״ניגון זה ראשיתו ייסורים וסופו געגועים״: ניגון השאמיל בראי התרפיה במוסיקה
מאת יפעת גלבר
חסידות חב"ד הנחילה לעולם, מלבד תפיסה רוחנית ונפשית רחבה ומרתקת, גם מאות ניגונים העוטפים את היום יום החסידי ומעניקים לו כיוון ומשמעות ייחודית. לפי "ספר הניגונים" (זלמנוב, 1943) קיימות מעל 500 יצירות מוזיקליות שהולחנו ובוצעו על ידי חסידי חב"ד ומנהיגיהם לאורך השנים. במאמר זה אתייחס לאחד הניגונים היפים הקרוי "ניגון השאמיל", ואל המעשייה המלווה אותו בראי תרפויטי ומתוך תפיסה הרואה בשיר ובניגון מעשה טיפולי.
ניגון ומעשייה
ניגון השאמיל הוא ניגון איטי ומינורי, ללא מילים, המתחיל במבנה של שאלה ותשובה וממשיך למונולוג מוזיקלי שסופו בצליל הראשון של המנגינה-הטוניקה, אך שתי אוקטבות (!) מעליה. כשלימד רבי מנחם מנדל שניאורסון מלובאביץ (הרבי האחרון מחב"ד, 1902-1994) את תלמידיו את הניגון, העיר כי "ניגון זה ראשיתו ייסורים וסופו געגועים". ואכן תחושות אלו משתקפות היטב במנגינה הנשמעת כמיטלטלת בין קרקע רווית עצב לבין שמיים נשגבים שכמעט ואינם ברי השגה.
ניגון זה, לפי חסידות חב"ד, אינו ניגון חסידי מקורי כי אם "מיובא", ומלחינו המקורי היה אדם יוצא דופן בשם שאמיל. כך סיפר הרבי מלובאביץ לתלמידיו בהושענה רבא שנת תשיט:
בתחילת התפשטות ממשלת רוסיא על ידי כיבוש שטחים נרחבים, היה חפצם לכבוש גם את הרי הקווקזים שבהם דרו אנשים שלא היו בני תרבות, והיה להם קיסר משלהם ששמו היה "שאמיל".
למרות שאנשי הממשלה היו מרובים יותר מהאנשים הנ"ל שדרו על ההרים, מכל מקום לא היו יכולים לכבשם, מפני הקושי להגיע אליהם, בישבם על ההרים הגבוהים.
- פרסומת -
ועד שרימו אותם- הבטיחו להם שיעשו עמהם שלום, ויתנו להם כמה הנחות וכו'. ובסופו של דבר, תפסו את המושל, ה"שאמיל", והגלוהו לעומק רוסיא, ובין אם היה במאסר או לא, היה בגלות.
וכאשר היה נזכר ומתבונן במעמדו ומצבו בהיותו על ההרים הגבוהים בהיותו חופשי מהממשלה ומכבלי תרבות, ועכשיו הוא משועבד וכו'- היה מתעורר ברגשי געגועים, וניגן ניגון זה, שתחילתו מבטאת את רגש הגעגעועים, ועד לתנועה האחרונה של הניגון שמבטאת את התקווה שסוף כל סוף יחזור למקומו.
כאשר יהודים שמעו ניגון זה- ניצלו זאת בעבודת ה' בנוגע להעניין דירידת הנשמה למטה, מאיגרא רמה לבירא עמיקתא."
סיפור נוגע ללב זה נושא בתוכו, כדרכו של סיפור, משמעויות רבות. בטרם אעמוד על חלק מהן, אציין כי בליבו של הסיפור ניצב הניגון כיסוד עצמאי ועל זמני, שאיננו זקוק לפרשנויות ולנמשלים. ניתן אמנם להעניק לניגון הסברים מטאפוריים, אולם למעשה אותו הניגון שחיבר השאמיל מתוך ייסורי הגלות שהביאו עליו נסיבות חייו, הוא זה ששרים כיום חסידי חב"ד על יסורי הגלות של הנשמה. הניגון לא עובר שינוי אלא נע בין רובדי הסיפור והנפש ומקשר ביניהם באופן חי וממשי.
