פגישה חד פעמית עם בני משפחה של מטופלים מבוגרים
מאת ד"ר שניאור הופמן, פרומי גוטליב ורעות בר-אל
מבוא
מטפלים פסיכודינמיים רבים מציגים הבחנה דיכוטומית ברורה בין טיפול זוגי לטיפול פרטני. הבחנה זו מציגה תפיסה של "או-או" ומבטלת את האפשרות לשלב בין השניים. על אף ששורשיה נעוצים לפחות בחלקם בשיקולים תיאורטיים, אנו סבורים כי תפיסה זו אינה משרתת את טובת המטופל. בהתאם לכך, אנו מציעים עמדה חלופית המדגישה את התועלת הטיפולית שבשימוש גמיש במפגש משפחתי או זוגי, גם במסגרת טיפול פרטני. בחלקו הראשון של המאמר נדון בקצרה בטיעונים עליהם נשענת עמדה זו: ראשית נבחן את הבסיס להיצמדות הקלאסית למפגשים פרטניים. לאחר מכן נדון בחסרונות המודל הפרטני הנוקשה ונדון במודל המערכתי המבקש להביא בחשבון את מכלול ההקשרים והיחסים שבהם הפרט פועל בכל ניסיון להעריך את מצבו או לטפל בו. לבסוף, נציג את טיעוניהם של תיאורטיקנים המדגישים את חשיבותה של היכולת להתאים באופן גמיש מודל טיפולי ואף להחליף במידת הצורך בין מודלים שונים. בחלקו השני של הדיון נציג שלושה תיאורי מקרה המדגימים כיצד מפגש מסוג זה עשוי לסייע להתקדמות הטיפול.
טיפול פרטני קלאסי
הגישה הקלאסית בטיפול במבוגרים מצדדת בשימוש בפגישות פרטניות בלבד (Phillips, 1983). על פי גישה זו, המודל הפרטני הוא הכלי המרכזי להשגת שינוי משמעותי בחייו של המטופל (Burch & Jenkins, 1999). מודלים פסיכודינאמיים קלאסיים רואים בתהליכים פנים-אישיים את עיקר המוקד הטיפולי; המטופל ועולמו הפנימי מהווים את הבסיס העיקרי, ולעיתים אף הבלבדי, לעבודה הטיפולית. זאת, בין אם מדובר בהתמקדות בקונפליקטים פנים-אישיים, כמו אצל פרויד או קליין, בין אם מדובר בעצמי ובערכו בגישה קוהוטיאנית ובין אם המוקד הינו מימוש עצמי. ברוח הגישות הקלאסיות, הדמויות המופנמות מקבלות משקל רב יותר מבחינה טיפולית מאשר הדמויות הממשיות בחיי המטופל. משום כך, הבאת המציאות האובייקטיבית, באמצעות הכנסת דמויות מחייו של המטופל לחדר הטיפולים, נתפסת על-ידי גישות אלו כאינה רלוונטית ולעיתים אף נוגדת את המטרה הטיפולית (Francess, A., et.al., 1984).
הפרט בהסתכלות מערכתית
על אף יתרונותיה החשובים, התמקדות בגישה הפרטנית בלבד מחמיצה את ההשקפה הדוגלת בכך ש״כל גישה טיפולית הינה התערבות במערכת יחסים בין אישית״ (Phillips, 1983, 11, תרגום חופשי). לטיפול הפרטני באדם יש תמיד השפעה על האנשים המשמעותיים הסובבים אותו, אולם בגישה הקלאסית השפעה זו אינה נגישה לנו אלא דרך עיני המטופל. כאשר אנו שומעים על מערכות היחסים של המטופל רק מנקודת מבטו, אנו מחמיצים היבטים מרכזיים בחייו. ההבנה המערכתית נחוצה על מנת להבין את המטופל ולהעריך את מצבו בדיוק רב יותר. בבלוג "Resolution, Not Conflict" של ד״ר סוזן הייטלר, היא מתייחסת לחשיבות הטיפול הזוגי בכל מטופל המצוי בזוגיות: "היזהרו: טיפול זוגי הכרחי בטיפול האמור לעזור לאינדיבידואל נשוי [...] מטפל חייב לראות את האינטראקציה של מטופל נשוי על מנת להבין את התמונה השלמה של התרומה של כל אחד מבני הזוג למתח הרגשי של עצמו ושל בן זוגו" (תרגום חופשי).
