שהסיפור יתפוס אותי: רשמים מכנס המכון הישראלי לפסיכותרפיה בתאטרון פלייבק
מאת חלי טל שלם
יום העיון של המכון הישראלי לפסיכותרפיה בתאטרון פלייבק בנושא שפת העולם הפנימי התקיים ביום שישי ה- 26.5.17 ב"תיכונט" ע"ש אלתרמן, רח' שושנה פרסיץ 3, תל אביב
"כשעליתי לכתה ז' בא אלינו לבית הספר פסיכולוג ועשה לנו מבחני התאמה. הוא הראה לי עשרים תמונות שונות, בזו אחר זו, ושאל אותי מה לא בסדר בהן. הן כולן נראו לי בסדר גמור, אבל הוא התעקש והראה לי שוב את התמונה הראשונה עם הילד. "מה לא בסדר בתמונה?" שאל בקול עייף. עניתי לו שהתמונה בסדר גמור. הוא נורא התרגז ואמר "אתה לא רואה שלילד בתמונה אין אוזניים?"
(מתוך צנורות (1992) אתגר קרת)
מה שלומך? שאלתי את רונן קובלסקי במבואה. "תשאלי אותי אחרי הכנס" ענה בחיוך, אבל משעלה על הבמה ברגל קלילה, לשאת דברים הפותחים את יום העיון, לא ניכרה התרגשותו- כמו שחקן מקצועי. קובלסקי ציין בחגיגיות שזהו יום העיון השביעי של המכון ללימודי פסיכותרפיה באמצעות תיאטרון פלייבק, וזהו המחזור השני שמסיים לימודיו. תיאטרון הפלייבק הטיפולי מבוסס על עבודה קבוצתית מתמשכת בקבוצה סגורה הפועלת על בסיס חוזה טיפולי. התהליך הקבוצתי הוא כזה: כל אדם בקבוצה משתף את סיפורו עם האחרים, ובד בבד הוא גם משחק בסיפורים של אחרים. תהליך כזה מטשטש את ההפרדה בין "עצמי" ל"אחר", מרחיב את העצמי, ומאפשר להתבונן על הסיפור מנקודות מבט רבות. עבודה דרך האחר מאיצה את התהליך הקבוצתי ויוצרת קשרים בלתי אמצעיים בין חברי הקבוצה.
קובלסקי מדלג בין אבני הדרך להיווצרות התיאטרון: המעבר מהעיסוק בריאליזם לסוריאליזם, תוך שהוא מתעכב על אבן משמעותית אחת- המאמר "התיאטרון וכפילו" של הפרקטיקן אנטונן ארטו. אותה אבן דרך כמו נזרקת אל המים בשנת 1938 (כחלק מאסופה גדולה יותר של כתבי ארטו) ויוצרת סביבה אדוות רבות, מרעידה ומערבלת את מחזות החלום ההיפר ריאליסטיים בקרב מחזאי התקופה - כסטרינברג ואיבסן. דרך מעבר לסוריאליזם חלומי ועד לימינו, עם היווצרות תיאטרון הפלייבק בו האפשרות למעבר בין אותם עולמות, האילתור והחיבור בין גוף לנפש הינם היינו הך. התיאטרון אליו ארטו מכוון איננו כפיל של המציאות היומיומית. סוג כזה של תיאטרון ארטו פוסל, בבחינת היותו רפליקה מאובנת. התיאטרון, במהותו, הוא כפיל של מציאות אחרת (המשתקפת במודל 'תיאטרון האכזריות' אשר ארטו ניסה לפתח). בספרו, הוא כותב:
"יש להתייחס גם אל התיאטרון כאל כפיל – לא כפיל של המציאות היומיומית והישירה, שהצטמצם אט-אט והיה להעתק מאובן שלה, ריק ומומתק, אלא כפיל של מציאות אחרת, מסוכנת וטיפוסית, שהעקרונות, כמו דולפינים, נחפזים לשוב בה אל מחשכי המים לאחר שהראו את ראשם." (51-52).
