פסיכולוגיה עברית

×Avatar
זכור אותי
שכחת את הסיסמא? הקלידו אימייל ולחצו כאן
הסיסמא תשלח לתיבת הדוא"ל שלך.

מאמרים

אבות ובנות

מלכוד הבת בתרבות הפטריארכלית מעניק כוח יתר לחוק האב הדכאני שקובע את גורל הבת והנשים בכלל. נבדוק את המיתוסים על גילוי עריות, הקרבה, הגנת יתר, שרות וצייתנות, ואת האופן בו הלא-מודע הקולקטיבי תומך בהתפתחות הבת והיוולדותה מבולענות האב. נבדוק את אפשרות השינוי בארכיטיפ האב בעזרת הארכיטיפ הנשי.

מתפרסם מ 5/11/2017 | 773 צפיות

תגיות: | |

אבות ובנות

מבט מחודש על כוחו של האב במיתוסים ואגדות על יחסי אבות-בנות

מאת רות נצר

 

מאמר זה הוא הרחבה של הרצאה על האב ביום עיון של בתי הספר לפסיכותרפיה יונגיאנית, אוניברסיטת בר –אילן, 2.6.2017. והוא מבוסס על פרק מתוך ספרי 'מסע הגיבורה' שעתיד לראות אור בהוצאת מודן.

 

כשהכנתי את ההרצאה על אבות ובנות חיפשתי שירים על יחסי אב-בת. הצצה אל השירים הראשונים שמצאתי העוסקים ביחסי אב-בת, מראים כבר במבט ראשון את מורכבות היחסים באהבת האב לבתו.

למשל ב'שיר משמר' (1965) אלתרמן קורא לתרצה בתו לשמור על עצמה:

שמרי נפשך, כוחך שמרי, שמרי נפשך

שמרי חייך, בינתך, שמרי חייך,

מקיר נופל, מגג נדלק, מצל חשך,

מאבן קלע, מסכין, מציפורניים

שמרי נפשך מן השורף, מן החותך

מן הסמוך כמו עפר כמו שמיים

מן הדומם, מן המחכה והמושך

והממית כמי באר ואש כיריים

נפשך שמרי ובינתך שער ראשך

עורך שמרי, שמרי נפשך, שמרי חייך.

לכאורה זהו שיר מופת של אב המבקש לשמור על בתו. אבל למעשה הוא קורא לה לשמור על עצמה, ולא אומר שישמור עליה. האם הוא שמר עליה?

יחסי אב ובן לעומת יחסי אב ובת

ביהדות, סיפורי המקרא מדגישים את יחסי אב-בן אך לעומת זאת אין כמעט ביטוי ליחסי אב -בת. יתרה מזאת, בהרבה מסיפורי התנ"ך הבת כמעט ובכלל אינה מוזכרת. בסיפורים על אונס בת, כמו בסיפורים על תמר ודינה, האבות יעקב ודוד מתעלמים. כאשר ישנה נקמה על אונס, נראה כי ישנם מניעים אישיים. לפי רחל רייך (2005), שמעון ולוי נקמו על אונס דינה, מפני שחוּללו כבוד האב והמשפחה, ולא מתוך יחס דאגה לאחות. גם אבשלום שהורג את אמנון, שאנס את אחותו תמר, עושה זאת לא למען אחותו אלא כדי לחסל את אמנון המתחרה עימו על ירושת הממלכה. גרוע מזה הוא הספור על לוט שמוציא את בנותיו לאונס אל הזרים המתגודדים סביב ביתו. דבר נוסף שמאפיין את יחסי אב-בת ביהדות הוא כי הבת היא רכוש אביה והוא יכול למוסרה לשפחה. הנצרות עוסקת ביחסי אב-בן ביחסי אלוהים וישו, וביחסי אם-בן – כשישו בזרועות מריה בלידתו ואחרי הצליבה. פסלי אם-ילד מופיעים הרבה בפיסול הקדום, אולם לא קיים פיסול ייחודי של אם ובת.

במיתולוגיה היוונית יש ספור חריג אחד של 49 הדנאידות שאביהן צייד אותן בחרבות כדי שיהרגו את חתניהן, להן נאלצו להינשא למורת רוחן ולמורת רוחו. האם רצה שיהרגו את החתנים מדאגתו להן? בהתאם למנטליות של הימים ההם, נראה שעשה זאת מכעסו על כך שאחרים קבעו עבורו עם מי בנותיו יינשאו - הלא אבות הם אלה שקבעו, על כורחה, עם מי הבת תינשא. במיתוס היווני האב זאוס, ביחד עם אחיו הדס, יוזם את חטיפת פרספונה כדי להשיא אותה על כורחה להדס. בספור 'בדמי ימיה' של עגנון האב קובע עבור בתו את נשואיה לאיש שלא אהבה, והיא דועכת עד מותה בדמי ימיה.

דוגמא נוספת לכוחו של האב על הבת היא העובדה שעד המאה ה-20 (ובעיקר מאז הרנסנס), במקרים הנדירים שבהם אישה הורשתה ליצור, לכתוב, לצייר או למשול, הדבר נבע מכך שאב בעל אמצעים הבחין ביכולות של הבת, ומימן לה לימודים פרטיים כדי שתתפתח. גם בכך רואים את כוח האב על גורל הבת: האם יאפשר לה להתפתח או לא. לפעמים ציירים איפשרו לבנותיהן המוכשרות לצייר ואת הציורים שלהן ייחסו אחר כך לעצמם ושֵם הבנות נמחק מההיסטוריה (אלמוג, 2012).

כששלחתי את ההזמנה ליום העיון הזה לרשימות התפוצה שלי, קיבלתי תשובה מאשה בת 77 שאיבדה את אביה בילדותה: "תודה, אבל הנושא יותר מדי אישי בשבילי". תגובתה מראה עד כמה נושא זה חשוב ועמוס מטענים רגשיים. ברמה האישית, אבי היה אב חלש ונעדר. כפיצוי חיפשתי גברים מבוגרים ממני או כאלה שנראו כחזקים וסמכותיים אבל גם מאיימים, ובזתי לכל חולשה בגבר. כך עודדתי באופן סמוי את בן זוגי להיות סמכותי וחזק כביכול, כשאני נשארת החלשה. היה עלי למצוא את כוח הגבריות שבי כדי להשיל מעלי את הצורך בכוחו המדומה, שאינו ביטוי לכוח פנימי מעוגן בעצמיותו. בת לאב חלש תמשיך להיצמד לגברים חלשים או שתחפש כפיצוי גברים חזקים. וכן ההיפך – בת לאב חזק תחפש אב חזק או כפיצוי תחפש גבר חלש.

לפני מספר שנים חלמתי על גבר שהיה אחראי איתי על פרויקט למען ילדים. בחלום קראתי לו כדי להראות לו את המשחקים שקבלנו, אבל הוא לא נענה לי והלך. אני יודעת שהזמנתי אותו בחלום מתוך כמיהה לחיבוק ממנו בחיק כתפיו החסונות, חבוק כמיהה של הילדה בתוכי אל גבר-אבהי. התעוררתי ואמרתי לעצמי – עדיין יש לי געגועים לאבא שלא היה שם. לאבא הנעדר. לחיבוק האבהי. הסייפא של החלום העמידה אותי מחדש בפני אי האפשרות למלא את החסר הזה.

