בס"ד
בנים חוזרים - סקירת יום העיון "גבריות ואבהות בתקופה של שינוי"
מאת אורי פריד
יום העיון השני בנושא גבריות ואבהות התקיים במסגרת התכנית השנתית להנחיית מעגלי גברים, אוניברסיטת תל אביב, 5.7.2017.
לעיתים קרובות להמשיך תנועה קשה יותר מלהתחיל אותה. תופעה זו ניכרת היטב בקרב הדור השני למבצעי מהפכות: אצל בני הדור השני לתנועה הציונית, בני הקיבוצים, או לחילופין בחבלי הלידה של הזרם העצמאי בפסיכואנליזה. משהו בלהט של הראשוניות, בחדוות ההתרגשות הבתולית אובד, ואת תנועת ה"לך לך" שמאפיינת את בני דור אברהם, צריך להחליף בתנועת ההתמדה וההמשכיות שמאפיינת את דורו של יצחק. "ואלה תולדות יצחק בן אברהם", יחודו בכך שהמשיך את העשיה של אביו, בן אברהם כינוהו. לא מפתיע אגב, שבסיום יום העיון "גבריות ואבהות בתקופה של שינוי" קם אחד המשתתפים המבוגרים יותר, אולי מבני דור אברהם, וטען כנגד חוסר ההתייחסות הבולטת ביום העיון ל"תנועת הגבריות החדשה", שהציעו הזוג נרדי (1992) ושותפיהם כבר בראשית שנות ה-90. לעניות דעתי, הדגישה אותה הערה את מרכזיותו של הקשר האדיפלי הגברי הסבוך בהתפתחות הגברית, תימה אשר עברה כחוט השני גם במהלך יום העיון עצמו.
זהו הסטייט אוף מיינד שהגעתי מצוייד בו ליום העיון השני בנושא גבריות ואבהות. לאחר שהדליקו אורן גור ותמיר אשמן, מארגני יום העיון, את הלפיד בשנה שעברה, תהיתי האם יצליח יום העיון השני לבסס ולהעמיק עוד את השיח שהציעו בשנה שעברה, זה התר ומבקש אחר גבריות אחרת, מאחה ורגישה.
יום העיון מתקיים כאמור, זו השנה השנייה, במסגרת התכנית השנתית להנחיית מעגלי גברים אשר יזמו והקימו אורן גור ותמיר אשמן באוניברסיטת תל אביב. התכנית מכשירה גברים בעלי יכולת הובלה ורצון להשפעה, לעבודה קבוצתית עם גברים ולעבודת חניכה אישית של גברים ואבות בתהליכי התפתחות. במסגרת יום העיון, צפינו בסרטונים קצרים המציגים את פרוייקט הסיום שהציגו משתתפי השנה הראשונה של התכנית, שהסתיימה זה מכבר1. ניתן לומר שהשיח החברתי שמבקשים אורן ותמיר לעודד מתקיים למעשה ברצף במהלך השנה האקדמית, בדמות התכנית השנתית להנחיית מעגלי גברים.
ונמר עם גדיה ירבץ
את יום העיון פתח רועי סמנה, פסיכולוג קליני מומחה ומרצה בתכניות שונות לפסיכותרפיה. הרצאותיו של רועי מזכירות לי תדיר, על דרך ההיפוך, את המימרא המיוחסת לפילוסוף בלז פסקל "מכתבי אליך ארוך, כי זמני לא עמד לי לכתוב לך מכתב קצר". לרועי יש יכולת נדירה לדייק לתוך משפטים בודדים רעיונות מורכבים, ולהנגישם בשפה שמייצרת אצל השומע מרחב חשיבה. כלומר, בדרך כלל כשאני שומע הרצאה של רועי אני יוצא ממנה שונה מכפי שנכנסתי, השאלות שמעלה רועי מפגישות אותי עם אזורים חיים בנפש שלי, כאלה אשר מופרים ומופרעים מרעיונותיו. אחד המדריכים שלי בעבר טען שהאינדיקציה לפירוש טוב היא, שהוא כזה אשר מעלה בקרב המטופל זרם אסוציאיות חי נוסף, ואידך - זיל גמור.
סמנה התייחס לפמיניזציה שעברה הפסיכואנליזה, לדחיקתם של אספקטים אבהיים מחדר הטיפול ולדבליואציה של הגבריות הארכיטיפית, או מה שכינה יוסי טריאסט- "המעבר מחוק האב לחיק האם". בן ארי סמירה (2015) זיהתה את התנועה הזו במעבר מפסיכולוגיית האני הפרוידיאנית, השמה דגש על הסצינה האדיפלית המשולשת, לתיאוריות יחסי האובייקט השמות דגש על דיאדת או יחידת ה"אם-תינוק". בחדר הטיפול, טוען רועי, השינוי הזה יבוא לידי ביטוי בעיקר על הציר שבין "תסכול אופטימלי" אבהי לבין "סיפוק מקסימלי" אימהי. כך גם השפה הפסיכואנליטית שהתאפיינה בשדה סמנטי גברי, באמצעות מונחים כמו כיבוש, סירוס, מעבדה וניתוח, הפכה מטרנליסטית ומתאפיינת בביטויים כמו הזנה, סיפוק, שובע, החזקה והכלה.
