקיימים דיאלוג תנועתי באמצעות התייחסות לגירויים וכוחות הפועלים על הגוף, כגון: כוח הכבידה, מגע, העברת משקל ומומנטום, תוך כדי התוודעות לאפשרויות תנועה טבעית הגלומות בגוף. השיטה מתאפיינת במשחקיות ובשעשוע ילדי, פתוח ומשוחרר ובו בזמן ביופי אצילי ובוגר הודות לאינטימיות ולמודעות הגופנית, בהם היא מתאפיינת (Lapkoff, 1980). על מנת שהגוף יוכל להגיב לגירויים התנועתיים, עליו ללמוד לשחרר עודף של מתח שרירי ולהקשיב לזרימה התנועתית הטבעית, המתהווה בזמן אמת במפגש בין הרקדנים. סטיב פקסטון (Steve Paxton), שנחשב אבי השיטה שהחלה להתהוות בשנת 1972, אומר שכאשר מנסים להגדיר מהו C.I , נתקלים במידה של עמימות וחוסר בהירות. במקור היה מדובר בניסיון לחקור כיצד תקשורת אפשרית דרך מגע גופני. התוצאות התבטאו בתנועה ספונטנית, לא מתוכננת, לא רציונלית, אינטואיטיבית, המתבססת על אינטראקציה אנושית אינטימית, שמובילה למחוזות תנועתיים חדשים ולא ידועים מראש (Paxton, 1979).

שתי המסורות התהוו במובן מסוים כחלק משינוי והתפתחות על רקע מסורות קודמות – בתחום הדתי בהודו ובתחום התנועה והמחול בעולם המערבי.

ויפאסנה מתקיימת במסגרת הבודהיזם המוקדם, כאשר ברקע קיימות פילוסופיות דתיות וטכניקות מדיטציה שטיפחו התמקדות בנשימה, במרכזי אנרגיה בגוף, במנטרות (מנטרה היא הברה, מילה או משפט בעל צליל מיוחד, הנאמר בחזרתיות, על מנת להשפיע וליצור מצבי תודעה), או באובייקטים שונים. מטרתן של התרגולים המסורתיים הייתה להביא את המתרגל למצב של טרנס, להבדיל מוויפאסנה שעוסקת בראייה ישירה ונטולת שיפוטיות של הדברים כפי שהם.

C.I. נוצרה מהמחול הפוסט-מודרני, כשהיא יוצרת שפה תנועתית החוקרת את הגוף האנושי הנע על אפשרויותיו ומגבלותיו, בזיקה לחוקים הפיזיקליים הפועלים עליו ולגירויים חושיים במרחב הבין אישי. להבדיל ממחול שעוסק יותר בשכלול מיומנויות תנועה, חיקוי, החצנה וביטוי תנועתי פואטי של רגשות ונרטיבים, C.I מאפשרת ביטוי אותנטי תנועתי למכלול החוויה היום-יומית האנושית והחד-פעמית לרקדן המאלתר במרחב תנועה בין אישי חי וער, שהוא חולק עם רקדנים מאלתרים נוספים המתייחסים ומגיבים זה לזה.

למרות המפריד והמבחין בין C.I לבין ויפאסנה, נראה שבמהות הן חולקות עניין משותף. שתיהן מושרשות עמוק בגוף הפיזי המורגש והנוכח, בעודן חוקרות בזמן אמת ובהתנסות ישירה קשב חושי-גופני הבא במגע עם גירויים, שרשרת התגובות לגירויים ותובנות העולות מכך. שתיהן מתעניינות בהפצעת מודעות חושית בזיקה לאיכויות שונות של מגע. ויפאסנה מפנה את הקשב למגע שבין גירוי חיצוני או פנימי לשערי החושים במרחב הגופני-פנימי של היחיד, בעוד C.I מזמנת תשומת לב לאיכויות ולדחיסויות שונות של מגע בין שני גופים או יותר הנעים בעודם מאלתרים ויוצרים איכויות, מקצבים ומסלולי תנועה חד-פעמיים במרחב גופני-תנועתי בין אישי. זו בישיבה וזו בתנועה, זו במרחב הפנים נפשי-גופני וזו במרחב התנועה הבין-אישי. מנעד של מרקמים, מגעים ותחושות, מתוכם מתבהרים ומשתנים מרגע לרגע מופעי העצמי וחווית הגוף, הנע בזיקה אל עצמו ואל 'אחרות'.

בשערי הפרדוקס

ויפאסנה מבקשת ליצור אנליזה – התבוננות חסרת פניות של האדם בתודעתו, פירוק רשמי החושים והמבנים המנטליים המתהווים כתגובה להם, למרכיביהן, כאשר בדרך מתגלה הארעיות וחוסר הקביעות (ריקות) האינהרנטית למציאות באשר היא, ובכלל זה לחוויה הסובייקטיבית של האדם את מהות עצמיותו.

C.I. מתעניינת באיכויות ובמרקמים של חיבור והפרדה, בנקודת המגע המפגיש בין גוף לגוף, בזיקת ההתייחסות שבין שניים (שלא בהכרח נוגעים פיזית זה בזה, אך 'נוגעים' בעצם התייחסותם אחד לשני במרחב הריקוד המשותף המחבר-מפריד ביניהם), כמנוף לאלתור בתנועה, ליצירה ולמפגש עם הלא ידוע והחדש – הריקוד הנולד והמתהווה בין השניים בחדוות הרגע.

נראה שבין שתי המסורות מתקיים יחס מסתורי, מנוגד ומשלים כאחד. הפניית הקשב למרחב הפנים נפשי-גופני בוויפאסנה מפגישה את המודט עם התחושות ורשמי החושים ("החוץ"), הבאים במגע עם שדה הקשב. בעוד שהפניית הקשב למרחב התנועה הבין אישי-גופני ב-C.I ל מפגש פיזי אפשרי עם האחר מפגישה את הרוקד המאלתר באופן אינטימי ביותר עם עצמו ("הפנים").

