סבתא, רציתי לספר לך משהו: המשפחה החדשה בעיני דור הסבים והסבתות
התבוננות, התרשמות והשערות
מאת מרים בן-דוד
המשפחה החדשה
המאה ה-21 הביאה במהירות מסחררת לא רק שינויים טכנולוגיים, אלא גם שינויים רבים בהשקפות עולם בתרבות המערבית. שינויים אלה דורשים הסתגלות פסיכולוגית מכל הדורות: גם מן ההורים שגדלו בסביבה תרבותית וחברתית שונה מזו של ילדיהם, ועל אחת כמה וכמה מן הסבים והסבתות – שעברו את רוב שלבי מעגל החיים בעולם מושגים אחר.
למושג "משפחה" מקובל היה להתייחס כאל יחידה של גבר ואישה המתחלקים באותו משק בית, עם או בלי ילדים. המשפחה בתרבות הישראלית-יהודית נתפסת כערך בסיסי, בה הקשר הרב-דורי נשמר במידה משמעותית. הקרבה הגאוגרפית בארץ, השפעת המסורת האתנית והדתית והרקע ההיסטורי של המאה הקודמת (השואה) - מעודדים את טיפוח הקשר המשפחתי הרב-דורי.
מושג המשפחה עבר גלגולים חדשים בארץ ובעולם, וכיום כולל גם התייחסות ל"משפחה החדשה". כשאנחנו מדברים על משפחה חדשה, אנו מתייחסים לאימהות יחידניות (נשים המקימות משפחה ללא בן או בת זוג), לזוגות להט"בים ולמשפחות וזוגות בעלות הרכבים אחרים. לזוגות שאינם הטרוסקסואלים אין אפשרות להגיע לנישואים מקובלים על-פי החוק בישראל, כלומר דרך הרבנות. מאחר שהחוקים המסדירים מעמד של נישואים במדינת ישראל מבוססים על חוקי הדת היהודית, קיים קושי גדול לקדם את הסטטוס של משפחות חד מיניות. יחד עם זאת, אנו עדים לשינויים רבים בחוק שהחלו בשנים האחרונות וממשיכים להפוך מקובלים יותר ויותר גם היום (תעודות זוגיות, הסכם לחיים משותפים, חוקי ירושה ועוד).
בדו"ח שהתפרסם ב-2007 ע"י הארגון "משפחה חדשה" בייסודה של עו"ד אירית רוזנבלום, פורסם כי בישראל כ-18,000 משפחות חד מיניות. לא נמצאו דוחות מעודכנים יותר בנוגע למספרם כיום. בדוחות של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, נכתב כי משפחות חד מיניות נכנסות לקטגוריה הכללית של "משפחה" ואינן מופרדות כקטגוריה עצמאית. נשאלת השאלה האם עובדה זו מראה על התעלמות ממשפחות חד מיניות בישראל, או על קבלתן.
היחס להומוסקסואלים בראי הדורות
התורה אוסרת באיסור חמור על יחסי מין אנאליים בין גברים. מקור האיסור בספר ויקרא י"ח, כ"ב: "ואת זכר לא תשכב משכבי אישה תועבה הוא". יחסי מין אנאליים בין גברים אשר במהלכם אחד מהם מגיע לשפיכת זרע, אסורים בגלל איסור הוצאת זרע לבטלה. חוקים אלה מעידים בצורה עקיפה על קיום קשרים הומוסקסואליים מאז ומתמיד.
יחסים אינטימיים בין גברים היו נפוצים ביוון העתיקה ונכתבו עליהם שירים וחיבורים על ידי ענקי התרבות כגון: אפלטון, הרודוטוס, קסנופון ואתנאיוס. יחסים אינטימיים בין נשים גם הם זכו לייצוג מכובד, ובהקשר זה התפרסמה המשוררת סאפפו שכתבה שירי אהבה לסביים באי לסבוס.
