החתיכה החסרה – מסע משותף בעקבות ההיעדר
רשמים מהצגת המאמר הזוכה בפרס הבינלאומי של מרכז ויניקוט לשנת 2017
מאת נעמי טלר
רשמים מערב חלוקת הפרס הבינלאומי לכתיבה קלינית תיאורטית של מרכז ויניקוט, שנערך ב– 06.02.17
מרכז ויניקוט הוא הבית המקצועי שלי וחשבתי ש'אין כמו בבית' כדי להתנסות בסיקור אירוע בפעם הראשונה. בחרתי לכתוב על אירוע חגיגי ומיוחד של המרכז - ערב חלוקת הפרס הבינלאומי לכתיבה קלינית תיאורטית. בתקווה שאצליח לכתוב סקירה בעלת ערך למי שלא נכח, ואולי גם למי שנכח בערב זה, הקדמתי להגיע, בהתרגשות רבה. הערב כולו התנהל בשפה האנגלית לכבודה של רחל סופר, פסיכואנליטיקאית מניו-יורק וכותבת העבודה שזכתה במקום הראשון, שנכחה בערב זה.
הפרס הבינלאומי של מרכז ויניקוט מוענק מדי שנה לכותבי עבודות קליניות-תיאורטיות שטרם פורסמו. הפרס מוענק לסירוגין, בשנה האחת למטפלים מקומיים בראשית דרכם ובשנה העוקבת למטפלים מנוסים מכל העולם. אשתקד זכתה בפרס ד"ר קרן מינץ-מלחי על עבודתה "אין הצלה מלבד המכשפה: ניתוח מקרה של מצב הכישוף כקטסטרופה דיסוציאטיבית כרונית" העוסקת במצבי טראומה ודיסוציאציה. שנה הבאה שוב יוענק הפרס למטפלים צעירים מהארץ, ואילו בשנה זו מטפלים מכל העולם הגישו את מועמדותם לפרס.
בתהליך בחירת המאמר התקבלו השנה עשרים ושתיים עבודות, שמתוכן עלו שש לשלב השני. עבודות אלו נקראו על-ידי שנים-עשר חברי ועדה מהארץ ומהעולם ומתוכן נבחרו שלוש עבודות שעלו לשלב הגמר. ראוי לדעתי לציין כי שלוש העבודות הזוכות נכתבו על-ידי נשים.
המקום השלישי ניתן לד"ר אסנת אראל על עבודתה "מקורות התוקפנות בחשיבה הוויניקוטיאנית: מדואליזם למוניזם ומהסוף להתחלה"1. נימוקי השופטים הדגישו לבחירה זו את החקירה היסודית והמלומדת שעושה ד"ר אראל ביחס למקור התוקפנות במשנתו של וויניקוט, עד להסטה הסופית מדואליזם לתפישה מוניסטית של מקור האנרגיה הנפשית. באופן מבריק ורדיקלי ד"ר אראל פורשת בעבודה את האינטואיציות ההולכות ומתגבשות של ויניקוט כפי שהופיעו לאורך כתביו, מבלי שהוצגו על-ידו כמשנה סדורה. להכרה בתנועה הנפשית ובתנודות בין תוקפנות ובין כוח חיים ראשוני שהינו מעבר לטוב ולרוע ישנה חשיבות קלינית רבה. ד"ר אראל ממחישה זאת באמצעות דוגמא קלינית בה המטופל לומד להבחין בין אלימות הרסנית ובין תוקפנות משמרת ומחזקת חיים.