בשתי המסורות, מתוך מגע וקשב מתהווה השלישי המסתורי, שהוא באופן פרדוכסלי בו בזמן עצמי ולא עצמי, פנימי וחיצוני, יחיד וריבוי, אישי ולא אישי . את הפרדוכס לא ניתן למצות ברשימה זו, אך נוכל לגלות כאן הדהוד למה שמכונה ע"י תומס אוגדן (בהקשר למפגש הטיפולי) בשם: 'השלישי האנליטי', שלדבריו: "הישות הסובייקטיבית השלישית שנוצרת במשותף על ידי מטפל ומטופל ואף יוצרת אותם, אינה שייכת לאף אחד מהם... וזקוקה לשניהם ...כדי להיווצר ולצמוח" (אוגדן 2001, עמ' 24).

במבט מקרוב, נראה שההבחנות בין פנים לחוץ הם חדירות, משיקות עד כדי טשטוש גבולות, היפוך ואבדן ממשות. כך, לדוגמה, בדממת הרגע הקסום והלא ידוע, בו השאיפה מתהפכת לנשיפה, נשיפה לשאיפה, התרחבות לכיווץ, אקטיבי לפסיבי, פנימי לחיצוני, אישי לקולקטיבי ולהפך, אפשר לגעת בשבריר הרגע במשמעות העולה מתוך המילה ויפאסנה: "הסתכלות של זה החודר דרך זה". מעברים מעין אלה מומחשים באופן פיוטי במילותיה של המשוררת אגי משעול (משעול, 2003, עמ' 213):

לא בשאיפה כי אם במורד הנשיפה

בתחתיתה בהפוגה הקטנה

הכמעט לא מורגשת שם

 

לפני תנופת החיים הממלאת שוב את הריאות

ודוחקת כל ריק לצדדים

ולא בשפיץ המחשבה

לא כשהיא חדה

מבריקה או מפתלת את עצמה

 

כי אם בדהותה כשהיא מתפוגגת אל הסתם הנבהה

לפני שהוא מתכסה במחשבה אחרת

 

שם לשם אני

לשם אני

גם אם אתמיד בכישלוני לזכור

שם לשם אני

שם לשם אני

גם אם אתמיד בכישלוני לזכור

 

בהקבלה, ריקודC.I. מתהווה כתנועת גל הנע אל עבר חופי 'האחרות' ובחזרה אל מעמקי ים עצמותו. בין היחד, שנוצר במפגש תנועתי-גופני עם הזולת, לבין הלחוד. בין הלחוד שבתוך היחד (הקשר לעצמי הנמצא בזיקה לאחרות) ובין היחד שבתוך הלחוד (הזיקה העמוקה לאחר ולכל מה שהתהווה בי כתולדת המפגש עימו), גם כשאני רוקד לבדי. באופן פרדוכסלי, נראה כי בC.I - היציאה אל המפגש עם האחר 'שם בחוץ', בו בזמן מכוננת ומשיבה אותי הביתה-פנימה, אל המפגש עם עצמי. ניתן לזהות בזיקת הגומלין של יחסי פנים-חוץ הד להבנתה של הפסיכואנליזה, כי יחסו של האדם לעצמו וכינון גרעין הסובייקטיביות הפנימי, תלוי במענה האימהי הראשוני, כלומר בקיומה ובאיכותה של זיקת היחסים הראשונית בין האם לתינוק, כפי שהיטיב לבאר הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט ואחרים: "התינוק החדש מרגיש חשוף לאין קץ, רק אם מישהי תחבוק את התינוק בזרועותיה ברגע הזה, יוכל הוא לשאת את רגע ה 'הנני' או אולי ליתר דיוק להסתכן בו" (ויניקוט, 1955, עמ' 276). "עריסה של החזקה, תמיכה ומסירות...מצמיחה תחושת עצמי ייחודי. בה ייאסף כל מה שמותאם וטוב בסביבה למאגר החוויות של התינוק שיהיה עם הזמן לתכונות העצמי שלו [...], תינוק שנענה בזמן-תולדת המיזוג של תכונתו המולדת ואמו הנענית- יפתח בתוכו את ההיענות לחוויית עצמי נינוחה, שוקטת ובטוחה.." (קולקר, 2014, עמ' 15).

פסיכואנליזה בזיקה למדיטציה בודהיסטית

מטרת הטיפול הפסיכואנליטי על פי תפיסתו של הפסיכואנליטיקאי וילפרד ביון ובזיקה למדיטציה בודהיסטית, היא ידיעת האמת, שמתחילה באי הכחשת האמת הפנימית של המטפל ושל המטופל ויכולה להתפתח להכרת האמת המוחלטת (המיוצגת במשנתו של ביון על-ידי האות O). אימון בנטישת הזיכרון והתשוקה, מציינת פלד (2005), מאפשר קשר עם המציאות המוחלטת ובהקשר לטיפול הפסיכואנליטי, עם המטופל כמו שהוא. פלד מוסיפה וטוענת כי גם הפסיכואנליזה וגם הבודהיזם עוסקים בחקר התודעה וביחסים בינה לבין האובייקטים שלה. עם זאת, במונחי תאוריית יחסי האובייקט (ממנה צמח ביון), ניתן לומר שהפסיכואנליזה מתמקדת בחקירת יחסי אובייקט חלקיים ובמעבר לאובייקט השלם (המעבר מהעמדה הסכיזופרנואידית לעמדה הדפרסיבית), בעוד המדיטציה עוסקת במעבר מהאובייקט השלם לשלם שחדל מלהיות אובייקט (פלד, 2005). לטעמי, אפשר לחוש את ההדהוד המחיה בין הדיסציפלינות במטפורה של ביון, שלדבריו: "פסיכואנליזה, אינה אלא חברבורה על כסות גוף הנמר, בסופו של דבר היא עשויה לפגוש את הנמר – הדבר לכשעצמו  - 0"  (Bion, 1991, p.112) 

