מה קורה לקורא? נקודת השקה בין פסיכואנליזה לספרות

מה קורה לקורא? נקודת השקה בין פסיכואנליזה לספרות

רשמים מערב ההשקה לספרה של ד״ר מירב רוט

מאת שירה פירר

ערב ההשקה לספר ״מה קורה לקורא? - התבוננות פסיכואנליטית בקריאת ספרות״ מאת ד"ר מירב רוט נערך ב-30.03.2017 במוזיאון תל אביב.

האם אי פעם חשתם עצובים? בודדים? חסרי אונים לחלוטין? כך הרגיש פיטר פרקר מדי יום. אני מניחה שכל קוראיה האנושיים של סקירה זו חשו, לפחות פעם אחת (השבוע), עצובים או בודדים. אני מקווה שבשונה מפיטר פרקר תחושות אלו לא באו אל פיתרונן על-ידי עקיצה מידי עכביש רדיואקטיבי שהעניק להם כוחות על וחליפה הדוקה מדיי, שכן פיטר פרקר החליף את בידודו החברתי ואת יגון היתמות בתואר "ספיידרמן". הפתרון הלא שגרתי הזה שפותח את הספר ספיידרמן עלה במחשבותיי לא פעם במהלך ערב העיון לכבוד צאת ספרה של ד"ר מירב רוט- "מה קורה לקורא". אולי גם כי מדובר בפתיחה מצוטטת מאוד בביתנו, אך גם כי יש משהו בנרטיב גיבור העל שכל-כך מדבר לילדים (וכנראה גם למבוגרים שהפכו להיות) ומספק להם נחמה והרגעה סביב הנושאים המאד אנושיים שגם גיבורי העל עסוקים בהם. לרוב הנרטיב הזה כולל ילד דחוי או מבוגר בלתי מובן שמצליח, תחת מסיכה שמסתירה את זהותו האמיתית (או שמא את זהותו הבדויה?) להביא לידי ביטוי את העוצמה שלו ואת הערך שלו עבור אחרים, וכמובן, לזכות בהכרה והערצה. מחשבות אלה קיבלו הדהוד בהמשך הערב בדבריו של שוקי דורבן, שהיה אחד הדוברים בו, לצד דנה אמיר ודורית רביניאן. דורבן תיאר סיטואציה בה שמע שיחה מקרית בין אם ובנה סביב הארי פוטר, שבה היה ניכר כיצד הקוסם הצעיר מעניק השראה ומהווה מקור להזדהות עבור הנער. זו הייתה דוגמא אחת, עוצמתית ומוכרת, לתהליכים נפשיים שעוברים על הקורא תוך כדי קריאה.

קיים קשר אמיץ, גם אם לא מבורר דיו, בין ספרות ופסיכואנליזה. ויניקוט כתב בהקדמה למאמרו הפחד מהתמוטטות- "אם יש אמת בדברי כבר עסקו בכך משוררי העולם". במשפט זה יש הכרה בכך שאותם הבזקים שאנו מזהים כקוראי שירה וספרות מביאים אותנו במגע עם אמת פנימית עמוקה, אמת שאנחנו מזהים אינטואיטיבית ככזו המזכירה מאוד את האמת שאנו מחפשים במסע הטיפולי המשותף. על-פי ויניקוט תפקיד הקלינאי הוא לקחת את אותם הבזקים ולנסח הבנה תיאורטית לגבי מהותם, אבל אולי לפני זה אפשר וראוי לשאול מה קורה לנו באותם מפגשים טקסטואליים עם אמת מזוקקת? מה יש בו, ברגע האינטימי הזה בינינו ובין הטקסט, שבו אנחנו מזהים אמת שמוכרת לנו מעצמנו? אמת שהיא בו בזמן גם אישית מאוד ופרטית, וגם אוניברסלית, שהרי מישהו אחר כתב את חוויתנו הכמוסה, דיבר מגרוננו? (אולי מעניין לציין בהקשר זה שכשוויניקוט ניסה לדבר את חוויותיו האישיות הפנימיות ביותר, הוא פנה גם כן לשירה).