המקום השני ניתן לד"ר אליס ג'ונס על עבודתה "הרעבה והתינוק המת"2, מושג מקורי שהיא מציעה בעקבות המאמר 'האם המתה' של אנדרה גרין. אין מדובר על 'תינוקה המת' של 'האם המתה' אלא על תינוק שעבר מצבים ממשיים של 'כמעט מוות' בינקותו, המגולמים בבגרותו במוות נפשי. מושג מקורי זה נחקר בעבודה דרך הדוגמא של הרעבה בינקות, כשתחושות של מוות פיזי ונפשי נחוות כממשות מנטאלית. בעבודתה מדגישה ג'ונס את הצורך של מטופלים כאלו בהכרה במצבי המוות הנפשי שעברו והחייאתם בטיפול, ואת חשיבות יכולתו של המטפל לחוות ולהכיל את "ההתפרקות הממשית המתמשכת" ולא רק את ה"פחד מהתפרקות" בתוך הקשר הטיפולי. כל אלו מאפשרים בסופו של דבר את החזרה לחיים מתוך המרחב הטיפולי. בעבודתה שזרה ג'ונס דוגמאות קליניות משמעותיות הממחישות את הרעיון היטב.
העבודה שזכתה ברוב קולות במקום הראשון נקראת "לשמור אמונים להיעדר – כאבי פנטום ותיבת המראה" מאת רחל סופר3. השופטים נימקו את בחירתם בעבודה זו למקום הראשון בחיבור היצירתי שנעשה בה בין התופעה הגופנית והנפשית של כאבי פנטום וכן בזכות ההמשגה החדשנית של המרחב הפסיכואנליטי באמצעות מטפורה של קופסת הראי. חברי הוועדה ציינו כי סופר שזרה בכתיבתה את התיאוריה והקליניקה באופן ראוי לציון, המחיה את התיאוריה. ייחודה של העבודה בכך שהיא מאפשרת להעמיק את העבודה הטיפולית וכן פותחת מימד חדש של הכלת "חרדה בלתי נסבלת". התובנות הקליניות העולות מן העבודה חדות והעיגון התיאורטי שבה מיומן. מטאפורת תיבת המראה היא מטאפורה חיה המעמיקה את היכולת לפגוש את המטופל בכאבו.
"לשמור אמונים להיעדר – כאבי פנטום ותיבת המראה" מאת רחל סופר
באנגלית קולחת ונעימה, שלשמחתי לוותה בתרגום על המסך, הזמינה אותנו רחל לצלול יחד אתה לטיפול בג'ני ולקטע מתוך חילופי דברים ביניהן לקראת סיומה של פגישה:
– 'אני מרגישה כמו חור' היא מספרת לי בקול קטנטן
– 'כאילו את בתוך חור?' אני שואלת אותה
– 'לא, כאילו אני בעצמי חור', היא עונה, 'כאילו יש בור או שוחה, כאילו יש אין במקום שבו אני אמורה להיות'.
רחל מחזירה אותנו לראשית החיים. פרידה בטרם עת מהאם עשויה לגרום לילד טראומה ולעורר אצלו תחושות של מוות נפשי ופחדים משתקים מפני איון. התינוק, שעדיין לא פיתח את היכולת להפוך את היעדר האובייקט לסמל, תלוי בנוכחות הקונקרטית של האם על מנת שיוכל לחוש בטוח. כאשר האם נעדרת, התמונה שלה נותרת חיה בנפשו של התינוק למשך X דקות, ולאחריהן מתחילה התמונה לדהות. עד לזמן המתואר כ-X+Y+Z התינוק כבר עבר טראומטיזציה והוא חווה שבר בהמשכיות החיים. שבר זה מעורר בקרבו חרדה שאי אפשר לחשוב אותה ויש להתגונן מפניה בכל מחיר.
