על אימה ובית: Unheimliche כטרה אינקוגניטה וכבית של הפסיכואנליזה
גלגוליו ומשמעויותיו של מושג ה״אלביתי״ בפסיכואנליזה ובתרבות - פרק שלישי
מאת יואב יגאל
טרה אינקוגניטה (Terra incognita) - ארץ לא נודעת. זהו המונח הלטיני שבו השתמשו בקרטוגרפיה לתיאור שטחי יבשה שעדיין לא מופו.
מאמר זה הוא פרק שלישי בסדרת מאמרים שכוללת ארבעה פרקים.
לפרק הקודם | לפרק הבא.
הפרק הראשון בסדרה התמקד בהצגת המאמר של פרויד, שנקרא במקור"Das Unheimliche", ותורגם לעברית בשני שמות שונים: "המאוים" ו"האלביתי". המאמר של פרויד מורכב אמנם מכמה נושאים, אך עניינו המרכזי הוא ההמשגה למגוון משמעויותיה של מילת התואר Unheimliche. תסביך אדיפוס הוא שמהווה את גרעין ההמשגה: המשאלות המיניות-תוקפניות של הילד ביחס להוריו מודחקות ופורצות מאוחר יותר כסימפטומים גופניים ונפשיים.
לאקאן היה זה שהעלה את המאמר של פרויד מהשכחה, אך הוא נשען עליו כדי לפתח את השקפותיו, שאינן משמרות את משמעותו המקורית של המושג. הוא תרגם את המושג Unheimliche לחידוש לשוני בצרפתית, שביסודו האינטימיות ושלילתה (Extimate). אף שרעיונותיו בנושא זה מקוריים וחשובים, גם התרגום שלו לצרפתית אינו מצליח לשמר את מרכזיותו של הביתי לצד האימה שבבית, משמעויות שהן מהותיות במקור הגרמני. גם "יציאתו לעולם" של Unheimliche בשמו האנגלי Uncanny לא שימרה מבנה זה ולא הצליחה לבנות אחר תחתיו. אף אחת מהעבודות שהוזכרו בפרק השני – ולמיטב ידיעתי גם לא אחרות – לא נשענו על ההמשגה של פרויד ולא ניסו להציע לה תיקונים או שינויים, לפחות לא כאלה שיעמיקו ויעצימו את היותה גרעין משותף ונקודת מוצא לכל אותם היבטים של התרבות, שנדונו באמצעות המושג Uncanny.
אין זה מקרה שאת ההבניה אפשר להמשיך רק מהמקום שבו היא התחילה: מהמקור הגרמני שאינו ניתן לתרגום – Unheimliche – ומהשיטה היחידה שבכוחה לחקור את מקורותיו הנפשיים – הפסיכואנליזה. אלא שבאופן המנוגד לחלוטין למה שהתרחש בתרבות, הפסיכואנליזה עצמה כמעט לא נתנה את דעתה למאמר של פרויד. "עיוורונה" ביחס למאמר עצמו ולחשיבות ההמשגה של פרויד כה מנוגד לנוכחותו בתרבות בכלל, שלא ייתכן שהדברים מקריים או זניחים וחסרי חשיבות.
שתיקתה של הפסיכואנליזה
ראשית, העובדות: בשונה מאוד ממנהגו, פרויד עצמו לא חזר לדון במאמר ובמושג Unheimliche. בכל כתביו מצאתי רק הפניה אחת למאמר, וגם היא בהקשר לא משמעותי (פרויד, 1923). המאמר אינו מוזכר באף אחת מהביוגרפיות הידועות שלו, או בעבודות העוסקות בו, למעט זו של ארנסט ג'ונס1 (Jones, 1953). היה מי שטרח לחפש בכתבי העת החשובים של הפסיכואנליזה מאמרים המתמקדים במאמרו של פרויד, ומצא בסך הכול שניים (Martin, 1995). לאקאן היה אמנם הראשון, שאחרי שנים רבות ייחס חשיבות למאמר של פרויד, אבל למהלך זה לא היה כמעט המשך בפסיכואנליזה עצמה. בהשראת הסמינר שלו על החרדה, שניתן בשנים 1963-1962, הופיעו בצרפתית כמה פרסומים שהתמקדו בעבודה של פרויד, אבל לאלה לא היה המשך וגם לא השפעה על הפסיכואנליזה באנגליה, בארצות הברית, בגרמניה, ואפילו לא בצרפת עצמה.
כך למשל בספרה הידוע של ז'וליה קריסטבה, העוסק באימה ובמקורותיה הפנימיים, אין שום תזכורת למאמר של פרויד (קריסטבה, 2005). המושג גם לא מוזכר ב"אוצר המילים של הפסיכואנליזה", שחיברו שני פסיכואנליטיקאים צרפתים ותלמידים של לאקאן. הסמינר של לאקאן הובא לדפוס רק בתחילת המאה הנוכחית. בכמה סקירות שנכתבו על הסמינר יש אזכורים למאמר של פרויד, אך ברובם הם שוליים ולא יצרו דיון של ממש במושג עצמו (Diatkine, 2005; Dolar, 1991; Harari, 2001).
