יצירת מודעות למשני-התודעה: סקירת כנס הפסיכדליה הראשון
מאת אן הברמן
סקירה של המושב הראשון בכנס "משנים תודעה: פרספקטיבות פסיכדליות על חברה, תרבות וריפוי" שערכה הוצאת פראג ב-8.6.17 בבית ציוני אמריקה בתל-אביב.
עליי להתוודות שהגעתי לכנס ללא היכרות מוקדמת עם עולם משני-התודעה. העובדה הזו, מצד אחד, אפשרה לי לבחון ולשקול את הדברים מעמדה מעורבת פחות, ראשונית יותר. מצד שני, היא עוררה בי חששות. מה אם בסקירה שלי אשמיט חלקים מקולה של הקהילה היחודית הזו? מה אם אצנן את ההתלהבות שהייתה נוכחת כל כך בין שורות הקהל בכנס?
אכן, יש על מה להתלהב. זהו הכנס הראשון בישראל המוקדש כולו לפסיכדליה. והוא מגיע אלינו "באיחור של יובל", כפי שציין בדברי הפתיחה שלו ד"ר עידו הרטוגזון, האיש שמאחורי הוצאת הכנס לפועל. בעוד שבארה"ב של 1967 החל מה שמכונה "קיץ האהבה" – תקופה של התנסות פסיכדלית רחבה – ישראל, במקביל, הייתה עסוקה בלחימה רוויית דם.
ההתלהבות הנרגשת הזו בקרב הקהל והדוברים כאחד, לימדה כי עבור קהילת הפסיכונאוטיקים - אותם אנשים המשתמשים בחומרים פסיכואקטיביים כחלק ממסע של צמיחה וגילוי של העצמי והמציאות - משמעות כנס הפסיכדליה הראשון בארץ איננה מוגבלת לחקירה ולמידה נוספת בתחום (למרות שגם הם חשובים). עבורם, מהווה הכנס צעד משמעותי בתהליך הלגיטימציה של הפסיכדליה, והוצאתה מהמחתרת לקדמת הבמה. עבורם, זהו מקום בו ניתן לקיים שיח פתוח ונטול דעות קדומות. מקום הרואה את השימוש בחומרים פסיכדלים כבחירה מודעת ומגובשת להיכנס לסוג אחר של תודעה. סוג תודעה השונה מזו המפוקחת, האנליטית, הנמצאת תחת שליטה.
ל"עמדת הצופה" הזו ממנה אני מגיעה לכנס מתלווה חשש נוסף. תיאוריות פסיכואנליטיות, חשיבה טיפולית ומחקרים אקדמיים הם קרקע מוכרת ובטוחה עבורי. לעומת זאת, חוויות פסיכדליות הן דבר מסתורי, צבעוני, לא מוכר. מה אני הולכת לגלות? והאם אצליח להעביר במילים את החוויה הזו, המתקיימת במישור חושי-תודעתי אחר, אשר אחד ממאפייניה העיקריים הוא שאיננה מילולית?
למרות שלא כל אותם אנשים שהשכימו קום כמוני והגיעו לבית ציוני אמריקה הכירו זה את זה, היה נדמה כי קושר ביניהם חוט שני של שיתוף ואחדות. המאפיין הזה של החוויה הפסיכדלית כמחברת בין אנשים, חזר ועלה בתוכן ההרצאות. הוא הורגש גם ברגעים שמעבר לתוכן הגלוי: בהנהוני ההבנה למשמע תיאור החוויה הפסיכדלית, בגיחוכים למשמע תזכורות על הסטיגמה בנושא ובגלגולי הטבק הסימולטניים בהפסקה.
השיתוף, החיוביות וההתרגשות באוויר הם כהצעה עבורי לנסות ולשחרר את הניסיון לשלוט, לאחוז במוכר. אני חושבת שהצלחתי, אבל לא עד הסוף. בכל זאת, זה כנס הפסיכדליה הראשון שלי.
הרנסנס הפסיכדלי
בדברי הפתיחה שלו מכנה ד"ר עידו הרטוגזון, עורך כתב העת "לפסיכונאוט"- המגזין הפסיכדלי הישראלי הראשון, את התקופה הנוכחית כ"רנסנס פסיכדלי"; החל ממחקר על טיפול בעזרת חומרים פסיכדלים, דרך הקמה של נטוורק פסיכדלי ועד כתיבה פסיכדלית - תרבות הפסיכדליה בישראל היא חזקה מתמיד.