חקירת משמעותו של הניגון עומדת לכן במרכזו של הדיון. כתרפיסטית במוזיקה אני מתעניינת בעיקר במימד הרגשי שמבטא מעשה היצירה המוזיקלית: מדוע שאמיל שר? האם השירה סייעה לו להתמודד עם קשייו או שמא היה זה ביטוי ספונטאני של הייסורים עצמם? מה פשר המבנה המוזיקלי הייחודי של הניגון, ואיזה סוג של טרנספורמציה נפשית הוא מעביר את כל השרים אותו? שירה וסיפורי מעשיות הנם יסודות חשובים בתפיסת העולם החסידית, האם החיבור הייחודי בין הסיפור לבין מנגינת השאמיל יכול לשפוך אור על הניגון החסידי בכללותו?
שיר מגרש את החושך בלילה
אפתח את הדיון בהרהורים על תפקידו של השיר המאולתר, הספונטני, בעיתות משבר. השאמיל היה קיסר של שבטים פרועים וחסרי תרבות שגרו בהרים, והנה בדרכי רמאות הורד ממעמדו ונכלא במקום ש"בין אם היה במאסר או לא, היה בגלות". נראה כי הסתגל במידת מה למצבו החדש, אלא שלפעמים היה "נזכר ומתבונן במעמדו... בהיותו חופשי... ועכשיו הוא משועבד...". המודעות למצבו עוררה בו געגועים ואלו היוו את חומר הגלם של הניגון.
מדוע בחר השאמיל לשיר בזמן המשבר? באופן פשוט, ניתן לומר כי הניגון הנו כלי תקשורתי, המאפשר ביטוי אותנטי של רגשות. השאמיל שר משום שבשירו הוא יכול להבהיר לשומעיו את תחושותיו ביחס למצבו. הניגון שלו הוא חסר מילים ועל כן אוניברסלי. ההבנה של הזולת המאזין מקלה על הכאב ומעניקה מסגרת מכילה לקושי. אמרה לי פעם מטופלת, נערה בת 12, כי היא לעולם לא יודעת איך היא מרגישה עד שהיא מגיעה לטיפול, מנגנת בפסנתר ומתבוננת בי. דרך פניי המגיבות למנגינתה מתחוורים לה רגשותיה שלה.
לאט, כהולם הלב
ברובד נוסף, ניתן לומר שאדם שנבקע בקיע בחייו, כפי שארע לשאמיל, חווה את תחושות הפירוק גם בממד הנפשי. מסגרת חייו הקודמת, כקיסר קווקזי השולט בנתיניו, גם אם הייתה פרועה, הייתה ידועה ומוכרת ובכך הגנה עליו מפני חרדות הקיום. כעת, כשהוא נתון במאסר הרחק מביתו, הוא ניצב מול היסודות המרכיבים את חייו ועליו לשוב ולארגנם. הדבר דומה לאופן בו מוזיקאי נוטל צלילים שונים ומארגן אותם באופן המעניק להם משמעות הרמונית ורגשית. יתכן שכאשר השאמיל יצר את ניגונו הוא חווה חוויה מתקנת של יצירת מהלך, שביל, מאבני היסוד של נסיבות חייו.
למעשה ניתן לומר כי כל פרידה מטלטלת את האדם ומזכירה לו פרידות קדומות יותר בחייו הפסיכולוגיים. חיי אדם מתחילים ברגע של פרידה מן הרחם העוטף והמספק כל צורך, וממשיכים באין ספור פרידות קטנות. חלק מחווית העובר ברחם היא שמיעת הולם הלב הקצבי והרגוע של האם. בהמשך, כשהוא נפרד מהרחם, מחליף מקצב היניקה הקבוע את הולם הלב האמהי. ככל שהאדם מתבגר, כך הוא מוותר על ההגנה החיצונית שסיפקה לו אמו, הנחווית כעת באופן מופנם, אולם הצורך במקצב המעניק ביטחון לא פוסק. מצבים מפרקים משיבים את האדם אל הצורך הראשוני ביותר במוגנות רחמית אמהית ובמקצב אחיד. יצירה של מנגינה משיבה לפי זה לאדם את בטחונו, בהיותה ריתמית, מאורגנת ומייצבת. כך למשל אנשים רבים בעלי "הפרעת קשב וריכוז" נעזרים במוזיקה כשהם לומדים, ובטיפול רגשי הם מבקשים מהמטפל לתת את הקצב לנגינתם הרחבה והיצירתית, ובהמשך לומדים לעשות זאת בעצמם. הממד המארגן שבקצב ובהרמוניה מאפשר תחושת רציפות מיטיבה, תחושת הכלה ומוגנות.