ההיסטוריה מעידה שמשנת 342 אחרי הספירה התחיל מטר של חוקים נגד 'פעילות חד מינית', הן לנשים והן לגברים, והוטלו בגינה עונשים כבדים ואלימים, החל מגירוש, הלקאה וסירוס ועד למוות בשריפה וסקילה. כתוצאה מיחס זה, באלף השנים הבאות אין כמעט כל זכר של יחסים חד מיניים. לפיכך אפשר להניח שההומוסקסואליות ירדה למחתרת.
באירופה, במאה ה-20 עדיין היו חוקים נגד הומוסקסואליות. שיא ההומופוביה והאיסור החוקי היה בגרמניה תחת שלטון הנאצים, כאשר ההומוסקסואלים היוו את המספר הרב ביותר של נרצחים אחרי היהודים. גם בבריטניה הליברלית היו חוקים מאוד מחמירים נגד הומוסקסואלים. דוגמה בולטת לכך היא אלן טיורינג, מפצח ה"אניגמה" של הגרמנים במלחמת העולם השנייה. ב-1952 הוא הורשע בהומוסקסואליות ונדרש לבחור בין עונש מאסר לטיפול הורמונלי שנועד לדכא את היצר ההומוסקסואלי שלו. טיורינג בחר בטיפול ההורמונלי ולאחר כשנתיים התאבד.
עד שנת 1973, הומוסקסואליות נחשבה כהפרעה נפשית. בשנה זו, האגודה הפסיכיאטרית האמריקאית הוציאה את ההומוסקסואליות מרשימת ההפרעות הנפשיות, ה-DSM. במהדורה השנייה של DSM-II שהוצאה לאור ב-1968, עוד יש התייחסות להומוסקסואליות כהפרעה נפשית, אך במהדורות שיצאו מ-1973 ואילך אין התייחסות כזו. ב-17 במאי 1990, ארגון הבריאות העולמי נקט בצעד דומה.
היציאה מהארון ותגובות החברה
היחס הנוקשה והאלים כלפי הומוסקסואלים לאורך ההיסטוריה הוביל רבים מהם להסתיר את זהותם המינית. הם מצאו פתרונות שונים לממש את העדפתם המינית בעודם "בארון". בתרבות המערבית, בשנים האחרונות, ישנם שינויים משמעותיים ביחס כלפי הומוסקסואלים ולסביות. בשנת 2001, הולנד הייתה המדינה הראשונה שאישרה נישואים חד מיניים. למרות שמספרם של היוצאים מהארון בשנים האחרונות הולך וגדל, אך התהליך עצמו מורכב ובדרך כלל מכאיב. בישראל קיימת קבוצה של הומוסקסואלים דתיים, שעבורם היציאה מהארון קשה במיוחד.
המונח "יציאה מהארון" מתאר מצב בו אדם מגלה לאחרים עובדות המתייחסות לזהותו המינית. גילוי זה בדרך כלל מלווה בהתלבטות, בחרדה ובמבוכה. יציאה מהארון בהקשר הומוסקסואלי היא מטאפורה המגדירה סדרת תהליכים של קבלה עצמית, גיבוש הזהות המינית וחשיפתה לחוג חברים, למשפחה ולסביבה כולה. מדובר בתהליך המתרחש באופן שונה אצל כל אחד. העיתוי של היציאה מהארון נעשה לרוב מבחירה (קרן, 2000).
התחושה השלטת בשהייה בארון היא הבדידות, והיא המניע העיקרי ליציאה ממנו. יחד עם זאת, הפחד מהגילוי ובעקבותיו דחייה ונטישה, עלול להביא להתרחקות מאנשים קרובים (קרן, 2000). דבר זה יכול להוביל במקרים מסוימים גם למחשבות אובדניות. על פי ד"ר גידי רובינשטיין, פסיכותרפיסט המתמחה בטיפול בהומוסקסואלים וביסקסואלים, שיעור ניסיונות האובדנות בקרב בני נוער להט"בים גבוה פי 3-4 יחסית לנוער שאינו נמנה עם מגזר זה (2011).