מבחינת הילד, כאשר תמונת אמו דהתה כליל, משתלטת על נפשו ממשות חדשה של היעדר בלתי-מחיק של האם, כך שההיעדר הופך למציאות. לדברי רחל, במצבים טראומתיים מעין אלה חלק מהעצמי נגדע ועובר דיסוציאציה לטובת הישרדותו כשלם. אימת האיון העזה שמעוררת הנפרדות גורמת לילד לנתק את החלק בתוכו הקשור בתלות ראשונית על מנת שיוכל לשרוד. אבדן האובייקט מהווה קריעה ותלישה של מה שנחווה כחלק חיוני של העצמי. כפי שאנשים שעברו קטיעת איבר חווים כאבי פנטום המרוכזים באיבר שכבר אינו חלק מהעצמי, כך האדם אשר פיצל או עשה דיסוציאציה לחלק מהעצמי שלו נמשך באופן חזרתי למה שלא נמצא שם. במצב עניינים זה, אומרת סופר, התינוק מגייס הגנות פרימיטיביות על מנת לשמור על עצמו מפני חזרה לאותה חרדה בלתי ניתנת לחשיבה. מעתה ואילך, כל הפרידות שיחווה בחייו יישאו עמן את האיום הטמון בפרידה הפרדיגמטית והבלתי נסבלת הזו, והפער בין העצמי והאחר יהפוך לריק אינסופי אותו יחווה התינוק ככאב בלתי נסבל. בכדי לא לחוות כאב זה מחדש עשוי התינוק להכחיש את הנפרדות ואת הצורך שלו באחר. ויתור על ההיעדר שנוצר עלול להוביל להתפרקות של העצמי, ומכאן הנטייה לשמור לו אמונים. במצבים מעין אלה סופר מתמקדת בעבודתה.
רחל מספרת לנו כי בתחום הרפואה פותח טיפול ייחודי לכאבי פנטום אצל קטועי גפיים המכונה "תיבת מראה". הליך טיפולי זה מבוסס על השימוש בייצוג חזותי ככלי לאינטגרציה, על מנת להקל על המצוקה הנחווית באיבר החסר. במסגרת הטיפול נעשה שימוש בתיבה מיוחדת, שבה מורכבות מראות הממוקמות באופן אסטרטגי כדי להעניק למטופל חוויה חזותית בה הגפה החסרה קיימת. כך למשל, המטופל מניח את היד השלמה שלו בתוך תיבה עם מראה והבבואה שלה מייצרת אשליה שהיד החסרה נוכחת במקומה. הוכח כי יצירת חיבור חושי לייצוג החזותי של האיבר הנעדר מקלה על הסובלים מכאבי פנטום בגפיהם הקטועות.
רחל סופר מקבילה בין הליך הטיפול בהיעדר פיזי של איבר לבין טיפול בדיסוציאציה נפשית של תלות באחר. בטיפול במצבי דיסוציאציה עקב טראומה בינקות, טוענת סופר, יש לחוות ברמה החושית את החסר ולייצגו בטיפול. כך ניתן יהיה לסמל, לקבל ולעשות אינטגרציה לחוויה הראשונית של האבדן. המטופל, יחד עם האנליטיקאי, עובר תהליך של 'חלימה' של החלק החסר שלו ומקנה לו משמעות נפשית חדשה. היות והקטיעה הטראומתית של העצמי מן האחר מתרחשת לפני שלב רכישת השפה, לרשות המטופל לא עומדות מילים באמצעותן יוכל לייצג את מה שחסר. על כן החשיבות הרבה לעבודה המשותפת של המטופל והאנליטיקאי בחלימת ההיעדר.
תוך כדי ההקשבה לתהליך הדיסוציאציה אותו מתארת סופר, מתעוררת אצלי אסוציאציה לספר הילדים "החתיכה החסרה" (סילברסטיין, 1976). זהו סיפור על עיגול שהייתה חסרה לו חתיכה ולכן לא היה מאושר. העיגול יצא למסע חיפוש אחר החתיכה החסרה. הספר עוקב אחר הקשיים שפוגשים את העיגול בחיפושיו – שמש שורפת, גשם ושלג – ואחר הבעיות המתעוררות בהתאמה לחתיכה החסרה לו. גם כשהעיגול מוצא חתיכה שלכאורה מתאימה לו, אותה חתיכה גורמת לו להתגלגל מהר מדי ולהחמיץ דברים יפים בדרך. הנה, גם העיגול לא מוותר בקלות על ההיעדר ושומר לו אמונים. אני חושבת איך העבודה המשותפת של רחל וג'ני גם היא סוג של מסע חיפוש אחר החתיכה החסרה, גם הן במסען המשותף נתקלות בלא מעט קשיים, הנחשפים בפנינו בכנות וברגישות.
