מערכת היחסים שבין אינטימיות ובדידות
מאת אן הברמן
סקירה של יום העיון "אינטימיות ובדידות – מאז ועד עולם" של האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה מתאריך 10.2.2017.
"It is not important to have many friends on Facebook or WhatsApp, but it is important to have one friend who can read your face and ask what's up?"
יריית הפתיחה של ד"ר רבקה דוידוביץ אפשטיין, יו"ר האיגוד הישראלי לפסיכותרפיה, סימנה את שאלת האינטימיות והבדידות לאור מציאות ההופכת ליותר ויותר דיגיטלית. יום העיון עורר שאלות רחבות אף יותר בנושא המפגש שבין אינטימיות ובדידות: מהי אינטימיות? ממה היא עשויה ואיך אפשר לטפח אותה, לא רק בזוגיות כי אם גם בקליניקה, ובינינו לבין עצמינו? והאם אינטימיות בכלל אפשרית לאור העובדה שלא משנה כמה ננסה, לעולם נישאר נפרדים ממושא האהבה שלנו?
יום העיון, שכלל שש הרצאות, התקיים ביום שישי בבוקר – זמן שבדרך כלל מוקדש אצלי לבילוי משותף עם בן זוגי. צריבה קטנה וכמעט לא מורגשת של תחושת בדידות, הנובעת מהידיעה שאנו עומדים לבלות את רוב היום בנפרד, נמהלה בחיוך של קרבה כשהגעתי לאזור בפארק הירקון בו נהגנו לבלות בימי שמש כשהתגוררנו בסביבה. אולי בכל זאת, חשבתי, נהיה יחד – מרחוק. אינטימיות, כפי שעלה מיום העיון, היא ריקוד עדין שכזה בין אחדות ונפרדות. מלבד תוכן עשיר ומגוון, המרצים השונים הביאו איתם גם לא מעט פואטיקה, יצירתיות ומשחקיות – אלמנטים בלתי נפרדים מאינטימיות הנרקמת בין שניים.
קריאת "המכתבים המסורבים" כדרך לאינטימיות
עם תחילת הרצאתה של ד"ר מירב רוט, פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית מנחה, נתפסו הכיסאות האחרונים באולם רחב הידיים. כמות האנשים שבחרו להגיע הנה, כמוני, בשישי בבוקר, הצביעה על מרכזיותו של מושג האינטימיות בחשיבה שלנו, הן ברמה הקלינית והן בזו האישית.
אינטימיות, כפי שהשתקפה בדבריה של מירב, משלבת את הרצון להיות כל-כולך עם האובייקט האהוב, יחד עם הדחף הבלתי נמנע לדחות אותו מעליך. ודווקא מן המקום הזה, מתברר בהמשך, ניתן לבנות קשר קרוב ואמיתי.
"אשתי חזרה מן הדרך ואני שמחתי שמחה גדולה. אבל טיפה של עצבות נתערבבה בשמחתי, שמא יבואו שכנים ויטרידוני. אמרתי לאשתי נלך אצל פלונית, שאם יבואו אצלנו לא במהרה נפטר מהם, מה שאין כך אם נלך אצלם..." כך נפתח "ידידות", סיפורו הקצר של עגנון. כבר במשפטים הראשונים, אומרת מירב, אנו רואים את האמביוולנטיות שחש הגיבור ביחסים עם אשתו. הוא שמח שהגיעה, אך מתערבבת בשמחתו עצבות. וגם, מדוע הציע לצאת מן הבית מיד כשהיא מגיעה? המשאלה לחיבור עם האובייקט והמשאלה להיפטר ממנו נמצאות כאן בכפיפה אחת. אמביוולנטיות זו ניתנת להבנה רחבה יותר על ידי התיאוריה של מלאני קליין. קליין טוענת שהבדידות נכנסת לחיינו בשלב מוקדם מאוד. בפנטזיה, התינוק נושא חיבור מושלם לאמו. כאשר מתפתחת הבנת הנפרדות מהאם האהובה, מתעוררת חרדה המובילה למנגנוני הגנה כפיצול והשלכה. כאן, ייתכן והתינוק ירחיק מעליו עוד יותר את האובייקט האהוב, רק כדי לא לסבול את נפרדותו. כך, שני כוחות פועלים עלינו בקשר עם האחר: מחד, הדחף לחיים המתבטא אצל התינוק ברצון להיות מוזן ונאהב על ידי האם. מנגד, דחף המוות המתבטא בשאיפה להרחיק מעליו את האובייקט, המהווה לעתים מעמסה וכאב. מירב אומרת כי בעבודתנו הקלינית חשוב להכיר ולתת תשומת לב לדחף המוות, השואף להיפטר מהאחר, היות והעיבוד שלו הוא שיכריע את המעבר מבדידות לאינטימיות.