הוא ממשיך ושואל, "מדוע דווקא עכשיו?" למה דווקא עכשיו התרבות הפסיכדלית זוכה לתשומת לב והתפתחות מהירה שכזו? הוא טוען שמבחינות רבות, החומרים הפסיכדלים לא רק שלא איבדו מחשיבותם, אלא נעשו חשובים מאי פעם. בעידן הטכנולוגי בו אנו חיים, יש לנו שפע חומרי אך חוסר במשמעות: "הנתינים של העולם המודרני נאחזים בנואשות במסכים אלקטרוניים מצפצפים שבאמצעותם הם מנסים להפיג את חרדותיהם מעולם בלתי יציב שהופשט מקהילה וערכים – אלא שהמסכים האלה אמנם מפיגים את הסימפטומים אבל גם מעמיקים את המועקה הפנימית". לדידו, הפסיכדלים יכולים להוות קטליזטור לפתרון המשבר הקיומי שאנו שרויים בו כחברה. הרטוגזון מצטט את טרנס מקנה, פילוסוף פסיכדלי, שאמר: "פסיכדלים הם אחת משורה של טכניקות שיכולות לסיייע בהתעוררות, אך הם הטכניקה המהירה והאמינה ביותר".
אני מסכימה כי יש מקום לחקירה של אפיקים חדשים להתמודד עם הזרות ואובדן המשמעות בחברה שלנו. יחד עם זאת, החל מהרצאתו של הרטוגזון ולאורך המושב הראשון של הכנס, חשתי מעט לא בנוח לנוכח הרומנטיזציה של הפסיכדלים. אינני מפקפקת בכך שעבור רבים, חומרים פסיכדלים הם חלק מהדרך לשינוי נפשי חיובי. עדיין, עבור אחרים, ההשפעות שלהם שליליות יותר מתרפויטיות, והייתי שמחה לשמוע גם גישה מורכבת יותר בהסתכלות על החומרים הללו.
יש לציין כי הרטוגזון איננו עושה רדוקציה לפסיכדלים כפתרון היחידי לאתגרים חברתיים ופסיכולוגיים. במקום, הוא מתייחס אליהם כרכיב משמעותי בשרשרת פתרונות רחבה יותר: "חוויות פסיכדליות לא יכולות להחליף עבודה רוחנית, והן גם לא יכולות להחליף את המהפכות הכלכליות, הפוליטיות והסביבתיות שצריכות להתרחש כדי ליצור עולם טוב, בטוח והוגן יותר. אבל הן כן יכולות להיות קטליזטור שמסייע לעורר מחדש את מרכזי האמונה והדמיון של החברה שלנו, שדרושים כל כך כדי להיחלץ מהמשבר הנוכחי".
ההיסטוריה של הפסיכדליה בישראל
כפסיכונאוט ותיק, סיפק אמית דניאל רשימה מקיפה של ביטויי התרבות הפסיכדלית בישראל, כשהוא מדלג מהאחד לשני בקצב מהיר. בתחילה, מוליך אותנו דניאל במסדרונות התרבות הפסיכדלית שהתפתחה בישראל בשנות ה-60. באותה תקופה, פרופ' רפאל משולם מהאוניברסיטה העברית החל לערוך את מחקריו פורצי הדרך בנוגע להשפעותיו ומרכיביו של צמח הקנאביס. הוא הצליח לבודד לראשונה את ה-THC, החומר הפעיל בקנאביס. בין היתר, מספר דניאל, מצא משולם כי השפעות ה-THC משתנות מאדם לאדם, אך אין אחד הנשאר אדיש אליהן (מטאפורית. אדישות דווקא נכללת בהשפעות).
דניאל מתקדם בזמן, בקו לא לגמרי לינארי, ומזכיר את דן בן אמוץ, שדיבר על חוויות מטריפ שעבר, את דוד אבידן, שתיעד בפירוט מסע LSD ואת שירו של זאב ז'בוטינסקי, "חשיש" (1901) בו הוא מתאר את חוויית העישון (רוחי דועך, בגוף שום עוז אין/ מוחי שוקע, נים לא נים/ וכגזר-דין ירעם באוזן/ אותו צלצול פעמונים). וכמובן, את יונה וולך, אשר טופלה ב-LSD בעת שהותה במחלקה פסיכיאטרית, חוויה אשר הותירה בה רושם עז ועוררה אצלה פרץ יצירתיות.