אם הסצינה האדיפלית המקורית התייחסה לקשר אב-ילד, כעת, טוען רועי, סצינת הסירוס הגברי מתרחשת מוקדם יותר בספרה אם-ילד. כלומר, הסירוס מתרחש לא מתוך מאבק כח על שליטה טוטמית (פרויד, 2013), אלא מתוך הבולענות של האם את ילדה חזרה אל תוך הרחם, או בליעה של הפאלוס אל קרבה. בראנסוויק (בתוך לפלנש, 2011) מכנה את התופעה הזו "אם פאלית" ומסבירה- "אימגו כזה מתהווה כדי להבטיח את בעלותה של האם על הפין, סביר שהוא יופיע כאשר הילד מתחיל לאבד את ביטחונו בכך שהאם היא אל נכון בעליו" (עמ' 591). דימוי שכזה מתייחס לדחף התוקפנות המזוהה עם העמדה ה"פאלית" וכמו נועד לטשטש ולפרק אותו מנשקו, כך טען גם רועי בהרצאתו.
אחת ממטרותיה הלא מודעות של המהפכה הפסיכולוגית שהציע פרויד, כפי שמציגים ארון (2013), גילמן (2015) וגלוזמן (2007), היתה להשיב את כבודו הרמוס של האב היהודי הגלותי, זה אשר סבל פוגרומים והשפלות מצידו של הגוי. אלא שנראה שתנועה זו שהיתה דיכוטומית מדי וחד-חד ערכית הביאה מאוחר יותר עם התפתחות הפסיכואנליזה לתנועת מטוטלת נגדית אשר כמעט והעלימה, כפי שמציג רועי, את האב מחדר הטיפול. זאת ועוד, נראה שגם ברמה החברתית העכשווית הרחבה ניתן למצוא לצד השליטה הגברית (בורדייה, 2007) המסורתית שחיקה במעמדו של הגבר כאוטוריטה בעלת סמכות ורלוונטיות חברתית, אותה תחושה שכינו החוקרים "גבריות במשבר" (נרדי, 1992; לבנט, 1996; Benyon, 2002; Kimmel, 2010). האם ניתן לראות בתנועה ה"פוסט מודרנית" מעין מרד או שבירה של "שם האב" ו"פונקציית האב"? אותו "שבר רדיקלי" כפי שכינה אותו ג'יימיסון בספרו "פוסט מודרניזם" (2008) המבשר על קץ האידיאולוגיה ואובדן האמון ב"אמיתות הגדולות" – "מות האלוהים" הניטשאני, מלחמות העולם, "מות המחבר" של בארת', הארכיאולוגיה של הידע לפוקו, תיאטרון האבסורד, האקזיסטנציאליזם ועוד. האם דחיקתו של האב מבין כתלי חדר הטיפול היא תולדה של אותו משבר אבהי ועליית "שם האם", בין היתר עם התחזקות התנועה הפמיניסטית? במהפכה הציונית אגב, קיבלה דחיקתו של האב ביטוי מעט שונה בדמות "שלילת הגלות" ו"מרד הבן" (אלמוג, 1997). המלכת הבן על פני אביו, תוך שלילת ערכיו ודרכו של האב המקוטלגת כגלותית. כך למשל בשירו המוכר של המשורר דוד שמעוני, בן תנועת השומר הצעיר, המתכתב עם הפסוק המוכר מספר משלי ("שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ, וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ"/ משלי א,ח') :
אַל תִּשְׁמַע, בְּנִי, לְמוּסַר אָב
וּלְתוֹרַת אֵם אַל אֹזֶן תַּט,
כִּי מוּסַר אָב הוּא: "קַו לָקָו..."
וְתוֹרַת אֵם: "לְאַט, לְאַט..."
סוּפַת-אָבִיב דּוֹבְרָה כֵן:
"הַקְשִׁיבָה, אִישׁ, לְשִׁיר הַבֵּן!"
("מרד הבן", שמעוני, 1920).
מהפייסבוק ועד כס המשפט: פרופייליניג, שיימינג ואלימות ממוסדת כלפי גברים
הרצאתו של ד"ר גבריאל בוקובזה, דוקטור לפסיכולוגיה מהאוניברסיטה העברית, מבקר ספרים וכותב בעיתון הארץ, היוותה כמעט המשך ישיר להרצאתו של רועי. בוקובזה התייחס לפער ששרטט בספרו שיצא לאחרונה (2017) בין "הגבר המדומיין", כלומר הפנטזיה החברתית, או הדימוי הכוזב המציע "גבר אידיאלי", "גיבור על" בלתי מנוצח, לבין מה שכינה "הגבריות הממשית" - זו המתקיימת בפועל. מתוך הבנה של הפתולוגיה הנוצרת אצל גברים לא פעם אל מול הפער הזה, מבקש גבי להעלות לסדר היום הציבורי את "הדרמה של הגבריות החדשה" על מנת לצמצם את הפער וליצור אינטגרציה בין שני טיפוסי גברים אלו. אם רועי התייחס לדחיקתו של הגברי מהשיח הטיפולי ומחדר הטיפול בפרט, התייחס גבי להבניות החברתיות העכשוויות של דמות הגבר הישראלי, בדגש על האלימות הממוסדת המופנית כלפיו, והמיוצגת לדבריו באמצעות אותו דימוי גברי שמוצג על ידי המדיה.
הדימוי הגברי המובנה חברתית במדיות השונות הוא כזה הסובל לדבריו של גבי מ"מיזאנדריה" (מושג עלום ולא מוכר המבטא שנאת גברים). גבי הציג את טענותיו בעזרת מספר דוגמאות, כאלו אשר גורמות לך כצופה להרים גבה על עומק ההפנמה של ההבנייה החברתית השלילית של הגבר בחברה הישראלית. כך למשל הציג גבי פרסומת של חברת "מבנה" (הסלוגן: "הגבר שלך לא זכר?") שבה ביזוי מפורש של דמות ה"זכר", הצגתו כאינפנטיל, החפצתו, אלימות מינית מרומזת כלפיו ושליטה נשית בו. בחלל האוויר הדהדה השאלה - איך היינו מגיבים כלפי פרסומת שמציגה נשים באופן הזה. שאלה זו נותרה מטרידה בהחלט, במיוחד לאור העובדה שהחברה המפרסמת סרבה להוריד את הפרסומת מהרשת. "מה שבולט בפרסומת זה לא הלעג הישיר לגבר, אלא דווקא העובדה שכבר אין צורך להסוות את הלעג או לתווך אותו באמצעים שנועדו להגן על הלועג" כתב אלון עידן בהארץ (2017). דווקא הביקורת והיציאה כנגד הסטיריאוטיפים האלה, ציין בוקובזה מתוך החוויה האישית שלו, נתקלת לא פעם בכוחות דכאניים המבקשים לשמר את מקומו החברתי של הגבר, ואשר יוצאים באופן אישי כלפי זה הלוקח את עמדת המבקר.