מירב מזכירה סיפור של צ'כוב, בו מתוארת אם המצפה שהתינוק שלה יירדם. ברגע שיירדם התינוק, תוכל האם לנוח לרגע. אך גם אז, תרגיש האם צורך לבדוק אם התינוק נושם. אלא שכשהוא נושם, מהווה התינוק עול של צרכים ותביעות.
מטופלים, למרות הציפייה לפגישה, שואפים לפעמים להיפטר מהמטפלת, על אנושיותה והפגמים שלה. המטפלת לעולם לא תענה לחלוטין על הפנטזיה שיש להם עבורה, ולכן תמיד תאכזב. גם מצד המטפלת פועלת אותה אמביוולנטיות: מחד, מתעוררת סקרנות ורצון כבר ומיד להתאים למטופלת, להציל אותה ממכאוביה. אך דווקא נוכח ההתגייסות, נולדת המשאלה להיפטר מהמטופלת לפני שיהיה מאוחר מדי. אפילו בהרצאה, מוסיפה מירב בחיוך, אנו משלמים כסף ומצפים, אך מרגע שהתחילה מחכים לסופה. החיוכים המהנהנים בקהל רמזו לי שלא רק אני חיכיתי לשמוע עוד, ולהגיע הביתה במהרה.
מירב מתארת יפה כל כך, כיצד אנו כופים על המטופלים "אלימות פואטית" – הפרשנות, המילים והקישורים שאנו עושים מבטאים לפעמים סירוב להיפגש עם הבדידות שלהם. מעניין כי דווקא הרצאה זו, שהייתה בעיניי הפואטית ביותר ביום העיון (מילותיה של מירב הובאו כשירה נעימה לאוזן) הזכירה את הפואטיקה כניסיון למסך את החוויה הקשה של המטופל. יתכן שגם בהרצאה מול אנשי טיפול, קיימת רגישות ומבוכה לגעת בנושא במילים פשוטות וחשופות.
בהמשך סיפורו של עגנון, הגיבור נתקל במכתב חשוב שהמתין לו בתחתית ערימת המכתבים, אך חרדתו גורמת לו לקרוע את המכתב. מירב מדגימה את הפחד לחשוב את האמת ולקרוא את "המכתב המסורב" באמצעות תיאור מהקליניקה. מירב תיארה כיצד שכחה שעומד להגיע אליה מטופל. החדר לא היה מוכן לקראתו והספה הייתה מסובבת בכיוון אחר. למרות השכחה, המטופל לא כעס עליה. הוא נשכב על הספה וסיפר על אירוע מהעבודה שעורר בו עלבון. מירב פירשה את הסיטואציה, והמטופל הגיב בריכוך מיידי. למחרת, ההתרחשות חזרה על עצמה. המטופל שוב מגיע בזמן לחדר שאינו מוכן ולמטפלת ששכחה שזמנו להגיע. רק כאשר המטופל שוב המשיך כאילו לא קרה דבר, קראה מירב לראשונה את 'מכתב הבדידות' שביקש להעביר לה. עד אז, נהנתה מחלקיו הבוגרים, המבינים, ושיתפה איתם פעולה. רק כשנתנה לעצמה להרגיש את בדידותו, הבינה את החוויה שלו.
מירב מציעה לנו לקרוא את ה"מכתבים המסורבים", הם ה"נקודות העיוורות" שלנו, כדרך לפגוש את מטופלינו במקומות פגיעים. מירב חוזרת לקליין הטוענת כי עיבוד של דחף המוות מעשיר את האישיות. כך, רק כאשר אנו מסכימים לראות את המכתבים של המטופלים שלנו, כשאנו יכולים להכיר בבדידות שלהם, תוכל תחושת האינטימיות למלא את החלל בינינו.