קשב בחשיבה הפסיכואנליטית

לקשב, שמהותי בתרגול הוויפאסנה ובריקוד C.I, נודעת חשיבות מרכזית בטכניקה הפסיכואנליטית, ששורשיה בראשית המאה העשרים, בהגותו ובפועלו של זיגמונד פרויד (1856-1939) וממשיכיו. המודט קשוב לקליטה של רשמים חושיים, רגשיים ומנטליים, בספיגה ללא פעולה ומעורבות. בעוד הפסיכואנליטיקאי, מבאר פרויד, מזומן להקשיב למטופליו: "בתשומת לב מרחפת אחידה... או בניסוח טכני גרידא: עליו להקשיב מבלי לדאוג אם הוא זוכר את הדברים אם לא..., עליו להפנות את הלא מודע שלו אל הלא מודע של המטופל כמעין אבר קולט..." (פרויד, 1912, עמ' 92-93). מאוחר יותר, בשנת 1923, פרויד מוסיף ומייעץ לאנליטיקאי: "להתמסר לפעילות הלא מודעת שלו עצמו, במצב של קשב מושעה, להימנע עד כמה שאפשר מחשיבה ומבנית השערות במודע... וכך לתפוס את הזרימה הלא מודעת של המטופל באמצעות הלא מודע שלו" (פיליפס, 2004, עמ' 61). הפסיכואנליטיקאי וילפרד ביון כותב: "התבוננות פסיכואנליטית עוסקת לא במה שקרה ולא במה שיקרה, אלא במה שקורה", ומוסיף בהמשך שעל האנליטיקאי לגשת למפגש האנליטי "ללא זיכרון וללא תשוקה" (Bion 1967, p. 17-19). לפי גישתו של ביון, מדובר באקט של אמונה, לא במובן הדתי, אלא בעצם הפתיחות הרצפטיבית ללא ידוע, לדבריו:"בכל מפגש טיפולי אבולוציה מתרחשת. מתוך החשכה והעדר הצורה, משהו מתהווה" (Bion, 1967, p. 18).

ביון מכנה את המצב המנטלי בו שרוי האנליטיקאי במפגש עם המטופל בשם: "יכולת שלילית...כאשר האדם מסוגל להיות שרוי באי ודאות, במסתורין, בספיקות מבלי להיצמד בעצבנות לחיפוש אחר עובדה והגיון" (Bion 1970, p. 125). רק כששני בני אדם שוכחים את עצמם זה בנוכחותו של זה הם מסוגלים להכיר זה את זה (פיליפס, 2004).

הפסיכואנליטיקאית מיכל ריק קושרת בין 'קשב מרחף' לבין קשב חושי גופני: "אנו צריכים לכלול ברצפטיביות שלנו את האפשרות למה שאקרא בקיצור קשב גופני מרחף, הערוץ החושי-גופני שבתוך הקשב המרחף בחופשיות, שאותו הציע פרויד למטפלים כעמדה בסיסית." (ריק, 2014, עמ' 144) הכוונה לאיכות של קשב סומטי, או רגישות גופנית המאפשרת למטפל הרגשי לייצג ולחשוב את גוף המטופל. ניצה ירום מכנה איכות זו בשם 'העברה נגדית המרתית', "הכוונה לפיתוח יכולתו של האנליטיקאי להרגיש הדהודים בגופו לדברים שחווה המטופל ולפענכם בהקשרים האנליטיים המתבקשים" (ירום, 2010, עמ' 269). על פי גישה זו, גוף המטפל משמש כמסך רקע, כמקום רצפטיבי לחוויות ראשוניות לא מיוצגות ולא ניתנות להכלה אצל המטופל, המופיעות כרישום עז בגופו של המטפל, המשאיל, כביכול, את גופו על מנת לתקף ולתת משמעות לסיפור הנפש הלא מיוצג של המטופל.

ביסוד המשגותיהן של ריק, ירום ואנליטיקאים אחרים העוסקים בקשב גופני, נוכחת הבנתו של ביון באשר להתפתחות החשיבה והמציאות הנפשית, בזיקה לתהליך בין אישי ראשוני המכונה על ידו בשם reverie. לדבריו, מדובר ב"הלך רוח הפתוח לקבלה של מכלול אובייקטים מן האובייקט האהוב ועל כן מסוגל לקבלתן של ההזדהויות ההשלכתיות של התינוק...בקצרה, reverieהנו גורם בפונקציית אלפא של האם" (ביון 2004, עמ' 57)5. reverie הוא תמיד תולדה של מפגש בן שניים שיש ביניהם יחסים, או בלשונו של ביון: "נדרשות שתי נפשות בשביל לחשוב את מחשבותיו המטרידות ביותר של האדם". "אפשר" מוסיף אוגדן, "ששתי הנפשות תהינה שני חלקים של האישיות" (2013, עמ' 127). עבור אוגדן, בהמשך לביון, reverie הנו מרכיב יסודי בטכניקה האנליטית: "התרחשות אישית/פרטית ובו בזמן התרחשות אינטרסוביקטיבית..., מבנה אינטרסובייקטיבי לא מודע, שנוצר במשותף (אך באופן לא סימטרי)" (2011, עמ' 163-162). בספרו על אי יכולת לחלום, בפתיח לפרק "רברי ופירוש", אוגדן מביא ציטוט פיוטי מספר של הנרי גיימס, המזמן אותנו לאיכות הקשב העדינה והחמקמקה החוסה תחת המונח reverie: "זוהי רגישות עצומה, מעין רשת ענקית של קורי עכביש, העשויה נימי משי עדינים ביותר התלויים מרחפים בחדרה של התודעה ולוכדת כל חלקיק הנישא באוויר אל תוך מרקמה..." ומוסיף אוגדן מהבנתו הקלינית: "אלו הרומינציות שלנו, החלומות בהקיץ שלנו, הפנטזיות, התחושות הגופניות, התפיסות החולפות, הדימויים העולים מתוך מצבים של שינה למחיצה, מנגינות ומשפטי החולפים במוחנו וכן הלאה..." (אוגדן, 2011, עמ' 162). בהמשך, אוגדן מתאר את התחושה של היות במצב של רברי בדימויים של: "סובלנות לחוויה של היסחפות בזרם"..., יותר כתנועה אנליטית של "השתרכות לעבר" מאשר של "הגעה אל" ו"חשיבות היכולת של המטפל לשאת סוג זה של תנועה" (עמ' 164). קשב מעין זה מהדהד עבורי קשב מדיטטיבי, כפי שגם מבארת פלד, המתייחסת למדיטציה בודהיסטית במונחים ביוניאניים, כשהייה במצב של פרה-קונספציה, במצב של אי ידיעה, של טרם היות המושג, "כהלך רוח של פתיחות לכל מה שנקלט בתודעה" (פלד, 2005, עמ' 135).