בכללו של דבר, ובהשוואה לעבודות אחרות של פרויד, אפשר לומר שהפסיכואנליזה על כל דורותיה אינה יודעת על קיומו של מאמר זה, או שלא הצליחה לגבש דעה כלשהי עליו. כיוון שפרויד עצמו לא חזר אליו עוד, אין לדעת גם מה הייתה דעתו שלו עליו ומה המקום שהוא תפס אצלו במכלול רעיונותיו. עם זאת חשוב להבהיר, שמאמרו של פרויד נזנח לא משום שהוא חסר חשיבות או ירוד ברמתו. בין אלה שכן נתנו את דעתם למשמעותו לפסיכואנליזה יש הסכמה, שהוא והמושג שהוא דן בו נוגעים ביסודות העמוקים ביותר של הקיום הנפשי.
להלן כמה דוגמאות:
Psychoanalytic concepts circulate on the theoretical scene. They wear out, become tired, lose their freshness. Other theoretical formulations succeed the concepts of the first hour, concepts of a second level appear. Thus it is with the unheimliche, which, although it does not occupy a central position in the Freudian development, is nevertheless, for those who pay attention to it, an important and complex concept: complex by its mode of functioning which is often allusive and subterranean in the texts inspired by psychoanalysis, important because it is situated at one of the nods of the theoretical articulation of analysis (Mérigot , 1972, quoted at Masschelein, 2003).
מפתה לומר שיצירה זו של פרויד מהווה מפתח למכלול עולמו האינטלקטואלי, וכן הרגשי-אישי, וניתן להבינה כמשל למפעלו המדעי, החל מהקישור שלו בין התחילית un של Unheimliche Das, לתחילית השלילה של הלא-מודע Das Unbewusste, וכלה בציון התגובה הרווחת לשדה של המודחק ולעבודה עימו. הפסיכואנליזה שעוסקת בחשיפת הכוחות הנסתרים הפכה ל"אלביתיות" ומעוררת חלחלה בעיני אנשים רבים (Cixous, 1976, מצוטט אצל פרויד, 2012, בהקדמה מאת יצחק בנימיני).
In dealing with the different instances, Freud is gradually forced to use the entire panoply of psychoanalytic concepts: castration complex, Oedipus, (primary) narcissism, compulsion to repeat, death drive, repression, anxiety, psychosis, etc. They all seem to converge on "the uncanny." One could simply say that it is the pivotal point around which psychoanalytic concepts revolve" (Dolar, 1991).
בדיעבד מתברר שהערך הרב שעבודות אלו מייחסות למאמר של פרויד ולמושג האלביתי לא הצליח ליצור הד של ממש בשדה הפסיכואנליטי. הסיבות לכך יובהרו בהמשך.
פרויד נגד עצמו
כדי לנסות להציע הסבר לגורלו של המאמר ולהמשיך את ההמשגה מהמקום שפרויד הגיע אליו, יש צורך לחזור אליו ולבחון אותו פעם נוספת, הפעם בהקשרו הפסיכואנליטי. קודם שנגיע לכך, חשוב להביא בחשבון שמבחינה אינטלקטואלית זהו מאמר ברמה הגבוהה ביותר האפשרית: איש לפני פרויד ואחריו לא דן במילה Unheimliche מנקודות מבט כה רבות ושונות, וספק אם אפשר למצוא דיונים רבים בהיקף ובעומק כאלה ביחס למילים או למושגים אחרים. לעומת זאת, מנקודת מבט פסיכואנליטית נראה כאילו המאמר נכתב בידי שני אנשים שונים: פרויד ועוד מישהו, שלא ברור מה ידע על הרעיונות של פרויד ועל הקליניקה שלו. כמעט אפשר לומר: "כפיל הצל" שלו.
להלן שלוש דוגמאות:
(א) במאמר מציע פרויד את תסביך אדיפוס כמכנה המשותף של לפחות חלק ממגוון המשמעויות של .Unheimliche תסביך זה נמצא גם בסיס התיאוריה הקלינית של פרויד, והוא זה שיש לחשוף כדי להגיע לריפוי. אלא שבמאמר הוא בוחר כ"דוגמה ראשונה מוצלחת" (פרויד, 2012, עמ' 55) בסיפורו של הופמן "איש החול" (תמצית הסיפור מופיעה בחלק הראשון של הסדרה). באמצעותו הוא קושר את המושג Unheimliche לתסביך אדיפוס. לא רק שהנימוקים שלו למהלך זה מעורפלים, אלא שמבחינתו הקליניקה איננה מקור לדוגמאות משנה. כביכול למשמעויות השונות של המילה Unheimliche ולהמשגה שלה אין קשר של ממש לקליניקה.