גבי הציג גם את ה"פרופיילינג", הכוונה לשימוש בדפוסי תכונות והתנהגות במטרה ליצר הכללות כנגד אדם או קבוצה מסויימת. דוגמא מובהקת לפרופיילינג כנגד גברים ניתן לראות בקמפיין האחרון למניעת הטרדה מינית של עיריית ת"א. האם כל גבר הינו אנס פוטנציאלי? שאל גבי, ואיך היינו מגיבים לקמפיין למניעת פיגועים שכותרתו "אל תהיה הערבי הזה"?
זיו (2012) בעקבות הומי ק. באבא (2004), מציעה להסביר את התופעה החברתית הזו בעזרת הביטוי "שקיפותו של העריץ", כלומר מנגנוני ההפקרה המייצרים נקודת עיוורון ביחס לטראומות שחווים אנשים המשתייכים לקבוצות החזקות. הסיבה לעיוורון זה היא סטרוקטורלית, כותבת זיו, בהיותה "מבוססת על המבנה הבינארי של יחסי הכוח שאינו מאפשר הצלבות והכפלות, אשר בהן המדכא יכול בה בעת להיות גם מדוכא" (עמ' 26). האם יחסי המגדר הישראלים סובלים מהתקבעות בעמדה "סכיזו-פרנואידית" מפצלת שבה מסומנים "טובים" "ורעים" מוחלטים?
גבי התייחס בהרצאתו גם לדחיקתו של הגבר משיח "הסבל" הישראלי, בעזרת דוגמאות רבות מן המדיה ומן התרבות. סבלם של גברים אינו מוצג כְראוי להתייחסות, ואף חמור מכך - משמש לא פעם בספרה הציבורית כמושא ללעג. בזירה המקומית, הייתי רוצה להציע שהסבל של גברים ישראלים כ"קטגוריה שקופה" יכול לנבוע ממנגנונים דומים לאלו שתוארו מעלה. הראשון, מתוך "מרד הבן" שהביאה איתה התנועה הציונית: מקומו של האב, אשר נתפס כחלש וגלותי, גונה בשיח הציוני הישראלי. במעין העברה בין-דורית, עם כל דור שקם, נדחק דור האבות הצידה, וחולשתו של האב תוייגה כנלעגת. אפשרות נוספת קשורה להפרדה ולניתוק שיצרה התנועה הציונית בין "גבריות" ל"חולשה", גלוזמן (2003) במאמרו "חוסר כוח- המחלה המבישה ביותר" מציע שהשיח הציוני כונן מראשית דרכו כשיח מגדרי - מטרת הציונות היתה להכשיר את הגבר היהודי, ולהופכו ל"יהודי חדש". על כך מוסיף בויארין (1999) שהמפעל הציוני נועד במידה רבה לחברת את הגבר היהודי כך שידמה לטיפוס הגברי שהעריצו ראשיה - הגבר הארי האידיאלי. זאת ועוד, הציונות נתפשה כתרופה למחלת המגדריות הנשית של היהודים, זאת אולי גם מתוך מנגנון נפשי מוכר של הזדהות עם התוקפן והפנמה של העמדה האנטישמית כלפי הגבר היהודי. לפלנש (2011) כותב כי פתרון חיובי של התסביך האדיפלי, מתרחש כאשר הילד, מתוך "חרדת הסירוס", מפנים את האב כדמות הדומיננטית, מזדהה איתו, ומקבל עליו את האיסור האינססטואלי של קיום יחסי מין עם האם, והתקת הליבידו כלפי אובייקט חיצוני לאמו. אלא, שנראה שהתהליך האדיפלי הציוני התרחש בשונה מהתסריט החיובי שהציע פרויד, ובדומה יותר לזה המתואר בסיפור "אדיפוס המלך" המקורי. כלומר, אדיפוס רוצח לבסוף את אביו לאיוס, מתחתן עם אמו, וכשמבין את חטאו עוקר את שתי עיניו ויוצא לגלות. בהקשר לכך, עולה לי שאלה מהם הקווים האישיותיים של חברה, כמו החברה הישראלית, אשר הצליחה להשלים את "רצח האב" הקדמון שלה, והאם יש לכך קשר לדימוי ההולך ומידלדל של הגבר הישראלי.
מחשבות על הסבל הבלתי נראה של גברים נפגעי תקיפה מינית
אליסיה שחף, אשר הציגה את התערוכה "נראים - גברים נפגעים מינית מסכימים להיראות" ב"מרכז ענב" בת"א בשיתוף עם קו הסיוע לנערים ולגברים נפגעים 1203, נאלצה לבטל את השתתפותה ביום העיון בהתראה קצרה, וכך נותרנו ללא התייחסות לנושא הלא-מדובר ממילא של גברים נפגעי טראומה.