מעבר לכך, הייטלר טוענת שהתמקדות בפרט בלבד היא גישה פשטנית מדי שעלולה מבלי משים אף לפגוע במטופל: "בריאות אמוציונלית מבוססת על המציאות המורכבת והפרדוקסלית שאנשים זקוקים גם לאושר אישי וגם ליחסים בין אישיים מוצלחים. הפשטת יתר של הטיפול להשגת ממד אחד מהווה סיכון לפגיעה באחר" (Heitler, 2001, 380, תרגום חופשי). גם הורביץ (Hurvitz, 1967) טוען שלעתים, מתוך דבקות בצדקת דרכם, מטפלים פרטניים עשויים לגרום הפסד למטופל – גם אם באופן לא מודע. זאת מכיוון שהם גורמים לו להתפשר או להשלים עם מציאות שבה יש הפרעה ביחסים הבין אישיים שלו.
הגישה המערכתית טבעית לנו יותר כאשר מדובר בילדים. רוב המטפלים אינם מתקשים לשלב הדרכת הורים בטיפול פרטני בילד. ברור לכולם שלא ניתן להתעלם מכך שילדים משפיעים על משפחות ומשפחות משפיעות על ילדים (Josephon & Serano, 2001). אולם ההתייחסות שונה כאשר מדובר במטופלים מבוגרים, וישנה הסתייגות מהטיפול בפרט בתוך ההקשר המשפחתי. לטענתנו גם במקרים אלו הסתכלות מערכתית יכולה להביא ליותר ייחודיות ודייקנות בתהליך הטיפולי. כך למשל, ישנם נושאים שבהם טיפול זוגי יכול להביא לשינוי שלא ניתן להשיגו בטיפול פרטני. מאידך, קיימים מקרים שבהם לא ניתן להגיע להתקדמות בטיפול זוגי מבלי שייערך קודם טיפול פרטני (Burch & Jenkins, 1999, 243). התפיסה הדיאלקטית הזו היא לב ליבו של היישום הקליני המשלב טיפול פרטני וטיפול משפחתי או זוגי.
מודל טיפולי גמיש
אחת הסיבות לכך שפסיכותרפיסטים רבים נצמדים לפגישות פרטניות בלבד נובעת מקושי לשלב בין מודלים טיפוליים שונים. יתר על כן, גם רבים מהפסיכותרפיסטים שעובדים עם זוגות סבורים שעליהם להחליט בין טיפול זוגי ובין טיפול פרטני באחד מבני הזוג (Weeks & Treat, 2001). לעתים הצרכים של המטופל מאד ברורים וגלויים כך שקל לבחור במודל הטיפולי המתאים ולדבוק בו: במקרה של אדם הסובל מדיכאון עמיד מתמשך ננקוט בטיפול פרטני; במקרה של בני זוג שמערכת היחסים שלהם קונפליקטואלית וטעונה ננקוט בטיפול זוגי. עם זאת, נראה כי גם במקרים של אינטראקציה סבוכה יותר בין מצבו של הפרט למצב הזוגי או המשפחתי, מטפלים מרגישים צורך לבחור במודל טיפולי אחד.
אנו מציעים כי טיפול יעיל מצדיק לעיתים מעבר ממודל טיפולי אחד למודל טיפולי אחר, או שילוב בין שני מודלים טיפוליים. ההחלטה על בחירת מודל מסוים אינה תמיד האסטרטגיה הטובה ביותר. לעתים, מטופל מבקש פסיכותרפיה פרטנית שבתחילה נראית מתאימה, אך בהמשך, כאשר הוא מתאר את הבעיה, מגלים כי לבן הזוג שלו יש תפקיד נכבד ביצירת הקשיים והפתולוגיה שלו. במקרים אחרים, כאשר יש התקדמות בתהליך הטיפולי הפרטני, השינויים בהשקפותיו, בעמדותיו ובהתנהגותו של המטופל יכולות ליצור בעיות אצל בן זוגו. לכן, כאשר מתעורר הצורך, יש לעבור מטיפול פרטני לטיפול זוגי או משפחתי.