יונה וולך/ אם תלך למסע אל אס די
- פרסומת -
אם תלך למסע אל אס די
תזכור אותי
שמעולם לא חזרתי משם
אני עודי שם
מול החלון
הגיליוטינה האדומה נשקפת ממנו
ראשי עומד להיערף
עדיין אני שם
מחכה לרגע הבא
חרדת הקיום כולו
יורדת עלי כמאכלת
חוטי הדם עודם
מסתרגים ממגבות
לכיור
אין שליטה על הדם
שתדע
דניאל מגיע להווה, ומזכיר את ג'ולינאנו מר-חמיס, שחקן, במאי ופעיל שלום יהודי-פלסטיני שנרצח ב-2011. בקטע וידיאו קצר זמן לא רב לפני מותו, מדבר מר-חמיס בשבחם של משני התודעה: "חשיש זה טוב... נכון, זה יכול להרדים אותנו בשמירה. וזה טוב, כי אנחנו לא רוצים לשמור". סמים מראים את האמת, ממשיך, ולכן לפעמים "אנשים מתחרפנים". דניאל מתאר בהומור ובכריזמה איך ה-LSD והפטריות, להן הוא קורא "פטריות מודעות", השפיעו על כל האופן שבו הוא תופס את המציאות. "הם מאפשרים אנליזה עצמית, והם תחליף למערכת הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה. זה חסך לי המון כספים בחיים".
אני חושבת על הקווים המקבילים ששורטטו עד כה בין החומרים הפסיכדלים והטיפול הפסיכולוגי. יכול להיות שהם שני נהרות הזורמים לאותה התוצאה? הראשון מהיר ודרמטי, והשני איטי והדרגתי? ההרצאה הבאה של טלי חורב, שהיא גם עובדת סוציאלית קלינית וגם הקימה את נטוורק הפסיכדליה הישראלית, תרמה בביסוס קשר הגומלין שבין השניים.
חוויה ישירה מעוררת אמונה
בהרצאתה התייחסה טלי חורב לתחום הפסיכדליה מנקודות המבט של כובעיה השונים. במסגרת מחקר שערכה יחד עם פרופ' אלי זומר מאוניברסיטת חיפה, ראיינה חורב נשים שעברו טראומה ובחרו להשתמש בפטריות הזיה. התברר כי בעוד שחוויית השימוש הייתה משמעותית ומכוננת עבורן, הן לא היו מסוגלות לשתף בה את המטפלים שלהן. הן חששו שהמטפלים לא יבינו אותן כראוי או ישפטו אותן. כך החוויה שלהן נותרה לא מעובדת ולא מדוברת. המחקר חידד את הטיפול הפסיכולוגי כמקום שיכול וצריך לאפשר את השיח על החוויה הפסיכדלית, ואת העיבוד שלה.
השיחות עם אותן נשים, בשילוב עם הניסיון המקצועי והאישי שלה, הציתו אצל חורב את ההבנה כי יש צורך במרחב פתוח בו ניתן יהיה לקיים שיח מבין ומקבל בנושא משני תודעה. כך הקימה נטוורק פסיכדליה ישראלית, המונה היום קרוב ל-700 אנשים מגילאים שונים וממקצועות מגוונים, אשר לכולם משותף העניין בפסיכדליה.
"חוויה ישירה של הידע מעוררת אמונה" אומרת חורב, ומציינת שאלו שעברו התנסות בחומרים פסיכדלים מבינים מיד למה הכוונה, ואלו שלא - נותרים אדישים לחומר. לאחר שאנשים עוברים את החוויה, אומרת, דעתם על החומר בפרט ותפיסת העולם שלהם ככלל עוברת טרנספורמציה.
דבריה של חורב פוגשים אותי לנוכח האתגר של הדוברים (והאתגר הכפול שלי) להעביר בשפה את החוויה הפסיכדלית. נתקלתי בקושי, הן בכנס והן בכתיבה לאחריו, לאגד את פיסות המידע. חורב ממשיכה ומדברת על שפה פלורליסטית, על איזון הקולות השונים, על חופש בחירה וחיבור בין אנשים. דניאל, לפניה, פיזר דוגמאות, תמונות ותובנות, ואני, עם המקלדת שלי, מנסה לתפוס את כל אלה לתמצית קוהרנטית. אך התחושה היא שמשהו נותר לא מדובר, לא מובן. ואולי גם חוסר הקוהרנטיות והקונקרטיות הן בעלות מעמד מחייב כשמדברים על פסיכדליה.