ישנם גם פחדים המתלווים לתהליך עצמו של היציאה מהארון. בקרב בוגרים היוצאים מן הארון קיים חשש מאיבוד סטטוס חברתי ותעסוקתי (קרן, 2000). שיקול נוסף המשפיע הוא קיום מסגרות אליהן ההומוסקסואל מרגיש שהוא יכול לפנות לעזרה. עוצמת החרדה תלויה גם בתגובת המשפחה הגרעינית והמורחבת, הכוללת גם את הסבים והסבתות. תגובתם המשוערת עשויה להשפיע על ההחלטה מתי ואיך לצאת מהארון. כך לפעמים אנו עדים לתופעה של דחיית ההחלטה לצאת מהארון, וכשאחת הדמויות מהן חוששים הולכת לעולמה – ההחלטה מתקבלת. הפחדים העיקריים מתגובת המשפחה הם: החשש מדחייה ובעקבותיה ניתוק הקשר, הרצון שלא להכאיב להורים, או להעציב ולאכזב אותם.
לגילוי ההעדפה המינית השונה להורים משמעות מיוחדת ומורכבת למדי. בדרך כלל המניע העיקרי לכך הוא שהילדים רוצים להפסיק להסתיר ולשקר. תגובת ההורים בלתי צפויה, ובהתאם, גם ההשלכות על הבן או הבת שיצאו מהארון. במקרים קיצוניים אף קיימת סכנה של נידוי מן הבית. בדרך כלל עבור ההורים מדובר בידיעה המשנה באופן פתאומי את כל תמונת עולמם. עוצמת התגובה תלויה בפרשנותם האישית ובמשמעות אותה הם מייחסים לידיעה. גם אם הייתה להורים רמיזה, בהרבה מן המקרים הם עדיין עלולים לחוות משבר המלווה בהכחשה, תחושת אובדן, בושה ולפעמים אשמה. המשבר מלווה גם ברגשות חזקים של דאגה לילדיהם. יש מקרים בהם ההורים נכנסים בעצמם לארון – לאותה שרשרת של בדידות והסתרה, הנובעת מחשש שהסביבה תדחה אותם (קרן, 2000).
עם זאת, כיום, לאור שינוי היחס לנושא שחל בחברה כולה, הולכים ומתרבים המקרים בהם מקבלים ההורים את המציאות החדשה. במקרים רבים חלה דווקא התקרבות בין הילד להורה בעקבות היציאה מן הארון, שיוצרת תחושת רווחה כללית במשפחה כולה.
תגובת החברה הסובבת קשורה באופן ישיר לאופי התרבות אותה היא מייצגת. בחברות בהן ההומוסקסואליות נוגדת את השקפות העולם המסורתיות, או נתפסת כמחלה או כסטייה, עשויה הסביבה לדחות את האדם היוצא ולנתק עמו קשר (קרן, 2000). בישראל, קבוצת הדתיים ההומוסקסואלים נמצאת במצב קשה במיוחד, משום שמתעוררות שאלות הלכתיות חמורות. מעבר לקושי הקיים בסתירה בין הזהות הדתית שלהם לזהותם המינית, קיים גם הקושי המשמעותי להתמודד עם המסגרת החברתית אליה הם מרגישים זיקה חזקה. דתיים שונים מוצאים מגוון פתרונות ליישוב הקונפליקט הפנימי בין זהותם הדתית לזהותם המינית. תהליך זה מתואר בפרוטרוט במחקרים בספרה של עירית קורן "ארון בתוך ארון" (קורן, 2003).