בדברנו על יחסי בת-אב, (כמו גם יחסי בת-אם) אי אפשר לנתק יחסים אלה מהמערך המשולש של יחסי אם-בת-אב. כל קשר עם אם או אב מושפע ומשפיע על היחסים עם ההורה השני. באגדות על יחסי אבות בנות בדרך כלל האם כלל לא קיימת וכן להיפך – באגדות על יחסי אם-בת האב לא קיים. במובן הזה אגדות אלה מביאות לנו תמונה חלקית של המציאות בה למעשה שני ההורים משפיעים. מאמר זה מרחיב על תימות ביחסי אב ובתו והשפעותיהן הפרטיות והקולקטיבית.

ארכיטיפ האב

נתבונן עכשיו בשיר הילדים הקלסי והאהוב של פניה ברגשטיין – 'ויהי ערב', שאני, ילדיי ונכדיי גדלנו-גדלים עליו.

השיר פותח: "בשמי ערב כחולים בשמי ערב צלולים שט ירח עגול ובהיר". בהמשך הילדה נכנסת בלילה ללול התרנגולות ללטף אותן, בגלל שנבהלו ממנה בבוקר בחצר. אבל התרנגולות נבהלות עוד יותר, ואבא בא וכועס על בתו:

אבא בא ושאל:

– מי זה, תן או שועל?

מי נכנס אל הלול בגנבה?

לא שועל, לא תנה,

זו בתי הקטנה…

חיש הביתה, ילדה לא טובה!

אסור לך, אסור לך להיכנס,

את יודעת שאבא כועס?

 

רציתי לתרנגולת

לתת נשיקה בכרבולת,

כי הבהלתי אותה בחצר.

להגיד לה "סליחה"

וגם "ליל מנוחה"

ופתאום נבהלו עוד יותר…

 

כך אמרה הילדה הקטנה

ודמעה נוצצה בעינה.

אז אבא הרים בחיבוק רחמים

את בתו הטובה, הטובה.

נשים לב שהאב, ולא האם, הוא שיוצא אל הילדה בלול. הוא המתואר כקובע החוק של המותר והאסור, הטוב והרע, ואם הילדה עושה דבר אסור. הוא הקובע שהיא ילדה רעה, ולכן הוא גם זה שיכול לתת את הסליחה. כך מתגלם כאן ארכיטיפ האב המוכר לנו בהיבט החוק והסדר.

נשים לב בשיר הזה להבדל בין האב שעוסק בחוק ( "אסור לך להכנס") לבין הילדה, שמייצגת את העמדה הנשית, שפועלת לפי הרגש ("רציתי לתרנגולת לתת נשיקה בכרבולת כי הבהלתי אותה בחצר"). בשיר הנפלא הזה, האב פתוח לקבל את ההיבט הנשי הרגשי של הילדה והוא סולח. ומה קורה אז:

בשמי לילה כחולים,

בשמי לילה צלולים,

הירח חייך בחדווה.

וכשאבא נשק לה, אוהב וסולח,

נשק לה גם הירח.

הירח נמצא שם כבר בהתחלת השיר – "בשמי ערב צלולים בשמי ערב כחולים שט ירח עגול ובהיר". כוח האב מזוהה עם כוח גרמי השמים האלוהי שמפקח על כל ההתרחשות מאז ראשית הבריאה. שם הספר 'ויהי ערב' מרפרר לנוסח הבריאה בפרשת בראשית: 'ויהי ערב ויהי בוקר', והנה גם הירח מאשר את הסליחה. מה פלא שדורות כה רבים אהבו את השיר הזה? זאת מבלי לשים לב למלכוד התרבותי של העצמת יתר של האב, המקבל גיבוי מהשמים.

עם זאת, המוכנות של האב להפוך מאב כועס ושיפוטי לאב מבין ואוהב, מראה לנו את פוטנציאל השינוי באכיטיפ האב בימינו, ועל כך יורחב בהמשך.

הסופר האמריקאי תומס וולף (2016) כותב אל אביו המת: "בוא אלינו, אבא, באשמורת הלילה, בוא אלינו כפי שבאת תמיד, והבא עמך את מזון המחיה של נדיבותך, את בניין חייך העצום, שייצוק שוב את כל הדברים האבודים והשבורים שעל פני האדמה בתבנית מוזהבת [...] בוא אלינו אבא, כשהרוחות שואגות בחשכה [...] כי אנחנו הרוסים, אבודים ושבורים אם לא תשוב".

הטקסט נכתב על ידי בן, אבל הוא מבטא צורך כלל אנושי וגם בת הייתה יכולה לכתוב אותו. וולף קורא לאביו המת לשוב, כשבדברו אליו אנו חשים כי הוא עובר מטמורפוזה מאב אנושי לאב גדול, גדול מהחיים, אב ארכיטיפלי, אב גואל שיחבר מחדש את מה שנשבר: "כי אנחנו הרוסים, אבודים ושבורים אם לא תשוב". במילים אלו וולף מבטא את המנגנון הנפשי המייצר את הדימוי המיתי של דמות הגואל-המושיע כפיצוי לאובדן האב האישי. ההזדקקות לאב היא המעניקה לו את כוחו האלוהי המוחלט. כך נוצר המיתוס של המשיח שישוב: אליהו הנביא, משיח בן דוד, המשיח הנוצרי. הצורך העצום באב הוא שמעניק לארכיטיפ האב את כוחו העצום, לטוב ולרע. עובדה היא שהמונותאיזם בנה עצמו על הדמות הגברית הגואלת: האל היהודי והנוצרי הוא האב והמשיח. כמובן שהוא גבר.

ארכיטיפ האב כולל בתוכו את הארכיטיפים של הגברי, הגיבור, הזקן החכם, מורה הדרך, המלך והאב שבשמיים. האב האישי תמיד מייצג את ארכיטיפ האב (מרדוק, 1998). האב מסמל את החוק, הסדר, הלוגוס, הנורמות, וערכי התרבות. חווית האב הראשונית (כמו חווית האם), היא של כל יכול, דמוי אל, ישות ארכיטיפית. לאב, עבור הבן והבת כאחד, חשיבות כמאפשר ספרציה מהאם. הוא מייצר גבולות, כללים, הגנה, בטחון, כוח גברי, מודל לאגו ולאנימוס, עמוד שדרה סמלי, סמכות וכוח פנימי. לאב יש תפקיד אינסטרומנטלי (לעומת התפקיד האקספרסיבי של האם) בהכנת הילד לקראת החברה והעולם החיצוני. האב מקדם את העמדה האקסטרוברטית לחיים ואת האוטונומיה. לאב, כמו לאם, חשיבות מכרעת בהתפתחות גורלו של האדם.

החוק, שמזוהה עם ערכי הסופר אגו החברתי, קיבל תוקף בתרבות על ידי הדת, ונהיה מוחלט. הוא מופעל בכוח על היחיד. בהיותו מסמל החוק, האב מזוהה עם הסופראגו, האני העליון. כשהאני העליון חמור וקפדן הוא מזוהה עם האב הנורא ועם הכוח העריץ של סמכותו.