בחדר הטיפול מתייחסים לרוב לשינוי בסטינג לא רק בצורה קונקרטית טכנית, אלא גם ברמה תהליכית דינמית. העובדה שדווקא הרצאתה של אליסיה שחף אשר נסבה סביב אחד הנושאים הפחות מדוברים ופחות מתוקשרים בחקר הגבריות- פגיעה מינית בבנים ובגברים, דווקא הרצאה זו התבטלה, אומרת דרשני. היות ובעבודתי אני מתמחה בטיפול בגברים נפגעי תקיפה מינית, ברצוני לומר כמה מילים על הסבל הבלתי נראה של גברים נפגעים.
בנים נפגעי תקיפה מינית מהווים מחצית! (1/2, 50%) מאוכלוסיית הנפגעים בקרב קטינים עד גילאי 17 (לב-ויזל ואיזיקוביץ, 2016), כלומר כל ילד או נער חמישי עובר פגיעה מינית. למרות שאחוז הבנים והבנות הנפגעים זהה, אנחנו כחברה ממעטים לדבר את שפת הפגיעה המינית בבנים ובגברים. באתוס הציוני ה"היפר גברי" להיות גבר "נפגע", "נחדר", ו"פסיבי" מתפרש אולי כאחד החטאים הגדולים האפשריים. והנה גם ביום עיון בנושא גבריות ואבהות, רצה המקרה ונושא הגברים ה"מוחלשים" בחברה הישראלית נעדר מן השיח. האין זה כך שדווקא אותם גברים "שקופים" "לא נראים" הם אלו אשר מהווים את האתגר הגדול ביותר לשירותי הבריאות והרווחה שלנו? גברים נפגעי טראומה (מינית ו/או כל טראומת ילדות אלימה אחרת) חיים בקרבנו לא פעם כגברים מנותקים רגשית לכאורה נורמטיביים, ולעיתים אחרות מאכלסים רבים מבתי הסוהר, מרכזי הגמילה, והתחנות לטיפול בדרי רחוב. ה"אחר" בגבריות הישראלית התבסס בתוך קטגוריה חברתית שכמעט ולא עסקו בה, בין אם היה זה הגבר המזרחי (רז, 2004), ההומוסקסואל (גלוזמן, 1997; קפלן, 2003), הערבי (מונטרסקו, 2003), החרדי (חקק, 2009) העולה מאתיופיה (בוסטין, 2008), וכאמור הגבר נפגע תקיפה מינית (זיו, 2012).
מיניות גברית מודעת - הסינרגיה בין הגופני, הנפשי והרוחני
הדבר הראשון שהבחנתי בו בהרצאתה של דורית בר, חוקרת מיניות ואינטימיות, הוא שביום עיון אודות גבריות ואבהות, בו רב המשתתפים וכמעט כל המרצים גברים, נבחרה דווקא מרצה אישה לדבר על מיניות גברית. האם החשש של גברים לדבר על מיניות בפני גברים אחרים (החרדה ההומוסקסואלית?) מצריכה תיווך נשי? הרווחים מתיווך נשי שכזה הם ברורים, אך מהו ההפסד או ה"בליינד ספוט" שהתופעה מבטאת? האם אבות נתקלים בקשיים מיוחדים בחינוך של בניהם כלפי מיניות גברית מודעת? איך פונים גברים אל גברים אחרים בנושא של מיניות בעידן הפורנו, שבו נתונים מראים על אחוזי חשיפה הנושקים ל- 100%?
דורית התייחסה לכך שאנו נמצאים בפתחו של "עידן הגברים" – עידן שבו גברים מתחילים להתעורר לשאלות המגדריות המעסיקות אותם. זהו עידן שבו היא צופה שגברים ונשים יעצרו לשאול מהי גבריות מודעת ובריאה וכיצד ניתן לצאת למסע אל עבר גבריות מודעת.
דורית סיפרה שבבית שבו גדלה מלא אביה את ה"תפקיד הגברי המסורתי" לתפיסתה, חינוך בני ובעיקר בנות הבית באמצעות אלימות. כילדה כאבה את זה מאד, והבטיחה לעצמה להקדיש את חייה לגלות מה מאפשר להביא אהבה אל תוך מערכות יחסים. התשובה אליה הגיעה דורית היא ריפוי המיניות. ראשית מתוך המסע האישי שלה, ושנית מתוך הבנותיה אודות המטופלים שפגשה בקליניקה שלה. גישתה של דורית המבוססת על "מיניות מודעת" מציעה העמקה של האינטימיות והתקשורת האוהבת לגברים ולנשים. בודדים הגברים, טוענת דורית, אשר עוסקים בצורה מודעת במיניותם. היכולת לחוש עונג, שמחה, להרגיש אהוב ולהיקשר רגשית מתוך קירבה, הן תכונות נדירות בקרב גברים בעידן הזה. על מנת להתמודד עם החסר הזה מציעה דורית מודל תיאורטי של פירמידה בת חמש שכבות, אשר מייצגת את המעבר מ"מיניות מחשבתית" או מדומיינת, זו הרווחת והנפוצה ביותר באוכלוסיה הבוגרת אל עבר "אחדות מינית" הנמצאת בקצה העליון של הפירמידה ומקבלת ביטוי, לדבריה של דורית, בקרב יחידי סגולה.
בראש הפירמידה מציבה כאמור דורית את ה"אחדות המינית"- זהו מצב שבו התודעה דוממת לחלוטין במהלך המגע המיני, הגוף בהתמסרות מוחלטת, אין מחשבות ומתקיים חופש מעשייה, מצב של Being מיני מוחלט. שלב זה הוא השאיפה אליה טוענת דורית, ומוסיפה - אין טעם לגשת למעשה האהבה המקודש ללא אהבה לעצמי, שממנה נובעת אהבתי לזולת.