קלפי רילקס
קלפים לרכישת מיומנויות ויסות, הרגעה וחיבור למשאבים. לאנשי מקצוע, להורים וילדים, ולשימוש עצמי.

שאלה זו עומדת במרכז ספרה של ד"ר מירב רוט, "מה קורה לקורא". הספר שהוא עיבוד לעבודת הדוקטורט של רוט מנסה לבחון מנקודת מבט פסיכואנליטית מה מחוללת חווית הקריאה בקורא. הדרך המרתקת שבה בחרה רוט לבחון את החוויה הזו היא תוך קריאה ביצירות ספרותיות המתייחסות לחווית הקריאה של גיבוריהן. (כך שהספר למעשה קורא יצירה שקוראת יצירה. תקראו.) ערב ההשקה של הספר היה מעניין ותמציתי, עמוס קהל, וכלל שלשה דוברים שדיברו על הספר כמו גם על חוויתיהם ככותבי וכקוראי ספרות וכמטפלים.

הדוברת הראשונה היתה ד"ר דנה אמיר, פסיכואנליטיקאית ומשוררת. היא הציגה בפנינו את ספרה של מירב רוט, כשהיא בחרה לעתים קרובות להשתמש בספר ובמילותיו, וכך הכניסה אותנו בסוד חווית הקריאה ב"מה קורה לקורא", באופן שמאוד הולם את נושא הספר. היא הביאה חלק מההקדמה המרגשת של הספר- "אני נצר לדורות של כותבים. לא על תקתוק שעון גדלתי כי אם על תקתוקה של מכונת כתיבה. היא היתה לי סמן הזמן. הבוקר נפתח לקול מקשיה, הפסקת צהריים- דומייתה. תקופות בהן אמי אינה כותבת היו מקור לדריכות עבור כולנו... כתיבתה היתה עדות לידע שכל ילד רוצה להתכחש לו- שמרביתה אינה נגישה לי, ובתוכה עולמות בלתי ניתנים לכיבושי. שאלת חיי, שגורלה להישאר עלומה, בגדר איסור לדעת את אמי עד מיצוי, היא השאלה מה קורה לכותב". ההקדמה הזו, לספר ולערב, הנכיחה עבור הקהל את המימד האישי כל-כך בחווית הקריאה והכתיבה. את הניסיון הנואש של הכותב לתת מעצמו אמת מזוקקת שתמצא אחר שומע ומבין, ואת החוויה של הקורא והתהליך שהוא עובר אל מול טקסט שפותח בו דלתות שכאלו. האישי ביותר שהופך תקשורתי. אם יצאנו מההשוואה בין פסיכואנליזה וקריאה הספר דווקא מתמקד בחוויה שהיא אישית ואינטראפסיכית, מה מתרחש בנפשו של היחיד כשהוא לבדו מול הטקסט. דווקא ההקדמה הזו לספר הזכירה בעיניי את המימד התקשורתי שקיים גם בחוויה של האחד מול עצמו- הניסיון להבין את המחבר, להבין קורא אחר, להבין את עצמי כחלק מקשר. יש קשר גם במקומות הבודדים ביותר, ויש בדידות במקומות התקשורתיים ביותר. השתברויות.

