צביקה סלע
הקיבוץ ואני בטיפול
הוצאת סטימצקי
"רציתי לספר לך על האדם, על ייסוריו ועל תקוותיו.
על מצוקותיו של המטפל.
לעתים עשיתי ממטופלי חברי קיבוץ,
לעתים ילדותם הייתה ילדותי.
לעתים ילדותי הייתה ילדותם.
כולנו גדלנו ואנו חיים את חיינו בחוויה של קיבוץ אנושי, בגוונים רבים."
(צביקה סלע - מתוך ההקדמה לספר)
כאב אדיר וחמלה, תקווה וחוסר מוצא, סרקזם ותום, אנושיות ואטימות, האישי והאחר – כל אלה משמשים מצע למציאות המשורטטת באומץ בספרו של צביקה סלע: הקיבוץ ואני בטיפול.
37 הסיפורים בספר ניזונים מהמרחב הישראלי הקיבוצי, אולם הם למעשה אוניברסליים ונוגעים בכולנו. הסיפורים מרגשים ומפעימים, עשירים בטעמי ילדות מרירים-מתוקים ומלווים במבט טיפולי בוגר וחומל.
הסיפורים מבוססים על מקרים טיפוליים של ילדי וחברי קיבוץ. ההתנסויות האישיות של המחבר וזיכרונות וחוויות ילדותו, צפים תוך כדי הטיפול, שלו כמטפל ושלו כמטופל. מסעו האישי נשזר ומתערבב במסע של מטופליו.
ד"ר צביקה סלע נולד וגדל בקיבוץ משמר השרון, עסק בחקלאות, בהוראה, בייעוץ ובטיפול נפשי. שירת במשטרה כקצין בתפקידי מניעת עבריינות נוער, פיקוד, הדרכה ומודיעין. הקים וניהל את היחידה למניעת שימוש בסמים, כתות ואלימות בתנועה הקיבוצית. עם צאתו לגמלאות בדרגת תת-ניצב חזר לעסוק בטיפול פרטני ומשפחתי. נשוי, אב לילדים ומתגורר במושב במרכז הארץ.
ספריו הקודמים: "גם שוטרים בוכים" (דניאלה די-נור, 1998); "רחש תת סיפי" (הקיבוץ המאוחד, 2005); "על אמא זונה וילד מאומץ" (הקיבוץ המאוחד, 2009); "בני ערובה" (סטימצקי, 2013).
לפניכם פרק מתוך הספר באדיבות המחבר וההוצאה לאור:
הלם קרב
"לאחר שעשה המטפל סדר פנימי בתוכו, הוא חייב להניח שלושה דברים על שולחן הטיפולים: מין, מוות ובישראל – רגשי הנחיתות של עדות המזרח." הנושא השלישי בדברי המרצה יצר להבה ענקית בכיתת הלימוד. וכדרכם של אקדמאים המכבדים את עצמם ופחות את זולתם, הסערה לבשה אלימות מילולית כקרבות אגרופים בכפפות משי.
לטיפול בהלם קרב יש שני זרמים מרכזיים – הראשון משיב את הלום הקרב בחזרה ליחידתו ולשדות הלוחמים והמלחמה, והשני מרחיק אותו, לצורך טיפול נפשי, למקום רגוע שקט ובטוח. הפסיכולוגיה הצבאית טרם מצאה דרך אחת נכונה משתי הדרכים הסותרות, ואולי אין דרך אחת נכונה.
***
הוא היה מבוגר. מתן שמו. מהנדס בכיר בחברה גדולה. נשוי עם ילדים ונכדים. בחצר הקיבוץ היה דמות מכובדת ומוערכת. "בכל הוועדות החשובות בקיבוץ כבר עשרות שנים לא התחלנו ישיבה בלעדיו. אתה חייב לעזור לו. הוא דמות מרכזית, יעלה לנו כמה שיעלה," אמר מזכיר הקיבוץ.
תחילתו של המסע במבצרו של המטופל. בביתו הצנוע חדר אורחים, חדר שינה ובו מיטה, ארון, שתי שידות, ועליהן מנורות שולחן וערֵמת ספרים. תמונה אחת תלויה על הקיר. מתן מכוסה בשמיכה מעל לראשו, התריסים מוגפים, והוא מבקש, "תכבה את האור." כדרכן של פגישות ראשונות, המטופל חשדן, אינו בוטח במטפל, מביע התנגדויות מודעות ובלתי מודעות. המטפל חסר ביטחון גם הוא.