בסיכומו של דבר, על אף שעסקינן במתודות בעלות רקע פילוסופי ותרבותי מובחן ונבדל, כמו גם בעלות מטרות שונות, דומה כי בכל הקשור לאיכויות של קשב, מתקיימים זיקות והדהודים במנעד משתנה בין שלושת הדיסציפלינות. המודט הבודהיסטי, במונחיו של ביון, חושב-הווה את עצמו באמצעות קשב פתוח ורצפטיבי לרשמי החושים הנאספים ומצטללים בתודעתו בתהליך המדיטטיבי. רקדן C.I נפגש עם עצמותו המתהווה כשהוא קשוב לאלתור התנועתי המתהווה מרגע לרגע במפגש התנועה עם זולתו. המטפל הרגשי הנתון במצב של קשב צף (פרה קונספציה), יכול לפגוש בגופו באופן חושי-סומטי, בנפשו של המטופל-האחר (ממשות) הרושם בו את יצוגיו.

לנוע ביחד ולחוד – באורם של מושגים ותהליכים פסיכותרפויתיים

כפסיכותרפיסט וכמטפל בתנועה, אני מוצא עניין רב בהתבוננות בזיקות בין מדיטציה בישיבה לבין תנועה במרחב הבין-אישי, באורם האסוציאטיבי של מושגים ותהליכים התפתחותיים ופסיכו-דינמיים, בלי להיות מחויב למכלול התובנות של גישה כלשהי או של תאורטיקן מסוים.

בעודי ישוב על הכרית, גבי מתארך כלפי קודקוד ראשי, האגן משריש אל בסיס הכרית, הברך השמאלית והגב התחתון נדלקים וכבים מדי פעם בכאב בעל עצמות משתנות, מאותתים לי להתאמץ פחות, להרפות מהיאחזות בתבנית ישיבה כזו או אחרת ולהאזין לניגון החרישי של הגוף וצרכיו ברגע הנוכחי. מתבונן בנשימה, תשומת הלב מלווה בעדינות וללא התערבות את תנועת חליל האוויר, בעודו מפלס את הנתיב פנימה, מהדהד בבית החזה, נדחס ומתעבר בבטן התחתונה, משתחרר חזרה למרחב הפתוח וחוזר חלילה. כל מחזור נשימה הוא לחן חדש וחד-פעמי הנולד ונמוג במרחב התוך גופי המשתנה. אנו מוזמנים להיות נוכחים – קשובים לגל הנשימה המפעם בקרבנו, עדות סומטית המהדהדת בזעיר אנפין אם העוקבת בהשתאות קשובה ומתמסרת אחר נשימת תינוקה, בעודה, כדברי הפסיכואנליטיקאי דונלד ויניקוט, "מרגישה עצמה אל תוך מקומו", מחזיקה ומסתנכרנת עמו, תהליך שהוא כינה בשם: "מושקעות אימהית ראשונית" (1959, עמ' 153-147). כך אנו מוזמנים להתבונן בנשימה שלנו בעודנו מגלמים את האם המתמסרת (המודעות – קשב) והתינוק המעורסל (הנשימה הבאה במגע עם מרקמי הגוף) גם יחד.

במפגש תנועתי עם האחר לעתים מתגלה בנו תחושה בהירה של מרכז פנימי חי ופועם. בתנועה קשובה אנו משיבים אחד לשני את עצמנו. המילה סאטי – sati מהקנון הפאלי, שמשמעה 'לזכור לשים לב', או 'להשיב/ להיזכר בעצמנו' (פולדר, 2016), מקבלת כאן לפתע משמעות חושית חיה במרחב התנועה הבין אישי. המפגש עם האחר משיב ומעורר אותי לממשות עצמית, בבחינת הד קדום לפונקציית 'המראה האימהית' (ויניקוט, 1967, עמ' 133), כששניהם הופכים למעין מראה אנושית חיה, לא במובן של שיקוף המבע, חיקוי או חזרה מכוונת על תנועות האחר, אלא במובן עמוק יותר, כהשבה קשובה של ממשות העצמי בגילומו הגופני-תנועתי ברגע הנוכחי, שיכולה ללבוש ולפשוט אין ספור פנים ותנועות שינביע רגע המפגש: סוערות, שוקטות או דוממות.

המפגש התנועתי עם האחר, שניים המחזיקים הדדית זה את זה בנוכחות גופם הקשוב בעודם מוחזקים ונתמכים על ידי מצע האדמה ושדה הכבידה בו מושרש גופם, ממשיך להיות נוכח בדרך כלל גם בסיומו של המפגש התנועתי המשותף. כך, בריקודו של היחיד לבדו רק עם עצמו, ניתן לחוש בהדהוד של אותה איכות נפשית המכונה ע"י ויניקוט בשם: "היכולת להיות לבד" (1958), שמתפתחת, לדבריו, כתולדה של חוויה מספקת של 'היות לבד' בנוכחות אם המושקעת בתינוקה, אך אינה מתערבת או מציבה לו דרישות. עם הזמן, מתבססת נוכחות האם בפנימיות נפשו של היחיד, שיכול לוותר על נוכחותה הממשית. בהקשר הנוכחי, האחר, עמו רקדנו, ממשיך להיות נוכח, לעתים פיזית, במרחב השקט, ולעתים רק כהדהוד, רושם תנועתי מחייה ומאיר מבפנים, המלווה את ריקודו של היחיד במרחב התנועה הבין אישי המשותף שימשיכו לחלוק, 'שנינו ביחד וכל אחד לחוד'.