העולם הפטריארכלי הוא שלטון האב/האל שמזוהה עם הכוח של החוק החברתי שקבע את הדרת הנשים. הפמיניסטית קייט מילט (2006) טוענת שאפילו בתוך המשפחה היחסים בין נשים וגברים הם פוליטיים, שכן הם מבוססים על כוח, על דומיננטיות ועל שליטה של הגברים. כאן ברצוני לטעון כי האב כעקרון החוק הוא ארכיטיפ תרבותי מלכתחילה ואינו ארכיטיפ אב טהור מקורי, אם בכלל יש דבר כזה. שהרי בעידן האלות הגדולות לא האב קבע את החוק אלא האלות והנשים. עצם הצבת האב כקובע החוק, הינו אקט פוליטי, המאפשר לו להיות קובע את גורלן של הנשים כנחותות בתרבות, זו מכשלה ראשונית שממלכדת את הנשים והבנות ביחסים עם האב.

קומפלקס האב אצל הבת

קומפלקס האב אצל הבת הוא מכלול מערכת יחסיה עם אביה ועם ארכיטיפ האב הגדול, והוא נע בין היבטים חיוביים ושליליים. האב (החיובי) החונך, המגן, המנחה לגבולות, חוקים, מציאות והוצאה לפועל, עשוי להיות גם אב (שלילי) כובל, נוקשה, דעתן, עריץ, כוחני ומסרס.

הבת מעבירה את האהבה הראשונית מהאם אל האב, שהוא גם אובייקט אהבה הטרוסקסואלי ראשון. חשוב שהאב יבטא הערכה ואף הערצה לנשיות של בתו, לצד גבולות ברורים. קומפלקס אב חיובי מעניק לבת בטחון בערכה ובעולם. החוקרת לילי רתוק (1994) מתארת יחסי אב-בת בספרות העברית, בהם מצטייר שהאב לעתים מגונן על הבת מהעולם ומפנק אותה או שולט בחייה ומדכא אותה. את השילוב הזה ניתן לראות כבר באגדה היפהפיה הנרדמת, כשהאב המגונן הגנת יתר על הבת מפני הרוע, למעשה משתלט על חייה, כך שכשהיא פוגשת בדקירה של הפלך היא חסרת יכולת התמודדות, ונרדמת למאה שנים.

בנות נדחפות אל האב ככתובת לקבל אהבה, ולעתים נוצר מצב של תחרות בין האם והבת על האב. פרויד התייחס לקשר זה כתסביך אלקטרה1 , והוא ייחס לאהבת הילדה הקטנה לאביה מניעים ארוטיים של הבת. אני סבורה שפרויד טעה כשייחס לאהבת-האדרת הבת את האב מניעים ארוטיים שלה, כפי שטעה כשסרב להאמין לניצול המיני של אבות את בנותיהן.

"בנות של אבא" שמזדהות עם ערכי האב בחברה, יכולות להפנים את הערכתו את ההישגים והעשייה החרוצה והנמרצת שלהן, ולכן יגיעו להישגים גבוהים בעולם החיצוני. לעתים, קרבת הבת לאב גורמת לה לחיזוק חד צדדי של ההיבטים הגבריים הרציונליים-אינטלקטואליים, במיוחד אם אינה יכולה להעריך את האם. כך נוצר קומפלקס אב חיובי עם איפיון אינטלקטואלי-רוחני שלעתים הוא בעל צביון סימביוטי. המיתוס היווני מתאר זאת בספור על אתנה שנולדה מראשו של זאוס אביה וקפצה החוצה מיד חמושה כולה כגבר לוחם. בתחילת הספור זאוס בלע את אמה מטיס (זה מצב בו האב הדכאני משתלט על האם ומוחק את קיומה) והאם הנעדרת לא מותירה לבת ברירה אלא להזדהות עם ערכי האב הגבריים, כשהיא גדלה בתוך ראשו. דוגמא בת ימינו היא אנה פרויד, שעברה אנליזה אצל אביה, המשיכה את דרכו כפסיכואנליטיקאית ולא נישאה​​​​​​​2.

בנות המרותקות לדמות האב יותר מאשר לדמות האם נוטות יותר בצעירותן להינתק מן החיים. כזה היה גורלה של תרצה אתר ביחסים הסימביוטיים שלה עם אביה המשורר אלתרמן, כשנהיתה משוררת כמותו וכשהפנימה את הצימוד של בת ומוות שבשירי אביה, ונפלה מחלון אל מותה בגיל צעיר.

אחת הסכנות לבת היא היקסמות מאב רוחני וממה שעולמו מייצג (היצירתי, הדתי או הרציונלי-אינטלקטואלי, הרוחני או הטכנולוגי). סכנה זו התממשה בעיקר בתקופה שרק הגבר יכול היה לפתח את עולמו הרוחני-אינטלקטואלי ונשים לא הורשו להתפתח. במקרה זה היא תהיה הבת הנצחית של האב. מעבר לתלות האישית באב היא תמצא מקום עבודה לממש תכונות אלה שהעולם הגברי מייצג. היא יכולה לפתח תכונות גבריות או לחילופין להיות באינפלציה רוחנית ('תהילה' של עגנון), פרטנרית של האב (שושנה ב'שבועת אמונים' של עגנון) או כאשה שחיה כאנימה (שמסמלת את היבטים הנשיים בנפש הגבר) שמהווה השראה לגבר אחר (גמולה ב'עידו ועינם' של עגנון, אשה הזויה שבהשראת הקשר עם אביה היא שרה שירים מוזרים ולא חיה במציאות). בספורים אלה של עגנון, הבת שבויה בקומפלקס אב חיובי כביכול, שלמעשה מונע ממנה את הקשרים האנושיים. סיפורי עגנון על בנות הם תמיד עם קרבת יתר לאב (גמולה, שושנה, לאה, בלומה) והן משלמות על כך מחיר של אי יכולת לממש זוגיות. בתו של עגנון, אמונה, הקדישה עצמה להוצאה לאור של כתביו אחרי שאשתו נפטרה.

בת שמוקסמת מאביה עלולה ליפול למצב של שבי ברוח הגברית. שבי זה היא תעביר אל בעלה שהיא תהיה בשביו, שישלוט בה בעוד היא משרתת אותו, מעריצה את איכויותיו, מתעלמת מעצמיותה ועיוורת למצב השבי. זו המשמעות של הבת במיתוס הנחטפת על ידי הדרקון הבלתי נראה, שכולא אותה בארמונו (כמו ב 'אמור ופסיכה'). מתברר אפוא שבמקרים רבים היחס החיובי אל האב יוצר קומפלקס אב שלילי שמשפיע לרעה על נפשה.

באגדות, כמו במציאות, הבנות בדרך כלל לא מורדות ישירות באב. במקרה הטוב הן נאלצות לצאת למסע התפתחות כדי להשתחרר מהרסנות האב ולפתח את עצמיותן. למשל, באגדה 'הנעליים השחוקות ממחולות' האב כולא בלילה את בנותיו, והן יורדות בחשאי לעולם תת קרקעי מופלא בו הן רוקדות עם נסיכים כל לילה עד בליית נעליהן. בנות אלה מוצאות דרך מחתרתית פנטזיונית לקיים את מאוויי ליבן, למרות האיסור הפטריארכלי שכולא אותן.