"הכוונה היא שמה שאני רואה הוא שהחיים הפרטיים שלי הם מקרה פרטי המקשר בין המציאות לעולם הפנימי" מבאר קובלסקי. "גם כפסיכולוג" הוא משתף, "כשמטופל מביא תוכן לטיפול אני חושב לעיתים "אם הוא היה מספר לי את זה בתור חלום- מה הייתי חושב על החלום?" הרי כמו בחלום המטופל עסוק מנקודת המבט שלו במה שכבר קרה ונגמר". כך גם תיאטרון פלייבק, גורס קובלסקי- הוא חלום קבוצתי אודות הסיפור. בהמשך היום קיים צוות המכון סדנאות, העוסקות בהיבטים שונים של אותה שפת עולם הפנימי, בהשראתה וביישומים הטיפוליים השונים והייחודיים של השימוש בהבנתה: למשל הסדנה בהנחיתן של שושי קיסרי ואיילת מוסינזון- "על דימויים ויסודות פנטסטיים בשיקופים תיאטרוניים", או "שלי מהבית?" סדנתה של פזית אילן ברקוביץ'- הסיפור האישי כקול קבוצתי.
לשחרר את הברגים
המעבר ממציאות לחלום הרבה פעמים לא קל ונדרש "לשחרר את הברגים", או בלשונו ה"אכזרית" של ארטו (1996) לנתץ את אותה "מציאות" מתורבתת המפרידה בין גוף לנפש ומעתיקה באופן חיוור ומדויק מדי את אותו הדבר בדיוק. לאפשר לאותה שפה פנימית המתחוללת בתוכנו לפרוץ החוצה ולבוא לידי ביטוי באופנים שונים ומופרעים, תוך שהיא מתקשרת עם הקהל עד כדי תחושת קתרזיס.
קובלסקי נזכר בהנחיית קבוצה שהתקשתה "לשחרר את הברגים" והוא כמנחה היה על סף מבוי סתום. בכל פעם שהמספר סיפר נכנסו השחקנים לפרטי מציאות נוקשים ומדויקים מדי, והתעקשו להדביק מטאפורה "ready-made" שלא קשורה לסיפור. קובלסקי חש עצבנות וייאוש עד שאחת המשתתפות שאלה "רגע, אתה בעצם מתכוון כמו בסיפור של אתגר קרת", ומאז "כמו סיפור של אתגר קרת" הפך להיות קיו, סימן לביטוי שמשהו נתקע ויש לשחררו. וזה עבד.
לכבוד הכנס הנוכחי, בחר הצוות המארגן של המכון לפסיכותרפיה באמצעות תיאטרון פלייבק להביא את "הבנאדם שהכי יודע לעשות אתגר קרת", כלומר את קרת בעצמו. שם הכנס הוא "השפה של העולם הפנימי" וקרת, אמן הסיפור הקצר שזכה להכרה עולמית וספריו תורגמו לארבעים שפות, מוזמן לעלות אל הבמה לראיון בן שעה וחצי שלא היה מבייש את "שיחת נפש" של פרופסור יורם יובל, אבל בשידור חי. בסקירה זו אבקש להתמקד במפגש המרתק שהתרחש עם אתגר קרת על הבמה, כיון שהשיחה איתו נגעה בתמות שהיו שזורות במהלך היום כולו. עם זאת, כמו בסיפור של אתגר קרת, ייתכן ויתדפקו על הדלת ואולי אף יתפרצו גם רסיסי התרחשויות אחרות מאותו יום עיון. כתיבתו של קרת, מקדים קובלסקי, מקורית ופורצת דרך, וחוקרת את האופנים בהם העולם הפנימי והמציאות משולבים זה בזה. שפה זו מערבבת את הקונקרטי והמטפורי זה בזה באופן בלתי ניתן להפרדה. זו הסיבה, גורס קובלסקי, שכתיבתו של קרת מהווה השראה למטפלים רבים בכך שהיא יוצרת הזדמנות נדירה להתחקות אחר אותה שפת העולם הפנימי, על ההיבטים הנרטיביים והסוריאליסטיים שבה. באופנים דומים, משווה קובלסקי, הפסיכותרפיה בתיאטרון פלייבק בוחנת את השפה של העולם הפנימי ומציעה יישומים טיפוליים ייחודיים של השימוש בשפה זו ברמת הפרט, הקבוצה והקהילה.