הריק הנפשי והצימאון למגע אנושי
בהרצאתה של אלינה שלקס, פסיכולוגית קלינית-מדריכה ופסיכואנליטיקאית-מנחה, עלו מושגי הריק הנפשי וה"קונכיות", כפי שכינתה אותן, אשר באות למסך על בדידות עמוקה. הרצאתה הייתה לא פשוטה עבורי לעיכול, היא הייתה עמוסה וכללה תיאוריה רבה, מקרה קליני וקטע ממחזה. אך בעיקר, היו אלו המילים הקשות בהן השתמשה לתיאור הריק הנפשי. הריק הנפשי תואר כעקרות רגשית, היעדר צורה, אימה וריקנות קיצונית. ייתכן וכמו שאמרה מירב בהרצאה הקודמת, המפגש עם האמת, ובמקרה הזה, עם מלוא האימה שבבדידות, הוא קשה וכואב. בעוד שרוב ההרצאות עסקו בעיקר בצד האינטימיות של המטבע, אלינה נגעה בצידו השני, היפה פחות.
המקרה הקליני שהזכירה אלינה היווה עבורי אתנחתא של עיסוק במוכר, בממשי ובניסיון להבין. אלינה סיפרה על דוד, איש עסקים מצליח בשנות ה-30 לחייו, שהגיע לאנליזה בעקבות חרדות היפוכונדריות. הוא היה נשוי ואב לילדים, אך למעשה לא היה לו קשר אמיתי לבני משפחתו. הוא נהג להשתמש בכדורי שינה ומרץ ובאלכוהול, במקביל לצבירת ידע רפואי נרחב ופנייה לטיפולים רפואיים נסיוניים. בנוסף, נהג לקיים יחסי מין עם עשרות נשים, ולדאוג להקיף את עצמו בקבוצת חברים שליוו אותו במהלך היום תמורת תשלום.
למרות הרהיטות והאנרגיה של דוד במפגשים עם האנליטיקאית, התעוררה באלינה תחושה שהוא מנותק מעולמו הפנימי. דוד סיפר בשטף רב על המפגשים שלו עם הנשים והחברים המלווים אותו. לדבריו, הוא אינו חווה במפגשים חיבור אמיתי אלא תחושת ניצחון נרקיסיסטית בלבד. בפגישות הצביע דוד על רצונו לקבל החלטה דרמטית שתשנה את חייו באופן דרמטי. ככל שהתקדמה האנליזה, נעשה דוד פחות חשדן כלפי המטפלת, וזו חשה לראשונה שהוא מתחבר לעצמו. במקביל, אימץ דוד גור חתולים נטוש בו טיפל במסירות. עד מהרה, גדל הגור ונעשה פחות תלוי בו. האחדות שחש עם הגור התפרקה ודוד שוב נותר נטוש, ממש כמו גור החתולים כשמצא אותו.
חוויית האינטימיות שהלכה והעמיקה עם המטפלת הפחידה את דוד. הוא הודיע שמתכנן לעבור למדינה אחרת ושייצור איתה קשר כשיחזור, אך לא עשה זאת. שוב התרחשה נטישה, רק שהפעם המטפלת הייתה הנטושה, וחוותה את הבדידות שהפחידה את דוד כל כך. דוד, כך הסבירה אלינה, נאחז באובייקטים שונים כגור החתולים, ההתערבויות הרפואיות והמטפלת, כדרך למלא את החלל הנפשי שאיננו ניתן למילוי אמיתי.
בחיבור המקרה לתיאוריה, מנתה אלינה הוגים שונים אשר עמדו על מקור היעדר ייצוגיות אובייקטים ממשיים בחלל הפנימי, כפי שחווה דוד. וויניקוט למשל, טען כי הריק הוא תוצאה של חוויות טראומטיות כהיעדרות הורה בשלב מוקדם. התוצאה היא בסופו של דבר התפוגגות ייצוגי האובייקט הפנימיים. במקרים כאלה, האדם יכול להיאחז במה שמכונה "אובייקטים אוטיסטיים" כדרך למלא את הריק הפנימי.