קוטלר וקרלסון (kottler & Carlson, 2003) מדגישים את היתרון של גמישות ושל שימוש בגישות פסיכותרפיסטיות רבות, העדיפות על הישענות פשטנית על גישה קשוחה. לטענתם, טעויות בטיפול מתרחשות כאשר המטפל פועל על פי גישה אחת ואינו יכול לעשות שינוי ולהשתמש בגישה אחרת. מטפל הנוקט באופן נוקשה בגישה מסוימת אינו יכול להתאים את עצמו ואת המודל הטיפולי לצרכיו ולמצבו של המטופל. עמדה זו מגולמת בדבריו הידועים של מאסלו: ״אם פטיש הוא הכלי היחיד שיש לך אזי תטפל בכל דבר כאילו הוא מסמר״ (Maslow, 1966). פסיכותרפיסטים המעדיפים לא לעבוד עם זוגות או שאינם מיומנים בטיפול זוגי, מאמינים באופן טבעי בטיפול הפרטני. אולם אמונה זו עלולה לגרום להחלטה כושלת אם וכאשר גישת טיפול חלופית יכולה לעזור יותר (Zeitner, 2003). לכן, גם כאשר מדובר בטיפול פרטני, יש לתת את הדעת על האפשרות כי בשלב מסוים ובהתאם לצרכיו של המטופל נזדקק לשילוב של מודל זוגי או משפחתי. זאת מתוך הכרה בחשיבותה של הראייה המערכתית וההבנה כי זו עשויה לקדם את התהליך הטיפולי.
שילוב מפגש משפחתי או זוגי בחדר הטיפולים
תיאורי המקרה המוצגים להלן מדגימים מצבים שבהם יש מקום לשילוב של פגישה משפחתית בטיפול פרטני. כל המקרים הובאו על ידי פסיכולוגים קליניים מתמחים בפגישות הדרכה בשל התקדמות טיפולית מועטה בטיפול פרטני ממושך. המדריך (ש.ה.) הציע שהמטפלים יזמינו את המשפחה או את בני הזוג לפגישה חד פעמית לצורך הערכה, במטרה להשיג היסטוריה אובייקטיבית ומדויקת יותר והערכה ברורה של המטופל ושל בעיותיו.
כתוצאה מהפגישה החד פעמית, שלושת המטפלים המעורבים השיגו התרשמות מדוייקת על המטופלים שלהם; הם למדו על הדינמיקה המשפחתית, על התפקידים שממלאים האנשים המשמעותיים בחייהם ועל ההשפעות וההשלכות שיש לכך עליהם ואולי אף על מצוקותיהם. בהתאם, מטרות הטיפול עודכנו, מה שהשפיע גם על הגישה הטיפולית, וסייע להתקדמות.
מקרה 1: חשיבותה של פרספקטיבה נוספת
הדסה, בת 60, הציגה קשיים מרובים עם ששת ילדיה, שהגיעו עד לכדי התנהלות פוגענית מצדם, הכוללת העלבות, האשמות כוזבות וחדירה לפרטיותה. התנהגותם עמדה בסתירה לאופן שבו תיארה את התנהלותה המיטיבה מולם. הדסה תיארה אף קשיים ביחסים בין הילדים לבין עצמם, שהגיעו עד כדי שנאה וניתוק יחסים. לאחר תקופה ממושכת שקשיים אלו עלו שוב ושוב בטיפול ועוררו בה מצוקה רבה, הוחלט לקיים פגישה משפחתית לבירור ולהערכה. הפגישה נערכה בהסכמתה ואף לבקשתה של הדסה.
בפגישה המשפחתית נכחו המטופלת, בעלה וארבעה מבין ששת ילדיהם (אחד הבנים התגורר באותה עת בחו"ל, ובת נוספת לא יכלה להגיע בשל עבודתה). הפגישה נוהלה על ידי פסיכולוג בכיר והמטפלת האישית; זאת על מנת שניתן יהיה לעמת את הדסה עם תכנים ולהעניק אמפתיה לחוויית שאר בני המשפחה מבלי לפגוע בעמדה המיטיבה והאמפתית של המטפלת בעיני הדסה.
הפגישה המשפחתית הייתה סוערת ביותר. כל אחד מבני המשפחה תיאר את נקודת מבטו על המצב המשפחתי. הילדים, בשונה מהאופן שבו המטופלת נהגה להציג אותם, הגיבו בכבוד זה לזה על אף הפערים הגדולים ביניהם. ניכר היה כי יש ביניהם יחסים תקינים, ובין חלק מהם אף יחסים קרובים. נוסף לכך בלט כי טענותיהם של כל הילדים היו אחידות, ואף זהות לטענתו העיקרית של אביהם. הדסה נתפסה בעיניי כל בני משפחתה כמרוכזת בעצמה וכמי שמבקשת להסיר מעליה אחריות באופן קיצוני.