להיות אבא לילד, שאני
את סבב ההרצאות הפרונטליות חתם ד"ר אורן גור, פסיכולוג קליני ומנחה קבוצות, מקים ה"מרכז לאבהות" המקיים פעילויות הכוונה וליווי של אבות בהתמודדותם עם אתגרי האבהות. אורן הציג שלוש סיטואציות מוכרות מחיי היום יום של גברים שבהן המוטיב החוזר היה הקושי להתמודד עם הפער בין הציפייה הרגשית במפגש המשפחתי לבין המציאות והאכזבה הנובעות ממנה לא פעם. אורן שרטט שלושה שלבים בהתמודדות הרגשית המאפיינת גברים בימינו, אל מול דור האבות שלנו.
השלב הראשון- שלב הציפייה למפגש רגשי משמעותי - דומה אולי בבסיסו לחוויה של הורינו, אלא שאולי בניגוד לדור האבות כיום יש יותר מימוש בפועל של מפגשים רגשיים אינטימיים בין אבות לילדיהם. השלב השני- שלב האכזבה - ובו גילוי הפער שבין הרצון למציאות הנכפית בפועל. במובן הזה טוען אורן, אין שינוי גדול בינינו לבין הדור הקודם. השלב השלישי- שלב ההתמודדות עם האכזבה - טומן בחובו, על פי אורן, את מירב הדרמה של הגבריות.
אליבא דאורן, גברים מחוברתים לכך שהם לא אמורים לפגוש את הפגיעות שלהם. החוויה הרגשית במפגש שכזה היא של חוסר אונים ובדידות, מעין סמטה ללא מוצא. לכן, במקום התמודדות, נוצרת תחושה של "הפסדנו במשחק". למדנו להתנכר לפגיעות הרגשית שלנו כבנים. אורן הציג מחקר שטוען שעד גיל 9 חודשים כאשר בנים מתמודדים עם קושי, קורה פלא ודמות אומניפוטנטית מופלאה משקיעה את כל מרצה כדי להבין אותם, מה קורה להם ואיך ניתן לסייע. זמן קצר לאחר מכן משהו משתנה ביחס לבכי של בנים, במקום להיות מוכל, הציפייה ממני כבן הינה "להתגבר".
בגילאים מאוחרים יותר כמו גיל 4,3 או 5 בנים מבינים שיש אזורים רגשיים שנמצאים מחוץ לתחום בשבילם. הפער הזה, כמובן, הולך וגדל עם הגיל. כאשר קיים איום קיומי כשפוגשים פגיעות רגשית, דרך ההתמודדות האופטימלית הינה ניתוק רגשי.
אם נתרגם את דבריו של אורן לשפה של פסיכולוגית האני (פרויד, 2002) הפרוידיאנית, נראה שבנים אינם זוכים ללמוד כלים להתמודדות עם תסכול רגשי, כלומר ה"פיקסציה הגברית" מתרחשת במעבר מ"עקרון העונג" ל"עקרון המציאות".
ניתן להבין את הפער הזה לאור המטריצה שהציע קוהוט (2008): תסכול אופטימלי -הפנמה ממירה. קריסתו של תהליך זה כמובנה בתוך תהליך החיברות וההתפתחות הגברית הנורמטיבית נגרמת בשני אופנים: הן מתוך זולתעצמי אמהי בלתי אמפתי ואו פתייני - במקום מעניק חיבה, והן מתוך זולתעצמי אבהי תחרותי עוין - במקום מרוצה ומלא גאווה. על כך מוסיפה בנג'מין (2005) כי התיאוריה האדיפלית מניחה פיצול בין האב- המייצג שחרור, לאם המייצגת תלות. כדי להפוך לסובייקט יש להתכחש להתמסרות לאם (אני זוכר את אחי הגדול בראשית גיל ההתבגרות אומר לי: "עזוב אותך מאמא, אמא זה לילדים, אבא זה לגדולים"). הטוב הינקותי של האם מפוצל, מקוטב ומוגדר מחדש כאיום מפתה על האוטונומיה, היבט זה מייצר "התכחשות לנשיות".
בצפייה חוזרת בהרצאה של אורן, עלה בי חיבור לא טריוויאלי גם לתיאוריה ה"ביו-סוציאלית" של מרשה לינהאן, שעל פיה פיתחה את שיטת הטיפול DBT (לינהאן, 2006). נראה שבשפה של DBT אפשר להבין את הגבריות כתצורת חיברות שבבסיסה חוסר ב"תיקוף רגשי". חוסר זה גורם לקושי ב"ויסות רגשי" שמתארגן בצורה מגדרית ייחודית על רצף מנגנוני ההגנה הדיסוציאטיביים.
כשחושבים על קשיים ב"ויסות רגשי", אנחנו חושבים לרוב על הפרעת אישיות גבולית או היסטריה, ונזרקים לעולם של טיפול בנשים, לרוב נפגעות תקיפה מינית. אלא שאם נלך צעד אחד קדימה עם הטענה של אורן, נוכל להתחיל לחשוב על עולם של טיפול בגברים כעולם שמתמודד עם מנגנון של ניתוק רגשי, או "אליקסיתימיה גברית נורמטיבית" (Levant, 2011). זו תתאר את הקושי בזיהוי ובהבעת רגשות, והניתוק הרגשי - ה"נורמטיבי" לכאורה - העומד בבסיס החוויה של גברים רבים.