לוטנברג מבחין בין ריק רגשי ומבני. באישיות המאורגנת יותר, ריק רגשי מתאר מיכל ריק הממתין להתמלא. במצב זה קיימת היכולת לצבור משמעות באמצעות עיבוד החוויה. לעומת זאת, במצב של ריק מבני, לא קיימת היכולת להתמלא מחדש ופונקציות העיבוד וההכלה נעדרות. במקום ייצוגי אובייקטים ממשיים, האדם מקיים יחסי אובייקט ריקניים עם אנשים, מוסדות או סמים. אלו הן רק קונכיות המכסות על הריק אך לא יכולות למלאו. בדומה לכך, אומרת אלינה, סדר מבני המתבטא בכתיבה יכול לשמש כאובייקט מהסוג הזה. המבנים הכתובים יוצרת תחושה של גבול המאפשרים לכותב להימנע מהחוויה הקשה.
התכווצתי בכסאי כאשר אלינה הציגה קטע מתוך המחזה "רוקביי" של בקט. בחלק זה של המחזה נראית אישה מבוגרת המתנדנדת בכיסא נדנדה. היא לבושה שחורים והחלל סביבה שחור, מלבד חריץ אחד פתוח בחלון. הקטע כולו הוא חזרה בלתי פוסקת של דבריה. מצד אחד היא רוצה להמשיך בתנועתה הבלתי פוסקת, ומצד שני מבקשת לפגוש בנפש אחת "קצת דומה לה". במקרה זה, המבנה החזרתי והמקצב הקבוע – הם האובייקטים הבאים לכסות על ריק נפשי תהומי. כך, ככל שהאישה בכיסא הנדנדה חזרה שוב ושוב על דבריה, מצאתי את עצמי מסובבת את הראש הרחק מתמונתה. היה משהו בחזרתיות המכנית הזו שהעביר בצורה חזקה מאוד את הריקנות שבבדידות. אולי היו אלה העמידה במקום, חוסר התזוזה, והקושי הבלתי נתפס לצאת מהמרחב האגוצנטרי. לאורם, הבקשה של האישה להשתחרר מהמצב הבודד, החזרתי, אליו הייתה כבולה, לא הייתה יכולה להישמע פחות סבירה.
מסע בעקבות שלושה סוסים
לאחר הפסקה של קפה ועוגה שהגיעה בזמן, הציג בועז שלגי, פסיכולוג קליני וראש התכנית לפסיכותרפיה באוניברסיטת תל-אביב, את משמעותן של בדידות, אינטימיות והתגברות על טראומה. "עולם שבו אנשים פוגשים זה את זה מבלי לרגע לאבד את בדידותם", אומר בועז, ביחס לספרו של ארי דה-לוקה "שלושה סוסים". גיבור הסיפור רכב על הסוס הראשון בהיותו בן 20 בהרי ספרד, שם פגש את אהובתו. יחד נסעו לארגנטינה ושם חיו את חייהם המשותפים, עד לקטיעתם במלחמה בשנות ה-70. באחת ההפגנות נקרעת האהובה מידי הגיבור, ומאז הוא לא רואה אותה שוב. מתוך רגשות הנקמה והכאב מחליט הגיבור להרוג קולונל. מאז נמצא הגיבור לבדו, בבריחה מתמדת מחיילים ומעצמו. בגיל 50 מגיע הגיבור לבית מרזח. בעל המקום מראה אדיבות כלפיו, ומעלה אותו על סירה לאיטליה, שם הגיבור הופך לגנן ופוגש אישה בשם ליילה. על הסוס השני רוכבים שניהם יחד. דרך הכתיבה בולטת העובדה כי גם בהיותם יחד, כל אחד מהם נמצא בבדידותו. ליילה מספרת לגיבור שהיא עובדת כזונה, והוא מקבל אותה. "הטראומה", אומר בועז, "מתבטאת בחזרה כפייתית. על מנת להתגבר על הטראומה, צריך לחיות אותה מחדש". כך, האהבה של ליילה מביאה את הגיבור לספר לה על הטראומה שלו, ולהתקרב שוב לכאב. היא מספרת שהיא מעוניינת לעזוב את המקצוע, אך יש גבר אחד, שאם לא תהרוג אותו, הוא יהרוג אותה. הגיבור יודע שאם לא ישחזר את הטראומה שלו – אם לא יהרוג את אותו גבר במקומה – שוב יאבד את אהובתו לנצח.