לאחר כמה פגישות בביתו הפחד נמס מעט, האווירה מתבהרת, האמון ההדדי בשלבי צמיחה, והוא יוצא מהמיטה ובא לחדר עבודתי. אנחנו נפגשים עת ארוכה פעמיים בשבוע. וכאשר הבשיל השיח, מתן מבקש לחזור ארבעים שנה אחורנית, לסגת עם זיכרונותיו למלחמת יום הכיפורים. אט-אט מתן יורד לבאר הסבל.
הוא היה מפקד פלוגה, חייליו נפצעו ונהרגו. והוא מנסה לשוב לשם באופן הכרתי, לשוב אל הקרב שלא יהיה יותר. הוא מבקש להציל את חייליו או למות איתם שם.
בהלום קרב תמיד יצופו רגשות אשם, חרדת מוות משתקת, זעם נורא, חוסר אונים, חלומות מסויטים ודיכאון מודחק, והללו יופיעו בחדר הטיפולים בגלי הדף אדירים.
מתן ממשיך להגיע פעמיים בשבוע. האמון שלו בי גדל, האמון שלי בו גדול, נוצרה רעות טיפולית הדדית.
לעתים אני מתבונן על שנינו ממרחק. נקודת האיזון בין מטפל למטופל, בכפות המאזניים, במצב של שיווי משקל, אז יכול הטיפול לנוע במיטבו אל השינוי המיוחל.
"אתה מבין אל מי ועל מה אני מדבר? אל הצועקים אליי, מוטרפים מכאב, מאיברים קטועים, מידיים המונחות רחוקות מהגוף, מרגל עם נעל, שאני לא יודע למי שייכת, אל ראש ללא גוף, אל הצרחות 'תציל אותי... אימא...' אל בקשות אחרונות, אל בגדים מלאי דם מפציעה בראש שלי, אל רעש נורא של פגזים מתפוצצים, אל ריחות משוגעים. אין לי יותר אוויר, אני עומד כפסל ברונזה משותק, לא יכול לזוז, והכול מאש תותחים שלנו. כל החיים אני שרוט, תמיד הייתי שרוט. תמיד הצלחתי לברוח מעצמי מזיכרונותיי. תעזור לי לצאת מהדיכאון. ארבעים שנה קיטבק זיכרונות עליי, ואני מנסה לברוח, והם מותחים לי חבל עם לולאה על הצוואר. וככל שאני מתרחק, החבל על הצוואר מתקצר."
ולאחר שתיקה ממושכת, כדי לקדמו אני מביא את חוויותיי אל עולמנו המשותף. "אתה יודע איפה הייתה טראומה אחת מני כמה אצלי? אספר לך. מסדרון צר וקצר, חשוך מעט, מולי שני עבריינים יורים בי אין-ספור כדורים ממרחק של שניים-שלושה מטרים. אחד הכדורים מרסק לי את כף היד, אני מסתער עליהם ביד אחת מרוסקת ואחת שלמה..."
עיניים ענקיות נפתחות מולי. "איך יצאת מזה?" הוא ממתין לתשובה, אולי זה המפתח למנעול ייסוריו.
"במשך חודשים חזרתי לשם לילה-לילה, לאט ולבד." סיפרתי לו, "ספרתי את החורים של הקלעים בקיר מאחוריי, מיששתי שוב ושוב את החורים, את כף היד שהתרסקה, חוויתי שוב את רעש היריות ואת פניהם של היורים מולי עד שעיבדתי את החווייה ואיבדתי אותה. תזכור דבר חשוב, אתה תצא איתי מהמערה החשוכה והעמוקה שלך. לא תמיד צריך לטפס למעלה, לפעמים צריך להמשיך להעמיק למטה, ומשם נפרדים מייסורי הזיכרונות."
ודממה כבדה וכואבת יורדת על שיחתנו. והוא אוחז בשתיקה בחוזקה, מרכין ראשו, מתעטף בפרוכת קדושת החיים. עיניו מושפלות, גופו מכווץ, רגליו צמודות, ידיו משולבות על חזהו, ברך צמודה לברך, קרסול נושק לקרסול, נשימותיו כבדות. הוא לא איתי ולא פה, ואני שותק ונותן לו את המרווח הנפשי לסערה שבו.
ופתאום הוא מניף את ראשו בחדות כלפי מעלה, מתבונן בי במבט לא שלו, מפחיד ופראי, "איך בגילי אני חוזר שנים אחורה? חשבתי כבר ששכחתי." שוב הוא שותק.