(ב) הסיפור של איש החול עצמו רחוק מלהיות דוגמה מופתית לתסביך אדיפוס. בקצת מאמץ אפשר למצוא סימוכין ליחס הכפול של נתנאל לאביו ולקשר החזק שלו לאם. אבל כל זה אין די בו כדי להסביר את ההתאהבות העמוקה שלו בבובה מכנית, שהיא המוטיב המרכזי בסיפור. בתקציר של פרויד נראה כאילו נתנאל הכיר אותה רק מרחוק, אבל מהסיפור עצמו עולה שהוא נהג לשהות בקרבתה שעות ארוכות, לרקוד ולדבר איתה, ועוד. חבריו, שלא הצליחו להבין את פשרו של קשר מוזר זה, ניסו להזהיר אותו, אך לשווא. יש להביא בחשבון שהסיפורים של הופמן היו חדשניים לתקופתו, אך במבט לאחור הם פשטניים מדי כדי שאפשר יהיה לבסס עליהם דינמיקות פסיכואנליטיות מורכבות. בווריאציות שונות הדואליות של תום, הגינות ותבונה המונגדת עם רוע צרוף, אכזריות ושטניות חוזרת על עצמה בכל סיפוריו.
(ג) במהלך השנים שלפני פרסום המאמר חזר פרויד בכמה עבודות לקשר בין חלומות, זיכרונות ילדות ומעשיות. כך, למשל, הוא פותח את המאמר על נוכחותם של חומרים מהמעשיות בחלומות במשפט הבא: "אין זה מפליא לגלות שהפסיכואנליזה תומכת במקום החשוב שיש למעשיות העם בחיים הנפשיים של ילדים. יש אנשים שאצלם אוסף המעשיות האהובות עליהם תופס את מקומם של זיכרונות ילדות" (Freud, 1913). בהמשך אותו מאמר ובעבודות רבות אחרות הוא טוען, ששפת הסמלים של החלומות דומה לזו של המעשיות (פרויד, 1900; 1933, 1913 ,1911 ,Freud). באחת העבודות הידועות שלו, על "איש הזאבים", הוא נעזר בשתי מעשיות ("הזאב והגדיים" ו"כיפה אדומה") כדי לפתור חלום ילדות של המטופל. בחלומו רואה הילד מבעד לחלון הפתוח שבביתו שישה זאבים לבנים עומדים על עץ ומסתכלים בו ללא תנועה (Freud, 1914, 1918). לפני כל פירוש, אפשר שהחלום מבטא סוג של אימה.
לעומת זאת, ובניגוד מוחלט לרעיונות אלה, טורח פרויד לציין פעמיים במאמר על המושג Unheimliche, שהוא "אינו יכול לנקוב בשמה של מעשייה אמיתית שבה מתרחש דבר 'אלביתי' כלשהו" (שם, עמ' 79), וש"רגשות 'אלביתיים' אינם אמורים להתעורר כלל בעולם המעשיות" (שם, עמ' 87). מנקודת מבט פסיכואנליטית, מה שיכול להקשות עוד יותר על חידוש הדיון במאמר של פרויד הוא, שגם הגרעין המשותף, שהיה אמור ללכד בתוכו את המשמעויות השונות של Unheimliche – תסביך אדיפוס – קרס כעשרים שנה מאוחר יותר.
היסודות המשותפים של השדה הפסיכואנליטי
למרות הסתירות הגלויות במאמר, ואף שהרעיון שבבסיס ההסבר של פרויד נשמט, במה שפרויד התחיל יש די והותר כדי לשמש נקודת מוצא להמשך הניסיון להמשיג את Unheimliche. נראה שמה שפרויד השאיר אחריו הוטמע כה עמוק בפסיכואנליזה, שהוא נתפס כמובן מאליו. רבים מאנשי המקצוע אפילו לא ערים לכך, שתובנות שלו נמצאות בבסיס כל הגישות המרכיבות את השדה הפסיכואנליטי העכשווי: פרויד הוא זה שהתווה את הכיוון בזמן שבו יש לחפש את מקורות הקשיים הנפשיים (בילדות), והוא שמיקם אותו במרחב מוגדר (בבית). פרויד הוא זה שהעריך, שמה שגלוי (הסימפטומים) הוא בבחינת ביטוי משובש למה שאינו גלוי ושיש לחשוף אותו. פרויד הוא זה שהבחין בכך, שהנפש מנסה לספר על מה שמתרחש בתוכה בדרכים ובאמצעים שונים ולא רק במילים (חלומות, התנהגויות, ביטויים גופניים, הזדהויות ועוד). פרויד הוא זה שהצביע על כך, שבנפש פועלת סוג של שפה שונה מזו המדוברת (שפת הסמלים והאסוציאציות). הוא שיצר טכניקה טיפולית ומחקרית, שבבסיסה כבוד מוחלט לנקודת מבט פנימית, לא מודעת, וסובייקטיבית (כביכול) של מטופליו (ראו פרק 5 בסדרה "פסיכואנליזה ותרבות" שהתפרסמה כאן).