הפגישה הובילה את המטפלת לראות את ההיבטים הנרקיסיסטיים של הדסה באופן חד יותר מבעבר. יתר על כן, לאור הפגישה התברר למטפלת כי הדסה מציגה את המציאות המשפחתית באופן מעוות, ושנטייתה להסרת אחריות חולשת על כמעט כל חלקי חייה. בפגישות הפרטניות שלאחר מכן, המטפלת ביררה לעומק את ההסתכלות החדשה על הדסה ועל מערכות חייה. עמדתה הפאסיבית של הדסה ניכרה בבירור, כמו גם נטייתה להתנהלות פאסיבית-אגרסיבית. שיקופים ועבודה מול נושאים אלו הובילו להתנגדות מצדה של הדסה.
לאור נטייתה של הדסה להשליך את האפשרות לשינוי רק על האחר, הבינה המטפלת כיצד הטיפול עצמו עלול להנציח מצב זה. הדסה השליכה את יהבה על המטפלת, שהיא האחראית לגאול אותה מקשייה. הפגישה המשפחתית שפכה אור חדש על ההתקדמות המועטה של הדסה בהיבטים השונים בחייה.
המבט החדש שניתן למטפלת בזכות הפגישה המשפחתית הוביל לשינוי המטרות הטיפוליות. טרום הפגישה המשפחתית, אחת המטרות העיקריות הייתה העצמתה של הדסה לשאת מצבים משפחתיים קשים מנשוא, ולקבל כי את חלקן של ההתנהלויות המשפחתיות, דוגמת הניתוקים שהציגה בין ילדיה, אין ביכולתה לשנות. לאחר הפגישה המשפחתית המוקד הטיפולי היה לקיחת אחריות על חלק משמעותי מהקשיים שהעלתה, בהתאם לדברים שהוצגו על ידי בני משפחתה. דגש מיוחד ניתן לניסיון לעזור להדסה להכיר בהתנהלותה הפאסיבית בכלל והפאסיבית-אגרסיבית בפרט. כמו כן, המטפלת שמה לה למטרה לעזור להדסה להמיר את התנהלותה הפאסיבית-אגרסיבית בתגובות מסתגלות יותר.
מקרה 2: מטיפול פרטני לטיפול זוגי
המטפלת טיפלה במשך חודשים ארוכים במרים, אישה בת 50 שסבלה מדיכאון, עם התקדמות מזערית במצבה. לאורך רוב המפגשים הטיפוליים מרים התלוננה על הבעל שלדבריה משפיל אותה, לא מתייחס לצרכיה ולרצונה ורואה בה אובייקט מיני שתפקידו הוא לספק את צרכיו בלבד. נוכח חוסר ההתקדמות בטיפול ובהמלצת המדריך, המטפלת הציעה למרים להגיע לפגישה יחד עם בעלה לשם הערכת הזוגיות שלהם.
המפגש סיפק למטפלת מידע רב על הקשיים בזוגיות, שהבהיר למטפלת את מקור הדיכאון. על אף הטיפול הממושך והאמון שנוצר, למטפלת לא היה מושג מהי רמת הקשיים עמם מתמודדת מרים. עד למפגש המטפלת התייחסה לדיכאון של המטופלת כבעיה תרבותית, ולא כבעיה שמקורה ביחסים בין בני הזוג. התייחסות זו עיכבה את השגת מטרות הטיפול; כעת ברור היה למטפלת שתהליכי הטיפול לא יביאו לשינוי משמעותי כל עוד הבעיות ביחסים הזוגיים נשמרות. לפיכך, מוקד הטיפול השתנה ועלה הצורך בטיפול זוגי, שיאפשר חשיפה למידע אובייקטיבי, השגת מטרות וסיום של הטיפול בזמן קצר יותר.