רוקדים להם שניים או יותר, לרגעים חולקים זה עם זה באופן אינטימי ביותר את אמבט הזיעה הניגרת מעורם, הבל האוויר החם, מנעד קולות וצלילים תוך וחוץ גופיים, חום גוף וטקסטורות האיברים היודעים זה את זה מקרוב ומרחוק. תכסית גוף לא נודעת נחשף לנוכח מגע האחר, גוף מאיר גוף, בריקוד הנע בין '"התערבבות הדדית הרמונית", כהגדרתו של הפסיכואנליטיקאי מיכאל באלינט (2006, עמ' 160), לבין נפרדות ואוטונומיה. כל אלה יוצרים תנועה מאולתרת, מסונכרנת, מחד, ובלתי צפויה, מאידך, שיכולה להדהד לרגעים מצבים פסיכו-פיזיים ראשוניים של החזקה וקשר ביחסי אם-תינוק, כאשר האחד משמש עבור האחר מעין 'סביבה מאפשרת' (ויניקוט, 1963), או חומר ראשוני (מים, חול, אוויר) עמיד בפני הרס (באלינט, 2006), המאפשרים את "'המשכיות ההיות" –going on being , כהגדרתו של ויניקוט (1959, עמ' 151).

בהקבלה, ויניקוט מדגים באמצעות ויניאטה טיפולית, את חשיבות המפגש עם מצבים פסיכופיזיים ראשוניים בתוך קשר טיפולי פסיכואנליטי, המאפשר חוויה של "המשכיות ההיות" והפצעה של 'עצמי אמיתי': "היה צורך בשלב זמני שבו נשימות גופה היו הכל. בדרך זו הפכה המטופלת להיות מסוגלת לקבל את מצב אי הידיעה מכיוון שאני החזקתי אותה ושמרתי על המשכיות באמצעות נשימותי שלי בזמן שהיא הרפתה את אחיזתה, נתנה את עצמה, לא ידעה דבר... כעת לראשונה בחייה, היתה מסוגלת שתהיה לה פסיכה, ישות משלה, גוף שנושם..." (ויניקוט, 1954, עמ' 88).

C.I הוא ריקוד המזמן התמודדות עם הפיתוי (הלא מודע לעיתים) לנכס את האחר לצרכיי, להילכד או ללכוד את הזולת המאלתר לצדי בדפוסי התנועה המוכרים לי-לו, להתכנס אל אזורי הנוחות המוכרים, המקבעים והרוויים, לדמום באזורי המגע הצרובים בגוף הטעון עקבות 'הפיתוי הילדי המוקדם' (לפלנש, 2012, עמ' 14-16)6, כמיהות, געגוע, חרדות והגנות מפני עצמי ומפני אחרות. וכך כתבתי במקום אחר: "בבואנו למפגש מחודש עם הגוף, נידרש בכל פעם להתייצב אל מול קולות העבר השוכנים ברקמות ובשרירים, אל מול הטכניקות והמיומנויות התנועתיות שרכשנו בעמל של שנים, כמו גם אל מול זיכרון מנעד התחושות מיום האתמול, עת רקדנו או תרגלנו בחדוות הרגע שגווע, ולהמתין בדממה לגאות הגוף שינכיח את עצמו דרכנו בדרכו." (גיל 2016 , עמ' 17-19).

זהו ריקוד המזמן דיאלוג בין מגע (קונטקט) לבין אלתור, בין יחד לבין לחוד. ריקוד המצריך שהייה באי-וודאות ובקשב פתוח למספק ולמתסכל גם יחד, לנוכחות של תמיכה ולהעדרה, להיענות ולדחייה של האחר הנושא בלי דעת עקבות והשלכות מעברי. ריקוד ממנו אני מתעורר, חי במאודי, מחובר, כואב, לעתים דומם, מתהווה ורוקד את עצמי בזיקה אל האחרות הלא ידועה, באשר היא מתגלה בתוכי ומחוצה לי, כאיכות של מפגש עם אמת רגשית מתהווה ולא רוויה –O במובנה הביוניאני.

מעברים קסומים

ישוב על כרית, קשב חשוף פוגש במנעד איכויות של 'אחרות' הנאספות פנימה, כחלק מרקמת "משך ההיות" זיקת "יחסי גוף אחד" (ויניקוט 1958, עמ' 171)7. מגע כרית הישיבה, התומך בעצמות האגן, קיר לבנים סומך ומחזיק גב שעייף, מגע מערסל של צעיף בד העוטף את הגוף המתכנס אל תוך חמימות איבריו, רחשי גוף חי הנושם עצמו מבעד דחיסויות חלליו, נושא בדממה מכאוביו. תנועה פנימית עדינה ומטלטלת, בין בהירות חלומה ורפויה לכיווץ משסע הנאחז בתחושת סובייקטיביות מוכרת. זו מתפוגגת לרגעים שהם כמונצח, כשמתוך הלא ידוע, המסתורי והכולי, בדממת הגוף האסוף-פרום, עולה בהשתאות נעדרת מילים השאלה: מי אני?

רגע המעבר ממדיטציה במנח ישוב, דמום, לתנועה ומפגש עם הזולת והשיבה למדיטציה ישובה, הוא חמקמק, מתעתע, סוג של קפיצה קוונטית החוצה את המרווח הסזוריאלי8 המפריד-מחבר בין נפש לנפש, גוף לגוף. מעבר זה בלתי נתפס מצד אחד, וכה טבעי ומובן לגוף מצד שני. מרחב התנועה הבין-אישי מהווה אתגר ממשי לפונקציית הקשב, הבאה במגע עם שדות משיכה ודחייה מרובי גירויים ועם כוח הכבידה האדמתי במרחב הבין-אישי. בישיבה דמומה הגוף הישוב נאסף אל חוט הנשימה, מתמסר לקרקוע, בעוד הקשב מנטר ורוקם גירויים מבפנים ומבחוץ, תגובות לגירויים ושרשורי אסוציאציות. במרחב התנועה הבין-אישי מתגלים אתגרים חדשים ובלתי צפויים. המעבר לממד התנועה הבין-אישי, כאמור, מפגיש את הקשב עם שדה כוחות אינטרקטיבי המשתנה מרגע לרגע, כמו גם עם השלכות הסובייקט הרוקד על האובייקטים החיצוניים, הנוכחים במרחב התנועה. כמו מעצמן, עולות שאלות המזמנות חקירה, כגון: מה נע בתוכי ומבקש ביטוי, מהיכן נובעת התנועה ולהיכן היא נעלמת, כמה בטוח זה מרגיש להתקרב, לתת אמון, לגעת/להינגע, להעביר/לקבל משקל ועוד תהיות. כל אלה ועוד הופכים מורכבים ומאתגרים עוד יותר, כאשר מספר רקדנים באים במגע בו בזמן במרחב. המשתתף מוזמן לעקוב בערנות אחר תנועת גופו המתחוללת, כמו מעצמה, כמו גם אחרי עקבות מורגשות של 'האני' ובחירותיו, לתת את הדעת למנעד תחושות מורגשות בין: "נוכחות" מאומצת למשוחררת, בין רצונות שונים ולעתים סותרים, בין היענות לאחר לבין היענות לעצמי ועוד כהנה וכהנה.

