טניס, מישהו? הרהור הומוריסטי של פסיכותרפיסט אקלקטי1
מאת שניאור הופמן
מומלץ לקרוא תוך התייחסות להפניות המופיעות בגוף הטקסט
הגישה האקלקטית (Prescriptive Eclecticism) היא גישה פסיכולוגית המעמידה את המטופל במרכז. לפי גישה זו, יש להתאים את צורת הטיפול לצרכיו המיוחדים ולמצבו הספציפי של המטופל, על ידי בחירת הטכניקה המתאימה והמועילה ביותר מבין מגוון השיטות העומדות לרשותו של המטפל. אחד העקרונות הבסיסיים של גישה זו הוא שהמטפל חייב להיות מסוגל לינוק ממגוון רחב של טכניקות ולא להיות מחויב לגישה טיפולית אחת (Dimond, et a1., 1978). בדומה לאזהרתו של מאסלו (Maslow, 1966) מפני טיפול בגישה אחת בלבד: "אם הכלי היחידי שיש לך הוא פטיש, אתה נוטה להתייחס לכל דבר כמו אל מסמר". בהקשר לורסטיליות הנדרשת מהמטפל האקלקטי, התרשמתי במשך השנים מהקשר שבין עבודתי כפסיכולוג לבין תחביבי כשחקן טניס. להלן כמה מתובנותיי באשר לקווי הדמיון הללו.
כדי להיות שחקן טניס מוכשר ומצליח, יש, בין היתר, ליהנות מאתגרים ומתחרות, להיות מודע לחולשות ולחוזקות של היריב, לצבור ידע וניסיון מספיקים בחבטות הבסיסיות ולהיות מספיק זריז, גמיש ומסתגל אל מול תנאים ומצבים שונים. היכרות ושליטה בשלושת חבטות הטניס הבסיסיות מאפשרות לשחקן הטניס לחתור למגע עם הכדור בכל מקום בו הוא ממוקם (משמאל, מימין או מעליו) בצורה האפקטיבית ביותר האפשרית (Loew & Grayson, 1974). ניסיון ומומחיות במגוון החבטות הבסיסיות, כגון החזרת הכדור בעדינות (Rogers, 1942) או בכוח רב (Farrelly & Brandsma, 1974), עמידה קרובה לרשת (Rosen, 1962), או רחוקה ממנה (Freud, 1973) משפרות את הורסטיליות, הביטחון והאפקטיביות של השחקן (Frances et al., 1984).
על שחקן או שחקנית טניס להיות מנוסים גם במשחק יחידים וגם במשחק זוגות, במטרה להרחיב את טווח ההזדמנויות והאפקטיביות האישי. משחק בזוגות הוא שונה, ובכמה אופנים תובעני יותר ממשחק יחידים בגלל הצורך הנרחב בעבודת צוות ושיתוף פעולה לצורך משחק מוצלח. לפיכך, מחשבה מקדימה רבה צריכה להיות מושקעת בבחירת בן זוג למשחק. היבטים כמו אישיות, סגנון, ניסיון ותכונות משלימות צריכים להילקח בחשבון (Rice et al., 1972). מומלץ גם שחלק מהזמן לפני ואחרי המשחק יוקדש לתכנון אסטרטגיות ולשיתוף מחשבות ורשמים.
משחק זוגות מספק אתגרים, חוויות והזדמנויות שלא מזדמנות בקלות במשחק יחידים. לדוגמא, ניתן לשחק ולהתנסות בזמנים ארוכים על "קו האש", בשעה שבן הזוג מעניק את הביטחון בגיבוי שהוא מהווה. בן הזוג יכול לנצל את המיקום שלו להערכת המצב ולניהול המשחק בהתאם. ברגעים המתאימים, בן הזוג יכול להצטרף לשותפו בקרבת הרשת כדי ליצור השפעה גדולה יותר, או, בסימון מתאים, להזמין את השותף לעורף המגרש (Napier & Whitaker, 1978). במשחק זוגות, כל שותף יכול לספק תמיכה, ביקורת, עידוד ומשוב לבן זוגו במהלך המשחק ולחלוק אחריות שווה לתוצאתו (Hoffman & Gafni, 1984).
למרות שבאופן כללי עדיף שיהיה מספר זהה של שחקנים משני צדי הרשת, ישנם מצבים בהם שחקן אחד מתמודד מול שניים ושניים מול אחד ("round robin"). מצבים אלו יתכנו כאשר זו העדפת השחקן (Minuchin, 1974), או בשל דרישות של סיטואציה מסוימת (Hoffman et al., 1987).
טניס מוגדר כ"משחק ג'נטלמנים" בעל מסורת של הוגנות וגינוני נימוס, ועדיין, מדובר בספורט תחרותי. לפיכך, נראה הגיוני שכל האמצעים כשרים, כולל שימוש בעקרונות וכלים פסיכולוגיים במטרה להביס את היריב (Foreman, 1990).
בהקשר זה, עולה בראשי משחק בו השתתפתי לאחרונה. בדרך כלל, על אף גילי וזמן התגובה הארוך שלי, בזכות ניסיוני אני מוביל על יריבי הקבוע בתוצאות שנעות בין 6-0 ו12-10, כתלות בטיבו של היום עבור כל אחד מאיתנו. באחד המשחקים מצאתי את עצמי מפגר בתוצאה 0-4 וחיפשתי נואשות אחר אסטרטגיה שתהפוך את הסיטואציה על פניה (Haley, 1973; Hoffman, 2015). בתחילת המשחק החמישי, הזכרתי ליריבי שעליו לנצח את שני המשחקים הבאים בלבד כדי להשיג ניצחון חלק (6-0), תוצאה אותה לא השיג מעולם בכל שלושת השנים בהן שיחקנו יחד (Weeks & L'Abate, 1982). מרגע זה ואילך, שותפי הפסיד את חמשת המשחקים הבאים והמשחק הסתיים 6-5 לטובתי.