כדי להמשיך הלאה עם תובנות אלו יש להישען דווקא על אותו מקור שפרויד שלל במאמרו – מעשיות העם. הן שמוסיפות את הממד החסר להסבר הפסיכואנליטי של Unheimliche – האימה. מחקרים מהשנים האחרונות מלמדים, שדווקא דרך מעשיות העם נפתחה דרך להיכרות מקיפה, מעמיקה ומובחנת של עולמות הילדות המוקדמת. היכרות זו מאשרת את האינטואיציה של פרויד, הקושרת את חוויות ה-Unheimliche לילדות המוקדמת. עבור הילד הבית הוא כל עולמו. לכן רק אימה שמקורה בשנות הילדות יכולה להיות קשורה באופן כה עמוק ובלתי נפרד לבית. האימה היא רכיב מובנה בכל המעשיות הידועות, והיא קשורה תמיד לבית. לא בכדי נאלצו האחים גרים לרכך בכמה מקומות את גרסאותיהם למעשיות העם, שכן הן נתפסו כאכזריות מדי.
האלביתי במעשיות עם
המעשיות קיימות כבר מאות בשנים, וגרסאות שונות של כל מעשייה נפוצות במגוון גדול של עמים ותרבויות. מכאן, שיש משהו במעשיות, השומר על חיוניות ועל רעננות שאינן תלויות תרבות או זמן. נוכחות מעין זו לא תיתכן אלא בתנאי שהיא מהדהדת רבדים נפשיים עמוקים ומשמעותיים של יחידים רבים. בדיעבד מתברר, שכדי ליצור את הכלים שיאפשרו פענוח עקבי ושיטתי של מעשיות, יש צורך בידע מקיף ומובחן על הנפש בכלל, ידע שלא עמד לרשותו של פרויד, וגם לא של מעצבי הגישות שבאו אחריו. ידע זה התפרסם לאחרונה בשתי עבודות מאת המחבר (יגאל, 2011; יגאל וראופמן, 2016). כאן בכוונתי לקחת מהן רק את הכלים הנחוצים למיקום עלילות המעשיות בזמן ובמרחב, ואת אלה העוזרים לפענח את השפה המיוחדת להן – שפת החוויה.
הזמן במעשיות
מעשיות עם אינן טורחות לציין בדרך כלל את הגיל של הגיבורים שלהן, שהם במקרים רבים ילדים או צעירים. מושג כללי ביחס לגיל אפשר לקבל על פי כמה סימני משנה, למשל על פי השאלה אם גיבור הסיפור יוצא מהבית, ואם הוא יוצא – לאן הוא חוזר בסוף הסיפור: האם לבית הוריו או לבית אחר/חדש שהוא מקים עם בן/בת זוג. כמו במציאות, תינוקות וילדים קטנים מאוד אינם יוצאים מהבית בכוחות עצמם. מי שיוצא וחוזר, סימן שהוא עדיין ילד הנמצא ברשות הוריו. מי שיוצא ואינו חוזר, סימן שהגיע לגיל שבו יש לעזוב את בית ההורים ולעמוד ברשות עצמו.
סימן משנה נוסף הם הרבדים הנפשיים הדומיננטיים בהתנהלותו של הגיבור. בעלי חיים כגיבורי העלילה (גדי, זאב, איילה) מסמנים, שמדובר ברבדים ראשוניים מאוד, המתאימים לגילאים שלפני רכישת השפה. ילדים מסמנים רמות ארגון ראשוניות של רכישת השפה ושל גילם, בהתאם. בוגרים מסמנים רמות התפתחות מאוחרות יותר.
מיקום ומרחב במעשיות
סיפורי העלילה של מעשיות רבות, בעיקר המוכרות והנפוצות שבהן, מתחילים בבית – ממנו יוצאים גיבוריהן (או מגורשים) להרפתקאותיהם השונות. יש להביא בחשבון, שגם "הבית" וגם מה שמחוצה לו (הדרך, היער, המערה, בית או ממלכה אחרים), עשויים להתקיים בשתי מציאויות שונות: במציאות הריאלית ובמציאות הפנימית. כך, למשל, היציאה מהבית אל היער עשויה להצביע על מציאות ריאלית, אך גם על מציאות פנימית של יציאה ממקום מוגן, בטוח ומשותף, למקום נפשי לא מוכר, מפחיד, בודד, חשוף, לא מוגן, עזוב וכדומה.
השפה של המעשיות
בנפש האנושית פועלת שפה פנימית, המבוססת על עקרונות שונים מאלה של שפת הדיבור והמילים. הכוונה לשפה שבאמצעותה מספרת הנפש על מצבה, על מצוקותיה ועל עניינים פנימיים אחרים. היא יכולה להתממש בצורות רבות ומגוונות, ובכלל זה גם במילים, אולם אז היא נתפסת במקרים רבים כלא הגיונית, כמוזרה וכדומה. זוהי השפה של החלומות, הסימפטומים, הפסיכוזות, השירה, הילדים הקטנים, הסמלים, וגם של המיתוסים והמעשיות. רק כאשר מצליחים ללמוד את העקרונות שעל פיהם פועלת שפה זו, אפשר להתרשם מה"היגיון" העומד בבסיסה, היגיון שהוא מדויק ומתאים למה שיש לנפש לספר, לא פחות ואולי אף יותר מזה התבוני-סיבתי-לוגי.