לכתוב סיפור זה ה-Plan B
על הבמה מוקרן אחד מני רבים מסיפוריו הקצרים של קרת שזכו לעיבוד קולנועי- מה יש לנו בכיסים. בעת הצפייה אני נזכרת בסיפורים אחרים של קרת, כמו "היום יום הולדת", או זה הקצרצר הממוקם על כריכת "צנורות" (בגרסתו הישנה והראשונה) המתחיל במשפט "כשיש לך התקף אסטמה אין לך נשימה", כשהתמה העולה מהם בעיני היא כמיהה נואשת לסיכוי קטן של מפגש אוהב, מפגש עם האושר. בסיום הצפייה מכריז קובלסקי שאמנם הדמות בסיפור מבקשת שלא ישאלו אותה מה יש לה בכיסים (אולי בדומה לשירו של יהונתן גפן "מי שמביט בי מאחור לא יודע מי אני", אני חושבת לעצמי)– אבל בשעה וחצי הקרובות יישאל קרת מה היה לו בכיסים בזמן כתיבתו. קובלסקי מניח את אותם כיסים כמטאפורה של השפה של העולם הפנימי. כאגירה של סיפורים, רגשות.
קרת פותח במוטו שלו לתלמידיו לכתיבה: "לכתוב סיפור זה ה-Plan A .Plan B זה לחיות". "הסונטות הטובות ביותר נכתבות משורש הכישלון", טוען קרת, "ועוסקות באהבה נכזבת. כשאתה חי עכשיו וטוב, אין לך זמן ועל מה לכתוב".
ניכר כי קרת ניהל דיאלוג על במה לא פעם ולא מאה בחייו, הוא מדבר כמעט כפי שהוא כותב- ברהיטות מעוררת מחשבה, הפתעה ופרצי צחוק. איני יכולה להימנע מלחשוב שהרצאותיו מתקיימות בבימות אחרות בשפה האנגלית, וניכר מסיפוריו הביוגרפיים שבארץ מתרחשת מלחמה ללא הפסקה כיון שהם קורים כמעט תמיד לפני, אחרי או תוך כדי מלחמת המפרץ, האינתיפאדה השניה, מלחמת לבנון ועוד. כשקרת מדבר על חייו בארץ נשמע שהוא בחוויית הישרדות מתמדת. ברווחים שבין המלחמות ישנם פיגועים ובתי חולים, מחסומים ובדיקות בטחוניות. לשמוע את התיאור הזה מכווץ הן מחמלה והן מבהלה. האם זה כך? אני נזכרת בתחושה מוכרת של חיוך עצוב מצפיה בפעם הראשונה במערכון סיום העונה הראשונה של החמישיה הקאמרית- חידון צה"ל בו מושמע השיר "אני מבטיח לך... שזו תהיה המלחמה האחרונה" והמתמודדים בחידון נשאלים על איזו מלחמה נכתב השיר. "ששת הימים", עונה מתחרה מספר 1. "דינג דונג! התשובה נכונה!" מכריז המנחה. "דינג דונג - לבנון" עונה המתחרה השני. "נכון!" מאשר המנחה. "דינג דונג יום הכיפורים" קופץ המתחרה השלישי "התשובה נכונה!" עונה המנחה. "שלום הגליל!" מחרה הרביעי "תשובה נכונה" "דינג דונג! "אנטבה! דינג דונג" וחוזר חלילה. ואז אני נזכרת שקרת נמנה עם כותבי ה"חמישיה".