היציאה מן הארון מעמידה את ההומוסקסואל בעמדה חדשה לא רק מול הסביבה הקרובה, אלא גם מול חברים, משפחה גרעינית ומשפחה מורחבת. במקרים רבים עשויה היציאה מן הארון לשנות את גישתם של אחרים בסביבה, אשר עד אז לא היה להם קשר קרוב עם אדם הומוסקסואל. מכיוון שהידע שלהם היה סטיגמטי וניזון מדעות חשוכות, מפגש עם הומוסקסואל אותו הם מכירים משנה לרוב את גישתם ועשוי לעורר בהם הבנה וקבלה לגבי מיניותו. כך נוצרת תגובת שרשרת של שינוי חברתי, בתקופה של שינויים דרסטיים ומהירים בדעת הקהל לגבי הומוסקסואליות.
אמנם היציאה מן הארון היא תהליך שראשיתו אינדיבידואלי ופנימי, אך גיבוש הזהות המינית המתרחש במהלכו הופך להיות גם תהליך משפחתי. ההורים, הסבים והסבתות, במידה שעודם בין החיים, הם חלק מהתהליך, בין אם הם בוחרים בכך ובין אם לא. גם זהותם עוברת שינוי יחד עם הילד או הנכד השייך לאותה שכבת מיעוט חברתית של הלהט"בים.
יחס הסבים והסבתות למשפחה החדשה
במאמר זה, בחרתי לבדוק את יחס הסבתות והסבים – אוכלוסייה שברוב חייה השתייכה לתרבות הרבה פחות סובלנית והרבה יותר שיפוטית לנושא זה – למשפחה החדשה. לצורך הדיון אשתמש בביטוי "משפחה חדשה" לציון משפחה המורכבת משני הורים בני אותו מין, כלומר גברים הומוסקסואלים ונשים לסביות הבאים בברית הנישואין, וחלקם מביאים ילדים לעולם בדרכים שונות.
השאלה המרכזית אותה ברצוני לשאול, היא כיצד מקבלת המשפחה המורחבת את הדימוי המשפחתי החדש, ובפרט כיצד מסתגלים הסבים והסבתות לזהותם החדשה, בהיותם סבים וסבתות לנכדים ונכדות הומוסקסואלים ולסביות? מה מקל ומה מקשה על קבלת מעמדם החדש כמשפחה השייכת לשכבה חברתית שאינה חלק מהמיינסטרים (mainstream)? האם המבנה המשפחתי של אותה יחידה רב-דורית מסוגל לעבור את השינויים בדימוי המשפחתי שלהם, עם משבר או בלעדיו? במידה והתוצאה היא משבר, מה קורה ליחסים בין הנכדים לסבים ולסבתות? האם הם עלולים להוביל לניתוק הקשר הבין-דורי? האם היחסים יכולים שוב להיכנס לאיזון? האם יכולה המערכת המשפחתית להמשיך בתפקידה כתומכת למרות הקושי בקבלת השינוי?
למעשה, מדובר בשינוי המערער את הדעות והאמונות עליהם מושתתת הזהות המשפחתית, בדומה למשפחות עם השקפת עולם "ליברלית" אנטי דתית, בהן אחד הילדים מפתיע את ההורים וחוזר בתשובה, או משפחה חרדית שבה אחד מהילדים יוצא בשאלה. איך המבנה המשפחתי הבין-דורי מסוגל להתמודד עם האירוע שיכול להחוות כטראומטי? האם קיימת מספיק דיפרנציאציה בין הפרטים באותה יחידה משפחתית, אשר מאפשרת לאחד מהם להיות שונה מן התדמית של המשפחה בעיני עצמה? האם הפרטים במשפחה המורחבת בעלי הערכה עצמית מספקת על מנת לקבל את השונה? תשובות לשאלות אלו ודומותיהן ניסיתי לקבל באמצעות שיחות עם סבתות וסבים לנכדים הומוסקסואלים, ללא בחירה במדגם מכוון. תהיתי איך קורה שלמרות הפער הגדול בין השקפת העולם של הסבתות והסבים להשקפתם של הנכדים יכולה להיווצר קבלה של השונות. זאת בניגוד לציפייה שדווקא אצל ההורים תהיה קבלה רבה יותר, מכיוון שהפער התרבותי בינם לבין ילדיהם אינו גדול במיוחד. למותר לציין כי ציפייה זו לא תמיד תואמת את המציאות. כאשר ישנה קפיצה בין דורות, כמו שקיימת בין סבתא וסבא לנכד או לנכדה, באופן טבעי תהיה ביניהם דיפרנציאציה גדולה יותר. הדיפרנציאציה מתבטאת גם בהשקפותיהם ודווקא היא המאפשרת סובלנות ותחושת קבלה של שונות.