העיקרון המרכזי של שפה זו הוא החוויה, והנפש מסגלת כל אמצעי אפשרי (ובכלל זה מילים) כדי לתאר את החוויה שלה, את עצמה ואת מצבה. המעשיות הן אחת הדרכים של הנפש האנושית לתאר ולספר על מצבי נפש שונים, הנחווים על ידי רבים באופן דומה. המילה הגרמנית שעומדת בבסיס מאמר זה – Das Unheimliche – היא הדגמה מופתית של שפה זו ודרך פעולתה, המשחזרת ומשמרת שתי קבוצות מנוגדות של חוויות ותחושות.
עד כה נראה, שלפחות שניים מהתנאים המאפשרים מבחינת פרויד להציע פרשנות פסיכואנליטית למונח "אלביתי" מתקיימים במעשיות: לבית יש בהן מקום מרכזי, וגיבורי העלילה שלהן הם ילדים, או לכל היותר מתבגרים. נותר לבחון אם גם לתנאי השלישי – האיום והאימה – יש נוכחות במעשיות. מבחינה זו אין צורך בידע רב בנושא כדי להתרשם, שאין למעשיות זכות קיום ללא ממד האיום והאימה. ממד זה מובנה במעשיות ומגדיר אותן לא פחות מאשר שני הנתונים האחרים. השאלה הרלוונטית יותר בהקשר זה היא כיצד מתקשר ממד זה לממדים האחרים: לבית, לילדוּת, ולילדים כגיבורי העלילות.
"הזאב והגדיים"
כדי לבחון כיצד שלושת המשתנים קשורים זה לזה במעשיות, אציג פענוח תמציתי של אחת מהן – "הזאב והגדיים". בחרתי במעשייה זו, משום שהיא עוסקת בגילאים הצעירים ביותר וברבדים הראשוניים ביותר של הנפש. גיבורי המעשייה הם בעלי חיים, והיא מתרחשת כמעט כולה בבית. להלן תקציר העלילה (לפי גרסת האחים גרים, 2003): אימא עז מודיעה לשבעת גדייה שהיא עומדת לצאת מהבית, ושלא ייתנו לאף אחד מלבדה להיכנס אליו. הזאב, שאורב מחוץ לבית, ממציא כל מיני תחבולות כדי להידמות לאימא (מחליף קול, צובע בלבן חלק מגופו וכדומה). בסופו של דבר הוא מצליח לשכנע את הגדיים להכניסו לבית, בולע שישה מהם ונרדם בחוץ. רק הצעיר בגדיים מצליח להסתתר מאחורי השעון. הוא מדווח לאימא עז בשובה על מה שאירע, ויחדיו הם מוציאים מבטנו של הזאב את הגדיים האחרים, ממלאים אותה באבנים, והזאב טובע בבאר.
לפי הכלים שהוצעו לעיל, גיבורי העלילה (הגדיים) הם תינוקות או פעוטות לפני רכישת השפה, כלומר בני פחות משנתיים. לכן הם מיוצגים על ידי בעלי חיים. גיבורי המשנה של העלילה (אימא עז והזאב) אינם בהכרח בגילאים אלה, אך הם נקלטים על ידי גיבורי העלילה באמצעות הערוצים הדומיננטיים באותם גילאים – בעיקר תחושות וחושים – ומזוהים בהתאם לאופן שבו הם חווים אותם. מסימנים נוספים אפשר להסיק, שבפועל גילאי הגדיים הם בטווח התחתון של תקופת חיים זו – תינוקות של ממש (הם לא יכולים לצאת מהבית ומתקשים להתגונן מפני חדירה אליו). לא במקרה האִיוּם עצמו מתחפש לאימא – מקורו באימא עצמה. אלה אותם מרכיבים של האם, שהפסיכואנליזה כבר מכירה זמן רב, שנתפסים על ידי הנפש התינוקית כמופנים נגדה וכמאיימים עליה. אין זה בהכרח תוצאה של התנהגויות האם כמו עזיבה ודחייה; מקורן יכול להיות גם במצב הנפשי שלה, שאינו קשור בהכרח ישירות לתינוקה: מתח, חרדה, דיכאון, תסכול וכדומה. תחושות קשות אלו, שאותן מייצג הזאב, חודרות לנפש התינוקית ומאלצות אותה למצוא דרכים להתגונן ולהתמודד (על ידי הסתתרות). על פי פירוש זה, ה"זאב" כמייצג של האיום, שכביכול חודר לבית מבחוץ, נמצא בפועל בבית כל הזמן, והמעשייה מתמקדת בתיאור האופן שבו האיום, שנמצא בבית, חודר לנפש התינוק (יגאל וראופמן, 2016).