מערכת יחסים נוספת, מכיוון לא צפוי, היא שמביאה את הגיבור לסוס השלישי שלו. את סלים, עובד אפריקאי, פוגש הגיבור בגן ומזמין לשתיית קפה משותפת. חברות מתחילה להירקם בין השניים. סלים מזהיר את הגיבור כי הוא צופה לו עתיד רווי דם, וכי עליו להתרחק למקום אחר. כך מגיעה נקודת "present moment of the past", מצטט בועז את אוגדן. הגיבור יודע שהוא הולך להרוג את אותו הגבר, ושיעשה זאת לגמרי לבד. שוב יחיה את הבדידות שלו, ושוב ישחזר את הטראומה. כאשר מגיע הגיבור לכתובת שנתנה לו ליילה על מנת לממש את כוונתו, הוא רואה במקום משטרה ומחסום. הנוכחים מספרים שהיה רצח, ושביצע אותו אדם שחור. הגיבור מבין שחברו הציל אותו. דרך חברות שקטה, שנרקמת באיטיות, כמעט לא מורגשת, שחרר סלים את הטראומה של הגיבור.
לאורך יום העיון, השיח על אינטימיות ובדידות נע בין יחסים זוגיים לבין יחסים טיפוליים. דבריו של בועז, שעסקו באינטימיות בין בני זוג ובין חברים, הביאו אותי לחשוב דווקא על הקשר הטיפולי, בו מתוך החייאת אותה הטראומה מהעבר – אך בסיטואציה אחרת – יתכן סוף אחר, טוב יותר. "רק קשר מיטיב וקרוב, יכול לספק לטראומה מקום להשתחזר, אך לשנות את פניה", אומר בועז.
אינטימיות ובדידות בראי פסיכולוגיית העצמי
לאחר הדוגמאות הספרותיות והקליניות המגוונות בהרצאות הקודמות, הרצאתה של דפנה הומינר, פסיכולוגית קלינית ומדריכה בפסיכותרפיה, התמקדה בעיקר בפן התיאורטי של אינטימיות ובדידות ברוח פסיכולוגיית העצמי.
לפי קוהוט, כאשר האובייקטים הראשוניים של התינוק מתפקדים עבורו כזולתעצמי, הסובייקטיביות שלהם נעדרת מהמשוואה. האובייקטים מספקים את צרכי התינוק – הצורך באמפתיה והצורך בדמות נערצת – וכך מאפשרים לו לבנות את גרעין האישיות שלו. כלומר, התינוק פועל ממקום נרקיסיסטי ואגואיסטי, וזהו המצב הבריא. דפנה מסבירה כי הבדידות לפי קוהוט היא תוצאה של חוסר בסיפוק צרכי זולתעצמי. אנו זקוקים לזולתעצמי מחד, ומתפקדים כזולתעצמי עבור אחרים הזקוקים אלינו מאידך.
בניגוד לגישות הטוענות כי האדם הוא נפרד ומבודד מסביבתו, כפרויד למשל, פסיכולוגיית העצמי טוענת כי קיים מצב אחדותי, אשר איננו נמצא בסתירה לנפרדותו של האדם. לפי גישה זו, אינטימיות בוגרת מושתתת על אמפתיה. במצב זה, כל אחד שומר על הזכות להישאר עצמו, תוך ראיית השני: "הדבר היחיד שיכול לגאול מהבדידות הוא מראה פניו של אדם שדרכו ניבטת אנושיותנו אנו", אומרת דפנה.
קוהוט טוען כי גם אם גרעין העצמי סבל מחסך בזולתעצמי בילדות המוקדמת, הוא יכול להיבנות מחדש דרך קשר בוגר ומיטיב. בקשר המבוסס על אמפתיה, שני הצדדים בונים את העצמי שלהם דרך מערכת היחסים: מקבל האמפתיה מרגיש נראה ומובן, ואילו נותן האמפתיה נבנה כאדם המסוגל לספק צורכי זולתעצמי לאחר.