הספרות המקצועית ממעטת להתייחס לקשר הבין-דורי במשפחות החדשות. כך בספרה הממצה של ליירד על משפחות חד מיניות (Laird, 1993) חסרה התייחסות לעמדות דור המוצא של משפחות הומו-לסביות. במחקרה של שרר (Scherrer, 2012) נמצא שככל הנראה סבים וסבתות מקבלים יותר את העדפותיהם המיניות של נכדיהם מאשר ההורים. שרר מעלה סברה שהתופעה מתרחשת מכיוון שישנה קרבה ותלות גדולה יותר בין הילדים להוריהם מאשר עם הסבים והסבתות. בנוסף, היא מציעה שלעיתים ההורים לוקחים על עצמם את ה"אשמה" שילדיהם הומוסקסואלים, מכיוון שהם היו אחראים לגידולם. במחקר השתתפו 60 אנשים מ-25 משפחות שונות (סבים, סבתות ונכדים).
במפגשים שלי עם סבים וסבתות לנכדים הומוסקסואלים, ביניהם גם בעלי רקע דתי, קיבלתי אישור על הממצאים של שרר (Scherrer, 2012). הסבים והסבתות הפגינו קבלה, אמפתיה וגם תמיכה בנכדים ההומוסקסואלים והלסביות. כאשר מתרחשת היציאה מהארון, באופן מפתיע, קורה שהסבים והסבתות מסתגלים במהירות רבה יותר מההורים למציאות המשפחתית החדשה.
תופעה נוספת שעלתה מן השיחות הייתה שקיים הבדל בנכונות של הסבים והסבתות לקבלת המידע החדש. הסבים והסבתות בעצמם עוברים תהליך מסוים אחרי המפגש עם הידיעה שהנכד או הנכדה אינם הטרוסקסואלים. כנראה שתהליך זה אינו מקביל בין הסבים לסבתות, כאשר הסבתות עוברות את תהליך הקבלה ביתר מהירות לעומת הסבים. לעיתים, הן אף מקבלות על עצמן לעזור לסבים להסתגל לשינוי זה בתדמית הנכד. בשיחות בלתי פורמאליות אלו, הסבתות דיברו באופן חופשי על היותן "סבתות לנכדים הומוסקסואלים". הן הדגישו את הקרבה, החמימות והקבלה ודאגו לציין את התכונות החיוביות של נכדיהן ואת התקווה שלהן להצלחתם בחיים. עם זאת, הן הביעו גם נימה של דאגת יתר כלפי נכדיהן ועתידם. לא היה שום רמז ליחס של אפליה כלפיהם לעומת נכדים אחרים. לפעמים ההדגשה של יחס שווה נשמעה קצת הגנתית, כאילו הן מרגישות שהנכדים שאינם הטרוסקסואלים זקוקים יותר להבעת התמיכה שלהן. הרבה מן הנכדים, לדברי הסבים והסבתות, הביעו חשש לספר להם מחשש לפגיעותם, עקב גילם המבוגר. לפי דיווחם של הסבים והסבתות, הנכדים הרגישו תחושת הקלה אחרי שגילו את זהותם המינית לא רק לדור של ההורים אלא גם להורי הוריהם.