פרשנות זו משלימה את המשולש שמרכיב את המילה Das Unheimliche: המקום: הבית. הזמן: הילדות המוקדמת. ההתנסות: תערובת של תחושות הביתי (המוכר, המוגן, האוהב) והערעור שלהן (האימה, חוסר האונים, הזרות, הלבד). הרכיב השני (הילדות המוקדמת) אמנם אינו מצוי במילה עצמה, אך רק בתקופת חיים זו הבית הוא העולם; רק בתקופה זו לא ניתן לצאת מהבית כדי להתרחק מהאימה ומהאיום. רק בתקופה זו ההתנסויות והחוויות נרשמות בצורה בלתי מובחנת, עד כדי כך שהן נחוות כאימה וכחרדה ללא מושא. ורק התנסויות וחוויות מתקופה זו (אם לא יוצרים איתן קשר) יכולות להשתמר כפי שהן במהלך החיים. שנים רבות לאחר פרויד תמצת ויניקוט תובנה זו במשפט אחד: "הכול מתחיל בבית" (ויניקוט, 1995).
המעשייה על הזאב והגדיים היא לפחות כרגע המקור החשוב ביותר למידע ביחס למה שמתרחש בנפש התינוקית, ואיך היא מתמודדת עם מה שחדר אליה ואינו תומך בה ונכון לה. מעשיות אחרות מספרות על התנסויות, התרחשויות וצורות התמודדות של גילאים קצת יותר מאוחרים, שדפוסי ההתמודדות הראשוניים כבר מוטמעים בהן. צריך פשוט לקרוא כדי להבין איזה עומק ואילו פרטים ניתן להשיג באמצעות מעשיות העם על דפוסי ההתמודדות הראשוניים ביותר – אלה שממשיכים איתנו גם לחיים הבוגרים.
מקור איום ראשוני נוסף, שנמצא בתוך האם (ו/או האב), הוא התרבות כולה, על ערכיה, אמונותיה ומנהגיה. בחברות מסורתיות נוכחות זו דומיננטית אף יותר מזו של ההורים. בכל מקרה, מרכיבים רבים של התרבות ושל קשיים נפשיים של ההורים נחווים על ידי הנפש התינוקית כדורשניים, תובעניים, מפחידים ומאיימים. מניתוח של מעשיות נוספות עולה, כי השכיחות של חדירת תכנים לנפש התינוקית, הנחווים על ידיה כעוינים, כמאיימים וכרודפניים – היא הכלל ולא היוצא מהכלל. הכלל הוא גם שתכנים אלה מגיעים אליה מהקרובים לה ביותר, אלה שהיא בוטחת בהם ותלויה בהם, ומאמינה שהם אוהבים אותה ורוצים בטובתה. לפי ניתוח זה, ה"אלביתיות" נמצאת בגרעינן של כל המעשיות (או לפחות של המוכרות והמשמעותיות שבהן): כיפה אדומה, הנזל וגרטל, שלגיה, הנערה ללא ידיים, רפונצל ועוד רבות אחרות. כולן מתחילות בבית, בכולן מקור האיום הוא בבית, ובכולן יש לאם או לאב נוכחות כפולה: אלה שמגדלים את הילד, מאכילים ומלבישים אותו, דואגים לו ואוהבים אותו נחווים גם כזאב, כאם חורגת, כענק מפחיד, כמכשפה וכדומה. האם ייתכנו איום ואימה גדולים מאלה? מאותו צירוף שמרכיב את המילה Das Unheimliche?
הפסיכואנליזה והקליניקה שלה
נראה שאין שום מונח, מקצועי או אחר, בשום שפה מוכרת, המתמצת ומכיל בתוכו את מה שהפסיכואנליזה מתמודדת איתו, ואת מרחב הפעולה שלה, כמו Das Unheimliche. הבעיה היא לא הקושי להביא דוגמאות, אלא להפך: כל דוגמה קלינית שאינה מהדהדת מונח זה (כמו טראומות שהתרחשו בגילאים אחרים) איננה פסיכואנליטית במהותה. הפסיכואנליזה, כמו ה-Unheimliche, עוסקת בביטויים הרבים מספור של התנסויות וחוויות מהגילאים המוקדמים ביותר, שהתרחשו בבית ומכילות בתוכן גם את החיובי ביותר וגם את השלילי ביותר.
מה יכול להיות מעורר אימה יותר ממצב, שבו הנפש חסרת יכולת לפעול כנגד מה שאינו נכון לה, וללא יכולת תנועה בעולם הריאלי? היא לכודה וחשופה בבית, שאמור להיות המגן והמחסה שלה מפני העולם, ואינה יכולה לצאת ממנו. התנועה היחידה האפשרית לה היא בתוך עצמה. מה שמקבע התנסויות וחוויות אלה איננה ההדחקה, כפי שהאמין פרויד, אלא חוסר היכולת להבחין מה מקורם של האיומים ולמי הם קשורים. הנפש התינוקית צעירה מדי כדי לעשות הבחנות מעין אלה, ולכן הן נשארות לא מזוהות, ומתקבעות ככאלו. המגוון העצום של הסימפטומים בכל רמות הפתולוגיה (פסיכוזות, הפרעות גבוליות, הפרעות נרקיסיסטיות, נוירוזות ועוד), בכל מישורי הקיום (גופניים, התנהגותיים, תפקודיים) הם מסמנים שאמורים לכוון אותנו לאותן התנסויות וחוויות ראשוניות, שמתמצות במילה אחת – Das Unheimliche.