הסכנה היא שהבת תפתח קומפלקס אב חיובי, כלומר, תחוש קרבה והערכה אל אביה ותאמין במסרים שלו שתפקידה להיות הד ומענה לצרכיו. במקרה כזה הבת תציית לאב, כמו אקו לנרקיס, ולא תקלוט את הנרקיסיסטיות והנתק הרגשי שלו ואת הדיכוי כלפיה.

קומפלקס אב שלילי משמעו יחס שלילי לאב וגם פחד ויראה מסמכות הגברים, עוינות או זלזול כלפי גברים, וגם הפנמת האב השלילי, כמייצג סופראגו קפדני, בקורתיות כלפי הזולת וכלפי עצמה. ככל שתרבות שמרנית ומסורתית יותר, בולט יותר כוחו של האב כשולט ודכאני כלפי האשה והבת, בעוד הבן במשפחה מועדף על הבת הנחותה מלכתחילה. כתוצאה מכך, הבת תעדיף את האב, מאחר שהוא נחשב יותר. כל שליטה של האב על חיי הבת הופכת את הקומפלקס החיובי לשלילי.

מילוי צרכי האב

השליטה והדיכוי של האב על הבת הוא מוטיב בולט בספרות. האב הפטריארכלי אחראי לעיצוב עמדתה הפסיבית הצייתנית המשרתת את המשפחה כולה ואותו. לאב השפעה על עיצוב יחסה של הבת אל הגבר. לפי הפסיכואנליטיקאית ג'סיקה בנימין (2005) התבטלות וכניעה של הבת באהבה לאב, התרוקנות למען הגבר האהוב והמואדר, כדרך חיים מזוכיסטית של האשה, יכולה לייצר קשר של יחסי אדון-עבד ביחסים בין המינים.

הערכת יתר של הבת את האב (שיוצרת קומפלקס אב חיובי) נובעת מהמסרים של עליונות הגבר בתרבות פטריארכלית ועל זילות האשה-האם. קומפלקס זה לעתים מונע מהבת להפנות איבה כנגד האב והיא מפנה את האיבה על הקיפוח אל האם או שהזעם על האב מופנה כלפי עצמה במחלה או טרוף (למשל, בסרט 'מבעד לזכוכית האפלה', אינגמר ברגמן, 1961).

האגדות והמיתוסים מראים את הכוחנות האינצסטואוזית של האב המשתלט ולא את הפתיינות של הבת. כפי שמתארת אן סקסטון: "אבאל'ה? / זה סוג אחר של כלא. / זה לא הנסיך, בכלל / אלא אבא / גוהר שתוי מעל למטתי, / חג סביב המצולה כמו כריש / אבי גוהר עלי עכור / כמו מדוזה-זכר ישן" (2015: 107).

בשיר אהבה 'מאיה' של שלום חנוך לבתו הקטנה:

מאי מאי מאיה

מאיה קטנה שלי

מה את חושבת

מה את אוהבת בי.

 

מה היה בי מאיה

מה השתנה בי

מאיה גלי לי

גוזלי שלי

וכך הלאה, המוטיב הזה חוזר על עצמו. מה את חושבת עלי גם כשאת כבר בת עשרים. וכו'. שימו לב שמה שהאב עסוק בו זה לא מה הוא אוהב בבתו אלא צרכיו הנרקציסטיים: מה היא אוהבת בו.

השיר 'אב יקר' נכתב על ידי המשורר הצרפתי מטרלינק (1908. תרגום מרים תמיר). השיר מתחיל בשאלות של הילדה לאב:

אב יקר, הנכון כי עגול העולם

הנכון כי ציפור יש יפה וכחולה

למה זה כה גבוהים עננים במרומים

והאם גם אתה זאת שואל לפעמים

 

מה קורה לחמה השוקעת לים

וכיצד היא חוזרת בלילה משם

למה זה לא אוכל להגיע אל על

והאם אב יקר לי תשיב אם אשאל

והאב הכל-יודע עונה לה:

ילדתי, זה נכון, העולם הוא עגול

וציפור, יש כחולה ויפה היא מכל

עננים בשמים גבוהים ורבים

ביניהם ילדתי יזרמו הגשמים

אבל החצי השני של השיר הופך את פניו:

אם תעוף, ילדתי, בלי כנפים אל-על

יישאר פה אביך כה בודד ואומלל

 

למה זה בעיניך דמעות יש אבי

אם תרצה הציפור הכחולה חיש אביא

ילדתי, אל תלכי, שבי נא פה עימדי

את ציפור לבבי כך אראה לידי

 

הוי אבי, לי גלה, להיכן נעלמה

אז אלך אביאנה מהר ממקומה

ילדתי, הציפור לעולם לא תברח

בידי היא מיום שקיבלתי אותך.

השיר עוסק בקושי של האב להיפרד מהילדה, במלים אחרות, במניפולציה רגשית כלפיה, שתדע כמה יהיה אומלל בלעדיה, בשביל שלא תעשה את תהליך הפרידה ותעזוב אותו. שוב צרכי האב הם אלה שהמשורר עסוק בהם:

"אם תעוף ילדתי, בלי כנפיים אל-על / יישאר פה אביך כה בודד ואומלל / ילדתי אל תלכי, שבי נא פה עמדי".

את הנזקקות הבעייתית ואף הרודפנית של האב כלפי בתו ראינו לאחרונה בסרט 'טוני ארדמן' (מארן אדה, 2016). טוני האב שחי לבדו, מערים על בתו שמנותקת רגשית ממנו, ועובדת בארץ רחוקה כדי להתרחק עוד יותר, ואף מתחפש כדי לכפות עליה את קרבתו.

השירים שהבאתי כאן הם שירים מהמאה האחרונה. לפני כן לא היתה התייחסות לחשיבות היחסים בין הורה-ילד, ובפרט בת.

חפשתי יצירת אמנות ולא מצאתי יצירות של אב ובת. בסופו של דבר מצאתי תמונה, חריגה מאד, בעזרת ד"ר דורון לוריא, מומחה לתולדות האמנות, שהציע את התמונה של פיטר פאול רובנס: "חסד רומאי" ( CARITAS ROMANA ) מהמאה ה-17.

​​​​​​​בציור נראה אסיר מבוגר יונק מבחורה

הציור הסנסציוני הזה, מבוסס על סיפור מהמאה הראשונה לספירה שבו הבת האוהבת הצילה את אביה האסיר ממוות ברעב בכך שהיניקה אותו בכלא בחשאי. הסיפור הפך למופת של אהבת בת לאביה ושל נכונות להקרבה. הרבה דיו נשפך על פרשנויות ארוטיות אינצסטואוזיות לספור הזה. אבל מעבר לפרשנויות אלה, מה שחשוב בעיני, הוא שהבת מתפקדת כאן כמו בכל הדורות, כמי שאמורה לשרת את צרכי האב.

למעשה מערכת אדיפלית ממשית נוצרת על ידי צרכי האב שלא יכול להיפרד מהבת, ולא על ידי צרכי הבת, ומשמעותה היא גילוי עריות ממשי או נפשי : בסרט 'בוקאצ'יו המופלא' (האחים טביאני, 2015) מסופר על אב שהורג את האהוב של בתו כיוון שאינו יכול לשאת שגבר אחר יאהב אותה ויקחנה ממנו. באגדה 'כל מיני עורות' הנערה מורדת באביה האלמן שרוצה לשאת אותה לאשה, כלומר, ממשאלותיו האינצסטואוזיות.