עומס הגירויים והאתגרים הניצבים לפתחו של תשומת לבו של הרוקד מזמן חיוניות פנימית, רגעי סער, משחקיות, הרס ויצירה, אבל לא פעם קורה (לעתים נגלה זאת רק בדיעבד) שחוט הקשב נקטע, התערפל, או נבלע כולו בעצמי הרוקד, בריקוד, או באחר/ים. במובן זה, השיבה לישיבה דמומה היא בבחינת השבת הקשב לעצמו, סער הגלים השב מחופי האחרות אל עומק הים המצטלל ונאסף אל עצמו מחדש, כאשר אדוות הגלים שהולידה סערת המפגש ממשיכה לחולל בי, מפעפעת בעדינות אין קץ. אפשר לומר שהמפגש התנועתי של היחיד הרוקד בקבוצה משקף את אתגר חיי היום-יום, רגעים בהם אנו הולכים לאיבוד, חלומים או בלועים בשרשראות אין סופיות של מחשבות וריגושים, כמו גם הזמנה לזיקוק רגעי חסד, כשחוט הקשב העדין והלא רווי מתעורר לעצמו או ביחס לריבוי פניה של 'אחרות', המציעה עצמה לזיקה.

נפילה, החזקה ואיסוף

במהלך הסדנה המשולבת, התבקשנו לנוע תוך כדי מפגשים ספונטניים עם אחרים הרוקדים במרחב. כאשר ניתנה ההנחיה 'עצור', כל אחד נדרש לעצור במקומו ובלי לשנות דבר לשים לב לגוף, לתחושותיו ולכל אשר הווה בו. אחת מאותן פעמים, בהן ניתנה ההנחיה "עצור", מצאה אותי כשעיניי עצומות, גופי המהופך מגולגל לאחור תוך כדי מגע מרפרף ומגשש בקצות אצבעות כף רגלי באחרים, ללא נקודת עגינה, שתישא את משקל הגוף. עצרתי בו במקום למשמע ההוראה, הגוף המהופך מתארך עד קצותיו ומעבר להם, בניסיון ליצור אחיזה-תמיכה מסוימת, גוף כלשהו, עמו ניתן ליצור קשר, חבל הצלה. כשזה לא התגלה, הגוף התכווץ בניסיון נואש ליצור אחיזה כלשהי מבפנים ולאחר רגעים ספורים, כשגופי המכווץ מגלה שלא יוכל עוד להחזיק את המאמץ השרירי, הוא משחרר הכול ומרפה בחוסר אונים, אל מה שהרגיש באותו הרגע כנפילה בלתי נמנעת לתהום הגדולה (הגם שבפועל, אובייקטיבית, הרצפה מונחת ללא ידיעתי מילימטרים או סנטימטרים בודדים תחתיי).

ברפלקסיה שבדיעבד, ניסיתי להבין ולהמשיג את החוויה שתיארתי, באור תובנותיהם של אנליטיקאים בנוגע לקיום מספק ומאפשר של החזקה ומגע גופני ביחסי אם-תינוק והשפעתה על היווצרות דימוי גופני, תחושת הלכידות העצמית ותחושת היות ממשי בגוף ובעולם. "התינוק מבין אך ורק אהבה המבוטאת באמצעות הגוף, כלומר באמצעות החזקה אנושית חיה" מספר לנו ויניקוט 1955, עמ' 275). בריטון, שצועד בעקבות ויניקוט, כותב שכאשר חוויה ראשונית של 'היות מוחזק' אובדת, האדם עלול להרגיש שהוא נופל לנצח, "שאין רצפה לעולם" (בריטון, 1992, עמ' 162). אוגדן הגדיר את המונח אופן החוויה ה"אוטיסטי מגעי" בהקשר לחוש המגע ולחרדות הקשורות בו, שיכולות ללבוש צורה קונקרטית או מטפורית של "התפרקות או התמוססות האני ברמה של הלכידות החושית והפיזית, מעין אבדן של המוכלות בתוך העור" (אוגדן, 2001, עמ' 19). ביק מתייחסת לכך שבהיעדר החזקה של מעטפת אימהית, התינוק עלול לגבש פיצוי – "עור משני שרירי", הממיר את התלות באובייקט האימהי שלא מסוגל למלא את הפונקציה המכילה ( Bick, 1968). המשגות אלו ואחרות (מקוצר יריעה הבאתי רק מקצתן) שופכות אור נוסף על משמעות החוויה, שהתחוללה מיד לאחר מכן, כאשר הרפיתי, ובעוד גופי נופל וכוחותיי האחרונים אוזלים, קרה הבלתי צפוי, בדומה לפסיכה (דמות מהמיתולוגיה הרומית) שקפצה לתהום לאבדן בלתי נמנע, אך מגלה, להפתעתה, שארוס – קופידון, אוסף אותה אליו עם כנפיו המערסלות ומנחית אותה בבטחה על קרקע העולם. כך, ברגע מכונן של עזיבה טוטלית של כל הכיווצים שהוחזקו בגוף, בעודי מוכן למפגש הרה אסון עם הלא נודע שנמצא תחתיי, גיליתי בהפתעה גמורה שגופותיהם של חבריי קולטים אותי אל קרבם. וכך, בגופי המוחזק והנאסף אל גופם ואל עצמו מתפשטת תחושת לכידות נינוחה, שמחת היות פשוטה, המאשרת באחת את אמוני המחודש בגוף, באחר/ים שנמצאו שם בשבילי במלואם, במציאותו של קרקע עולם מחזיק ותומך ובקיום בכללותו.