ספקטרום תפיסות לגבי החוויה הפסיכדלית בקרב קהילה חרדית בצפון הארץ
כחלק מהדוקטורט שלו באנתרופולוגיה, חקר זאביק מישור את התפיסות לגבי שימוש בחומרים בקרב קהילה חרדית סגורה בצפון הארץ. ביהדות אין איסור רשמי או עידוד לשימוש בחומרים משני תודעה. בכל זאת, הגישה הרווחת בקרב דתיים היא של דחייה ושלילה, וכך גם באותה קהילה חרדית: השימוש בחומרים משני תודעה נקשר בעבודה זרה, ובמרכיבים אקזוטיים של תרבויות אחרות. למרות זאת, קבוצה של צעירים מהקהילה היו בעלי יחס אוהד לגבי השימוש בחומרים משני התודעה. הם נהגו לעשן גראס ולהשתתף במסיבות טבע, ועבורם החוויה היוותה מפלט כנגד הדת הסמכותנית. לבסוף, הייתה גם תת-קבוצה עבורה חוויית השימוש הייתה זרז לתהליך החזרה בתשובה.
מישור מציע כי השונות בתפיסות קשורה בין היתר למערכת היחסים האישית של כל אחד עם הדת והאל המופנם. הוא מכנה זאת "האובייקט האלוהי הפנימי", מונח שטבע ספרו (Spero, 1992). מישור מתייחס לנקודות הדמיון שחולקת הדת עם משני התודעה: שניהם כוללים תמות רוחניות ופוטנציאל לחוויה רדיקלית של שינוי נקודת המבט על המציאות.
להתנסות הפסיכדלית השפעות מרחיקות לכת (תרתי משמע - הן הגיעו עד לקהילה שמרנית בצפון הרחוק). אולם, כפי שציינתי, התקשורת לגביה לאחר מעשה נתקלת במחסום הממשי, השפתי. מקום שאולי מספק מעבר טבעי יותר לחוויה הפסיכדלית, הוא המרחב הרגשי והיצירתי של האמנות. לכן אך התאים שההרצאה האחרונה לפני ההפסקה, תהיה סקירה של השירה הפסיכדלית העברית.
פסיכדליה בשירה העברית
כשמדברים על יונה וולך או יאיר הורביץ, אומר העיתונאי והמשורר נדב נוימן, מדברים לרוב על תמות מסוימות בכתיבה שלהם ולא על פסיכדליה. האמנות הפסיכדלית לא זכתה להתייחסות מספקת בתרבות ובתקשורת. נוימן מגדיר אמנות פסיכדלית ככזו הנוצרת בהשראת הטריפ, אך זהו לא המאפיין היחידי שלה. היא כוללת גם מרכיבים מהחוויה הפסיכדלית: התמוססות השפה, שינויים במרחב ובזמן, בתפיסת החושית וביחס אני/זולת. החוויה הפסיכדלית מועברת בעיקר במבנה, בצורה, בתחושה שעוברת ביצירה.
הרחובות ממריאים אל האור הלבן כמו שטיח קסמים
הקירות שנפלו מוקמים איכשהו (אזרחים חכמים)
ולעיר אין ראשית ואין סוף וכל המבואות חסומים
וידיך שרות מן הקיר כמו מלמול של אזוב ירקרק
ועיניך פורחות כמו פנינים של זכוכית על צואר הברק
רק ראשך העייף צף באור העמוק ורק פיך שרק
(מתוך: הרחובות ממריאים לאט / דוד אבידן)
"יש הרבה משוררים שכותבים שירה שבמהות שלה, באסתטיקה שלה, היא מאוד פסיכדלית", אומר נוימן, אבל הם לא בהכרח השתמשו בחומרים פסיכדלים. שירתו של יאיר הורביץ, למשל, עמוסה בדימויים וסמלים פסיכדליים, על אף שלא השתמש כלל בחומרים אלה.