במהלך המפגשים לא גיליתי מכנה משותף בין האנשים שהסכימו להיפגש איתי, מלבד פתיחות וקבלה. יש לקחת בחשבון שהאנשים עמם נפגשתי לא היוו מדגם מייצג כנהוג במחקר, מכיוון שאלה שפחות מקבלים את נכדיהם ההומוסקסואלים ונכדותיהם הלסביות פחות נוטים לדבר על כך, ולא הזדמן לי להיפגש איתם. תופעה זו גרמה לי להעלות השערה שמדובר בממד אישיותי ואולי מרכיב פסיכוסוציאלי המגדיר את התרבות בה האישיות מתפתחת. ברגר במאמרו (Berger, 1952) מתייחס למספר תיאוריות בנושא הקשר בין מאפיינים אישיותיים לבין קבלת השונה. בהקשר זה, הוא מזכיר כמה הוגים בתחום: קארל רוג'רס הציע שדחייה עצמית עלולה להיות גורם לעוינות של אדם כלפי קבוצה אחרת או כלפי אינדיבידואלים; אריך פרום ראה את העוינות חסרת הפרופורציות שהופגנה כלפי יהודים בגרמניה כמעין דחייה עצמית תרבותית שנבעה ממסורת של חינוך אוטוריטטיבי; אלפרד אדלר היה בין הראשונים לבצע תצפיות בעקבות טענותיו שהנטייה לזלזל באחר נובעת מתחושת נחיתות.
מאמר נוסף בנושא טוען שביטחון עצמי גבוה המושתת בעיקר על קבלה עצמית, הוא תנאי מקדים ליצירת מערכות יחסים כנות ופתוחות. בנוסף, במאמר נכתב כי ישנו קשר הדוק בין קבלה עצמית לבין הרצון לחשוף את האמת על עצמך. מן המאמר עולה שעל מנת לתקשר ביעילות, וכתוצאה מכך לבנות מערכות יחסים אמינות, צריכים להתקיים שני תנאים: צריך להקשיב אחד לשני עם הבנה ועניין אמיתי, וצריך לבטא קבלה ללא תנאי ואמפתיה (Matthews, 1995). נדמה לי שהקביעות המשתמעות ממאמר זה רלוונטיות למדגם הסבתות והסבים עמם שוחחתי.
קשה לקבוע מסקנות חד משמעיות על הגורמים המאפשרים לסבתות ולסבים לקבל את נכדיהם עם השונות הכל-כך גדולה בעמדותיהם, הקשורה בזהותם המינית. נראה שיחסם של דור הסבים והסבתות המקבל את נכדיהם ההומוסקסואלים ונכדותיהם הלסביות מושתת על יכולתם להביע אמפתיה. יתכן שמעורבים בכך מימדים אישיותיים, אשר מאפשרים להם לוותר על גישות שעיצבו את זהותם לאורך השנים. אם כן, מתקבלת התחושה שהסבים והסבתות שאינם מרגישים מאוימים על ידי שינויים המאתגרים את הערכים שעליהם גדלו, עשויים להיות יותר גמישים בגישתם להומוסקסואליות של נכדיהם. חשובה עבורם הנתינה, התמיכה והאמפתיה יותר מאשר מעמדם החברתי. האם ההתקדמות בגיל, במקרים רבים, גורמת לשינויים התפתחותיים התורמים לקבלה עצמית ובעקבותיה לקבלה של השונה? מעבר לגורמים האישיותיים, האם הדעות של הסבים והסבתות לא מושפעות גם מהתהליכים החברתיים שהם עדים להם?