שפת אב
קובלסקי מתעכב על מטאפורת הכיסים התפוחים. בסיפורים כיס תפוח הוא המניע לסיפור שנמצא מחוץ לסיפור (אני נזכרת בסיפור אחר של קרת בשם "נחת" בו ככל שהוריו של הילד בסיפור רווים ממנו נחת כך הוא גדל והם קטנים בהתאמה, עד שהוא מכניס אותם לכיס). קרת נזכר שכתב את הסיפור לאחר בדיקה בטחונית שהתרחשה בכניסה לקניון בזמן האינתיפדה השניה. מאחוריו התקהל המון רוגז על העיכוב שחל בכניסתם לקניון בשל תהליך ריקון כיסו האינסופי של קרת. היתה "אוירת לינצ'" מתאר קרת "מה הוא צריך כדור פלא?" ציטט את העומדים אחריו בתור. "זה התחיל בכעס ונגמר בתחושת רחמים. אני הייתי צריך להגיד משהו, ולכן כתבתי את 'מה יש לך בכיסים'". לטענתו מעולם לא רוקן את כיסיו אלא רק הכניס לתוכם דברים. "אני מלמד באוניברסיטת בן גוריון ופעם נתבקשתי להרצות למרצים זרים מיפן על כתיבה" מספר קרת. באותו הבוקר בדרך לבית הספר חשד קרת שבנו מנסה להסתיר ממנו משהו, והוא צדק. אלה היו נפצים. קרת לקח אותם ממנו והכניס... אל כיס חולצתו. כשהרצה באותו היום באוניברסיטה על ההבדל בין סיפור מהמח לסיפור מהלב הכה עם היד על אזור ליבו, כלומר על הכיס. קולות נפץ נשמעו "והכיס התחיל לבעור וכיביתי אותו וזו היתה ההרצאה היחידה בה נשארתי בלי חלק לבוש עליון ועם פטמה חשופה". היפנים התרשמו מאוד מהאפקטים וציינו שגם הם עובדים על הענין של הדמיות אור קוליות "אבל אין ספק שלקחת את זה רחוק יותר", ציטט אותם קרת לקול פרצי צחוק.
קובלסקי תוהה האם האיסוף לתוך הכיס הוא כמו ליקוט סיפורים, והאם העובדה שקרת הפך להיות אספן של ספרים היא כיוון שקרת גדל בבית בו לא היו הרבה ספרים. קרת עונה שספרים דווקא היו בבית הוריו שדברו שש או שבע שפות, אבל ספרי ילדים לא היו, בשל החלטת אמו, ניצולת שואה שאיבדה את משפחתה. ספרי ילדים מעטים היו בגטו. הזכרונות של אמו היו הסיפורים שסיפרו לה לפני השינה, סיפורים שהיו ממציאים עבור נמען יחידי. סיפורים בעל-פה, מנתח קרת, הם מהסוג שאם לא יספרו אותם מהזיכרון- הסיפור יעלם. "היא לא תקרא מספרים. להזמין פיצה- זה כן!, אבל היא סיפרה לי סיפור חדש כל לילה." גם אביו של קרת סיפר לו סיפורים מלאי דמיון. "לא על פיות וגמדים, אבא שלי לא ידע להמציא", אלא רק דברים שקרו לו במציאות. כך מצא עצמו קרת הקטן מאזין בשקיקה לסיפורים על זונות ומאפיונרים. אביו, לאחר מלחמת העולם השניה, הצטרף לאצ"ל במשימה לרכוש נשק מהמאפיה האיטלקית. זו היתה עבורו הפעם הראשונה בה לא היה צריך להסתיר את יהדותו. האמון שלו במין האנושי חזר והסיפורים אודות האנשים שסבבו אותו היו אופטימיים. "יחסית לנאצים הם היו נחמדים" אמר אביו כשאתגר עימת אותו בגיל 11 עם סיפורי הזנות והמאפיה שסיפר לו. כך למד מאביו לחמול על האנושות, "איזושהי עמדה חסידית" לסנגר על חוסר היכולת להתמודד עם המציאות הנורמטיבית. גם על חפצים היתה לאביו התבוננות חומלת "הבנתי" אומר קרת הגדול , "שזה לא קלאסי, שלא אמורים לסנגר על האנשים הללו". סיפורי האב התרחשו בבית זונות וגיבוריהם היו מאפיונרים, זונות ושיכורים. קרת הקטן שאל מה זאת זונה ואביו ענה- אחת שמקשיבה לצרות של אחרים ועוזרת להם. "כמו פסיכולוג" מחייך קרת הגדול כשנזכר בהבנה של קרת הקטן. ומה זה מאפיונר? זה איש שגובה שכ"ד למבנים שלא שייכים לו. ושיכור? כמה ששותה יותר שמח. "מה, אתה לא יודע להמציא?" שאל קרת בן ה11 את אביו בזמן אותו עימות, ונענה ב"לא" פשוט וישיר. אני חושבת על דמויות השיכורים, המאפיונרים והזונות המופיעות בסיפוריו הקצרים של קרת, מעוררי חמלה אנושית כמו המפגש הראשון עם זונה אליו נגרר ספק ילד ספק נער על ידי אחיו האגרסיבי שממתין לו בסיפוק מן העבר השני. אותה זונה בסיפור מתבררת להיות ספק עליסה מארץ הפלאות, (נציגת הסיפור הסוריאליסטי הקלאסי) והשהייה שלהם יחד מתנהלת כמו מסע הרפתקני משותף הרחק מהמציאות המכוערת בה ממתין כאמור אחיו הגדול. יש לקרת נטייה לחפש בדיוק את אותם אנטי-גיבורים, השלומיאלים, השוליים, ולהאיר אותם באור זרקורים.