שיר ילדים/ יאיר הורביץ
פִּתְּחוּ לִי שְׁעָרִים וּתְכֵל לִי,
פִּתְּחוּ לִי, אֲנִי רַק סֵהְלִי
וַאֲנִי יְכוֹלָה לִהְיוֹת יֶלֶד
גַּם יָכוֹל לִהְיוֹת יַלְדָּה.
אֲנִי רַק סֵהְלִי פֹּה לְבַד,
לְבַד עַל הַגָּדָה פְּרִיחָה
נִסְגֶּרֶת בְּעוֹדָהּ אִבָּהּ, מְאֹד
עִם כָּל הַיְּלָדִים כֻּלָּם
רָצִיתִי לִהְיוֹת שָׁם
בְּקַרְקָעִית חֲלוֹם
עִם יְלָדִים עוֹלִים מִמַּיִם וּפְנֵיהֶם יְרֵחִיִּים
מַזִּים רֵיחוֹת, רְכוּבִים
עַל סְיָחֵי מֶשִׁי שׂוֹחִים בָּרוּחוֹת
וְהָרוּחוֹת מַחְלְפוֹתֵיהֶם וְסָגֹל בַּכּוֹכָבִים, אֲנִי
סֵהְלִי יֶלֶד יַלְדָּה
בַּחֲלוֹם
הוֹלֵךְ עַל אֲוִיר שָׁט בִּסְגֹל כּוֹכָבִים, אֲנִי
קְטַנִּים לְבַד בַּגָּדָה, תַּחַת
אַדְנֵי חַלּוֹנוֹת צְלוּלִים
רוּחוֹת יִהְיוּ מוּסִיקָה וַאֲנִי
סֵהְלִי גָּדוֹל וְלֹא רוֹצֶה
נֶשֶׁר כְּמוֹ בְּגַן חַיּוֹת לִהְיוֹת,
נֶשֶׁר מִשְׂחָק שֶׁעוֹשִׂים לוֹ
פְּגָרִים בְּשָׁמַיִם קְטַנִּים וְהוּא
לֹא מִן הַבָּשָׂר הַמְּמֻגָּר בְּצִפָּרְנָיו וְצִפָּרְנָיו לֹא
עֶדְנַת בְּשָׂמִים וְאָשְׁרוֹ,
וְאָשְׁרוֹ גַּם הוּא בְּשָׁמַיִם כָּאֵלֶּה, קְטַנִּים
וְשַׁעֲשׁוּעוֹ אוּלַי:
עַכְשָׁו
סוּסִים וְהָרוּחוֹת כְּבָר לֹא נִסִּים
וְהַנְּשָׁרִים לֹא.
אֲנִי סֵהְלִי יֶלֶד יַלְדָּה קְטַנִּים וְהַסּוּסִים
לְאִטָּם נֶעֶלְמוּ בְּדִמְדּוּמִים מְמֻשָּׁכִים
וְהָרוּחוֹת שְׁעָרִים.
ייתכן וחוויה פסיכדלית, או שינוי תודעה, אינם בהכרח מעוגנים בשימוש בחומרים. כבר הוזכרה ההקבלה שבין טיפול ושימוש במשני תודעה. גם השעה הטיפולית, בחדר הסגור, הבטוח, המבודד מהעולם שבחוץ, מערבת מצב תודעתי קצת אחר. התהליך הנוצר בין המטפלת והמטופל איננו תמיד מחויב לחוקי הזמן, ועמוס סמלים ואסוציאציות.
אולי, כמו בשירתו של הורביץ, כך גם בטיפול: ההגדרה של "חוויה פסיכדלית" היא רחבה יותר, וסוגי התנסות שונים יכולים להוביל אליה. בהמשך יתאר ד"ר דניאל נווה כיצד פרטים בחברות מסוימות יכולים להגיע למצבי טראנס קיצוניים ללא כל עזרת חומרים. אך לפני זה, פרופ' חגי רם מאוניברסיטת בן גוריון לוקח אותנו למסע היסטורי בדרך החשיש, באזור שיהיה לימים מדינת ישראל.
חשיש כסחורה ומטאפורה
פרופ׳ חגי רם עבר על מסעו של החשיש כפי שהתבטא לא רק במסלולי ההפצה שלו, אלא גם במיתוסים וברעיונות מרחיקי-הלכת שנבנו סביבו. באופן פרדוקסלי, משטרי הפיקוח גרמו לכך שישראל, שלא הייתה בולטת בסחר ובשימוש בסמים, הפכה לציר מרכזי בסחר החשיש.