אותו מנגנון הגנה אלקסיתימי מסתיר למעשה את הקשיים בויסות הרגשי של גברים והופך את אותם הקשיים לסמויים מן העין, הן עבור הקרובים להם והן עבור אנשי המקצוע המטפלים. כך נוצר מצב שכלי הויסות הרגשי העיקרי של גברים מתבסס על "החזרת שליטה", בין אם על-ידי ניתוק רגשי, ובין אם באמצעות השימוש במנגנוני הגנה מחזירי שליטה כמו ספקטרום ה"כעס-זעם", רציונליזציה, אינטלקטואליזציה ומנגנונים אובססיביים קומפולסיביים. טרנס ריל (1999) כתב על כך רבות בספרו "אני לא רוצה לדבר על זה- על המורשת הסמויה של דיכאון גברי". אם נרחיב רגע את בסיס החשיבה שלנו לרמה הסוציולוגית, עולה השאלה האם ה"שליטה הגברית" הרחבה שמתאר בורדייה (2007) נובעת למעשה מאותה פגיעות רגשית לא מוכלת / מעובדת / מווסתת- אשר הפתרון שנמצא לה הוא כאמור "החזרת שליטה".
אם ננסה להתחקות אחר האטיולוגיה של הפתולוגיה שבבסיס החוויה הגברית המסורתית, נוכל להידרש לתיאוריות אודות פגיעות ראשוניות. בשנים האחרונות עולה קרנה של החקירה הקלינית ה"פרה-ורבאלית" או "פרה-אדיפלית". באופן המותאם למעבר מתיאוריות המתמקדות במשולש האדיפלי לתיאוריות המתמקדות בדיאדה אם-ילד, החלו לחקור תופעות קליניות מראשית החיים. בחשיבה של פגיעות ראשוניות ניתן להבין את החיברות לגבריות מסורתית ככזו אשר נמצאת "בקצה הפרימיטיבי של החוויה" (אוגדן, 2001), כלומר שבבסיס החוויה הגברית מצויה פגיעה בעמדה האוטיסטית מגעית. מנגנוני ההגנה הגבריים האוטיסטיים המסורתיים הטיפוסיים מאששים טענה זו.
לאחר הרצאתו של אורן יצאנו להפסקה. להפסקות בכנסים וימי עיון יש בעיני חשיבות לא פחותה מזו של ההרצאות עצמן: השילוב בין פסק זמן לעיבוד, אכילה רגשית לא מודעת ותיבול של מינגלינג ונטוורקינג, מציע איזו תנועה בריאה מ"מציאות" ל"דמיון" וחוזר חלילה, כזו אשר מטעינה מחדש ומחברת בין הקשרים השונים שנטוו בחומר הפעיל של יום העיון.
ואבא חוזר ואומר
לאחר ההפסקה התפצלנו לשש סדנאות שונות לפי בחירתם של המשתתפים. בחלק זה נטלתי גם אני חלק כמנחה. הסדנא שהצעתי "ואבא חוזר ואומר" עסקה, דרך שירו של מ. אריאל, בציווי האבהי האישי שבמשפט אחד "חוזר ואומר" לי, ומביא אותי לא פעם להיתקע "תחת גשר מט לנפול". משמע, היצוג המופנם של המשפט האבהי נחווה כחסימה בתהליך ההתפתחות הרגשי האישי. לא אשתף בתוכן האישי מאד שעלה בקרב משתתפי הסדנה, אבל אוכל לשתף בשני תהליכים אישיים עוצמתיים שעברו עלי לפניה ובמהלכה. בימים שטרם יום העיון הסתובבתי בבטן עם חשש מוכר מפני הסדנה שאעביר - הסיפור שסיפרתי לעצמי בראש היה שהסדנה תהיה קטסטרופלית, ובעיקר שהמשתתפים יבקשו להכשיל אותי ויצביעו על חוסר המקצועיות שלי כמנחה, ו/או כאיש מקצוע בתחום הגבריות.
כך נעתי לי בחוסר נחת בין עמדה פרנואידית לעמדה נרקיסיסטית במשך כמה ימים. דווקא יום לפני הסדנה במהלך אימון גופני, עלתה בי פתאום השאלה - למה לעזאזל שהמשתתפים יחפשו להכשיל אותך? הרי הם באים כדי ללמוד, להתפתח ולגדול. התובנה הזו הכתה בי, עמדתי המום במשך כמה דקות במרכז חדר האימון. פתאום שמעתי קול אחר מדבר אלי, שונה מן הקול המוכר, הביקורתי. הבנתי שמתרחש פה תהליך מקביל, את אותה הבקשה שהבאתי לפתחם של משתתפי הסדנה, הייתי אני צריך לחוות על בשרי בטרם עת. הבנתי שהמשפט שאותו "אבא חוזר ואומר" לי הוא "אוריל'ה, האנשים שם בחוץ תמיד ינסו לפגוע בך, תיזהר מהם".
התובנה הזו ליוותה אותי לתוך הסדנה. בחרתי לפתוח את הסדנה בשיתוף הזה, ונדמה לי שהיתה לכך השפעה חיובית על הקבוצה, בעיקר סביב תיחום של האזור הרגשי המותר בשיח. אלא שבתור המנחה של הקבוצה, לקחתי ללא יודעין גם עמדה "אבהית דורשנית", והקבוצה הפגישה אותי עם הדרישה הגבוהה לאינטימיות שהצבתי, ככזו אשר אי אפשר לעמוד בה. למותר לציין שזהו מאפיין נוסף של תסמונת "אבא חוזר ואומר" שגדלתי בצילה, אלא שהפעם הייתי אני בצד האבהי והצבתי את הקבוצה בצד הילדי, הפגוע. שוב ראיתי את התהליך המקביל ההתייחסותי מתרחש לנגד עיני, אלא שהפעם בצורה כואבת ומכאיבה - ראיתי את עצמי בדמות אבי משחזר את ההעברה הבין-דורית בשידור חי, פוגעני. אלא שמתוך השיח הכנה שהצליח להיאמר בצורה גלויה בקבוצה, נראה היה שיצאנו דווקא לאזורים של צמיחה ובניה של אמון, והקבוצה הלכה והעמיקה בחקירה שלה את דמות האב המופנם הפרה-אדיפלי.
