למצוא לזה מילים: התמודדות עם אבדן באלבום Skeleton Tree של ניק קייב
מאת נטע עמית
כשסיימתי להקשיב לאלבום החדש של ניק קייב, "Skeleton Tree", ניגשתי למדף הספרים ולקחתי משם את "נופל מחוץ לזמן" של דויד גרוסמן, והתחלתי לדפדף בו. כאילו שהחיבור בין שתי היצירות האלו – שכל-כך שונות במהותן ובאופיין - הוא אוטומטי ובלתי מודע. עמדתי לכתוב על האלבום החדש של ניק קייב, אבל אני בכלל פותחת עם גרוסמן, אולי כי שניהם אבות שאיבדו את היקר מכל, שניהם יוצרים - סופר ומוזיקאי - ידועים ורבי זכויות, שאהבתי עוד לפני האסון שנפל עליהם באמצע החיים והסיט את היצירה שלהם למקומות קצת שונים. כי החיים הרי התחלקו ל"לפני" ול"אחרי" ומובן מאליו שהיצירה שאחרי כבר לא תהיה אותו הדבר, כמו גם החיים עצמם; הבן של ניק קייב נפל מצוק, והבן של גרוסמן נפל במלחמה, ושניהם בעצם נפלו מחוץ לזמן.
גרוסמן כתב:
"סיפֵּר / לי פעם איש מארץ / רחוקה, שבשפתו / אומרים על מי שמת / במלחמה, "נָפַל". / וכך אתה: מחוץ / לזמן נפלתָ, הזמן / שבו אני שוכן / חולף / על פניך: דמות / עומדת לבדה / על רציף / בלילה / ששחורו / דלף מתוכו / עד כלות. / אני רואה אותךָ / אבל איני נוגע. / אינני חש אותך / במחושי הזמן / שלי".
ניק קייב אומר בסרט שמלווה את יצירת האלבום: ״אני יכול ללכת על קלישאות כמו 'הוא חי בלבי׳. הוא בלבי, אבל הוא לא חי״. אי אפשר לגעת בו. הוא כבר לא קיים יותר. הוא ממשיך לחפש אותו ולקרוא לו, אבל כבר אין מענה.
שני היוצרים, כל אחד בדרכו, מנסים לתרגם את החלל הזה למילים - גרוסמן ב"אישה בורחת מבשורה", ובעיקר ב"נופל מחוץ לזמן", וניק קייב באלבומו החדש, יצירת מופת שנוצרה מתוך השיתוק, מתוך הטראומה. יצירה של יש מאין; פשוטו כמשמעו. איזשהו ניסיון ליצור משהו מתוך החלל הריק והאינסופי הזה. והיצירה הזאת בסופו של דבר תופסת אותך ולופתת אותך מבפנים בעוצמות בלתי אפשריות.
הקול שלו נואש. עייף. כאילו הוא לא ישן לילה אחד בכל השנה האחרונה הזאת. האלבום נפתח בשיר "Jesus Alone", שכבר בהתחלה לא עושה לך שום הנחה ומתחיל בנפילה של הבן: "You fell from the sky/ Crash landed in a field". נפילה והתרסקות; זה אולי המוטיב החוזר באלבום הזה, זאת התמה שלו. לא רק הנפילה וההתרסקות הפיזית של הבן. היא אמנם מהדהדת בפתיחת האלבום ומספקת את ההקשר, אבל האלבום בעצם עוסק בנפילה ובהתרסקות של ניק קייב שנשאר לחיות אחריו. באלבום הזה יש משהו שמרסק אותך, אבל בניגוד לנפילה מגובה שמרסקת והורגת בשנייה, הנפילה פה היא מתמשכת, מייסרת, היא נמשכת לאורך שמונה שירים ארוכים שמתחברים למעין שיר אחד ארוך שנמשך ארבעים דקות. "ובכל זאת התרסקות איטית של כל העצמות אל תוך עצמן", כמו שרונה קינן שרה ב"המראות ונחיתות". ובעצם עבורו ההתרסקות הזאת נמשכת כבר שנה שלמה. ואולי זה יישאר כבר לעולם. לפעמים הוא לא שר בכלל, הוא רק מדבר, ואז הקול שלו נשמע מותש, כבוי, שבור ומרוסק. כמו של בן אדם שכבר אין לו מה להפסיד יותר. הוא הרי כבר איבד הכל.
יש באלבום דם, וקיא, ונשימה, ואהבה, וצחוק ואובדן ושוב אהבה, אבל לא כזאת שיש בה שמחה ופרפרים בבטן והתחלות חדשות, לא אהבה שממלאת אותך, אלא אהבה אינסופית שאינה תלויה בדבר ושכובד האובדן מעיב עליה והופך אותה לבלתי מושגת וטרגית, אהבה שמרוקנת ושוברת אותך. ויש בו הזדקקות, כמיהה, צורך שלא מתמלא לעולם, הקריאה הנואשת הזאת בשיר הכי יפה והכי נורא לפי דעתי באלבום, "I need you", כל כך פשוט, כל כך בלתי אפשרי. אמת פשוטה שמרסקת אותך לרסיסים. ההבנה שמכה פתאום, "Nothing really matters when the one you love is gone". ואיך ממשיכים מכאן, איך מוצאים משמעות אחרי ההבנה הזאת..?