מטפלת ומטופלת במאמצי החייאה - תיאור הטיפול בג׳ני
ג'ני הגיעה לטיפול משום שהרגישה שאנשים מאבדים בה עניין במהירות, וראתה זאת כהוכחה לכך שהיא משעממת. היא תיארה ילדות מוזנחת שבה הרגישה בלתי נראית והעלתה זיכרונות בהם השאירו אותה לשחק לבדה או לצפות בטלוויזיה לפרקי זמן ממושכים. הוריה התגרשו כשהייתה בת 8 ואביה עזב את הבית עם אחיה. אביה אמר לה שהיא צריכה להישאר מאחור כדי שאמה לא תרגיש ננטשת. אמה הייתה אישה בלתי צפויה, מכורה למריחואנה, סבלה מדיכאון ונכנסה ויצאה ללא הרף ממערכות יחסים סוערות. ג'ני הייתה צריכה לדאוג לעצמה ולאמה, אך הזיכרון הבולט שלה היה שנהגה לבלות שעות לבד בחדרה מבודדת ומיואשת, כאשר אימה נמצאת בחדר הסמוך, מבוצרת באופן דומה. ג'ני מספרת בטיפול שהיא מרגישה שהיא מחקה את עצמה ורוקנה עצמה מרצונות. בעזרת המטפלת היא מנסה להבין מה חסר בתוכה. רחל מזהה את החלק החסר הנואש לעזרה והיא רושמת לעצמה את ההכרח לשמור את קיומו של חלק זה חי בתוך נפשה כחלק חיוני מעבודתן המשותפת.
עד מהרה צפים ועולים הקשיים בחדר הטיפול. תקופה ארוכה אל תוך הטיפול רחל חוותה את ג'ני כרחוקה ומנותקת עד כי לפעמים כמעט ואמרה נואש. רחל המשיכה לנסות לתת מקום למה שהיה נוכח ברמה בסיסית, לתת הקשר לרגשותיה ולהישאר רגישה במיוחד לצרכים המוקדמים של ג'ני שלא באו לידי ביטוי, בניסיון לבנות אמון ולספק סביבה מחזיקה שתאפשר גישה למצבים פגיעים אלו. עם הזמן, ג'ני החלה לתת מקום לחוויות רגשיות בטיפול, הדבר לווה בסימפטומים גופניים עזים שג'ני חוותה במהלך הפגישות אשר חדרו גם לתוך קרביה של רחל באופן מבעית. למרות זאת, רחל הופתעה לגלות כי בין הפגישות כמעט ולא חשבה על ג'ני. כשרחל הייתה עוברת על רשימותיה לקראת פגישה עם ג'ני, הייתה מתכווצת מהעוצמות הרגשיות של תוכן הפגישה, ונזכרת בג'ני עם שמץ של אשמה ביחס לחוסר החשיבה עליה. במקביל, רחל שמה לב שבמהלך פגישותיה עם ג'ני היא מזהה עצמה בתפקיד המטופלת, בשונה ממה שלרוב קורה לה כשהיא עם מטופלים, כשהיא מזהה עצמה בתפקיד המטפלת. רחל הבינה זאת כשיקוף של צרכים שלה עצמה שעברו דיסוציאציה.