בדומה לשיטה הנרטיבית, ההתרשמויות שלי בנושא הקבלה של סבים וסבתות את נכדיהם הלא-הטרוסקסואלים מושתתות על שיחות חופשיות ולא על שאלות מובנות של מחקר סיסטמטי. גם מדגם האוכלוסייה שעליו אני מבססת את הנתונים המופיעים במאמר, לא נבחר על בסיס של מדגם מייצג, כנהוג במחקרים פסיכוסוציאליים.
הנושא שבחרתי לכתוב עליו יכול להרחיב את הבנתנו על המשפחה הישראלית וראוי למחקר סיסטמטי בעל ממדים רחבים יותר. זאת במיוחד בעיתוי הנוכחי, כאשר אנו נפגשים עם שינויים כל כך קיצוניים הגדלים במהירות במבנה המשפחתי בחברה הישראלית. התמורות מובילות להתרחקות מן התפיסה המסורתית של מבנה המשפחה. מעניין לחשוב איך השתקפות השינויים בעיני הסבים והסבתות מגמיש את תפיסת עולמם בכל מה שקשור במבנה של המשפחה.
סיכום
על מנת להבין את הגישה הסובלנית, ואפילו מקבלת, של הסבתות והסבים לנכדים הומוסקסואלים, כדאי לערוך מחקר עם אוכלוסייה בגודל משמעותי בעלת נתונים אישיים מבוקרים. למטרה זו, רצוי להשתמש במבחני אישיות מקובלים כדי לראות האם באמת מדובר באפיונים אישיותיים בגישת הסבתות והסבים, בהתאם לתאוריות אישיות שונות. יתר על כן, אם ניתן – כדאי לבדוק את גישתה של אותה אוכלוסייה גם לגבי שינויים אחרים שחלים במבנה המשפחתי בחברה הישראלית העכשווית. התרחבות הפמיניזם מצד אחד ויוקר המחיה מצד שני, גם הם מהווים גורמים לשינויים במבנה המשפחתי. מחקר מעין זה יוכל לתת תשובה על השאלה המרכזית: האם גישתם המקבלת של הסבים והסבתות מושתתת על ממד אינדיבידואלי אישיותי, על התגמשות הדעות עם הגיל כתהליך התפתחותי או שמדובר בביטוי של שינוי חברתי כללי, שגם הם חלק ממנו.
מקורות
ארגון משפחה חדשה. (ח"ת). משפחות חד מגדריות (משפחות חד מיניות).
הומוסקסואליות. (ח"ת). ויקיפדיה האנציקלופדיה החופשית.
הומוסקסואליות בהלכה. (ח"ת). ויקיפדיה האינציקלופדיה החופשית.
הומוסקסואליות ביוון העתיקה. (ח"ת). ויקיפדיה האינציקלופדיה החופשית.
קורן, עירית. (2003). ארון בתוך ארון: סיפוריהם של הומואים ולסביות דתיים". ירושלים: ידיעות אחרונות.
קרן, ל. (2000, ספטמבר, 23). יציאה מהארון - קשיים והשלכות (חלק א') [האייל הקורא, קבוצת דיונים]. נדלה מ-http://www.haayal.co.il/story_312.
קרן, ל. (2000, אוקטובר, 3). יציאה מהארון - קשיים והשלכות (חלק ב') [האייל הקורא, קבוצת דיונים]. נדלה מ- http://www.haayal.co.il/story_313.
רובינשטיין, ג. (2011, דצמבר, 5). ישראל 2011: מסוכן לגדול כנער להט"בי. מאקו. נדלה מ- http://www.mako.co.il/.
פרי, י. (2012, ינואר, 25). הומוסקסואליות מאז ומעולם: מסע היסטורי מרתק. מאקו. נדלה מ- http://www.mako.co.il/.
Berger, E. M. (1952). The relation between expressed acceptance of self and expressed acceptance of others. The Journal of Abnormal and Social Psychology, 47(4), 778.
Matthews, W. (1995) Acceptance of Self and Others. NC State Extension Publications.