דפנה עשתה קישור מעניין של תיאוריה זו למציאות בעידן האינטרנט והרשתות החברתיות: תקשורת כזו, המבוססת על נראות בלבד, איננה אמיתית ויוצרת רעב לאינטימיות, שאיננו בא על סיפוקו. במונחי זולתעצמי, ניתן לראות זאת כעיבוי מוגזם של קוטב הגרנדיוזיות, או האידיאליזציה, על חשבון קוטב הערכים, שיכול להיות מסופק רק על-ידי אמפתיה הדדית בין שניים.
למרבה האירוניה, בהפסקת הצהריים לאחר ההרצאה מצאתי את עצמי, כמו רבים אחרים מסביבי, נועצת עיניים במסך הפלאפון. השיח על אינטימיות לא עזר לבאי יום העיון להשתחרר מההרגלים הישנים שלנו ולהיפתח יותר לסובבים אותנו. דווקא במציאות בה טבעי לטמון את הראש בתוך המסך במקום לפתוח בשיחה, הרהרתי, האינטימיות הזוגית מקבלת חשיבות גדולה יותר. היא מהווה מפלט מהבדידות החברתית שיוצרת הדיגיטליות.
רגשותיו של המטפל בנהר הבדידות והאינטימיות
שמואל גרזי, פסיכולוג קליני ופסיכואנליטיקאי מנחה, מדמה את הקשר שבין המטפל והמטופל לנהר. הגדות הן ה-self וה-other, והמים הזורמים ביניהן מדמים את האינטימיות. זרימת המים היא תהליך מתמיד בעל צורה משתנה. אינטימיות, אם כן, היא תהליך פרטי וחד-פעמי, היכול להתרחש רק בין שני אנשים מסוימים, בזמן מסוים.
נזכרתי בשיר של יזהר אשדות, "בכל פעם אני מתאהב (בך מחדש)" שליווה אותי ואת בן זוגי בדרך לחופה. כל התאהבות כזו, בכל יום מחדש, שונה מקודמתה. האנשים אינם אותם אנשים שהיו, והזוגיות אינה אותה זוגיות. נהר האינטימיות מקבל צבעים חדשים, קצב חדש.
שמואל טוען כי יש להקשיב לגוונים החדשים שמקבלת הזוגיות בחיים האישיים, בטרם הכניסה למפגש עם המטופל. האינטימיות בין בני זוג, אומר שמואל, משפיעה וחודרת לתוך הטיפול, וצריך לבחון את ההשפעה שלה. שמואל הדגים את דבריו בדוגמאות מחייו האישיים, ובכך הראה, אולי באופן הכי קרוב מבין המרצים, את החשיפה שבאינטימיות.
בהמשך תיאר שמואל את הצורך בחשיפה ובמוכנות להביע פגיעות מול האחר, באמצעות תיאור מקרה מהקליניקה שלו.
יצירת אינטימיות דרך מגע בכאב: תיאור מקרה
המטופלת היא אישה בת 35, אם חד-הורית לילדה בת 10. בעלה הראשון נפטר, והשני התגרש ממנה. מדובר באישה נעימה, כריזמטית ושובת-לב. כבר בתחילת הטיפול היה ברור למטפל שייתכנו בו משאלות של אינטימיות והתאהבות – מצב ממנו חששה המטופלת עד מאוד. המטופלת סיפרה שהייתה בטיפול אצל גבר שהתאהב בה וביקש להפסיק את הקשר הטיפולי כשהבין שהוא מתקשה לשמור על גבולות הטיפול. לאחר מכן הלכה למטפלת, אשר, הפלא ופלא, גם כן התאהבה בה. המטופלת העבירה לשמואל מסר ברור שאיננה מעוניינת באינטימיות. שמואל נשאר בתחושה שבדיוק אותה אינטימיות שמביאה עמה המטופלת לחדר, ממנה לא ניתן להתעלם, חייבת להישאר לא מדוברת ולא מורגשת מצידו.