בשלב זה רחל נוכחה לדעת שעד כה חשבה על ההתכנסות של ג'ני כעל הגנה מפני אובדן, במקום כייצוג של דפוס יחסי אובייקט עם אם נעדרת. למרות שמבחינה חיצונית לא השתנה ביניהן דבר, רחל החלה להיות במגע עם תחושות של בדידות וחרדת נטישה שלה עצמה לצד משאלה עמוקה לקרבה עם ג'ני, שעד אז לא הרשתה לעצמה להיות מודעת אליה. כשג'ני סיפרה לרחל חלום בו יש לה תינוק אותו היא אמורה להאכיל אך היא מאבדת אותו שוב ושוב, רחל מציעה מחשבה: 'אולי את מרגישה כאילו יש חתיכה ממך שאנחנו כל הזמן מאבדות ומוצאות שוב ושוב, חתיכה רעבה שצריכה שמישהו יאכיל אותה". רחל מבינה שיש משהו בטיפול הזה שהיא שומטת פעם אחר פעם, יחד עם חוסר יכולת לחשוב עליו. רחל משתפת אותנו בחוויה עוצמתית ממפגש הדרכה על הטיפול בג'ני. בעיני רוחה הופיעה תמונה שלה ושל ג'ני בקליניקה וביניהן שרועה גופה, וצינורות אינפוזיה משתלשלות מידיה ומתחברות אחת לזרועה של רחל והשניה לזו של ג'ני. בעקבות דימוי זה רחל מזהה את המושקעות שלה ושל ג'ני בניסיון לשמור על משהו מת ביניהן. הבנות אלו מחברות את רחל לילדותה שלה ולמערכת יחסים מוקדמת שבה הקדישה את עצמה להחייאת האחר המת ונותרה מסורה למשימה בלתי אפשרית זו. רחל מבינה את נאמנותה לאם המתה המופנמת שלה עצמה כגורם להימנעותה מלעורר ולחוות רגשות מסוימים בעבודה עם ג'ני. מקרה זה עזר לרחל לראות את תפקודה כ'אם נעדרת' המשמרת את חוסר החיים בטיפול על מנת להגן על עצמה ועל ג'ני מפני כאב הנפרדות. מודעות חדשה זו שחררה את רחל ואפשרה לה ליצור עם ג'ני מגע חי יותר מבלי לסתום את הגולל על הרגשות הלא-נעימים, תוך הסתכנות במה שעשוי לקרות לחיבור ביניהן במקרה של התרחשות חדשה.
המילה גולל ושתי הנפשות שבחדר מגלגלות אותי למחשבה על חסימה. בימי קדם היו מניחים אבן כבדה על פי הבאר ורק בכוחות משותפים ניתן היה להסיר אותה על ידי גלילתה. תיאור כזה ניתן למצוא בספר בראשית כשרועי הצאן אומרים ליעקב: "הן עוד היום גדול לא עת היאסף המקנה... לא נוכל עד אשר יאספו כל העדרים וגללו את האבן מעל פי הבאר". אותה אבן הנקראת גולל שימשה גם לחסימת הפתח של מערות קבורה. אני חושבת על רחל וג'ני שרק בכוחות משותפים יכלו לגלול את האבן מעל באר הנפש של ג'ני במקום לסתום עליה את הגולל, ולקבור את שתיהן תחתיה.
רחל משתפת אותנו באופן בו נחוו בטיפול משאלות הפוכות של היעדר תלות והתמזגות, ובצורה בה קיבלו ביטוי בתוך הטיפול וכך יכלו להיחוות מחדש. לדבריה, יש לייצג את פנטזיית ההתמזגות ולהתאבל עליה ממש כפי שיש להתאבל על גפה שנקטעה, להכיר באובדן ולייחס לו משמעות שתאפשר את נשיאת הכאב של ההיעדר. התלות המוחלטת שעברה דיסוציאציה וכך גם היעדרה נחלמים בתוך תיבת המראה של ההעברה וההעברה הנגדית. וכך, בעבודתה עם ג'ני רחל נעה הלוך ושוב בין חוויות חיות של נוכחות מוחלטת לבין היעדר מוחלט. בתהליך הטיפולי נחוותה מחדש החוויה המקורית של האובדן הטראומטי, וחלקים דיסוציאטיבים נאספו אל תוך העצמי. בצורה זו הפך ההיעדר הפנימי מחלל ריק לנוכחות של היעדר, והחלק החסר קיבל משמעות חדשה.