לעת סיום

רשימה זו מפגישה בתוכי שלוש מסורות, גופי ידע התנסותי -חוויתי, שמחפשות אחר אמת ואוטנטיות, כל אחת על פי דרכה: מדיטציית ויפאסנה, C.I וטיפול רגשי. מסורות שחולקות יחדיו זיקה עמוקה לטיפוח מודעות-קשב חי, הבא במגע עם הגוף החושי המתגלה מרגע לרגע מבפנים ומבחוץ, זו בישיבה, זו בתנועה וזו במרחב יחסי האובייקט הפנים נפשי ובמרחב היחסים הבין-אישי. "אל גינת אגוז ירדתי לראות..." (שיר השירים ו, יא), והנה, בדומה לטנטלוס, הקשור אל העץ סביבו הפירות והמים, לעולם יחמקו ממנו, כך אני נותר, כדברי ביון, עם קונספציה לא רוויה, ספקנית משהו, ובעורפי נושף הצורך להיאחז בידע, במוכר ובתאוריה. האומנם התאפשר כאן מפגש או שמא תעתוע דמיון, מענה לצורך לגשר על הפערים, להרוות נפש הכמהה לזיקה? ועם זאת, בעודי מנסה להמליל איכויות שונות של קשב המחפש אחר אמת רגשית במנעד מפגשיו עם ממשות עצמו, גופו והאחר, מחוללים ונמזגים בתוכי מקצת הדי קולותיהם של אלו שפילסו לעצמם ולנו נתיבי 'היות' בזיקה לאחר ולאחרות: "היחידה האנושית היא זוג", מזכיר לנו ביון, "דרושים על כן שני בני אנוש כדי ליצור בן אנוש אחד" (אצל אוגדן, 2013, עמ' 127). קונטקט אימפרוביזציה הנו דיאלוג פיזי בין שניים, ממנו מפציעה אמת רגשית-גופנית על רגע תנועתי משותף (Paxton, 1979). אסיים במילותיו של מרטין בובר, "כל חיי אמת – פגישה הם" (1923, עמ' 10).

 

הערות

[1] (מתוך: שיר השירים ו, י״א).

[2] הריטריט, שהתקיים בתאריכים 10-12.11.16, הועבר בהנחיה משותפת של אריה בורשטיין וערן הרפז.

[3] סדנאות בנות 10 ימים, בהן נלמדת ומתורגלת מדיטציית ויפאסנה, נפוצו במערב בעיקר באמצעות פועלו של ס.נ. גואנקה, אדם ממוצא הודי שנולד וגדל בבורמה, למד את הטכניקה ממורו, סייגה או בה קינג, והחל ללמד במערב מסוף שנות ה60 של המאה הקודמת. כאן המקום לציין כי על בסיס עקרונות הוויפאסנה ומקורות בודהיסטיים, מתורגלת מדיטציית Mindfulness (בעברית: קשיבות, או מודעות קשובה). מיינדפולנס, שניתן להגדירה כתשומת לב נעדרת שיפוטיות לרגע הנוכחי, היא התרגום לאנגלית של המילה בשפה הפאלית – "סאטי". מדיטציית מיינדפלנס התפתחה במערב גם בהקשר להתערבות טיפולית החל משנות ה-80 של המאה הקודמת על ידי פרופסור ג'ון קבט-זין (Kabat-Zinn, 2003)וממשיכיו והיא מתורגלת בעיקר במסגרת טיפולים המשתייכים לתרפיה קוגניטיבית התנהגותית מהגל השלישי.

[4] לקריאה נוספת: פלד, א. פסיכואנליזה ובודהיזם, 2005, 105-114, רוזנבליט, ע. גוף אנושי כך כך (רסלינג, 2014), פלד, א. להרבות טוב בעולם, 2007 63-75, פולדר. ס, ערות בחיי היום יום, 2016, ,Hart. W. The Art of Living, 1990 פדרמן. א. תולדות הויפאסאנה חלק א, התפרסם באתר n.r.g, 2007.

[5] ביון מתייחס ליכולתה של האם ל-reverie (ובהקבלה ביחסים בין מטפל-מטופל), כהלך רוח בו האם קולטת את רגשותיו הסוערים של התינוק, מעניקה להם מובן, וכך מתמירה אותם. זהו תהליך המאפשר לתפוס בצורה סובטילית את ההתרחשות הנפשית אצל האחר. מדובר בתהליך בסיסי המאפשר התפתחות תהליכי חשיבה, מנטליזציה ומציאות נפשית (במחשבה שנייה, הערה בעמ' 116-115).

[6] הפיתוי הילדי המוקדם. מונח שמייצג אצל לפלאש טיפול ומגע פיזי משמעותי ביחסים הראשוניים בין הורים לילדים. "הוא כולל את הליטופים, הנשיקות, החיבוקים, העיסויים, הנשיאה על הגב, הקטטות המבודחות ועוד" (לפלאש, 2012, עמ' 15). מסמנים גופנים והתנהגותיים אלו בעלי משמעות מינית לא מודעת, המשפיעה על התפתחות המיניות הילדית והבניית הנפש בהתפתחותה.

[7] במאמר 'היכולת להיות לבד', דן ויניקוט (1958) בהתפתחות יכולתו של התינוק להיות לבד. ויניקוט מבחין ביחסי שני גופים (התינוק והאם), המאפיין את העמדה הדיכאונית הקלייניאנית וביחסי שלושה גופים, המאפיין את השלב האדיפלי (תינוק, אם, אב). משם, ויניקוט עובר לדון בסוג מיוחד של יחסים, המאפיין את היכולת המתוחכמת לדבריו של היות לבד, המתפתחת באופן פרדוכסאלי בנוכחותו של אחר מיטיב, ובכך שליחיד הייתה הזדמנות באמצעות אם טובה דיה לבנות אמונה בסביבה מיטיבה. ויניקוט מכנה בתחילת דבריו יכולת זו בשם 'יחסי גוף אחד'.