התקופה שבין שתי מלחמות העולם הייתה נקודת מפנה בקשר לשימוש ולסחר בחומרים פסיכו-אקטיביים, מסביר רם, העוסק בהיסטוריה של המזרח התיכון. מעצמות אירופה, שעד אז עסקו בסחר של חומרים אלה, החלו לפעול לאיסור והגבלה של השימוש בהם. אחת הסיבות לכך היא צמיחתן של אידיאולוגיות ניהוליות קפיטליסטיות אשר קידשו את הפיכחות והפרודוקטיביות. בשנת 1924 צירפה ועדת האופיום של חבר הלאומים את הקנאביס לרשימת הסמים המסוכנים, והוטלה הגבלה על סחר בינלאומי בחומר. הגבלות אלה הובילו לסחר מוגבר דרך האזור שהיום הוא מדינת ישראל. מצרים הייתה הצרכנית הגדולה ביותר של חשיש במזרח התיכון, ויוון הייתה מקור החשיש העיקרי עבורה. כאשר החלו ההגבלים האירופאיים על הסחר, מצריים פנתה לסוריה ולבנון כמקורות לייבוא חשיש. החשיש היה צריך לעבור בפלסטין בדרכו למצרים, וכך הפכה פלסטין לשחקנית מרכזית בסחר החשיש.
גם בפלסטין הסחר בחשיש הוצא מחוץ לחוק, אך הבריטים לא עשו עבודת אכיפה טובה כל כך. תחבולות שונות להברחת החשיש הביאו לכך שרק עשרה אחוזים מהחשיש שהוברח למצרים דרך פלסטין אכן נתפס. החשיש הוחבא בכל דבר שניתן לעלות על הדעת: קופסאות שוקולד, שקי תפוחי אדמה, ואפילו, לפי עדות אחת, הונח בתוך פקעות כרוב שנשתלו לצורך המטרה. כאשר הגיע זמנם של עלי הכרוב להיסגר, העלים הסתירו את החומר בתוכם.
החשיש, מסביר רם, סייע בסופו של דבר להעמקת הפערים הבין-עדתיים בחברה הישראלית. מנהיגי היישוב הציוני פחדו מ"היטמעות באוריינטלי". צריכת חשיש נחשבה לתופעה ערבית, אשר עלולה לסכן את התרבות הציונית. במסמך מסוים מאותה תקופה, תוארו השפעות החשיש המשוערות. נכתב שם, למשל, כי החשיש "מוליד הרגשות אירוטיות חזקות ובכלל מגביר את יצר המין. נשים ערביות יודעות לספר על כל מיני מעשי שטן שנעשו בהן". יוחסו לחומר גם השפעות כניוון ואובדן כוח הרצון, לצד אלימות ואכזריות. "ההשפעות המשוערות הללו היו דברים שהשיח האוריינטליסטי הקלאסי ייחס לערבים בלי קשר לחשיש", אומר רם. מבחינת מנהיגי היישוב, החשיש היה כלי שרת לחידוד תווים ועמדות שכבר היו כלפי המזרחים שהגיעו מארצות ערב.
עמדות העבר הללו כלפי החשיש עוררו צחוק בולט בקהל, המוכיח את השינוי בדעת הקהל שעבר מאז. התחזקות התרבות הפסיכדלית כפי שמשתקפת בכנס, מרמזת אולי כי בעוד שנים מספר, צחוק דומה יישמע בנוגע להשפעות הדמוניות המיוחסות לסמים הפסיכדלים.
טראנס ומצבי תודעה אלטרנטיביים בחברות ציידים לקטים
בהרצאה שבעיניי הייתה המרתקת ביותר, סיפק ד"ר דניאל נווה תיאור עשיר של מנהגי הטראנס בקרב אנשי הניאקה, חברת ציידים-לקטים בדרום הודו. נווה התגורר עימם במשך כשנה כאנתרופולוג, במהלכה חקר את האופן שבו בני התרבות הזו מבינים את המציאות.