שירת גברים
המופע "שירת גברים" של תמיר אשמן וזיו גולנד חתם את הערב. המופע האוטוביוגרפי שנכתב על ידי תמיר, מרצה לטיפול בגברים בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, והולחן על ידי זיו, גבר ואבא, מפיק מוזיקלי ויוצר בתחום המוזיקה העכשווית, עקב אחר נקודות ציון ושלבים שונים בהתפתחותו של תינוק, ילד, נער וגבר - דרך אייקונים של תרבות, שירה, ספרות ומוזיקה ישראלית.
תמיר וזיו מציגים את הטראומה שבבסיס ההסללה המגדרית הגברית, דרך שירים מרכזיים בתרבות הישראלית כמו השיר "נומי נומי ילדתי"- המציג את ה"אב הנעדר" (ראו התייחסות מעניינת לכך בספרו של שי אור "הורות כמעשה ניסים", 2015), או הדימוי המציג דווקא את "האב הנאדר" שסופו להירדם, בשירה של תלמה אליגון רוז "אבא נרדם" (ראו מאמרה של שירה סתיו, 2014). תמיר וזיו התייחסו גם ל"דני גיבור" אותו דימוי של "ילד מדומיין" שהתוותה מרים ילן שטקליס אשר "איננו בוכה אף פעם". אם נעז להבין את אסונו הפרטי של דני, דרך התבוננות אמפאטית וחומלת, נבין משהו עמוק מאוד על עצמינו ועל היחס לילדנו - בנים צריכים וחייבים ללמוד להתגבר ולכבוש את רגשותיהם (אשמן, 2014).
המופע המשיך והתייחס לחוויתם של גברים בשירות הצבאי דרך השיר "כאב של לוחמים" המתייחס לפגיעות שחווים גברים צעירים המשרתים בשירות קרבי, ולפוסט-טראומה המובנית, והלא מספיק מדוברת בחברה הישראלית. עולה שאלה כמה מתוך הגברים ששירתו בצבא ואינם עונים להגדרות היבשות האבחוניות של PTSD חווים למעשה סימפטומים פוסט טראומתיים שאינם מטופלים. "אבל פניך נערי נותרו שונים", נכתב אי אז בשנות ה-60 לאחר מלחמת ששת הימים. מחבר השיר, דוד עתיד, התייחס לא פעם לכך שחזר מאותה מלחמה הלום קרב2. החייל הנורמלי צריך לעשות לו שם בקרב ולא לגלות שום רגש, כותבת בביקורת ג'ודית לואיס הרמן (1994) בספרה האלמותי "טראומה והחלמה", וודאי שאל לו להיכנע לפחד. חייל הלוקה בנוירוזה טראומטית הוא, במקרה הטוב, אדם נחות מעצם טבעו, ובמקרה הרע - מתחלה ופחדן, בעל "נכות מוסרית".
תמיר וזיו המשיכו והתייחסו לשירו של זהר ארגוב "בדד" בהקשר של הבדידות הרגשית החווים בנים וגברים לא פעם, מתוך אותה ההסללה המדוברת המעודדת גברים שלא לשתף בעולמם הרגשי פן יחשדו כנשיים. השיר "אבא" של שלומי שבת מתייחס לקשר המורכב לא פעם בין אבות ובניהם. על הקשר המורכב הזה כתבתי אני בבלוג שלי "הפוך גוטה הפוך" (פריד, 2017). המופע המשיך והתייחס לשיר "הילד בן שלושים" סביב השאלה, מתי לנו הגברים מותר להיות חסרי אונים? וכן לחווית האבהות הסובייקטיבית ("ילדותי השניה"/אהוד מנור) של גברים ישראלים אשר סבלה במשך שנים מהיעדר ייצוג חיובי או מהתייחסות תרבותית הנושקת ל"הכחדה סימבולית" (פרל ופלד, 2005). המופע כמו הציע מניפת סיכום לנושאים השונים הנידונו בכנס, ואולי היווה מעין סיכום מייצג של החוויה הרגשית המורכבת של בנים וגברים בחברה הישראלית כולה.
הערות
1. פרוייקט הסיום של משתתפי השנה הראשונה בתכנית השנתית להנחיית מעגלי גברים: עומר שביט ; שי פורת; בן עמי ברטיני.
2. על שירו של דוד עתיד, "הייתי נער".
מקורות
אוגדן, ת'. (2001). הקצה הפרימיטיבי של החוויה. תל אביב: עם עובד.
אור, ש'. (2015). הורות כמעשה ניסים. "בדיוק" הוצאה לאור.
אלמוג, ע'. (1997). הצבר- דיוקן. תל אביב: עם עובד.
ארון, ל'. (2013). המפגש- הדדיות ואינטרסובייקטיביות בפסיכואנליזה. תל אביב: עם עובד.
אשמן, ת'. (2014). אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה- שחרור הגברים מכבלי התרבות הפטריארכלית. נדלה מתוך אתר: https://www.tamirashman.co.il/fathers-and-sons
באבא, ה״ק. (2004). החומר הלבן (היבט פוליטי של לובן). בתוך: יהודה שנהב (עורך), קוליניאליות והמצב הפוסט-קולוניאלי. עמ' 128-135. הוצאות הקיבוץ המאוחד/מכון ון ליר בירושלים.
בויארין, ד'. (1999). הבשר שברוח: שיח המיניות בתלמוד. תל אביב: עם עובד. פרק שביעי- הבניית הגוף הגברי. (עמ' 198-221).
בוסטין, ע'. (2008). גברים יוצאי אתיופיה: מדוע כל כך קשה להם? הד האולפן החדש, 94. (עמ' 58-64).