[8] סזורה (caesura), מונח המופיע במקור בלטינית ומשמעו חיתוך. פרויד כותב (מצוטט אצל ברגשטיין, 2011, עמ' 21): "בין החיים בתוך הרחם לבין הינקות המוקדמת ביותר יש המשכיות רבה יותר מכפי שהסזורה המרשימה של ארוע הלידה מאפשר לנו להאמין". ברגשטיין, בהסתמך על ביון, מבאר כי מדובר בהפרדה דרמטית המאפשרת המשכיות וחיבור בין מצבים לאירועים נפשיים, שנראים מופרדים ובלתי ניתנים לגישור, ועם זאת, יש ביניהם המשכיות ורציפות.

 

 

מקורות

אוגדן ת., 2001. הקצה הפרימיטיבי של החוויה, תל-אביב: עם עובד.

אוגדן, ת., 2011. על אי היכולת לחלום, תל-אביב: עם עובד.

אוגדן, ת., 2013. לגלות מחדש את הפסיכואנליזה. לחשוב ולחלום, ללמוד ולשכוח, תל-אביב: תולעת ספרים.

באלינט מ., 2006. השבר הבסיסי, תל-אביב: עם עובד.

ברגשטיין א., 2011. "כאן שם ואי שם – מחשבות נוספות על המפגש עם אזורים נדחים בנפש", שיחות – כתב עת ישראלי לפסיכותרפיה, כ"ו, 1,31-21 .

בובר מ., 1923. אני ואתה, בתוך: בסוד שיח: על האדם ועמידתו נוכח ההוויה, ירושלים: מוסד ביאליק.

ביון ו. ר., 2004. ללמוד מן הניסיון, תל-אביב: תולעת ספרים.

ביון ו. ר, 2004. במחשבה שניה, תל-אביב: תולעת ספרים.

בריטון ר., 1992. "שמירה על דברים בדעת", בתוך ר. אנדרסון. (עורך), מאמרים קליניים על קליין וביון, עמ' 174-159, תל-אביב: מודן.

גיל ש., 2016. "מבשרי אחזה: על גוף תנועתי נוכח ומקצת עניני חסידות ואדם", מחול עכשיו- כתב העת למחול בישראל בעריכת רות אשל, גיליון 29, 19-17.

ויניקוט ד. ו., 1954. "התפקוד המנטלי ויחסו לפסיכה-סומה". בתוך: ע. ברמן, (עורך), עצמי אמיתי, עצמי כוזב, עמ' 91-78, תל-אביב: עם עובד.

ויניקוט ד. ו., 1955. "השפעות הקבוצה והילד קשה ההסתגלות: ההיבט הבית ספרי", בתוך: ויניקוט, ק, שפרד, ר. ו- דיוויס מ. עורכים, חסך ועבריינות, עמ' 273-283, תל-אביב: תולעת ספרים.

ויניקוט ד. ו., 1958. "היכולת להיות לבד", בתוך: ע. ברמן (עורך) עצמי אמיתי, עצמי כוזב, עמ' 177-170, תל-אביב: עם עובד.

ויניקוט ד. ו., 1959. "מושקעות אימהית ראשונית", בתוך: ע. ברמן (עורך), עצמי אמיתי, עצמי כוזב, עמ' 153-145, תל-אביב: עם עובד.

ויניקוט ד. ו., 1963. "מתלות לקראת עצמאות בהתפתחות היחיד". בתוך: ע. ברמן (עורך), עצמי אמיתי, עצמי כוזב, עמ' 286-278, תל-אביב: עם עובד.

ויניקוט ד.ו. 1967." תפקיד הראי של האם והמשפחה בהתפתחות הילד". בתוך: משחק ומציאות, עמ' 128-134. תל-אביב: עם עובד.

ירום נ., 2010. סיפורי גוף. על חוויות נפש אילמות המתפרצות בגוף, בן שמן: מודן.

משעול א., 2003. מבחר וחדשים, בני ברק: הקיבוץ המאוחד.

פולדר ס., 2016. ערות בחיי היומיום, חיפה: פרדס.

פיליפס א., 2004. לפלרטט עם החיים, תל-אביב: דביר.

פלד א., 2005. פסיכואנליזה ובודהיזם. על היכולת האנושית לדעת, תל-אביב: רסלינג.

פרויד ז., 1912. "עצות לרופא על הטיפול הפסיכואנליטי,. בתוך: ברמן, ע. , רולניק , ע. עורכים, הטיפול הפסיכואנליטי, עמ' (98-92), תל-אביב: עם עובד.

רז י., 2013. כך שמעתי – רשימות זן, בן שמן: מודן.

ריק מ., 2014. "גוף הידע-גופניות המטפל כמצע לעבודת עומק אנליטית", שיחות - כתב עת ישראלי לפסיכותרפיה, כ"ח (2), עמ' 145-137.

קולקר ש., 2014. "האדם שהוא אני", בתוך: ק. ויניקוט, ר. שפרד ר ומ. דיוויס (עורכים), חסך ועבריינות, עמ' 68-7, תל-אביב: תולעת ספרים.

Bick E., 1968. “The Experience of the Skin in Early Object Relations,” International Journal of Psychoanalysis, 49, pp. 484-486.

Bion W. R., 1967. “Notes on Memory and Desire,” The Psychoanalytic Forum, 2 (3), L.A. California.

Bion W. R. 1970. Attention and Interpretation, New York: Basic Books.

Bion W. R., 1991. A Memoir of the Future, London: Karnac.

Hart W., 1990. The art of Living. Vipasana Meditation as taught by S.N. Goenka. Singapore 1441.

Lapkoff D., 1980. Contact Quarterly, Dance & Improvisation Journal, 5: 4.

Paxton S., 1979. Contact Quarterly, Dance & Improvisation Journal, 5: 1.

Paxton S., 1979. Contact Quarterly, Dance & Improvisation Journal, 5: 2.

 

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

גיל, ש. (2017). "אל גינת אגוז ירדתי לראות": רשמי מסע תודעתי-גופני. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 15/12/2017, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3613

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אילה אילוזאילה אילוז28/11/2017

גווני חיים. התבוננות פנימית, תנועה חיה וניסיון להבין הם גוונים שונים, מעשירים, של חיים. נדמה לי שיש להם ערך מיוחד, כאשר אנחנו חווים אותם כפשוטם, ומעניקים להם אפשרות להדהד בתוכנו, בלי לנתח את החוויה ולפרש באופן תאורטי את משמעותה.