בתפישה היונגיאנית יש לבחון את קרבת היתר כתקיעות אורובורית, העדר ניפרדות בין אב לבתו, בדרך כלל בעידוד האב, או כפתרון ליחסים בעיתיים של האב עם האם. יונג כתב שלעתים האב נוטה לקרב את הבת אליו משום שהיא חיה עבורו את היסוד הנשי-הרגשי, האנימה שהוא זקוק לה.

הסופר קוטזי (2000, עמ' 106) כותב בספרו 'חרפה': "וכשאב הולך ומזדקן הוא מתקרב יותר ויותר אל בתו – אין מנוס מזה. היא נהיית גאולתו השניה, אהבת כלולותיו שנולדה מחדש. מה פלא שהמלכות באגדות רודפות את בנותיהן ומבקשות את נפשן!". האנליטיקאית היונגיאנית מורין מרדוק (1998, עמ' 92) מציינת שאב שמפנה את רגשותיו מאשתו אל בתו מנצל את מסירותה של בתו כדי למלא את החללים הריקים בחייו.

האב הרע והכולא

החוקרת יעל רנן (2007) מציינת שבספרות הארופאית הקנונית מאז ימי הביניים, שכיחותם של הסיפורים על אבות רעים (בעיקר של בנות מתבגרות) כפולה בערך מזו של ספורים על אמהות רעות. בגלל סמכותו הפטריארכלית האב נתפס כבעל סמכות מאיים ועריץ יותר מן האם.

הבעייתיות של האבות באגדות ביחסן לבנות מתבטאת בכמה אופנים. ברוב האגדות האבות מוכנים להשיא את בנותיהם לכל מועמד שהקשר עימו כרוך בטובות הנאה. זאת מבלי לבחון את טיבו של החתן ואת סיכויי הבת לחיים טובים איתו, ומבלי לשאול את פי הנערה (גם אם הוא צפרדע, כמו באגדה 'נסיך צפרדע', או חזיר שמתגולל בבוץ באגדה 'המלך קרין'). אבות אחרים כולאים את בתם במגדל כדי למנוע ממנה להינשא למי שאינו ראוי בעיניהם, ('אגדת שלושה וארבעה' של ביאליק), וכדי למנוע ממנה להשתייך לגבר אחר זולתם. הבת, ככל אשה בעידן הפטריארכלי, לא קיימת כסובייקט עצמי עם רצונות וצרכים.

באגדות, הגיבורה נאלצת להאבק באב האורובורי, בהערצתה כלפיו, בעמדתו הסמכותית שלא משחררת אותה לחשוב את מחשבותיה שלה, וכן ביחס של האב כלפיה – גם כאשר יש קרבת יתר חיובית, וגם כשיחסו שלילי. עליה להיאבק ברצון של האב לכלוא אותה בעולם הערכים והמנהגים שלו, בניצול שלו אותה מתוך מניעי הצל שלו ולהיאבק בקושי הרגשי של האב לאפשר לה להיות של גבר אחר. ב'אגדת שלושה וארבעה' של ביאליק האב כולא את הבת במגדל, אבל נשר מביא אליה את הנער שיתאהב בה. במיתוס היווני מסופר שאביה של דנאה, אמו של פרסאוס, חשש שבנה יסיר אותו מכסאו ולכן סגר אותה במגדל, כדי שלא תהרה מאף גבר ובכל זאת זאוס הפרה אותה בגשם של זהב. השבי-כלא שמייצר האב יכול להיות ממשי אף במציאות של ימינו, כמו בסרט ילדות פרא' (ארגובן 2015) שמספר על חמש בנות מתבגרות יתומות מהוריהן, שנכלאות בביתן הנעול ומסוגר על ידי הדוד (תחליף האב), שגם משתמש בהן לצרכיו המיניים, כדי להבטיח את אילופן המוחלט לצייתנות ולנישואין כפויים. האגדות והסרט תומכים בהצלת הבת ממילכוד האב.

כשהאב רואה בבת המשך שלו, אובייקט שמיועד לספק את צרכיו, הבת תשלם את מחיר הבעיות הציליות הלא פתורות של האב השולט. הנערה קצוצת הידיים נופלת קרבן לאי יכולתו של אביה להתמודד עם בעיותיו, עד כדי כך שהוא מוכן להצעת השטן לכרות עמו ברית ובתמורה כורת את ידי בתו. השימוש הנרקיציסטי (השטני) של האב בבת לצרכיו, כורת את יכולתה לפעול בעולם. באופן דומה, בת הטוחן בסיפור 'עוץ לי גוץ לי' נמסרת על ידי אביה הרברבן למלך בתואנת שווא שביכולתה להפוך קש לזהב, כדי שהאב ירוויח יוקרה מנישואי בתו. כמו באגדות אחרות לא עולה בדעת הבת לסרב לאב ולסרב להינשא למלך, לסרב להיות קורבן לאב-למלך-ולגמד, ששלושתם מייצגים גם גבריות לא מפותחת, רגש לא מפותח וחוסר ערכים. למעשה האב-מלך מתעלל בבתו3.

שליטת האב על חיי הבת יכולה לעלות לה במחיר קשה של התעללות רגשית, פיזית ומינית ולא רק במעשי אונס מפורשים. אבות אחדים מוכנים לפגוע בבת: לקטוע את ידיה (הנערה קצוצת הידיים, פון פרנץ, 2005, באומן 2005) או אצבעותיה (בספור האסקימוסי על סדנה, רנן 2001), כדי להציל את עצמם, או אף להקריב אותה ממש: (אגממנון את איפיגניה, יפתח את בתו, המלך מידאס את בתו). אגממנון מקריב את איפיגניה בתו למען צרכי הצלחת המלחמה שלו, כדי שארטמיס תפיח רוח במפרשי ספינותיו היוצאות להלחם במלחמת טרויה. יפתח אינו מסוגל להפר שבועה שנתן בטעות לאלוהים, ומקריב את בתו. בתו של המלך מידאס הופכת לזהב בגלל העדפת אביה את תמדנותו לזהב על פני ערכיו האנושיים. אבות אלה מקריבים רגשותיהם האנושיים כלפי בנותיהם כשהם מעדיפים את הערכים הגבריים הקולקטיביים. גם האב של סדנה שמקצץ את ידי בתו מקריב את רגשותיו האוהבים הטבעיים, כדי להציל את עצמו מטביעה.

דחף ההשמדה של הבת על ידי האב אינו קשור אפוא באיום הבת כמתחרה, כמו באיום האדיפלי של הבן על האב, אלא בהעדפתו הנרקיציסטית את צרכיו, כוחו וכבודו. אבות אלה מקריבים את הקשר שלהם אל האנימה-הנשיות בנפשם ומכאן גם את האפשרות לקשר עם אשה בכלל. כך הם גם מקריבים את רשות הבת לחייה הממשיים ואת זכותה לפעול בעולמה (קיצוץ הידיים). את התוצאה אנו רואים אצל המלך ליר, שבגלל הנתק הרגשי אינו יודע לזהות מי מבנותיו באמת אוהבת אותו ותהיה מסורה לו, והוא ממיט אסון על עצמו ועל בנותיו.