קובלסקי מציין את סיפורו של קרת "שלמה ההומו כוסאלמו" כמפגש מרגש בין ילד דחוי למורה מחליפה (ואני חושבת שגם אותה מורה מחליפה מעצם היותה "רק מורה מחליפה" כפי שנכתב בסיפור, היא באותו מעמד דחוי של שלמה הילד). "לא הייתי דחוי" עונה קרת בטרם נשאל, "אבל למדתי להעמיד פנים שיהיה בסדר". בדומה לאביו השזוף והשרירי בחליפת ספידו בבריכת גורדון. "נטול מבטא", המשיך קרת לתאר את אביו המקפיד להראות "צבר" יליד הארץ כשאף אחד לא מעלה על דעתו שהוא היה בשואה. וה"בסדר" הזה, מקפיץ אצלי אסוציאטיבית את אותה צפירת יום השואה שמצילה את הילד בסיפור "צפירה" ממכות (כיון שכולם מחויבים לעמוד) או "החברה של קורבי" בה גם אז ניצל הילד ממכות רצח, למרות ששום-דבר ממה שמתרחש בסיפור הוא לא "בסדר".
מה היה קורה אם, או: חלום ולהחלים
"תפקיד המשורר הוא לא לספר את העובדות, אלא את סוגי הדברים שעשויים לקרות"
(אריסטו מתוך הפואטיקה)
אריסטו טען שמשוררים (הכוונה בראש ובראשונה למחזאים כיון שביוון לא היתה הפרדה בין הסוגות) אינם היסטוריונים, ועליהם להציג בשירתם אירועים לא כפי שאכן קרו אלא כפי שהיו יכולים לקרות בכפוף להסתברות או להכרח ובאופן שישתלשלו זה מזה בקשר סיבתי.
קרת לוקח את קריאתו של אריסטו לסיבוב של 360 מעלות בסיפוריו הקצרים. "מה היה קורה אם הייתי עושה את מה שהייתי רוצה", מנתח קרת את אופן כתיבתו. דברים שאני לא יכול להגיד אותם- אני כותב אותם. הוא מספר שב"פתאום דפיקה בדלת" יש סיפור על גבר נשוי שבוגד באשתו- "אשתי שאלה אותי למה אני כותב על זה סיפור", ואתגר עונה לה- "מה את מעדיפה? שאכתוב סיפור על גבר נאמן ושאבגוד בך?". כתיבה היא בעצם תרגיל מחשבתי, סוג של היפותזה בחיים- מבלי להפעיל אותה. מה היה קורה לו היתה מופעלת? ככל הנראה משהו לא כל כך מוצלח. גם בסיפור "צוות" ההורים גרושים, האב אלים, ועולה סיטואציה בה ילדה מבוגרת מציקה בגן השעשועים. האב הרביץ לילדה בידיעה שהוא עשוי לאבד את המשמורת שלו. "זה אני בגן השעשועים" מספר קרת, "עם האינסטינקט לסטירה. אני צועד צעד אחד לכיוון הילד ובראש עוברת המחשבה "משטרה", עוד צעד ובראש "לא נעים, אני מפורסם", עוד צעד והמחשבה "מבוגר שאינו איווט ליברמן מרביץ לילד". אני נזכרת בספרו של שי גולדן "הבן הטוב" (2008) בו הוא מתאר סיטואציה אמיתית בה הוא חוטף בגן השעשועים לילד אחר צעצוע ומחזיר לילדו כשאף אחד מההורים לא רואה ומגבה את