בוקובזה, ג'. (2017). הדרמה של הגבריות החדשה. תל אביב: מודן.
בורדיה, פ'. (2007). השליטה הגברית. תל אביב: הוצאת רסלינג.
בן-ארי ס״ק. (2015). האב הסמוי מעין. תל אביב: רסלינג. פרק 1. "ומה בקשר לאבא?" (עמ 13-35).
בנג'מין, ג'. (2005). כבלי האהבה. הוצאת כנרת זמורה-ביתן: אור יהודה.
גילמן, ס״ל. (2015). הגוף היהודי ואיברים בולטים אחרים. תל אביב: הוצאת רסלינג.
ג'יימיסון, פ'. (2008). פוסטמודרניזם או ההיגיון התרבותי של הקפיטליזם המאוחר. תל אביב: רסלינג.
גלוזמן, מ'. (1997). הכמיהה להטרוסקסואליות- ציונות ומיניות באלטנוילנד. תיאוריה וביקורת 11. עמ' 145-162.
גלוזמן, מ'. (2003). "חוסר כוח- המחלה המבישה ביותר": ביאליק והפוגרום בקישינוב. תיאוריה וביקורת 22. (עמ' 105-132).
גלוזמן, מ׳. (2007). הגוף הציוני- לאומיות, מגדר ומיניות בספרות העברית החדשה. תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד.
הרמן, ג״ל. (1994). טראומה והחלמה. תל אביב. עם עובד. פרק ראשון: הטראומות הנוירוטיות של המלחמה.
זיו, א. (2012). גבריות תחת מתקפה: מבט מחודש על טראומה מינית בגברים. שיחות: כתב עת לפסיכותרפיה. כ"ז, 1 (עמ' 23-33).
חקק, י'. (2009). איזהו גיבור? "הכובש את יצרו" פוגש גוף גברי חילוני. סוציולוגיה ישראלית יא(1). (עמ' 159-189).
לב- ויזל, ר'. ואיזיקוביץ, צ'. (2016). דוח ממצאי טריאנה. אלימות כלפי ילדים ובני נוער בישראל: בין שכיחות לדיווח גורמים מעודדים מול גורמים מעכבים דיווח, דו"ח מחקר למשרד החינוך.
לפלנש, ז'. (2011). אוצר המילים של הפסיכואנליזה. תל אביב: הוצאת תולעת ספרים.
לינהאן, מ'. (2006). הפרעת אישיות גבולית- מדריך להקניית כישורים. כפר ביאליק: הוצאת אח.
מונטרסקו, ד'. (2003). זהות מתוך "זרות": הבניות תרבותיות של גבריות ערבית ביפו. סוציולוגיה ישראלית ה(1). (עמ' 121-159).
נרדי, ח' ונרדי, ר'. (1992). גברים בשינוי- בדרך לגבריות אחרת. תל אביב: הוצאת מודן.
עידן, א'. (2017). הגבר בימינו הוא כבר אפילו לא ילד. מקסימום תינוק. נדלה מתוך אתר https://www.haaretz.co.il/magazine/tozeret/.premium-1.3211729
סתיו, ש'. (2014). אב ובת, קשר האובדן. נדלה מתוך אתר: http://www.haptiliya.com/shira-stav-c1rrk
פרויד, ז'. (2002). הטיפול הפסיכואנליטי. תל אביב: עם עובד.
פרויד, ז'. (2013). טוטם וטאבו. תל אביב: הוצאת רסלינג.
פריד, א'. (2017). ואבא חוזר ואומר. נדלה מתוך אתר: http://guttegutte.blogspot.co.il/2017/06/Meir-Ariel.html.
פרל, ג'. ופלד, ע'. (2005). חוויית אבהותם של גברים אלימים כלפי בת זוגם. חברה ורווחה כה' 3. (עמ' 307-340).
קוהוט, ה'. (2008). כיצד מרפאת האנילזה. תל אביב: הוצאת עם עובד.
קפלן, ד'. (2003). הבניית רגשות של לחימה כאתר מרכזי של "לאומיניות". סוציולוגיה ישראלית ה(1). עמ' 49-73.
רז, י'. (2004). אתניות ופוליטיקה מינית: המצאת הגבריות המזרחית בקולנוע הישראלי. תיאוריה וביקורת 25, סתיו 2004. עמ' 31-62.
ריל, ט'. (1999). אני לא רוצה לדבר על זה- על המורשת הסמויה של דיכאון גברי ואיך אפשר להשתחרר ממנה. תל אביב: עם עובד.
שמעוני, ד'. (1920). מרד הבן. נדלה מתוך אתר: http://midreshet.org.il/ResourcesView.aspx?id=933
Benyon, J. (2002). Masculinities and Culture. Open University Press: Philadelphia. Chapter 1- What is Masculinity?
Kimmel, M. (2010). Misframing Men The Politics of Contemporary Masculinities. New Brunswick, NJ : Rutgers University Press.
Levant, R,F. (1996). The New Psychology of Men. Professional Psychology: Research and Practice. 1996, Vol. 27, No 3, p 259-265.
Levant, R.F. (2011). Research in the Psychology of Men and Masculinity Using the Gender Role Strain Paradigm as a Framework. American Psychologist. p. 765-776.
שירת גברים – רשימת השירים ומחבריהם
אליגון רוז, ת'. אבא נרדם.
בנאי, א'. מהרי נא.
היילפרין, י'. שיר ערש.
ילן-שטקליס, מ'. דני גיבור.
לוין, ע'. בדד.
מדלי, ד'. אבא.
מנור, א'. ילדותי השניה.
עמדי, ע'. כאב של לוחמים.
עתיד, ד'. הייתי נער.