תגובה: איך לפרש את הניצחון2
השימוש בגישה האקלקטית בפסיכותרפיה דורש ערנות באשר להסקת מסקנות מתגובות המטופל. אתגר בסיסי עמו מתמודדים כל המטפלים הוא האפשרות למניפולציה מצד המטופל.
כצופה מזה זמן רב בשימוש מעשי בכללי הפסיכותרפיה, התחלתי להתרשם מהקלות בה אפילו המטפלים המנוסים ביותר נופלים קורבן לציפיותיהם שלהם. השימוש בכלי התערבות פסיכולוגיים יכול להוביל לעיתים קרובות לתוצאות הרצויות, אבל פרשנות זהירה היא תנאי בל-יעבור בשעה שבודקים האם התנהגותו של המטופל השתנתה.
אני מדווח כאן על התערבות פסיכולוגית אצל מטפל ותיק, שבשעה שהאמין שהוא מנצח את הקרב ברוב תושייתו, למעשה הפסיד את המלחמה כולה.
הקשרים הבולטים כל כך שבין מטפל ושחקן טניס פורטו בזהירות בידי שניאור הופמן. המטפל שחקן הטניס שקוע באתגרים, הזדמנויות ואסטרטגיות של משחק שמציג לעיתים סימנים של דיכאון ותסכול.
בהקשר זה, עולה בראשי משחק בו השתתפתי לאחרונה. שותף הטניס הקבוע שלי הוא פסיכולוג אקלקטי ותיק אך גם רגיש, כך שבמטרה שלא לגרום לתגובה דיכאונית חריפה, אני נוטה לאפשר לו לנצח במשחקים שלנו. גילי הצעיר, המהירות שלי וזמן התגובה הקצר יכלו לאפשר לי לנצח בקביעות, אך מצבו הרגשי של שותפי למשחק דרש בפני לכרוע ברך בפני הניסיון הרב שלו. במשחק אחד, מצאתי את עצמי בטעות מוביל על יריבי 4-0, זאת בשעה שהוא החל לפתח דאגה גוברת וסימנים של דיכאון. התחלתי לחפש נואשות אחר אסטרטגיה שתאפשר לו להרוויח מחדש את כבודו העצמי. בתחילת המשחק החמישי שותפי נתן לי את הפתיחה. הוא הזכיר שעלי לנצח בשני משחקים נוספים על מנת להשיג ניצחון חלק (6-0). מיד קפצתי על ההזדמנות. ביודעי שהוא יולך שולל על-ידי "ההתערבות הפסיכולוגית" שלו, לא הייתה שום בעיה בחמשת ההפסדים שבאו אחריה. התוצאה הסופית הייתה 6-5 לטובתו.
שותף הטניס שלי עזב באותו יום תוך שהוא מציין בזחיחות את ההתערבות הפסיכולוגית שלו, בעוד שאני עזבתי ביודעי שהצלתי את בריאותו הנפשית של חברי.
הערות
2. התגובה נכתבה על-ידי צ'ארלס ס. הקסטר, Ph. D.
מקורות
Dimond, R. E., Havens, R. A., & Jones, A. C. (1978). A conceptual framework for the practice of prescriptive psychotherapy. American Psychologist, 33, 239-248.
Farrelly, F.& Brandsma, J. (1974). Provocative therapy. Fort Collins, CO: Shields.
Foreman, D. M. (1990) The ethical use of paradoxical interventions in psychotherapy. Journal of Medical Ethics, 16, 200-205.
Frances, A., Clarkin, J. & Perry, S. (1984). Differential therapeutics in psychiatry: The art and science of treatment selection, New York: Brunner/Mazel.
Freud, S. (1973) New introductory lectures on psychoanalysis, Volume 2, London, Penguin.
Haley, J. (1973). Uncommon therapy. New York: Norton.
Hoffman, S., & Gafni, S. (1984). Active interactional cotherapy. International Journal of Family Therapy, 6(1), 53-58.
Hoffman,S., Kohener, R., & Shapira, M. (1987). Two on one: Dialectical psychotherapy. Psychotherapy, 24(2), 212-216.
Hoffman, S., “Thinking out of the box”: Unconventional Psychotherapy, (2015), New York, Mondial.
Loew, C. A., Grayson, H., & Loew, G. H. (1975). Three psychotherapies: Clinical comparison. New York: Brunner/Mazel.
Maslow, A. H. (1966). The psychology of science: A reconnaisance. New York: Harper & Row.
Minuchin, S. (1974). Families and family therapy. Cambridge, MA: Harvard University Press.
Napier, A. & Whitaker, C. A. (1978). The family crucible. New York: Harper & Row.
Rice, D. G., Fey, W., & Kepecs, J. (1972). Therapist experience and style as factors in cotherapy. Family Process, 11, 1-12.
Rogers, C. R. (1942). Counseling and psychotherapy. Boston: Houghton Mifflin.
Rosen, J. N. (1962). Direct psychoanalytic psychiatry. New York; Grune & Stratton.
Weeks, G. R., & L'Abate, L. (1982). Paradoxical psychotherapy: Theory and practice with individuals, couples and families, New York: Brunner/Mazel.
* המחבר מודה לאברהם ביננפלד על תרגום המאמר לעברית