דבריו כלפי הילד בהערה בוגרת לכאורה של "חשוב להתחלק עם חברים". עם כל צעד מדגים קרת איך הוא חושב על האפשרויות, בדומה אולי לסרט "דלתות מסתובבות". בכל פעם שקרת חשב לעצמו "לא", הוא חשב ומאוחר יותר כתב את אפשרות ה"כן", משתמש בסיפור האפשרי כמרפא. קרת מעיד על עצמו כ"אובססיבי למילים" ומצביע על השורש של חלום ולהחלים. אותו פער בין מה שנחלם לבין המציאות הוא הסדק דרכו מתגנב ומוצא את דרכו הסיפור הנכתב, כמו חלום. "חלומות לא תמיד נעימים", אומר קרת "אבל אני יכול להעלות ולזכור בבוקר תהליך שבסופו אני מרגיש טוב יותר עם עצמי".
"האמת היא שעכשיו כשהסתכלתי שוב על התמונה, באמת ראיתי שלילד אין אוזניים. אבל התמונה נראתה לי בסדר גמור. הפסיכולוג הגדיר אותי כ"סובל מבעיות תפיסה חמורות" ושלח אותי לבית ספר לנגרות. בבית הספר התברר שאני סובל מאלרגיה לנסורת והועברתי למגמת רתכות. הייתי בכלל לא רע במקצוע אבל לא נהנתי ממנו. לומר את האמת, לא נהנתי משום דבר מיוחד." (שם)
לשחרר כדי לחוש אחיזה
"trust fall" הוא שם לתרגיל בטיפול זוגי בו אחד מבני הזוג נופל אחורה מבלי להסתכל ורק סומך על בן הזוג שיתפוס אותו. קרת מתאר כיצד זהו עבורו תהליך הכתיבה, "אני נופל אחורה ושהסיפור יתפוס אותי". הסיפור מבעבע ממקום לא ברור, הוא יכול להתחיל בתור דימוי ועבור קרת זה בסדר. "גם חלומות מתחילים באמצע, אני נותן אמון בסיפור".
"יש משהו בסיפור שמאפשר לך לשלוט על הסיטואציה, לארגן אותה. סיפור יכול לקחת מציאות שרירותית ולמשמע אותה". קרת לא שוכח את הפעם הראשונה שכתב סיפור– כשבדרך חזרה מבית ספר אלימות מגיעה משומקום. הוא זוכר שראה חיילת מאוד יפה, שקיבלה אגרוף בפרצוף, בכתה והלכה. קרת החליט שמדובר באח ואחות ומריבה על כסף מההורים, שלהתפרצות הרגשית בה חזה יש סיבה והיא לא קרתה סתם. כך היה גם עם הסיפור צנורות. הזעם היה טריגר לכתיבתו, משתף קרת. במהלך השרות הצבאי החבר הכי טוב שלו התאבד בירייה, "הוא גסס ומת שבועיים אחרי זה". קרת היה זה שמצא אותו ובעקבות האירוע כתב את צנורות - סיפור על מישהו שחי במציאות שהוא לא באמת מצליח לחיות בה, להתנהל בעולם. "חיפשתי דרך והרגשתי שהסיפור מנסה להגיד לי משהו. הסיפור תמיד יותר חכם מהבנאדם". באופן פרדוכסלי (לכאורה) אליבא דקרת ועוד רבים וטובים, דווקא להרפות מן השליטה ולתת אמון שהסיפור כבר יוביל אותו הוא הדבר שגורם לך להתמקד, לדעת ולקבל שליטה.