חיי השאמיל על ההרים היו חיים "חופשיים ממשלה ומכבלי תרבות". המאסר מייצג את הפכם הגמור של ההרים- כבלים אדוקים עד כדי חוסר משמעות. נראה כי השילוב בין השניים יצר ניגון בו חוקי המוזיקה- ההרמוניה והמקצב- משמשים כלי למגע בחופש האותנטי של הנפש.
יש תקווה
בניגונו של השאמיל קיימת משמעות נוספת. ידועה בימינו התופעה של "שירי דיכאון" המבוססים על מצבי פרידה, ומבטאים את הכאב שהפרידה מביאה, אולם בשירים אילו בדרך כלל אין בשורת תקווה. בני נוער רבים מתחברים לשירים אילו ומוצאים נחמה בתחושה כי שבר נפשי יכול ליצור דבר כה יפה ונוגע ללב. בטיפול במוזיקה מתבקשים לפעמים המטופלים לחבר סוף אחר לשירים שהם אוהבים, זו איננה משימה פשוטה ואולי אדם צריך להיות חסיד ובעל אמונה רבה על מנת לחוש את עצמו חלק מדבר גדול, מכוון ומשמעותי.
אולם בשונה מכך ניגון השאמיל מסתיים כדברי הרבי מלובאביץ בתקווה עזה לשוב ולהיות חופשי בהרים. הסיום הגבוה והנוקב מלא בכמיהת חופש. בשורת הגעגועים הנושאים בחובם תקווה שמגיעה על כנפי המוזיקה, ללא מילים מתווכות, מושרת עד עצם היום הזה בפי חסידים ואוהבי ניגון. הציבור השר מאמין כי הניגון יכול לבטא את כמיהתו לגובה ולעומק נפשי, ולהמתיק את העצב שהכמיהה מביאה בעזרת היופי של המוזיקה.
אין שלם מלב שבור
תפיסת העולם החסידית לוקחת בחשבון משברים קשים בחיי הנפש של האדם. ידועים דברי הרבי מקוצק "אין שלם מלב שבור" ודברי רבי נחמן מברסלב "דע כי האדם צריך לעבור על גשר צר מאד והכלל והעיקר שלא יתפחד כלל", שתי אמרות אילו עובדו לשירים ידועים (על-ידי נעמי שמר וברוך חייט בהתאמה), ולא בכדי. נראה כי יש בכוחה של המוזיקה לרפא את הלב השבור, ולסייע בחציית הגשרים הנטויים מעל למים הסוערים. בזמנים של משבר נפשי אנחנו שרים או מאזינים למוזיקה המסייעת לנו להעניק משמעות וכיוון לפרודות חיינו.
חסידים מפרשים כי ירידתו של השאמיל מן ההרים אל בית הסוהר משולה לירידת הנשמה אל הגוף, כמצויין בגוף הסיפור. במונחים דינמיים ניתן לדבר על הקונפליקט בין הלא מודע הפרוע והמשולח (מיוצג בחיים על ההרים), לבין סופר אגו כובל וקפדני (המיוצג כבית הסוהר). המוזיקה נוצרת "מהכלא" שכן היא עושה שימוש באיכויות של סופר אגו- היא מדודה ומאורגנת באופן הרמוני. אולם היא משמיעה היטב את קולו של הלא מודע ואת שיר הגעגועים אל המקום היצרי והפשוט שבנפש, משום כך היא מאפשרת להגיע לאיזון נפשי בין הרבדים השונים.
מקורות
התזמורת העממית. "התזמורת העממית - שאמיל" Youtube. פורסם מתאריך 25 במאי, 2015. נדלה ב- 29/9/2017.
זלמנוב, ש. (1948). ספר הניגונים - ניגוני חסידי חב"ד. הוצאת ניחח / קה"ת.