בהמשך דבריה אמיר התמקדה באחד משערי הספר, זה הדן באופיה הדיאלקטי של הקריאה. בשער זה רוט מזהה ארבעה מתחים דיאלקטים שמתעוררים במפגש עם אובייקט, מתחים שחווית הקריאה מעוררת בקורא: המתח בין נוכחות והעדר, שמעורר צורך להשלים את החסר, אל מול האפשרות להשלים עם החסר; המתח בין הביתי לאלביתי; המתח בין מה שסדור ומוכר לבין המוטיב הכאוטי והבלתי ניתן לשליטה; ולבסוף המתח בין עשייה מתמשכת לבין נוכחות מתהווה (שבו עסקה גם אמיר בספרה על הליריות של הנפש). דרך שיר של יאיר הורוביץ שמובא בספר ("ציפור כלואה") אמיר הובילה אותנו הקוראים בין שלל השתברויות במפגש קורא-כותב: המשורר יאיר הורוביץ, שמספר על מפגש אקראי בבית חולים עם חולה שמצטט לו שיר של משורר שחלה ומת. מימד קריאה נוסף הוא כאמור אנחנו, הקוראים שעדים בערב הזה, למפגש ההוא. הדיאלקטיקה מהדהדת היטב, עם עוד ניואנסים שנוספים עם כל קורא שמצטרף, עוד חווית קריאה והמטען שהיא מביאה עמה. מבין שלושת הדוברים ד"ר אמיר הביאה בצורה הישירה ביותר את הספר ואת חווית הקריאה בו, ועוררה רצון גדול לצלול עוד אל תוך מעמקיו.

הדובר השני, שוקי דורבן, פסיכולוג ופסיכואנליטיקאי, הציג תיאור מקרה של טיפול בילד עם הפרעת תקשורת והדרך שבה חוויה של קריאה היוותה חלק מהטיפול. את תוכן הדברים שלו לא אביא מאחר ומדובר בחומר קליני, אך אנסה לתאר מחשבות שעלו לי תוך כדי ההצגה. דורבן אמר מראש שמדובר בתזוזה מאוד משמעותית אבל מאוד קטנה. היתה מעוררת השראה בעיני היכולת להימצא בפרספקטיבה כל-כך דקה ולציין תזוזה עדינה כל-כך מתוך טיפול ארוך שידע, על-פי דורבן, עליות ומורדות. השימוש שעשה הילד בספר שהביא נוגע בשאלות המשמעותיות כל-כך בהפרעות תקשורת- של היות אחד או שניים בחדר; של התעקשות מצד אחד להפוך את דורבן ל"תואם-אני", לביים אותו כך שיעשה בספר את השימוש המדויק שעושה בו המטופל, ומצד שני- אפשרות להיות-אחר, לתת לאחר להיות המספר. יש בכך אולי גם נגיעה בדיאלקטיקה שנוכחת בהקדמה לספר- עד כמה היכולת לחלוק טקסט היא חוויה בודדת, ועד כמה היא תקשורתית. כשמטופל מביא איתו טקסט לחדר הוא למעשה מביא בד בבד את הרצון לספר את עצמו, לייצר עוד מימד של עומק בקשר, אבל אולי גם את חוסר היכולת המובנה של השאיפה הזו להתממש במלואה- חוסר היכולת המובנה של האחר לקרוא בעיניים שלי, לשמוע בטקסט את אותם הדברים שאני שמעתי, את המשמעות הסודית שאני מנסה כעת להעניק. מעבר לדינאמיקה סביב המספר עולות התמות שנמסרות עם התוכן- מה מנסה המטופל לספר בעזרת התכנים שהוא מביא לחדר? מה לא יכול היה להיאמר במילים שלו, אבל נאמר דרך המילים שהביא? תיאור המקרה היה מאוד יחודי, אבל אני חושבת שנקודה שנגעה לכל המטפלים שבחדר היא הניסיון להאזין לחווית הקריאה של המטופל. מה קורה ל(מטופל) הקורא, ומה נאמר לנו בשיח על חווית שכאלו? מה קורה בחדר הטיפול סביב שיח שכזה?