יצירת הסיפור מאפשרת לקרת להוריד את ההגנות, לדידו בכתיבת סיפור אנחנו לא בmode הישרדותי. "במציאות, מול סיטואציה מפחידה או מסוכנת"– מבאר קרת- "אנחנו צריכים לפחד. בסיפור אנחנו יכולים לשפוט לא ממקום של פחד". ב"זמן סיפור" המאפשר מרחק מהסיטואציה, כאשר אנחנו לא במצב הישרדותי, מתאפשרת הבנה ואמפתיה. כל האנשים מאוד משונים, סובר קרת. הסגרת החריגות באמצעות האמנות מאפשרת ומעניקה מעניק תוקף נורמטיבי "להתחבר לסוג של מאווים". כדוגמא מציין אתגר את ספרו של נבוכוב, "הרי אי אפשר לכתוב את לוליטה בלי להיות קצת פדופיל. אבל כל עוד זה נמצא בספר ורק שם ניתן לראות את האנושיות שבדבר".
אני לא מוכן להתקבל למועדון שמוכן לקבל אותי (גראוצ'ו מארקס).
קובלסקי נזכר שכאשר קרא את הסיפור "עמודו" אודות היכולת להקפיא את העולם ולעשות בו כרצונו הוא חש מבויש. "החוויה היתה כמו "שתוק שתוק, מה אתה מגלה!", הרי בדרך כלל לא מדברים ככה, ומאידך היה בזה משהו מאוד משחרר להבין שאני לא היחידי", הוא משתף. קרת מצידו מדגיש בסיפור האמור פחות את הפנטזיה בה הגיבור יכול לצוות על נשים לשכב איתו, ויותר את הספק שבשעה שהן שוכבות איתו- האם הן אוהבות אותו בגלל מי שהוא או בגלל שהוא אומר להן? הפתרון המוצע בסיפור הוא שהוא פוקד עליהן "תאהבו איתי בגלל מה שאני". "הכרתי מישהי יפה מאוד שהיה מתסכל אותה שמתחילים איתה רק כי היא יפה". "אבל את לא נחמדה ואת מגעילה", אמר לה קרת. "אנשים רוצים להיות נחשקים בגלל משהו שהם לא", הוא מסכם. ב"ליילנד" הגיבור של הסיפור משקר ללא הפסקה ומגלה שקיים עולם מקביל– בדומה לצינורות– רק שהפעם מגולגל אליו מסטיק עגול דרך מכונת מסטיקים ולא גולות דרך צינור. שם ביקום המקביל, מתהלכים כל שקריו ששיקר בעבודה או לחבריו במשפחה כמו "סבתו החולה" וכד'. הגיבור נמלא רגשי אשמה ומחליט לשקר מרגע הגילוי רק שקרים טובים, אבל מגלה שלשקרים הללו אין קונים, כלומר אנשים נוטים להאמין דווקא לדברים הרעים ופחות לטובים. "העניין עם האמת", משתף קרת, "הוא שאם הייתי כותב בספר שאינו ביוגרפי מה שקורה לי באמת בחיים זה היה מוגזם ולא אמין". כוונתו לספר האחרון שיצא לאור בשם "שבע השנים הטובות" (2016), ספר אוטוביוגרפי שנכתב בעברית אך פורסם רק באנגלית "מרוב היותו ביוגרפי". הוא נקרא כך כיון שאלו הן שבע השנים האחרונות לחייו של אביו בהן נולד וגדל בנו של קרת, לב. אלו היו שנים בהן לאבא שלו שאיבד אבא היה נכד– הילד של קרת, וגם לקרת היה אבא (דבר שאביו לא חווה). "ועכשיו מי ישמור עליך?" שאל בנו של קרת באמבטיה כשנפצע וקרת הסביר לו שהוא אבא שלו ולכן דואג לו. הסיפורים הביוגרפיים של משפחתו של קרת אכן לא ייאמנו, החל משיחת טלפון מאיימת של אמו על רפול, הרמטכ״ל בזמנו, כדי שיוציא את בנה מלבנון אחרי חודשיים שלא יצא. האיום עובד ובאותו היום מגיע מסוק ומוציא את אחיו של קרת בעיצומה של מלחמת לבנון הביתה רק כי ניצולת שואה איימה על רפול שתמרר לו את החיים. בהמשך עם סיפור ההפלה שאשתו עוברת תוך כדי שאביו גוסס בבית חולים אחר ובדרך בין שני בתי החולים אתגר מוצא עצמו מאושפז בבית חולים שלישי בשל תאונה שקורית למונית בה הוא נוסע בין שני בתי החולים, ועד להולדת בנו שמתרחשת במקביל לפיגוע וכשקרת הולך למיון להזעיק רופא כיון שכל הרופאים במיון בשל הפיגוע, קופץ עליו עיתונאי בצווחות שמחה בסגנון "יש! סלב! חשבתי שהפיגוע הזה יהיה משעמם. אז ראית מקרוב את המחבל?" ולדבריו של אתגר בנו שעמד להיוולד ממשיך לחכות עוד עשרים שעות צירים כמו אומר "לעולם כזה אנל'א יוצא, קודם שיבוא שלום ואז נדבר".