הצגת דוגמה קלינית למילה זו כמוה כניסיון להצביע על עץ אחד ביער כדוגמה לעץ, ועל גרגיר חול במדבר כדוגמה לגרגיר חול. בכל זאת, ולשם המחשה, אציג דוגמה אחת בקצרה: מדובר באישה צעירה שגדלה בבית שבחוויה שלה היה כה קשה, שהיא החליטה שלא תתחתן ולא תביא ילדים לעולם. בכל זאת מצאה את עצמה נשואה ואם לילדים קטנים. התחושות שלה ביחס לבית שהקימה הן הד בוטה, חשוף וכואב לבית שיצאה ממנו: רוב הזמן היא מרגישה לכודה, עוינת את ילדיה על כך שהיא צריכה להיות איתם, וזועמת על בעלה שאינו פוטר אותה מהעול הזה. בחוויה שלה אין הבדל של ממש בין הבית שבו גדלה לבין הבית שבנתה לעצמה: בשניהם היא לכודה. מאחורי ביטויים אלה יש חרדה גדולה, שהיא המסמן הישיר והמובהק ביותר לאותו מצב נפשי ראשוני המיוצג במילה Das Unheimliche. אלה פחדים שאינם מצליחים להיות מובחנים, ומקורם בילדות המוקדמת ובבית ההורים.
במהלך השנים עשתה אישה זו ניסיונות רבים להתמודד עם הסבל של עצמה ועם הסבל שהיא גורמת לילדיה ולבעלה: טיפולים אלטרנטיביים, סדנאות, טיפול פסיכולוגי ועוד. מודעות כשלעצמה, ניסיונות סליחה ודמיון מודרך לא היה בהם די, וגם לא בטכניקות אחרות שנועדו להקל עליה. התנסויות שחיברו אותה לקשר העמוק שבין הילדות המוקדמת לתחושות עכשוויות שלה החלו להביא בהדרגה לשינוי. היא חוותה פעם אחר פעם את הבדידות, את הבידוד, את הכאב ואת האימה שהרגישה כילדה קטנה, מה שתרם להיווצרותה של הבחנה בין שני הבתים. כך, למשל, פרץ ממנה פעם בכי שנוק של ילדה קטנה, שכבר התייאשה ממענה כלשהו לצרכיה. בפעם אחרת היא חוותה תחושה ששני צדי גופה מתנפחים: צד אחד לכיוון אמה, והצד השני לכיוון אביה. האמצע, שייצג אותה עצמה, היה רק פס צר וכלוא. בפעם אחרת היא ראתה את עצמה נכנסת לבית מלא גמדים קטנים מצווחים, שכולם רוצים ממנה משהו והיא חסרת אונים מולם. היא ידעה שהגמדים מייצגים את הרגשות שלה. יש כמובן פרטים רבים נוספים שאפשר להביא על אותה מטופלת, אבל די באלה כדי להמחיש את עוצמת הנוכחות של התנסויות מוקדמות ואת השלכותיהן על החיים הבוגרים.
הבאתי דוגמה זו, מפני שבמקרים רבים אחרים הנפש מצליחה להסיט איכשהו את ההשפעה הישירה של Unheimliche על חוויית המציאות העכשווית שלה. ההסטה עשויה לבוא לידי ביטוי בסימפטומים קשים כשלעצמם, אך כאלה שרק מרמזים על המקור. והמקור הוא אחד – התנסויות וחוויות שנרשמו בנפש התינוקית, בביתה היא ומידי מי שאמורים להגן עליה.
סיכום
ההמשגה של פרויד את המונח Unheimliche אולי אינה שלמה, אולם האינטואיציה שכיוונה אותו לעסוק במילה זו הייתה נכונה. חוסר היכולת של הפסיכואנליזה להכיר ולהתמודד עם המאמר העוסק במילה זו (ובכלל זה פרויד עצמו) היא אולי הראי החשוב ביותר שהוצב בפניה. מה שמשתקף בראי זה מייצג את ההישגים שלה אבל גם את הקושי שלה להטמיע אותם. הפסיכואנליזה אינה מצליחה לעבוד עם התובנות שהיא עצמה הגיעה אליהן. אפשר לומר שהמאמר של פרויד מתפקד כלא מודע של התיאוריה שלו ושל השדה הפסיכואנליטי בכלל. הביטויים או "הסימפטומים" שלו נמצאים בכל מקום במרחב החברתי-תרבותי – מוסווים כ-Uncanny. אולם הפסיכואנליזה עצמה יודעת מעט מאוד, גם על הסימפטומים וגם על מקורם במאמר של פרויד.