כדי שכל זה יוכל להתרחש רחל צריכה הייתה להיות פתוחה לקבל את הטווח המלא של מה שג'ני תקשרה אתה ברמה החושית והגופנית, הרגשית והאינטלקטואלית. הדהודים פנימיים ספציפיים הביאו היבטים מסוימים של ג'ני ורחל לקדמת הבמה; שני עולמות פנימיים הצטלבו כך שניתן היה לחבר את החלקים האבודים בעצמי של ג'ני, להכיר בהם ולהעניק להם משמעות. במעין חווית חיים משותפת, רחל נדרשה לאפשר לעולם הרגשי של ג'ני לחדור לתוכה ולאפשר לייחודיות של ג'ני להשפיע על עולמה הפנימי של רחל עצמה ולחולל בו שינוי. מצב זה יצר הזדמנויות להגיע לחלקים של ג'ני שנותרו מנותקים וחבויים בגלל הפחד מחיבור אנושי.
מחשבותיי נודדות ליצירה הייחודית הנוצרת בתוך כל מרחב טיפולי. האנליטיקאי הופך להיות כחומר ביד היוצר, והיוצר 'ברצותו מאריך וברצותו מקצר'. רחל כמטפלת נדרשה לגמישות ורכות שיאפשרו לג'ני לעצב את רחל בדמותה ולחולל בה שינוי באופן שבסופו של דבר יאפשר להגיע לחלקים המנותקים של ג'ני, המפחדים מחיבור אנושי.
מכאב הפנטום לשפת הפנטום - תגובתה של דנה אמיר לעבודה הזוכה
בהמשך להרצאתה המרתקת של רחל, התדיינה עמה ד"ר דנה אמיר, חברת הוועדה לבחירת העבודה הזוכה, שהתחברה לכאב הפנטום דרך שפת הפנטום. כאב הפנטום הוא דרכה של הנפש לאותת על האיבר הנפשי שנכרת. זהו כאב שמקורו אינו ידוע, הוא אינו יכול להיחשב וקשה מאוד לטפל בו. במצב זה נוצר מבנה הגנתי בו שורדים אספקטים תפקודיים במחיר של "חור" במרכז האישיות. אמיר מציעה לנו לבחון יחד עמה את שפת הפנטום הנוצרת כתוצאה ממבנה זה. ג'ני עובדת כעיתונאית ולכאורה השפה שלה משמרת רובד תקשורתי תקין ורהוט, אך רובד תקשורתי זה מחפה על רובד טרום סמלי, נעדר מילים וחסר ביטוי הקוטע את הרצף השפתי שוב ושוב. אמיר מדמה זאת ל"אוטוטומיה" של השפה, מצב שבו על מנת לשמור על החלק הבוגר והמתפקד, השפה קוטעת מתוכה את החלק הילדי ומותירה אותו מאחור. כך היא משמרת מראית עין של שפה שלמה אך במחיר של שסע מהותי המותיר את המשלב הגבוה של הדיבור נעדר חיות. גם את החלום של ג'ני מציעה אמיר לפרש בדרך דומה. על התינוק שג'ני אמורה להאכיל ומאבדת שוב ושוב מציעה אמיר לחשוב כעל האובייקט הנעדר שהשפה של ג'ני אוחזת לרגעים אך אינה מצליחה להזין ושומטת מתוכה שוב ושוב. שפת הפנטום של ג'ני היא שפה שפועלת כנותנת משמעות ומרוקנת ממנה בו זמנית, כפי שרחל מספרת בנשימה אחת על התכנים העשירים שהובאו בפגישות ועל חווית המחיקה שלהם אצלה בכל פעם שהפגישה הסתיימה.