בהמשך היום התקיימו כאמור סדנאות בהנחיית צוות המכון העוסקות בהיבטים שונים של שפת העולם הפנימי, בהשראתה וביישומים הטיפוליים השונים והייחודיים של השימוש בהבנתה. את אותו מצב קפאוני, בדומה לעובר המסרב לצאת לכאורה, ואת הטרנספורמציה של ביחד ולבד, ניתן היה לפגוש בסדנתה יוצאת הדופן של גלילה אורן: "פתאום דפיקה בדלת"- שפת הגוף ושפת הנפש. עוד היבט ניתן היה לפגוש בסדנתו של איתי שרון "פעולות על מטאפורות", או בסדנה "סוריאליזם כגשר בין המציאות לעולם הפנימי של הפרט ושל הקבוצה" בהנחייתו של קובלסקי.
בסיום היום, בחזרה למליאה, בחזרה משפת העולם הפנימי של הפרט אל הקהילה- מתקיימת התנסות חווייתית מודרכת במודל התערבות קהילתי-טיפולי באמצעות פסיכותרפיה בתיאטרון פלייבק- בהשתתפות צוות בוגרי המכון לפסיכותרפיה בתיאטרון פלייבק בהנחיית קובלסקי. ההתנסות מזכירה במאוד את האיסוף מהכנס הקודם עליו כתבתי כאן. החלק המעניין ביותר היה ניסיונם של השחקנים לגשר בין האמירה אודות הזולת בבחינת גיהנום במחזהו של סארטר "בדלתיים סגורות" לבין אותה דפיקה פתאומית בדלת בסגנון קרת. הדגש היה על תיאטרון פלייבק, בו ללא זולת אין סיפור וגם לא הבזק ראש דולפיני, כפי שתאר ארטו ב"תיאטרון וכפילו" (שם), היוצר תקשורת מחד, ומאידך - מתנחש על מה יכול היה להיות.
אני יוצאת מהכנס עם שתי תובנות אישיות. הראשונה – בניגוד לאתגר קרת, במהלך חיי לא פעם ניסיתי לשכנע את המציאות להתרחש כבסיפור ומעניין להתבונן להעמיק ולהתנסות בכתיבת אותן אינספור אפשרויות. והשניה - כדי להתמקם במרחק אסתטי ועם זאת לשמר את להט ה"action"– מוטב שאלך ללמוד פסיכותרפיה באמצעות תיאטרון פלייבק.
"אחרי שגמרתי ללמוד, התחלתי לעבוד במפעל לצנורות. המנהל שלי היה מהנדס מהטכניון. בחור מבריק. אם היית מראה לו תמונה של ילד בלי אוזניים, או משהו כזה, היה עולה על זה חת-שתיים." (שם).
מקורות
ארטו, א. (1996). התיאטרון וכפילו תרגום: אוולין עמר, תל אביב: בבל.
גולדן, ש. (2008). הבן הטוב. אור יהודה: כנרת זמורה-ביתן.
קרת, א. (2010). פתאום דפיקה בדלת. אור יהודה: כנרת זמורה-ביתן.
קרת, א. (1992). צנורות תל אביב: עם עובד.
קרת, א. (2016). שבע השנים הטובות. אמזון.
סארטר, ז'"פ. (1982). תרגום:חיה ומיכאל אדם. תל אביב: אור עם.