מקרה 3: עיבוד חי והתערבות ביחסים
בני, רווק בן 18 שעלה מארצות הברית עם משפחתו לפני עשור, אושפז במחלקת טיפול יום לאחר שנשר בהדרגה מהישיבה בה למד בעקבות תחושה קשה של דיכאון וייאוש מהחיים. במסגרת המחלקה הוא טופל כשמונה חודשים, בתדירות של פעמיים בשבוע. בפגישות עמו עלתה תמונה של נער מופנם וסגור, אשר לאורך כל שנות חייו חש מנותק ומבודד רגשית מהסביבה. כמו כן, תוארה בהדרגה אלימות מצד האב שהחלה בגיל צעיר (9-10), ונמשכה עד כשנה לפני אשפוזו. הוא אף חווה חוסר הגנה מצד האם, ותיאר גדילה בצל הורים שאינם מכילים, אינם מביעים אהבה, ואינם מעניקים מענה רגשי מספק לילדיהם.
במהלך הטיפול ניכר היה כי בני משתמש במנגנוני הגנה של פיצול, הכחשה ודיסוציאציה, שנוצרו בין השאר בשל האלימות שספג ומנעו ממנו לעבד בצורה בריאה את החוויות הקשות שעבר. מנגנוני הגנה אלו, יחד עם שימוש בפנטזיות נקמה והגנות מאניות שהתפתחו בהדרגה, הובילו לקושי ליצור קשר תקין והדדי עם בני אדם, לחרדה חברתית קשה ולקושי משמעותי בנתינת אמון באחרים וביצירת קשר עמם.
כחצי שנה לאחר תחילת הטיפול הוצע לבני לערוך פגישה משותפת עמו, עם הוריו, עם המטפלת האישית ועם המדריך של המטפלת. זאת מתוך הבנה כי לסביבה המשפחתית, ובפרט להוריו של בני, ישנו חלק משמעותי ביצירת קשייו ובשימורם. בני הביע חשש וחוסר אמון בפגישה כזו, אך לאחר שהבין כי המטפלת תהיה נוכחת בפגישה, הוא חש יותר מוגן ובטוח לקיימה.
בפגישה ניכר היה כי הוריו של בני מאד מודאגים מחוסר תפקודו וחוששים לעתידו. עם זאת, לעתים ניכר כי חסרה מודעות בנוגע למצבו הנפשי, וכן כי ישנן הכחשות בולטות, בעיקר מצד האב, לגורמים הסביבתיים והמשפחתיים שהובילו למצבו הנפשי הקשה. לאחר הפגישה, בני סיפר כי חש כעס על הוריו על כך ש"שיקרו" במהלכה. דבר זה אפשר לראשונה עיבוד של הכעס בפגישות הטיפוליות. כמו כן, קיומה של הפגישה העביר לבני מסר של שיקוף, תמיכה ומתן לגיטימציה מצד הצוות המטפל, דבר שלא חווה מעולם.
המפגש אף סיפק למטפלת היכרות ישירה עם המציאות שבה בני חי. היא למדה כי הוריו, ובפרט אביו, אינם מודעים כלל למצבו, על אף ניסיונות חוזרים ונשנים להביא את הדברים למודעותם. דבר זה אישש את התחושה כי אין טעם בטיפול משפחתי וכי המציאות המשפחתית היומיומית אינה מיטיבה עם בני. בעקבות הפגישה המטפלת אף העמיקה את הסתכלותה על הטיפול ועל מנגנוני העברה והעברה נגדית המתקיימים בו.
בהמשך, הפגישה אפשרה שיח טיפולי פתוח יותר לגבי הצורך של בני בהגנה מצד המטפלת מחד, יחד עם קושי בנתינת אמון מלא בה מאידך. יחס דואלי זה משקף את תפיסתו הכללית בנוגע למערכות יחסים וליצירת קשרים בין אישיים. לאחר המפגש, בני סיפר למטפלת כי יזם שיחה עם הוריו ואחיו הגדולים, בה שטח בפניהם את תחושותיו הקשות לגבי היחס שקיבל מהוריו. הוא עמד על כך כי הנוכחים יקשיבו לו ולא יכחישו את הנאמר. שיחה זו אפשרה לו להביע את הרגשות המודחקים באופן ישיר ולהתעמת עם הוריו, דבר אותו נמנע מלעשות לאורך השנים.