הנפש האנושית היא הישות המורכבת והמשוכללת ביותר ביקום המוכר לנו. היא גם היחידה שמסוגלת להכיר את עצמה, והיכרות זו היא צורך קיומי – זו הדרך המשמעותית ביותר שלה לתקן את השיבושים בתוך עצמה ובעקיפין גם את אלה של התרבות. המודעות לאופי ההתמודדויות שלהן נדרשת כיום הפסיכואנליזה היא לכן תנאי ראשוני ליכולת שלה להישאר אפקטיבית ומשמעותית. לפחות בשלב זה קשה למצוא סימנים – גם בארץ וגם בעולם – למודעות שיכולה להתחיל הבניה מחדש של השדה הפסיכואנליטי העכשווי, לכונן לו בסיס ידע משותף ולעצור את המגמה שמובילה אותו לכיוון כאוטי יותר ויותר. גדולים ככל שיהיו הישגי הרפואה בתחומים השונים, ללא בסיס ידע משותף על הגוף – הרפואה כולה תתפורר. הנפש מורכבת דיה כדי להיענות לגישות ולשיטות טיפול רבות, אך ללא תשתית ידע משותפת של ממש, הן נידונו להתמסמס ולהתפזר. בדומה לגלגוליו של ה- ,Uncannyאם יימשכו התהליכים המתרחשים כיום בשדה הפסיכואנליטי, הפסיכואנליזה כמושג מחבר המזוהה עם קבוצה גדולה של גישות ושיטות היא בדרך להיות Unconcept.
במקור תוכנן הפרק הרביעי להמשיך את הדיון בביטויים שונים של נוכחות האלביתי בילדות המוקדמת ובהשלכות שלהם על הקליניקה והתרבות. אלא שהפרק השלישי הסתיים בתובנה שנוצרה תוך כדי העבודה עליו: המאמר על האלביתי מתפקד כלא מודע של התיאוריה של פרויד ושל השדה הפסיכואנליטי בכלל. תובנה זו שינתה את כל מה שתוכנן להיכלל בפרק הבא ומצריכה מחשבה מחדש ביחס למה שלא מודע זה מנסה להגיד. הניסיון להקשיב ולתת לו "קול" הוא שיעמוד במוקד הפרק הרביעי.
מקורות
האחים גרים (1994). מעשיות. תל אביב: ספריית פועלים.
יגאל, י' (2011). אנטומיה התפתחותית של הנפש. תל אביב: הקיבוץ המאוחד.
יגאל, י', וראופמן, ר' (2016). השפה ההיא: מעשיות עם והשפה החווייתית של הנפש. תל אביב: רסלינג.
פרויד, ז' (2007) [1900]. פירוש החלום. תל אביב: עם עובד.
פרויד, ז' (2012) [1919]. האלביתי. תל אביב: רסלינג.
Cixous, H. (1976) [1972]. Fiction and its Phantoms: A Reading of Freud's 'Das Unheimliche ('The Uncanny')." New Literary History 7: 525-548.
Diatkine, G. (2006). A Review of Lacan's Seminar on Anxiety. International Journal of Psychoanalysis, 87, 1049-1058.
Dolar, M. (1991). I shall be with you on your wedding-night: Lacan and the Uncanny. October 58, Rendering the Real, (Autumn): 6.MIT Press, pp 5-23.
Freud, S. (1913). The occurrence in dreams of material from Fairy tales. S.E: XII: London: Hogarth Press and the Institute of Psycho-Analysis.
Freud, S. (1914, 1918). From the history of an infantile neurosis (The Wolf Man). S.E., 17, 1-122.
Freud, S., & Oppenheim, D.E. (1911). Dreams in Folklore. S.E., 12, 177-203.
Freud, S. (1913). Theme of the Three Caskets. S.E., 12, 290-301.
Freud, S. (1933). New introductory lectures on psycho-analysis. S.E., 22, Lec. Xix.
Harari, R. (2001). Review: Lacan's Seminar on Anxiety. MetaPsychology Online Reviews, 6, 31.
Jones, E. (1953). Life and Work of Sigmund Freud. New York: Basic Books. Vol. 3 pp. 398-401.
Masscheleen, A. (Guest editor) (2003). The homeless Concept, Journal Image & Narrative, Issue 5. (Introduction to the whole Issue).
Mérigot, B. (1972). "L'inquiétante étrangeté: Note sur l'unheimliche." étrangeté: Note sur l'unheimliche." Littérature, 8, 100-106.
קבוצת עבודות על פרויד שהמאמר אינו מוזכר בהן:
גיי, פ' (1993). פרויד: פרשת חיים לזמננו. תל אביב: דביר.
וולהים, ר' (2001). פרויד. תל אביב: דביר.
Rief, P. (1959). Freud: The Mind of Moralist. New York: Viking Press.
Sulloway, J.F. (1979). Freud: Biologist of the Mind. London: Burnett Books.
1 רשימה חלקית של ביוגרפיות ועבודות מקיפות על פרויד שהמאמר אינו מוזכר בהן מופיעה בנפרד ברשימת המקורות.