מסע הריפוי של הבת

חשוב לציין שהאגדות עצמן אינן תומכות בהקרבת הבת, אלא להיפך – הנרטיב מוליך להצלת או שיקום הבת הפגועה. בניגוד לתודעה הקולקטיבית ולתרבות הדכאנית בפועל כלפי הנשים, אנו רואים שהלא מודע הקולקטיבי, בביטויו באגדות, מתאר אמנם את הדיכוי אבל תומך בשחרור הבת מהאב הדכאני: איפיגניה ניצלת על ידי ארטמיס, וכך הנערה קצוצת הידיים מצמיחה ידיים מחדש. ב'כל מיני עורות' הבת מצילה עצמה בתושיה מהמשאלות המיניות של אביה.

האנליטיקאית היונגיאנית שירס לנארד (1982) מדברת על פצע ביחסי אב-בת, ועל מסע של ריפוי הפצע שהבת נתבעת לעבור. הפצע ביחסי אב-בת נגרם על ידי הבעיות הרגשיות של האב שמתבטאות באבהות שלו. נערה שהיא בשבי אביה, שנשלטת על ידי אביה ולא תעבור תהליך של שחרור פנימי, תעביר את כניעתה, את פחדיה או את הערצתה לדמות השלטת של הבעל, כמו אופליה שצייתנית לאביה ולאהובה המלט וסופה שהיא מתאבדת בנהר.

מתברר שרוב האגדות והספורים על יחסי אב-בת מתארים יחסים בעיתיים למדי. אין פרושו שאין אבות שמקיימים יחסי אבהות מיטיבים תומכים ומקדמים עם הבת, בעיקר בימינו. אבל כנראה שלסיפורת יש תפקיד להצביע על נקודות התורפה של מערכות היחסים, על מנת ללמד אותנו איך לפתור אותן. מיתוסים ואגדות מהעבר ממשיכים לעצב את המציאות העכשווית, והם אינם רק תיאור של מה שהיה פעם בימים עברו. לצערנו, בקליניקה אנחנו ממשיכים עדיין לפגוש את המציאות הפטריארכלית הפועלת בנפש בגלוי או בסמוי.

שחרור מאב פתייני מתואר באגדות 'כל מיני עורות' ו'הנסיכה בעור חמור', שהן שתי גירסאות לאותה אגדה, שמתייחסות לדחף גילוי עריות של האב כלפי הבת. בשתי האגדות האם מתה והאב מתאהב בבת שבורחת מפניו ומצילה עצמה. סיטואציה זו ניתן להקביל למציאות של יחסי גילוי עריות של אבות עם בנות. שהאם שמתעלמת ומתכחשת למתרחש היא למעשה "אם מתה" נפשית​​​​​​​4, אם שנוכחותה לא קיימת, ושלא מסייעת לבת כנגד האב.

באגדה הזו הבת מודעת למשמעות העמדה הארוטית של האב כלפיה, וכגיבורה פעילה היא פועלת בתושיה למען שינוי המציאות והגנתה העצמית. היא מתכננת את צעדיה ולומדת לשמור על עצמה, דבר שבנות רבות לא מצליחות לעשות כשיש איום ארוטי של האב.

מוטיב אחר ביחסי אבות-בנות הוא הצלת הבת את האב: בספור 'היפה והחיה' הבת מצילה את אביה ממוות כשהיא מתנדבת להסגר בארמון עם החיה במקומו. וכך גם בספור 'הנערה האמיצה' מטג'קיסטן (שירס לנארד 1982: 164): לאב יש שלוש בנות. הוא מתעוור, והבת השלישית, בזכות תושיה עורמה וסיוע לזולת - מצליחה למצוא את התרופה לאביה שנרפא.

אציין שיש לנו כאן שתי אגדות בהן הבת מצילה את האב, (באגדות אחרות היא מצילה את הבעל או האחים) ולא מצאתי אגדות בהן האב מציל את הבת5. באגדות על אם שרודפת את הבת האבות לא קמים לסייע.

בתחילת הספור האב מקונן על כך שאין לו בנים שיוכלו לצאת לארץ הרחוקה להביא לו את התרופה. בסוף הספור הוא מכיר בערך בתו ואומר שלא יתחרט עוד על שאין לו בן. אין זה תפקיד של הבן-בת לרפא את פצעי הוריהם, אולם עליהם לרפא בנפשם הם את הפצע של היחסים עם ההורים שהם נושאים בקרבם. אצל הבת, ריפוי פצע האב פרושו לרפא את הממד הגברי בתוכה ולמצוא את האינטגרציה הנכונה בנפשה בין הגברי והנשי וזה אכן מה שהנערה מטג'קיסטן עושה. המשמעות הסמלית של מסעה הוא תהליך התפתחותי אינטגרטיבי של ריפוי עיוורונה שלה ביחסה אל עצמה. התוצאה היא שהיא יכולה לרפא גם את עיוורונו של האב. אולי זה היה מלכתחילה פצעו של האב שהיה עיוור לערכו של ההיבט הנשי בנפש. האב כמו הפטריארכט כולו צריך להירפא מעיוורונו המנטלי, להכיר את חשיבות היסוד הנשי בנפשו שלו, ואת ערך האישה שמסוגלת במסע ההתפתחותי שלה, שהוא מסע הגיבורה6 , לסייע להתפתחות של שני המינים. זו מטפורה לאפשרות של האישה בעולם לגאול את ארכיטיפ האב ואת האבות בכלל מעיוורונם ולייצר שינוי בארכיטיפ עצמו. אחרי שנשים עוברות תהליכי התפתחות הן יכולות לסייע לעולם הגברי להירפא מעיוורונו.

במיתוס הנוצרי-קלטי על המלך ארתור שנפצע, השאלה שיש לשאול כדי לקבל את הגביע הקדוש שירפא אותו ואת האדמה הצחיחה, היא: "הוי אדוני המלך, ממה אתה סובל". לפי גירסה קדומה הגביע נישא בידי עלמה, אלא שהמלך לא יכול היה לראותה בגלל הנתק שלו מהנשי. כשהמלך ארתור פצוע האדמה צחיחה. ריפוי הצחיחות הנפשית היא על ידי קשר לרגשות ולדמעות הנשיים. כשהגברי בנפש פצוע, אצל גבר או אשה, אזי היסוד הגברי מנותק מהחיים, ואז במקום להיות יסוד פורה בנפש הוא נהיה תובעני, קר, לא אנושי, משימתי, תובע שלמות ושליטה. יש לרפא אותו על ידי האמפתיה והחמלה הנשית. ריפוי היסוד הגברי הוא גם ריפוי חוק האב.