ואני יודע עד כמה הוא ניחן באינטיליגנציה טיפולית, ולכן אט-אט אנו שבים אחורה, כבני אדם היורדים או עולים בסולם, שלב אחרי שלב, אל הגירוי שמתחת לגירוי אשר מתחת לגירוי, אל החוויה שמתחת לחוויה, ולזו שמתחתיה, בסדרות של התניות מודחקות, מוכחשות, נשכחות.
"אתה יודע, אני כמעט בטוח, כמעט בטוח שלא תנטוש אותי כמו שאלוהים נטש אותי, כמו שאבא נטש אותי, כמו שהצבא שלי הפגיז אותי ונטש אותי, החיילים שלי שמתו ונפצעו, וגם הם נטשו אותי, כמו שלא הצלחתי לשמור עליהם ונטשתי אותם למוות, כמו שאני נטשתי אותי. עד היום לא הלכתי לראות את המצבות שלהם, עד היום לא ביקרתי אף משפחה שכולה מהחיילים שלי, אתה מבין מה עובר עליי?"
פצעי הנפש נפתחים אט-אט, המון מוגלה, דם שחור זולג ממעמקים.
ולאחר שיחות רבות בחדר העבודה, "אני זוכר במטושטש את העלייה ממרוקו. המון חול צהוב מסביב, ורואים מרחוק עוד ועוד חול צהוב. וצריף עלוב בנגב והמון צריפים מסביב וחול צהוב. במרוקו אבא היה רב מאוד מכובד, והוא עמד בצריף והתפלל. ואין עבודה ואין כסף. והוא עמד והתפלל. ואין עבודה ואין פרנסה ועוני ודלות ועליבות נבזית, איומה. אני, שחוויתי את תפילותיו ומעט האוכל. אבא, אני מבין אותי, כל החיים חייתי את נקמת האב, את הזעם. אתם לא תעשו לי מה שעשיתם לאבא." והוא ממשיך ומציף רגשות, זיכרונות, תמונות קטועות ממחזות חייו.
"והכול התחיל לפני שנה בחורף. הגג אצלי בבית בקיבוץ דלף. ובחוץ הייתה סערה, לא יכולתי לעלות לגג ולתקן את הרעפים. ומים מטפטפים לי בחדר השינה. ואני המהנדס החזק הכול-יכול, חבר קיבוץ מהעילית, קצין בכיר במילואים, אדם עם כוח, מעמד, כסף, עומד על הרצפה הרטובה חסר אונים ושואל, 'אלוהים, מאין יבוא עזרי?' ואבא עומד בוכה בצריף הדולף, ומתפלל ושואל את אלוהים בדמעות ביבבה 'לֶש... לֶש... לֶש?' ואני הילד אוחז בידו הענקית ואומר, 'אבא, אבא, אל תבכה... אבא, אל תבכה...' והוא בוכה ביבבה נוראה, 'לש.. לש...?' ונשכב במיטה הרטובה, ומכסה ראשו בשמיכה, ואני שומע אותו בוכה מתחת לשמיכה הרטובה, והצריף מלא בבוץ. ואני יושב בתוכו רטוב ליד המיטה של אבא, ואני יודע שמתחת לשמיכה אלוהים שלי רטוב ובוכה. 'לש... לש... לש...?' ואבא חלה ומת, ואלוהים שאיננו מכה בי בלי רחמים, באמונה שלי באבא, ומנתץ אותה לרסיסים. אבא מת והשאיר שבעה ילדים ואימא שמורטת את שערות ראשה. האבא המרוקאי שלי, הרב, החכם, החזק, אבא שמחובר לאלוהים, ואלוהים ששומר עלינו. אבא ואלוהים נטשו את עמדת השמירה, ערקו מהקרב, והשאירו אותי כמו כבשה עזובה, חולה ובודדה. אתה מבין? המים והבוץ והצריף בנגב והרעב... רק אלוהים האשכנזי יכול היה לזרוק אותו אל החידלון, אל בור המוות הצהוב במדבר.
אתם האשכנזים שלחתם אותנו לארץ בלתי אפשרית להיות רחוקים מכם, נחותים מכם, אל ארץ המוות, אתם נבלות שהרגתם את אבא שלי... כל האשכנזים נבלות... ואני נשבע לנקום את נקמת האב, ואני קצין בצה"ל, ביחידה קרבית, ומוביל את החיילים שלי בגאווה, ביהירות, בניצחון ענקי, באימונים, במצעדים, עד המלחמה הארורה ההיא.
והאשכנזים מחיל התותחנים מפגיזים אותנו, ואני צועק במכשיר הקשר 'חדל אש!'
'חדל...'
'חדל אש...'