אמיר מחברת בין מלאכת האבל והשפה. ילד שלא חווה את הטוטאליות האימהית הראשונית, טוענת אמיר, לא יוכל להרפות ממנה מספיק כדי ליצור שפה אותנטית ואוטונומית. תחת זאת הוא יצור שפה אומניפוטנטית, שפה המסרבת למלאכת האבל ולא מאפשרת את הדיבור החי. שפת הפנטום של ג'ני נעה חליפות בין קוטב ההיאחזות המוחלטת לבין קוטב הניתוק המוחלט מבלי לערוך אינטגרציה ביניהן. מתוך הדיאדה שבטיפול נולדת שפה אלטרנטיבית. בכל פעם ששפתה של אחת מהן שומטת את האובייקט, שפתה של האחרת אוחזת בו. באופן זה, מסבירה אמיר, תנועת המטוטלת בין קוטב הנוכחות המוחלטת וקוטב ההיעדר המוחלט הופכת לדיאלקטיקה דיאדית שבתוכה הנוכחות וההיעדר שוללים זה את זה אך גם מתקפים זה את זה ומתוך כך יוצרים מרחב שפתי חי. שפה משותפת זו, טוענת אמיר, היא הסיכוי היחיד של ג'ני להפוך את היותה חור להיותה בעלת חוויה של חור. הבעלות על חווית החור היא הבעלות על עולמה הנפשי, היא ההיתר לקיום עולם נפשי, היא מה שמבדיל בין הנפילה ללא סוף ("היות חור") ליכולת לתחום את הנפילה הזו בתוך חשיבה ובתוך שפה.
המרווח שנותר בסיום
הערב מסתיים ואני חושבת על שיר שכתבתי לאחרונה. השיר עוסק ברווח המחבר בין היד לחזה, החיק. השיר מקבל משמעות נוספת כשאני חושבת על גפה קטועה המאותתת על היעדרה דרך כאבי פנטום, על מחשבות שאינן ניתנות לחשיבה וכן על המרחב המעברי בו מתרחש הטיפול יחד עם הרווח בין האובייקט המופנם והממשי. על מרחב זה כותב ויניקוט (1954): "כל עוד המטופל ברגרסיה (לרגע או לשעה או למשך תקופה ארוכה) הספה היא האנליטיקאי, הכריות הן שדיים, האנליטיקאי הנו האם בעידן קדום מסוים".
*חיק
לבדיות מאיימת
לא מוכלת
מאכלת
כל חלקת מחשבות
שנעזבו בלי
חושב
לא היה להן
לאותן מחשבות
את הרווח הזה
בין החזה
לידיים
בו ניתן
לשאת תינוק
לחבוק אישה
ואליו להיאסף
הרווח הזה שקוראים לו
חיק
אני יוצאת לדרך, חזרה הביתה, תוך כדי נהיגה אני קולטת בזווית העין כתובת גרפיטי שריסס מישהו על קיר: 'אני רוצה להיות'....
הערות
1. Vicissitudes in Winnicottian theory about the origins of aggression, ד״ר אסנת אראל
2. Starvation and the Dead Baby, Dr. Alice Jones
3. An Allegiance to Absence: Phantom Pain and the Mirror Box, Rachel Sopher
מקורות
גרין א. ([1980] 2007). האם המתה: דיאלוג עם האם המתה. תל אביב: תולעת ספרים.
ויניקוט, ד.ו (1954). היבטים מטה-פסיכולוגיים וקליניים של רגרסיה. מתוך: עצמי אמיתי, עצמי כוזב. הוצאת עם עובד. 2009.
סילברסטיין ([1976] 1982). החתיכה החסרה. הוצאת מודן.