השינוי בדמות האב

הדיכוי הפטריארכלי את האשה יצר בתרבות הערכת יתר של העקרון הגברי, לעומת העקרון הנשי הנחות שכפוף לו ומוכתב על פיו. קומפלקס האב של הבת מושפע מיחסי דיכוי אלה. דימוי זה מתחזק מכך שבעולם המערבי המונותאיסטי האל הוא גברי (אלוהים ביהדות והשילוש הקדוש הגברי בנצרות). הדיכוי החברתי גם יצר דימוי גברי שתלטן, דמוני, מאיים וזר לנפש האשה, אבל גם נערץ עליה. האנליטיקאי היונגיאני אריך נוימן (1994 (Neumann אומר שההתגברות של האשה על הפחד מהיסוד הגברי, והפנמת דימוי גברי חיובי, תאפשר להיבט הגברי בנפשה לשרת אותה. אולם אני סבורה שכדי שהדימוי בנפשה ישתנה, על האב עצמו להשתנות. אריך נוימן טען שהדימוי הגברי השלילי אצל האשה נובע מהפחדים הקמאיים שלה מפני היסוד הגברי שזר לנשמתה, ואינו מתייחס לכך שהפחד נובע מהמציאות הפטריארכלית הדכאנית כלפי האשה ומהאב העריץ. ממציאות זו נובע, לדעתי, שכדי שדימוי שלילי זה ישתנה, על חוק האב הדכאני בחברה כולה לעבור שינוי. תהליכים חברתיים של ליברליזציה, דמוקרטיזציה ואינדבידואציה מופעלים בהדרגה בתרבות ויוצרים שינוי בארכיטיפ האב העריץ. כמו שלארכיטיפ האם הגדולה נוסף הארכיטיפ של האם הטובה דיה, כך לארכיטיפ האב צריך להוסיף את האב הטוב דיו שמאפשר לאב לא להזדהות עם האב הנורא-הכוחני.

גם הגברים חיים במילכוד תרבותי בעולם הפטריארכלי, שמכוון את הגבר להזדהות עם הדגם הגברי האדיפלי העריץ. גברים ברוב התקופות היו מותנים להיות אבות ובני זוג שתלטניים ודכאניים. הפטריארכיה פועלת בנפש כמו כרונס שבולע את בניו ומונע את האפשרויות שדגמים אחרים של ילדיו האלים (זאוס, הדס, פוסידון, הסטיה, דמטר, הרה) יעצבו את נפש האדם. כמו שזאוס שיחרר את שאר אחיו מבטנו של כרונוס, כך צריך ואפשר לשחרר גם את הגברים (Tacey, 1997). ביחסי שליטה כוחנית ודיכוי אין מקום לאהבה. תרבות שחיה תחת עריצות שנובעת מהערצת האב העריץ (העברית מגלה לנו את פוטנציאל העריצות של האדם הנערץ) בלועה כולה על ידי קומפלקס אב תרבותי שלילי. האב עצמו צריך לצאת למסע נגד האב הארכיטיפי התרבותי שבולע אותו – להיפרד מהאב העריץ השמרני הדכאני הפטריאכלי, מדגם האב-האל העוקד וצולב את בניו. עליו להיפרד מהאב הארכיטיפי לא רק למען הבת ולמען הבן, אלא למען עצמו. הדיכוי של הבת הוא דיכוי האנימה שבו, דיכוי נשמתו, דיכוי פוטנציאל הקשר עם עצמו ועם האשה בכלל.

בטקסט שצוטט לעיל, תומס וולף קורא לאב לשוב. לאיזה אב אנחנו נקרא לשוב? בניגוד לתומס וולף שיוצר בנפשו טרנספורמציה של אביו האנושי לאלוהי, ובניגוד לישו שעבר טרנספורמציה מאנושי לאלוהי, אנחנו נקרא לאב בימינו שיהפוך מאלוהי-ארכיטיפי לאנושי. נבקש שיתרחש שינוי במיתוס האב עצמו.

ארכיטיפים מגדריים, האב-האם, גבר-אשה – הינם ארכיטיפים מותני תרבות. ארכיטיפים מותני תרבות אכן משתנים וניתנים לשינוי. יחסי גברים-נשים משתנים במאה האחרונה ואיתם גם הארכיטיפים התרבותיים הכרוכים בהם. השבת המודחק הנשי במאה האחרונה מאפשרת לגברים להתחבר לרגשות הנשיים, לאנימה , ליסוד הנשי, ובכך להתרכך, לחבור לרגשותיהם ולעבור ממידת הדין הגברית אל מידת החסד. לתהליך זה השפעה על כך שבתרבות שלנו מופעל כיום הארכיטיפ ההרמפרודיטי, שמאפשר לנשים וגברים כאחד להתחבר להיבט הנגדי בנפשם, ולחבר את הגברי והנשי (האפט, 2003). חיבור זה מאפשר להקטין ולשנות את עוצמת האב הגדול.

המרד הנדרש מהבת נגד דרקון האב הפטריארכלי הוא לא רק את המרד באביה הפרסונלי אלא גם מרד בסטראוטיפ התרבותי הפטריארכלי שמגדיר את מהות האישה כנחותה מהגבר, כשבדרך כלל גם האימהות היו בלועות בסטראוטיפ זה, ולכן שיתפו ומשתפות פעולה עם חוק האב הדכאני כלפי הבת. כמו הנשים שהסכימו לקשירת רגלי הבנות בסין וגם כיום עדיין מסכימות במקומות רבים בעולם למילת הבנות, ומתעלמות מאונס בנותיהן על ידי האב, ולהבדיל, האמהות ששיתפו פעולה עם הממסד הקיבוצי הגברי בהנהגת הלינה המשותפת.

פוטנציאל שינוי בארכיטיפ האב מופיע ביצירות בנות זמננו, כמו למשל בסרט האנימציה 'אמיצה' (2012). הסרט מספר על מרידה, נסיכה אדומת תלתלים, אמיצה ועצמאית, שדוהרת על הסוס שלה, מטפסת על צוקים, שותה מי מפלים, מצטיינת בקליעה ואוהבת ללבוש מכנסיים. היא חיה את ההיבטים הגבריים שלה וגם שייכת לממלכת האם הגדולה החיובית של הטבע; היא חשה שייכות לטבע, ליער ולאבנים העתיקות. היא בת דמותה של ארטמיס, אלת היער העצמאית שאוחזת בחץ וקשת. אמה של מרידה היא סוכנת הסוציאליזציה. האם מפנימה את חוק האב שקובע איך בת אמורה להתנהג והיא זו שכופה את החוק של נימוסים והליכות. אמה מצווה עליה ללבוש בגד שמכסה את תלתליה ולוחץ את גופה, לבחור בעל מבין שלושה בעלים פוטנציאליים, כולם לא מוצלחים בעליל. אבל היא מנצחת אותם בקליעה למטרה ובורחת מהממלכה ליער. בסופו של דבר הבת מצליחה לשנות את האם שתהיה בעדה והאם תומכת בה, והיא מביאה לשינוי בחוק הממלכה, כלומר בחוק האב, כך שמעתה הבת תבחר לעצמה את בן זוגה.

האב מלא חיוניות, והוא שמעניק לה את הקשת (שמסמלת לחימה, התמקדות במטרה ומימוש היעד) וכך מייעד אותה לפתח את ההיבטים הגבריים שלה. את הכוח לייצר שינוי היא מקבלת בעזרת הכוח שקבלה מאביה, להתמקד במטרה וללכת בעקבות גורלה האינדיבידואלי.

האב בסרט מאפשר שינוי בדמות האב. הקשת שהוא מעניק לבתו מוליכה אותה להכרת זהרורי היער שמסמנים לה את חשיבות ההליכה בעקבות גורלה. במובן הזה הגבריות החדשה שהוא מאשר לה משתלבת עם הקשבה לעצמיותה הייחודית, ועם הקשר הבלתי אמצעי עם היער ועם הטבע, שהם אלמנטים של האם הגדולה והנשיות. דמות האב מכוונת אותה אל שילוב ההיבט הנשי בגברי, באשה כמו בגבר.