השקת מחזור ד' של תכנית רוח אדם
תכנית הכשרה פסיכואנליטית-בודהיסטית

הדוברת השלישית של הערב הייתה דורית רביניאן, סופרת, שהביאה את זווית הראיה היחודית שלה על תהליך הכתיבה. היא פתחה בהתנצלות על ששכחה להביא את הדפים מהם תיכננה להקריא, חוסר הנוחות (המובן!) שבדיבור אל מול קהל של אנליטיקאים הורגש. יש בעיניי תמיד משהו מרענן בימי עיון כאשר מביאים דובר שאינו מהשדה הטיפולי. זו תמיד תזכורת טובה לקיומו של שיח אחר, ודיבור אחר, ומזג אחר. רביאניאן הקריאה טקסט שכתבה שסיפר על התהליך האישי המפרך שכרוך בכתיבת רומן- המאבק, הניסיון לדייק, גלים שנושאים אותך קדימה וכאלו המחזירים אותך לנקודת ההתחלה... למעשה היא פותחת לנו צוהר לשאלה "מה קורה לכותב". דבריה, כמו תמונת ראי לשאלת הספר, לא מדברים על האקט הקומוניקטיבי שביחסי קורא-כותב. לא על הניסיון לדבר דרך תהליך הכתיבה אל קורא עתידי שיהיה או לא יהיה, ולא על המפגש עם אותם מסרים ואותו מחבר בתהליך הקריאה. שתי הפעולות נשמעות כאן כאקט נורא בודד, שבעצם מתרחש בתחום האינרטאפסיכי, שבין האדם לעצמו. חציבת המילים בכתיבתן ובקריאתן.

אחרי שלושת הדוברים שלב השאלות מהקהל הוליד רגע מרגש. אוטו-דב קולקה, שספרו גם מופיע ביצירות הנקראות בספר, סיפר שהכיר את המשורר עליו מדובר בשירו של יאיר הורוביץ שהקריאה דנה אמיר, שכן את שיריו היו הוא וחבריו מדקלמים בהיותם נערים במחנה בירקנאו. הוא סיפר על חווית הקריאה המחודשת שלו בזמן שד"ר אמיר קראה את השיר, וכולנו התרגשנו איתו. עוד קורא נוסף לשיר, עוד מימד.

אני מנסה לחשוב על נקודת ההשקה המיוחדת הזו, בין ספרות ופסיכואנליזה. בין ויניקוט ומשוררי העולם. שניהם עוסקים בשפה, כשער אל משהו שהוא מעבר למלל. הניסיון האינסופי הזה לקחת מהות ולנסות לתווך אותה דרך מילים. ותמיד יש שם קפיצה. מרגש להבנה, מהאישי לבין-אישי, ממשהו גולמי למעובד. יש פלא במילים האלו, במה שהן מסוגלות לחולל. במה שהן מסתירות ובמה שהן מספרות. אני חושבת על המסע האישי של מרב רוט, על ניסיון להבין הורה שמצפין את עצמו בתוך מילים. ניסיון להבין ילד שמנסה להבין הורה. במובן הזה כולנו קוראים, כולנו נידונו להשתמש בשפה כדי לתקשר ולהשתמש בקריאה כדי להבין. ומה קורה לנו במפגש עם העולם עשוי מילים הזה, מה קורה לקורא? החקירה של שאלה זו בספרה של רוט מאפשרת הן את המפגש עם התשובות שהתנסחו בה והן עם חווית הקריאה עצמה, שעל אף הטקסטואליות שלה כוללת תמיד גם רגעים לא מילוליים, שישאירו אולי את החקירה שבמרכז הספר בלתי גמורה, וטוב שכך.

מקורות

הורוביץ, י׳. ציפור כלואה. הקיבוץ המאוחד. 1987.

ויניקוט, ד׳. עצמי אמיתי, עצמי כוזב. עם עובד. 2009

רוט, מ׳. מה קורה לקורא? - התבוננות פסיכואנליטית בקריאת ספרות. ירושלים, כרמל. 2017.

ריק תומס ג'וניור. ספיידרמן. ראשון לציון, ידיעות אחרונות. 2017.