ואיש לא מקשיב לי, ואני מרים ראש וצועק למכשיר הקשר 'לש... לש... לש'. וגשם הפגזים ממשיך, והחיילים שלי, כמו הילד שאני הייתי, מתחננים בפניי, מתבוננים בי. ולכמה מהם כבר עיניים פתוחות ופה פעור ואילם. ואני צועק ובוכה במכשיר הקשר, 'חדל אש, חדל אש, לש... לש... לש...'
וצריחות וידיים ורגליים ודם ופיח שחור בחול הצהוב, ודם בתוך הפה שלי, ואין מחסה ורעש וריח של מוות..."
הוא לוקח מעט אוויר, עוצר וממשיך, "אני עלוב חסר אונים כמו אבא. אני עומד להשתגע, לעשות מעשים מטורפים. אני רוצה לרצוח ולהרוג את האשכנזים מסוללת התותחים. אלוהים, כמה אני רוצה להרוג את האשכנזים שהרגו את אבא, את החיילים שלי, הרגו אותי, אתה מבין?"
ושוב הוא עוצר מעט, גופו רועד, כף ידו אוחזת בכוס בעוצמה אדירה, עוד מעט ותתפוצץ בתוך כפו והוא ממשיך. "גם אתה אשכנזי בן זונה, גם אתה מתנשא מעליי. אתה מטפל במרוקאי נחות ממך, זקוק לך. אתה כמוהם, כמו אלה שהרגו את אבא שלי. ואני שונא אותך, ואני שונא אותי שאני זקוק לך, אשכנזי בן זונה. כולכם גוף לבן, מוח לבן, לב של מצבה לבנה ואטומה, כולכם חזירים לבנים, חזיריה אשכנזית, טינופות, אתה פיגול כמוהם..."
בכל טיפול צפים רגשות זעם וכאב, אבל וחוסר אונים. השינוי בנוי על יסודות אלה. אין לחמוק מהם. בפוסט-טראומה רגשות אלה יתעצמו ויתווסף אליהם רגש האשם. המטפל חווה את רגשותיו של המטופל, ומשכך הוא נע עם המטופל ברעידת אדמה. על המטפל למצוא את היציבות הנפשית – למען שניהם.
"אתה צודק, נכון, אני אשכנזי לבן, פיגול, עוזר למרוקאי נחות, עלוב, מלא רגשי נחיתות. בוא לכמה דקות נחליף תפקידים. מה אתה כמטפל משיב למטופל?"
הוא מתבונן בי, אישוניו לוהבים מזעם ומשנאה. דממה ניצבת בחדר עמוס בחומרי נפץ העומדים להתפוצץ, הוא לוגם מכוס המים עד תום, ומניח מבטו למרצפות.
והמטפל מבקש לאתר את הנפץ ולנתקו. אחת הדרכים היא ההומור והנמכת דמותו של המטפל מהנסגדות הטיפולית אל מאזני השוויון. "אתה שומע, אספר לך סיפור. אני לא מסוגל ללמוד שפה זרה. יש לי כנראה פגיעה מוחית. הייתי בחו"ל במסעדה יוקרתית, וסעדו בה גם ישראלים רבים. והמלצר ניגש ושאל באנגלית, 'מה אדוני יבקש?' מרכזתי את כל האיי-קיו שלי למשפט אחד, ועניתי, 'פיג על האש.' רעמי הצחוק של הסועדים הגיעו עד בית המלוכה הבריטי. ובני הצעיר שאל כמתבייש, או כמתבקש, 'אבא, אתה מודע לזה שאתה דביל?'"
הוא אינו מחייך וממשיך בשתיקתו. "מה אני משיב לך אם היינו מחליפים תפקידים?" הוא אינו מרים את עיניו, והוא מדבר בקול חרישי וסדוק. "נכון, גם אתה בן אדם, ואני בן אדם. הדת, המוצא, המין לא צריכים לשחק במגרש שלי. שנינו לא בחרנו למי ואיפה להיוולד, איזה הורים יהיו לנו, שנינו לא בחרנו בעדה, במוצא, שנינו לא בחרנו בגורל המוביל אותנו והמיועד לנו, שנינו נמות במוקדם או במאוחר. לשנינו חובה להשתדל להיות בני אדם בלי שנאה, נחיתות, כעסים, עם משמעות נכונה, עם מטרות של לדעת לתת ופחות לקבל, אך לעזאזל, איך מגיעים לאיים הרחוקים כל כך, הנכונים לנו?"