לסיום, נשים לב לפסוק: "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו" (בסיום תפילת הקדיש) – לעשות שלום במובן פנים-נפשי פרושו לעשות שלום בין ניגודי הנפש. לעשות שלום במרומים, משמעו ליצור שלום בין הניגודים, ברמה הארכיטיפית. כשהארכיטיפים משתנים במהותם, ברמה הארכיטיפית, אזי גם בנפשנו פעולתם יכולה להשתנות. אם הארכיטיפ האבהי-גברי יתרכך והאמהי-נשי יתחזק, כלומר ישתנה "במרומים", בהיבט הארכיטיפלי, אזי הוא ישתנה גם על פני האדמה בנפש כל יחיד. כאשר הארכיטיפים התרבותיים של גברי ונשי משתנים, ומתקרבים זה לזה, ויוצרים שלום ביניהם, אזי כל אחד בחייו שלו, ובינו למין השני, יוכל לעשות שלום פנימי.

 

 

הערות שוליים:

[1] על פי המיתוס היווני לפיו אלקטרה, בגלל אהבתה לאביה, שכנעה את אחיה אורסטס לרצוח את אמם בגלל שאמה רצחה את אביהם אגממנון.

[2] ראו את דבריה של ענת פלגי הקר במבוא לספרה (2005) : "כשהגעתי לאוניברסיטה דימיתי שאני בדרכי לכבוש את העולם. הנחתי אמנם שיעמדו בפני מכשולים, אך לא צפיתי שאלה יתייחסו להיותי אישה. התחלתי תואר ראשון בפסיכולוגיה ובמקביל התחלתי טיפול אצל פסיכולוג. אחת מהתגובות שלו לדברי היכתה אותי בהלם. כשהשמעתי ביקורת על התייחסות של אחת התיאוריות להתפתחות הבת, והוספתי כי כאשר אהיה גדולה אנסה לנסח דברים אלו מחדש, הגיב המטפל בנימה משועשעת, ואמר שפרויד לא העריך שאישה מסוגלת להגיע לרמה כזו שתוכל לנסח תיאוריה. ניסיתי לסתור את דבריו ועניתי שפרויד דווקא האמין בבתו אנה (מכל הנשים שסבבו אותו ידעתי אז רק את שמה). על מנת להסיר ספק מליבי השיב לי המטפל שלי שבעיניו של פרויד אנה, בהיותה אישה, לעולם נשארה בעמדת הבת. התקפלתי והשתתקתי". 

[3] דיון בשתי אגדות אלה – ראו אצל באומן 2005.

[4] במשמעות של ארתור גרין בספרו 'האם המתה' 2007.

[5] פניתי אל יואל פרץ, חוקר מעשיות עם, ובקשתי את עזרתו למצוא ספורים על אב שמציל את בתו. תשובתו: "אינני צריך לומר לך שמה שאת מבקשת הוא כמובן דבר נדיר במעשייה העממית. לכל היותר יש אבות שמשלימים לאחר מעשה עם בחירת הבת ומצדיקים אותה או שהם מעודדים את הבת לצאת למסע חיפושים, אבל אב שמציל בפועל את בתו ולא רק משתף אתה פעולה – זה כבר סיפור אחר".

[6] בהמשך והשלמה לתהליך ההתפתחותי המתואר במיתוס של מסע הגיבור, ראו (נצר, 2011).

 

 

מקורות

אלמוג רות. (2012). אשה בגן, זמורה-ביתן.

אלתרמן נתן. ׁ(1965ׂׂ). חגיגת קיץ. הקבוץ המאוחד.

באומן אבי. (2005). שערות הזהב של השד. מודן.

בנימין ג'סיקה. (2005). כבלי האהבה. דביר.

גרין ארתור. (2007). האם המתה. תרגום אורית רוזן. תולעת ספרים.

האפט יעל. עידן ההרמפרודיט. (2003). אתר עמותה יונגיאנית ישראלית. http://www.israjung.co.il/about-4.html

תומס וולף. (2016). אין דלת. תרגום: לי עברון. תשע נשמות. עמ' 48.

וון פרנץ מארי לואיז. ([1972] 2005). הנשי באגדות. הקבוץ המאוחד.

מילט קייט. (1970). תיאוריה של פוליטיקה מינית. תרגום דפנה עמית ודלית באום. מתוך: ללמוד פמיניזם: מקראה. הקבוץ במאוחד. עמ' 67- 108.

מרדוק מורין. (1998). בת של אבא, תרגום: שולי ספיר. ידיעות אחרונות, עמ' 173-195

פלגי-הקר ענת. (2005). מאי-מהות לאמהות. עם עובד.

פניה ברגשטיין. (1949). ויהי ערב. הקבוץ המאוחד.

סקסטון אן. (2015). שעורים ברעב. תרגום יעל גלוברמן. קשב. עמ' 107.

קוטזי ג'ון מקסוול. (2000). חרפה. עם-עובד

רייך רחל. (2005). האשה אשר נתת עימדי. הקבוץ המאוחד. עמ 72-73.

רנן יעל. (2001). אלות וגבורים. מיתוסים על גבולות הכוח. עם עובד.

רנן יעל. (2007). התפוח המורעל. הגיבורה באגדות האירופאיות. הקבוץ המאוחד.

רתוק לילי. (1994). הקול האחר. ספורת נשים עברית. הספריה החדשה. הקבוץ המאוחד.

שירס לנארד לינדה. (1988). אשה פצועה – על יחסי אבות ובנות. מסדה.

Neumann Erich .([1950] 1994). The Fear of the Feminine and other essays on feminine psychology. Bollingen series: Princeton University Press.p. 20-21.

Tacey David. (1997). Remaking Men: Jung, Spirituality and Social Change. London and New York: Routledge.

תבנית לציטוט ביבליוגרפי (APA):

נצר, ר. (2017). אבות ובנות. [גרסה אלקטרונית]. נדלה ב 17/11/2017, מאתר פסיכולוגיה עברית: https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=3602

תגובות

הוספת תגובה

חברים רשומים יכולים להוסיף תגובות והערות.
לחצו כאן לרישום משתמש חדש או על 'כניסת חברים' אם הינכם רשומים כחברים.

אנונימיתאנונימית6/11/2017

הכתיבה שלך הזכירה לי חלק משיר אחר:. בבית
אמרה האחות: "אני שכחתי".
"אינני זוכר" - אמר האח.
אמרה הכלה: "אני סלחתי".
אמר האב: "אנכי לא אסלח".
והאם עמדה בחלון ושתקה:
הוי, איזו דרך ארכה!

אמרה האחות: "הסופה מיללת".
"הרוח נושבת". - אמר האח.
אמרה הכלה: "נעולה הדרת".
אמר האב: "אנכי לא אפתח".
והאם עמדה ודבר לא אמרה:
רבון העולם איזו רוח קרה!

...

רק האם נשאה את פניה
ופניה היו קורנים:
"היינו-הך אם צדיק או פושע,
ובלבד שחזרת, בני.

לעולם לא יסלח אביך,
לא סליחות הוא אגר בלב.
קומה, בני, וקבל מאביך
את ברכת חרונו האוהב".

משירי הבן האובד/ לאה גולדברג.
https://www.sikumu...D7%92