בדומה לתיאורי המקרה הקודמים שהובאו, גם כאן המטופלת ניחנה ברהיטות שפתית וגישה ידידותית, אך לא באמת הייתה קרובה לרגשות שלה. הדמיון בין המקרים המחיש עבורי כי במקרים רבים, בדידות בין שני אנשים היא קודם כל בדידות בין האדם לעצמו. המטופלת הייתה רגילה להיות זו שמזדקקים לה, אך לא הייתה מסוגלת להזדקק לאחרים בעצמה. במהלך ילדותה, הוריה רבו לעתים תכופות, ואביה נהג להסתגר מדוכא בחדרו, כאשר עליה הוטל להיות המגשרת ולנחם את אביה. התחושה הייתה כאילו המטופלת היא האישה של אבא. כעת המטפל קיבל את התפקיד של אביה. היא לא יכולה הייתה להזדקק לו ולהיות פגיעה בנוכחותו. רק כאשר המטפל נכח עימה בבדידותה, יכולה הייתה להתקיים ביניהם אינטימיות.
בסוף הטיפול, כמו במקרה של הגיבור בסיפור "שלושה סוסים", הבינה המטופלת כי אין היא צריכה לחוות את עצמה באותו האופן בה חוותה עצמה עד כה. בצעירותה, הייתה צריכה את ברכתו של האב שרואה בה אישה, אך כזו שצריכה להיות עם גבר אחר. בעקבות הטיפול, השיגה המטופלת את "ברכת האב" שהייתה צריכה. היא פגשה בן זוג והצליחה להיות עימו בזוגיות שאיננה רק שתי גדות של נהר, אלא כזו המכילה גם את זרימת המים ביניהן.
אומרים אינטימיות יש בעולם
ההרצאה האחרונה הייתה של רות ליס, פסיכואנליטיקאית מנחה בחברה הפסיכואנליטית. רות התחילה מהצגת הסיפור של ריפ ואן וינקל, סיפור קצר מאת וושינגטון אירווינג שפורסם לראשונה ב-1819. ריפ התגורר בכפר קטן והיה אהוב על כולם אך עצלן, וסלד מפני עבודה קשה. בעת שיצא ריפ לטייל עם כלבו בהרים, הבחין באדם זקן הנושא חבית יין על גבו. ריפ עזר לו, שתה מן היין ונרדם. כשהתעורר, מצא את עצמו באותו מקום בו ראה את הקשיש, עשרים שנים מאוחר יותר. הוא נרדם במציאות שלפני הכרזת העצמאות של ארצות-הברית והתעורר במציאות שלאחריה, כך שעבר להיות אזרח ארצות הברית במקום נתין ממשלת אנגליה. מאז, נהג ריפ לספר את הסיפור לכל זר, עד שכולם בכפר הכירו את העלילה.
סיפורו של ריפ ואן וינקל, אומרת רות, ממחיש מפגש של עולם ישן עם עולם חדש, ועצירה או עמידה מלכת, בעת שמתרחשים שינויים הרי גורל. היה מעניין לראות איך בהרצאות השונות, אינטימיות משתקפת כתהליך בתנועה מתמדת, כנהר המחליף פניו. עצירה, חזרתיות והתנדנדות בכיסא שוב ושוב, מאפיינות בדידות ופרישה מקשר.
שלא כמו בספר "שלושה סוסים", בו הבדידות בולטת כמעט בכל אינטרקציה בין הדמויות, הבדידות בסיפורו של ריפ ואן וינקל נמצאת מתחת לפני השטח. ריפ מספר לכולם את שקרה לו, אך איננו באמת יכול להתקרב לאנשים השומעים את סיפורו, והם אינם מבינים את חווייתו. על כן מרגיש שחייב להמשיך ולחזור על הסיפור – אחרת תהפוך הטראומה שלו לבלתי-נראית.