המטופל מדבר בגוף שני רבים, עוד סכר בחוסר אחדות טיפולית נפרץ. ושוב שתיקה ארוכה מבקשת את מקומה. אני אוהב שתיקות נכונות בחדר הטיפולים.
המטופל מספר לעצמו ולי סיפור אילם, ואני בינתיים מסריט לי סרטים המבקשים לבחון היכן אנחנו נמצאים, ואיך עלינו לצעוד במסעו של המטופל.
שנינו צוללים צלילת עומק בדממה. אנו עוצרים במקום שקרני השמש מתו בו. עלטה מוחלטת, אפלה דוממת, משקל המים על גופנו כבד מנשוא, הריאות מצטמקות מלחץ המים, הידיים מתקשות לנוע, לרגליים כאילו צמודות משקולות של אטמוספרות רבות, הלב עומד לפרוץ מעומס יתר. שנינו שרויים בחשכה בתהום חוסר האונים. הבדידות אכזרית, ואינה נדירה בים הייסורים והאופל. אך באותה עת שנינו קשורים בחבל קצר המחובר לידינו. איש אינו יכול לנטוש את רעהו במעמקים האפלים, אנחנו נעלה יחדיו, ובבדידות אט-אט נעשה חניות ביניים ארוכות, ונשמור על קצב נכון.
לא נחלה במחלות של צוללי נפש או בחיידקים של מטפל-מטופל. נשתחרר ביבשה מבקבוקי האוויר הריקים, מחגורת המשקולות, ממשקפי הצלילה. נתבונן זה בזה, נקשיב איש לרעהו, נחווה את האוויר החופשי, את האור, ונצעד בנתיב החירות והסבל, אל יעדים התלויים גם בנו. ופרֵדה מבורכת מהסבל ומהמטפל.
וחלף הקיץ, ובאה עת הסתיו, כשם שאז באותו מזג אוויר. אנחנו נוסעים אל המקום ואל החוויה שהוא לא יכול לבוא אליה לבד. ושנינו מכושפים בהוויה של להיות שם. שוב שנינו באותו כדור פורח, שנוחת אט-אט, מרקיע שחקים, אל לבו של הר געש פעור ולבה רותחת. ובכי נורא ומילים בלתי מובנות ושאלה אחת חוזרת שוב ושוב: "לש... לש... לש...?" וכאשר תמה הזעקה, הוא נשכב על גבו בחול, מבטו לענני הסתיו, מפורר בכפות ידיו את גרגירי החול הצהוב. עיניו לשמים, ויבבה חרישית כתפילה עולה מגרונו, "על מי אתה בוכה?"
"על אבא ועליי, על שני מרוקאים שנלחמו כל אחד בדרכו, האמינו, נלחמו, הוכרעו בידי הגורל. אלוהים כנראה אשכנזי. תבוסה, מפלה, למרות אומץ הלב והמלחמה של אבא ושלי."
ושתיקה ארוכה, ושנינו יושבים על האדמה כשני ילדים המבקשים לשוב לארגז החול, לצעצועים, להרחיק מאיתנו אחריות למסע חיינו, להעביר את סבל ההווה מאיתנו, לחזור אחורה במסע אל חיקה ואל אחריותה של הגננת, של אימא, של אבא הרב המכובד.
"ואיך אתה, המרוקאי המובס, קם ומשיב מאבק ומנצח את גורלך? את התבוסה הנוראה שלך ושל אבא? איך אתה מנצח בשמך ובשם אבא את האשכנזים, שהם האובייקט לשנאה ולזעם אשר בך?"
ושוב דממה צהובה יורדת עלינו.
"אתה יודע, עכשיו פעם ראשונה שאני נזכר במנגינה ובמילים שאבא היה מחבר ומלמד בבית הכנסת במרוקו, בתפילותיו. אלוהים יודע מאיפה זה נפל עליי עכשיו. תשתוק ותן להיזכר..."
ומגרונו עולה שירה עד קצה המדבר האילם והעיוור לפצעיו. ודממה ארוכה.
"תעשה לי טובה, תתרגם לי את השיר."
"לא בכוח ולא בעוצמה ולא בחרב תעשה לך מלחמה, כי אם באהבה ובחמלה, את תפילתך תעניק לזולתך."
ושנינו קמים מהישיבה הארוכה בחול, והשמש תלויה באופק, והיא לא יודעת אם לזרוח או לשקוע. ואנחנו מתחבקים חיבוק חזק, מנשקים איש את רעהו בחום, בנשיקות ארוכות ובדמעות פרֵדה. בדיוק כפי שנאסר במפורש בספרי החוקים והאתיקה של המטפלים.