ובכל זאת הוא ממשיך לשיר הבא, אולי מכוח האינרציה, אולי כי אין ברירה. יש באלבום שמיים וכוכבים ואת ישו, ואת אלוהים, את האכזבה ואובדן האמונה לנוכח ההבטחות שלא קוימו, כי שיקרו לנו - הורים לא אמורים לחיות אחרי ילדיהם. כל התקוות התנפצו, כל ההשערות שהיו לך לגבי העולם הופרכו פתאום - סוף העולם הגיע אבל השמש ממשיכה לזרוח. איך זה יכול להיות בכלל.
בשיר הלפני אחרון באלבום הוא כותב: " Soon the children will be rising/ this is not for our eyes", ואני שוב חוזרת לגרוסמן, ל"נופל מחוץ לזמן": "רק אל תראה במו עיַניי/ את זה אשר קרה לך". הרצון של ההורה לגונן על הילד שלו, רצון עקר, מיותר אפילו, לאור הנסיבות, כי ההורה נושא עמו את האשמה על זה שהוא לא הצליח לגונן על הילד שלו - הוא הרי לא הצליח להציל אותו - למרות שזאת לא אשמתו. רגש האשמה הוא לא רציונלי במקרים האלה. ואני שוב חוזרת לגרוסמן, כי למרות שהיצירה שלהם שונה - אחד כותב פרוזה, ואחד כותב מוזיקה, שירים ולחנים - המילים שלהם דומות; החוויה שלהם דומה בבסיסה - עד כמה שאפשר - למרות מרחק הזמן, המרחק הפיזי, הנסיבות, והשפה שבה כל אחד מהם כותב - ולמרות הבדידות האיומה שבחווית האובדן. כי למרות שמדובר בחוויה אישית ופרטית, הם מתארים איזושהי חוויה אוניברסלית של הורה שאיבד ילד, ואולי זאת גם העוצמה של היצירה שלהם: היכולת לתרגם את התחושות האלו, את הטראומה המשתקת - למילים.
״ורק לבי נשבר
בי, מחמלי,
לחשוב-
שאני, שאפשר-
שמצאתי
לזה
מילים״.
במילים אלו מסתיים הספר "נופל מחוץ לזמן": עם ההבנה וההכרה, שהסופר "מצא לזה מילים". לנורא מכל, לדבר שאין לתארו במילים. ההשלמה והאשמה, שתיהן יחדיו בבית אחד קצרצר; האשמה שכרוכה בהשלמה, בתמלול של הרגשות שלפני כן לא הצליח להביעם במילים. במבט קדימה, בחיים שנמשכים, למרות. גרוסמן מצליח לתאר בכל כך מעט מילים את הדואליות הזאת בין האשמה וההשלמה, והקונפליקט הפנימי וקורע הלב שכרוך בבחירה המחודשת בחיים. גם האלבום של ניק קייב מסתיים, אחרי כל ההתרסקות האיטית והמייסרת הזאת, בנימה מעט יותר מפויסת, עם מידה של השלמה; כאילו שבמהלך השנה שעברה מאז הוא עבר את כל שלבי האבל: הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון - שכולם נמצאים בשבעת השירים הראשונים, בסדר כזה או אחר. ובשיר האחרון הוא מגיע כביכול לשלב החמישי - ההשלמה, הקול שלו רך יותר, המוזיקה שקטה, והוא מסיים אותו במילים- "It's alright now". היום כבר מבינים שמודל חמשת שלבי האבל של קובלר-רוס (1969) הוא לא ליניארי; הוא לא מתחיל בהכחשה ומסתיים כעבור שנה בהשלמה. הוא ספירלי ודינאמי, ואנשים יכולים לחוש מידה מסוימת של השלמה ועדיין לחזור לכעס, לדיכאון, ושוב, להשלמה. ואפשר גם שלא להגיע לשם בכלל. אבל יש בזה נחמה, אם מתוך התהום הגדולה הזאת, אפילו ניק קייב הצליח לסיים במילים שיש בהן תקווה, אז אולי גם לאחרים יכולה להיות. אולי בכל זאת יש חיים אחרי המוות, לפחות עבור אלו שנותרו פה.
ולמרות התקווה הקלושה הזאת, בסוף ההאזנה לאלבום הזה נותרים עם מחנק ותחושה עמוקה של שברון לב. הוא פשוט כל כך עצוב. הוא מרסק אותך לאט לאט - ואז בבת אחת, ופתאום נגמר - ומשאיר אחריו רק חלל ריק ושקט, ומאיפה מתחילים בכלל לאסוף את הרסיסים.
"יש
נשימה יש
נשימה בתוך
הכאב יש
נשימה."
("נופל מחוץ לזמן"/ דויד גרוסמן)
מקורות
"Skeleton Tree". Nick Cave. Retrieved 20 August 2017.
Kübler-Ross, E. (1969) On Death and Dying, Routledge, ISBN 0-415-04015-9
גרוסמן, דויד. (תשע"א 2011). נופל מחוץ לזמן. בני ברק: הוצאת הקיבוץ המאוחד.