רות תוהה כיצד יכולים אנו לא רק להקשיב למילותיו של האחר, אלא להיות איתו בחווייה. היא נעזרת בתיאוריה כדי להציע פתרונות לשאלה זו. פרויד למשל, אמר שעל האנליטיקאי לכוון את עצמו למטופל, ושצריך להאזין לכל דבריו בתשומת לב מרחפת ואחידה. עלינו למצוא את האיזון הדק בין רחוק מדי וקרוב מדי. רות ממחישה את האזור החמקמק הזה בעזרת חלום של מטופל, בו הוא רואה את אימו עומדת ומתבוננת מהחלון. בחוץ יש אנשים זרוקים, מסוממים ופושעים. האם אומרת שנעשה מאוד מסוכן מאז שהתחילו לבנות כאן. המטופל עונה לה שאולי הבנייה תביא דברים טובים. לאחר השיתוף בחלום, המטופל ממשיך לדבר בשטף מילים אסוציאטיבי ובלתי פוסק. רות איננה מצליחה להקשיב לתוכן דבריו, אך דבריו נחווים עבורה כטלטלה גופנית. נובעות ממנה המילים: "איזו בדידות". לאחר מכן, כמו כדי לארגן את החוויה, אומרת רות שאזור הבנייה בחלום הוא אולי כמו פה, בטיפול – אילו דברים מסוכנים עלולים להיבנות פה? והאם תצליח להגן על המטופל מפניהם?
רות מסבה את תשומת ליבנו להבדל בין ההתערבות הראשונה, הספונטאנית, המחוברת לתחושותיו של המטופל באמירתה "איזו בדידות", לבין השנייה, המאורגנת יותר, כשהרגישה צורך לפרש את הדברים. הפרשנות ביטאה אולי קושי להישאר עם המטופל בבדידותו והסתתרות מאחורי התריס. רות מזכירה את ביון, שאומר שעל האם לתפקד כמיכל, רוורי (Reverie). יש להחזיר לתינוק את החוויה הקשה שלו באופן שהוא יכול לשאתה. הרוורי איננו בשליטה. לא ניתן לתכנן אותו, אלא רק להתכוונן לאחר. זהו אזור אשר דורש מאיתנו להישאר חשופים ועלול לחשוף אותנו לתחושות לא נעימות בתוכינו.
ריפ חווה בדידות נוראה, אומרת רות, ועלינו להעריך ואת הריפים המסתובבים בינינו וברשת החברתית, המחפשים מישהו שישמע לא רק את המילים המוכרות לעייפה, אלא גם את הבדידות שמסתתרת תחתן. רות מזכירה כיצד נכונות המטפל והמטופל לשאת כאב היא האינטימיות, גם כשהיא מופיעה בדמות של כאב ופער.
אינטימיות ובדידות- מחשבות לסיום
אני יוצאת מההרצאה טרם סיומה כדי להספיק ולקחת את הרכבת האחרונה, בחזרה לחיק הזוגיות שלי, ובליבי הכרת תודה. אינטימיות, כך עולה מהקולות השונים ביום העיון, איננה מקום שקל להגיע אליו, או להישאר בו. היא דורשת אומץ ללכת בתוך סבך הרגשות הקשים והכאב האישי של כל אחד מבני הזוג. היא דורשת אמפתיה וראיית האחר, כמו גם מידה בריאה של נרקיסיזם והישענות על האחר. היא מצב עדין, פרטי ומורכב. נראה כי בחברה הדיגיטלית שלנו, עצם קיומה הוא בגדר נס.
עם זאת, נדמה שאינטימיות איננה כה שברירית כמו שניתן לחשוב. לתחושתי, ברגע שאינטימיות מצליחה להיבנות, יש לה יכולת להכות שורש, ולהיות מקום בו שני בני הזוג יכולים לצמוח, כל אחד בדרכו, מבלי לחשוש שהיא תתפרק. טוב שכך, כי עד כמה שאינטימיות מבליטה לעתים את הבדידות, את הנפרדות בין בני הזוג, הרי שבדידות ללא אינטימיות כואבת עוד יותר. האינטימיות, כך נדמה לי, מאפשרת לחוות את הכאב, את הפגיעות, בתוך מקום אוהב ומקבל, עד שהבדידות מתרככת ונעשית נסבלת, ואפילו קצת נעימה.
אני מגיעה הביתה, חציו השני של יום שישי נותר. החנויות כבר סגורות ושקיעת השמש קרובה. המסכים, כך אני חושבת בעת שאנו צוחקים מסדרה קומית שהתחלנו לראות לאחרונה, לא בהכרח מרחיקים. לפעמים הם פשוט מראה של האינטימיות, או הבדידות, שכבר קיימת אצל המשתמשים בהם.