סיכום
בתיאורי המקרה שהוצגו לעיל ניתן לראות כיצד שילוב של מפגש משפחתי סיפק ידע הנחוץ להערכה נכונה של מצבו של המטופל, דבר שהוביל לבסוף לשינוי משמעותי בתהליך הטיפולי. במקרה של הדסה, המפגש מרובה המשתתפים שפך אור על המכשולים שהדסה עצמה יוצרת בדרך להטבה בטיפול הפרטני. במפגש נגלו עיוותים שהדסה עושה בתפיסת התא המשפחתי, וכן חלקה המשמעותי בקשיים המשפחתיים המרובים. עימות הדרגתי של הדסה עם המציאות מתוך לקיחת אחריות היה הכרחי כדי להגיע לשיפור במצבה הנפשי.
במקרה של מרים, המפגש הזוגי אפשר להבין ולהעריך לעומק את מקור קשייה ומתוקף כך לשנות את המוקד הטיפולי. לולא היה מתקיים מפגש זוגי, היה נמנע מהמטפלת מידע חשוב על הרקע למצבה הדיכאוני של מרים. בעקבות מידע זה התפנית בדרך הטיפולית, מטיפול פרטני לטיפול זוגי, נתפסה על ידי הצוות המטפל כהכרחית בדרך לשיפור במצבה של מרים.
המפגש עם הוריו של בני שימש בפני עצמו התערבות טיפולית מיטיבה, והיווה הזדמנות לחוויית נראות ולגיטימציה מצד המטפלת באופן חד יותר מאשר במפגשים הפרטניים. מפגש משפחתי זה הפך למעשה לקרש קפיצה בתהליך הטיפולי, הן מבחינת התכנים שהביא בני מתוך המפגש המשפחתי אל המפגש הפרטני, והן מבחינת ראייתה של המטפלת את מכלול קשייו של בני לנוכח התא המשפחתי.
המקרים האלו מדגימים כיצד גמישות המטפל והנכונות לקיים מפגשים משפחתיים במסגרת טיפול פרטני יכולה להועיל לעין ערוך; בין אם כאפשרות להערכה מעמיקה ומדוייקת יותר של עולמו של המטופל, בין אם כהתערבות טיפולית מיטיבה בפני עצמה ובין אם כבסיס לשינוי המוקד והמטרות הטיפוליות בהמשך. אנו סבורים כי היתרונות הגלומים בשילוב של מפגש מעין זה עולים פעמים רבות על ההסתייגויות הכרוכות בו. עלינו כמטפלים מוטלת האחריות לבחון בזהירות את ההצדקה התיאורטית לדבקות בטיפול הפרטני, ולשקול בכובד ראש את האפשרות לשלב בין המודלים בהתאם לצרכי הטיפול והמטופל.
* המחברים רוצים להודות לסיון שרגאי ולילך אברהם, שהיום הן פסיכולוגיות קליניות מומחיות, על תרומתן.
מקורות
Burch, B. & Jenkins, C. (1999). The interactive potential between individual therapy and couple therapy: An intersubjective paradigm. Contemporary Psychoanalysis, 35(2), 229-252.
Francess, A., Clarkin, J. and Perry, P. (1984), Differential Therapeutics in Psychiatry: The Art and Science of Treatment Selection, Brunner/Mazel, Inc., New York.
Heitler, S. (2001). Combined individual/marital therapy: A conflict resolution framework and ethical considerations. Journal of Psychotherapy Integration, 11(3), pp. 349-383.
Hurvitz, N. (1967). Marital problems following psychotherapy with one spouse. Journal of Consulting Psychology, 31(1), pp. 38-47.
Josephon, A.M. & Serano (2001). Integration of individual therapy and family therapy in the treatment of child and adolescent psychiatric disorders. Child & Adolescent Psychiatric Clinic of North America, July 2001; Vol. 10, (3), pp. 431-50
Kottler, J.A. & Carlson, J. (2003). Bad Therapy: Master therapists share their worst failures. New York: Routledge.
Maslow, A.H., (1966). The Psychology of Science: A Reconnaissance. New York: Harper and Row.
Phillips, J.B. (1983). Some ethical concerns regarding the individual psychotherapy of the married client. Canadian Psychology/Psychologie Canadienne, 24(1), pp. 8-13 .
Weeks, G. & Treat, S. (2001). Couples in treatment: Techniques and approaches for effective practice. London, England: Routledge.
Zeitner, R.M. (2003). Obstacles for the psychoanalyst in the practice of couple therapy. Psychoanalytic Psychology, 20(2), pp. 348-362.