משמעות השם טראנס הוא "ללכת מעבר", מציין נווה, וקיימות דרכים שונות להיכנס אליו, ביניהן תפילה, ריקוד ומוזיקה. באופן מעניין, הניאקה אינם משתמשים כלל בחומרים משני תודעה, ולמרות זאת מגיעים למצבי טראנס קיצוניים ביותר. הכניסה לטראנס נעשית לצלילי כלי מוזיקלי מקומי ש"נראה כחצוצרה ומחריש אוזניים", תוך הרעדת האזור העוטף את עצם הזנב. לאט לאט, תפיסת המציאות הרגילה משתנה.
הניאקה מאמינים שבאותו הרגע, האישיות כמו חדלה להתקיים, וישות אחרת, אלוהית, אוחזת בגוף ומתקשרת דרכו. נווה מציג תמונה של אדם הנמצא בטראנס, ואדם אחר הצועק עליו. השני מטיח את כל תלונותיו באלה המדברת דרך גופו של הראשון. נווה מסביר כי בחברות שיוויוניות כמו שבט הניאקה - בה אין היררכיה של מגדר או גיל - גם האלים אינם נתפסים מעל בני האדם, אלא כישויות עם יתרונות ומגרעות משלהם.
הטראנס מאופיין בתנועות ודיבור לא רצוניים, לצד ירידה במודעות לזמן ולמרחב וביכולות קוגניטיביות. אנשים מגיעים למצבי קיצון פיזיים, רצים במשך שעות או קופצים מעל אש. היציאה מהטראנס היא מסוכנת במיוחד, וכוללת פרכוסים המלווים בצרחה אדירה, שבסופה האדם עף אחורה ללא שליטה. לכן, הניאקה דואגים למנות "מלאך" - אדם אחר אשר נותר מפוכח. הוא אחראי לשמור על חברו תחת הטראנס, ולמנוע ממנו להזיק לעצמו.
אצל הנשים, הטראנס מעודן יותר. הן טוענות כי הן כבר סובלות מספיק בלידה, ומשאירות את הטראנס לגברים. הטראנס הנשי נעשה באמצעות שירה משותפת במעגל - אך הן לא ממהרות לעשות זאת. נווה חזר וביקש מהנשים לשיר את השיר שלהן, והן חזרו וסירבו. יום אחד, כששאל מדוע אינן מוכנות לשיר, ענתה לו אחת הנשים בחיוך אוהב, שאם ישמע אותן שרות, הוא לא יהיה מסוגל לעזור את הכפר.
מעניין כי בשבט אחר, ביבשת אחרת ובתקופה אחרת, מתארים את הטראנס בדיוק אותו הדבר, כפי שמשתקף בציורים מקבילים משני השבטים. למשל, אחת הסיבות להיכנס לטראנס היא ריפוי. בשבטים השונים, אנשים מתארים כי הם רואים אור לבן, ופוגשים באבות אבותיהם החכמים, המספרים להם סודות של רפואה, העוברים ללא מילים. עוד הם מתארים כי ביכולתם להסתכל על אנשים אחרים, לזהות את המקום החולה או הפגוע בגוף, ולרפא אותו באמצעות אנרגיה.
"האנרגיה מתחממת לאט לאט עד שהיא תופסת אותך מבפנים. מחשבותיך וחושיך עוזבים אותך. אינך יכול להקשיב לאנשים. אתה מסתכל עליהם והם הופכים קטנים. כל מה שבתוככך זה הנאם [האנרגיה] זה כל מה שאתה מרגיש".
כיצד מצליחים אנשי התרבויות האלה להיכנס לטראנס קיצוני כל כך, ללא כל עזרה של חומרים? המחקר שערך נווה מעלה כמה הסברים אפשריים לכך. ככל הנראה, היכולת של אחוז גבוה כל כך של אינדיבידואלים בחברות ציידים-לקטים אלו להיכנס לטראנס, קשורה לאופן שבו הם רואים את העולם במצבם המפוקח.
בחברות הציידים לקטים, ישויות בעולם אינן נתפסות כבעלות מהות עצמאית ונפרדת. ההבנה של המציאות היא דרך קשרים. לא מנסים להבין את מהות ההר, אלא שואלים, "איך ההר הזה איתי?". "הם אינם מפרידים את התחומים כפי שאנחנו מפרידים", טוען נווה. עבורם, החברתי, הפסיכולוגי, והפיזיולוגי - קשורים כולם זה בזה. בנוסף, חברות אלה מאופיינות במיידיות. הן אינן משתמשות באובייקט כאמצעי להשגת אובייקט אחר, כמו השימוש שלנו בכסף. אין אגירה - אוכלים את מה שליקטו או צדו באותו הזמן. אין אפשרות ל"שימוש באנטילופה בעתיד", כמו בחקלאות המודרנית.
המחקר של נווה מראה כי כל עוד החברה מאופיינת ביחסים מיידיים שכאלה עם סביבתה, הפרטים בה תופסים את החיות ואת הטבע כישויות חיות ומרגישות. גם הציידים רוחשים כבוד לבעלי החיים, ומשתדלים להפחית בסבלם. לעומת זאת, שימוש החורג ממיידיות גורם להחפצה של בעלי חיים וצמחים. למשל, כאשר ציידים לקטים מתחילים לגדל פרות, הפרה כבר איננה נתפסת כישות הדדית שיש לכבד אותה, אלא מקבלת מעמד של אובייקט.
האופן המיידי, השוויוני, שבו הניאקה תופסים את העולם ואת הטבע, שלא תחת הטראנס, חולק נקודות דמיון עם תיאורי חוויות פסיכדליות של מערביים. אנשים שהשתמשו בחומרים פסיכואקטיביים מדווחים גם הם על תפיסה מאוחדת יותר של קיום, על חיבור הנוצר בין אנשים, ועל קישוריות מרובה בין מערכות. אך עבור חברות הציידים-לקטים האלו, זוהי תפיסת המציאות הבסיסית. אולי, חשבתי, הקו בין חוויה פסיכדלית לבין המציאות המפוכחת איננו כה משורטט וברור. כשיצאתי מהכנס, כבר לא הרגשתי לגמרי כצופה חיצונית, אלא יותר כמי שקיבלה הצצה מרתקת לתוך עולם, שמסתבר, קשור יד ביד בזה שאני מכירה ויודעת.
כמה מחשבות, ובעיקר שאלות על משני תודעה
יאלום (2011) אמר כי בידוד קיומי הוא חלק אינהרנטי מהחוויה האנושית. לא משנה מה נעשה, תמיד נישאר נפרדים מהאחר. תמיד גבולות הגוף והתודעה הפרטית יהוו חוצץ בין אנשים. ובכל זאת, התחושה בכנס הייתה שאולי החוויה הפסיכדלית מצליחה להתקרב לאידיאל הזה. התיאורים היו של חוויה מקשרת בין העצמי והאחר, כאילו אנרגיה משותפת עוברת בניהם. ייתכן כי בעתיד, החוויה הפסיכדלית תקיים מערכת יחסים אינטימית יותר גם עם הטיפול הפסיכולוגי, תוך עיבוד והפרייה הדדית.
עם זאת, ההסתייגות שלי מהכנס היא בהיעדר קולות שאינם מאדירים את הפסיכדליה. כמי שהגיעה מעמדה חיצונית לתחום, הייתי שמחה לקבל תמונה כוללת יותר שלו.
למרות גודש המידע שהעביר המושב הראשון של הכנס, אני נותרת עם יותר שאלות מתשובות. האם הפסיכדלים הם קטליזטור להתעוררות רוחנית? האם הם הגלולה האדומה, החושפת את המציאות כפי שהיא באמת? הפתרון לבידוד ולחוסר המשמעות הקיומיים? או האם, כפי שהאמין טרנס מקנה, הם אמצעי לתקשורת עם עולמות מקבילים, למסירת דבר החייזרים? אולי. ואולי הם הרבה דברים אחרים. מה שבטוח, הם כאן כדי להישאר. על כן, מחקר נוסף בתחום והבנה רחבה יותר של ההשפעות הפוטנציאליות של הפסיכדליים חיוניים היום יותר מאי פעם.
מקורות
אבידן, ד. (1954). ברזים ערופי שפתיים. תל אביב: ארד.
הורביץ, י. (1966). סלווין. ירושלים: עכשיו.
וולך, י. (1985). מופע. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.
ז'בוטינסקי, ז. (1901). טריטוריה לסטודנטים.
יאלום, א. (2011). פסיכותרפיה אקזיסטנציאלית. הוצאת כנרת, מאגנס.
Spero. M. H. (1992). Religious objects as psychological structures. University of Chicago Press.
