טיפול, חוק ואתיקה: מה קורה בטיפול כשהמטפל חובר למטופל בפניותיו לערכאות החוק והאתיקה המקצועית?
מאת רבקה רייכר-עתיר
רקע
הפסיכולוגים בישראל כפופים לשתי מערכות כללים שמקורן בחוק: דיני המשפט הכללי החלים על כלל האזרחים, ודיני המשמעת החלים על הפסיכולוגים בתוקף חוק הפסיכולוגים. בנוסף הם כפופים לכללי האתיקה של הפסיכולוגים שמקורם בהסתדרות הפסיכולוגים בישראל (הפ"י), שהינו הגוף המקצועי הוולונטארי של הפסיכולוגים בישראל.
התביעות העוסקות בעבירות על החוק נדונות בבתי המשפט. התביעות העוסקות בעבירה על דיני המשמעת המקצועיים מתבררות בוועדת התלונות ומוכרעות בועדת המשמעת אשר במשרד הבריאות. מדובר בעבירות שעניינן בהתנהגויות הממוקמות בתחום הנמוך של ההתנהלות האזרחית או הייחודית למקצוע מסוים. תחום זה נמצא מתחת לסף החוק (כשר, 2007) ומכונה התחום השחור (זמיר, 2009).
התלונות הנוגעות בחשש להפרת כללי האתיקה מתבררות בוועדת האתיקה בהפ"י. עניינן הוא בהתנהגויות הממוקמות בתחום הבינוני האפור של ההתנהגות, אשר מעל סף החוק ולפיכך חוקיות, אך מתחת לרף האתיקה ולפיכך לא אתיות. ביחס לכללי אתיקה החופפים להוראות החוק הרי שיהיה מדובר בעבירות שמטבען בתחום השחור שמתחת לסף החוק, ואלו קרוב לוודאי יתבררו גם בוועדות שבמשרד הבריאות.
המעבר משיח הטיפול לשיח המשפט והאתיקה המקצועית נחשף בפני בעת כהונתי כחברה וכיו"ר וועדת האתיקה של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל (2002-2014).סיכום הפניות לוועדת האתיקה ואפיונן (רייכר-עתיר ובן-שלמה, 2016) חשף את התופעה של מטופלים המתלוננים על הפסיכולוג שטיפל בהם בעבר. בדיקת התלונות הראתה שלרוב מדובר בעבירות לכאורה שנעשו לעיתים לפני למעלה מעשור. תלונות אלו הגיעו לוועדת האתיקה גם מהסיבה שהליך ההתיישנות המשפטית (חוק ההתיישנות, תשי"ח, 1958) לא אפשר להגישן לבתי המשפט או לוועדת התלונות של משרד הבריאות. השאלה האם היה ראוי לאמץ את הליך ההתיישנות גם לוועדת האתיקה המקצועית וגם בה לא לדון בתלונות אלו נדונה בהרחבה (רייכר-עתיר 2016).המסקנה הייתה שאימוץ הליך ההתיישנות אינו בסמכות ועדת האתיקה אלא בסמכות המחוקק. כמו-כן עלה שכן ראוי לדון בוועדת האתיקה גם באירועי העבר הרחוק וזאת חרף ההתיישנות. ההתיישנות משחררת מדיון העוסק באכיפה והשתת סנקציות אפשריות ופנוי למימוש ייעודו העיקרי של שיח האתיקה, להבין את הפעולות המקצועיות ולשכללן.
טענות והשגות של מטופלים על מטפלים מהעבר כחלק ממהלך של טיפול עכשווי היא תופעה מוכרת האמורה לעבור עיבוד באמצעות שיח הטיפול. במקרים בהם פסיכולוגים מהטיפול העכשווי חוברים באופן מעשי לתלונות של מטופלים נגד מטפלים, הרי שמתרחשת כאן התערבבות של כמה סוגי שיח זה עם זה עד קיומה של סכנה להזנחת הטיפול לטובת שיח המשפט והאתיקה המקצועית.
יש לציין שההסתננות של סוגי שיח חיצוניים לתוך שיח מסוים מתרחשת גם מחוץ למקצוע הפסיכולוגיה. כך למשל לזירת האתיקה חודרים שיח המשפט וכליו ולזירת המשפט מסתנן שיח הטיפול והז'רגון שלו. כך גם שיח האתיקה מפעפע יותר ויותר לתוך שיח המשפט (זמיר, 2009) וכן שיח המשפט חודר באופן הולך וגובר לתחומי חיים נרחבים, אולי כמענה להיעדר נורמות תרבותיות איתנות. (ערן, 2015). אולם נראה שבאופן ייחודי לתחום הפסיכולוגיה, הזנחת שיח הטיפול המתרחשת כאשר פסיכולוגים מצטרפים לקובלנות מטופליהם בהליך משפטי או לתלונות המטופלים בוועדת האתיקה, משמעותה וויתור מתוכנן או שלא מתוכנן על הטיפול כולו.
שלושת סוגי השיח: המשפט, האתיקה המקצועית והטיפול
שיח, (בלעז דיסקורס): בהגדרתו המילונית הוא "רצף לשוני, שיחה, דיאלוג, חילופי דברים. הוא מכלול הדבור והכתיבה שמאפיין מייחד ואף מזהה קבוצת בני אדם" (מילון אבן-שושן המרוכז, 2006). עולה מההגדרה ששיח מגלם קשר חברתי באמצעות שפה ומתעצב ומעצב בני אדם בהתאם להשתייכותם ולמצב העניינים בו משיחים, מדברים ומספרים. שלושת סוגי השיח: המשפט, האתיקה המקצועית והטיפול, שונים זה מזה בתכליתם, אופיים ואופן היערכותם.
שיח המשפט
שיח המשפט מתחולל בהתדיינויות הקשורות בחוק הכללי החל על כל האזרחים ובדיני המשמעת החלים על הפסיכולוגים. זהו שיח שעוסק בשאלה מה מותר על פי חוק, ולרוב מתייחס להתנהגויות שמתחת לסף החוק, שכאמור אינן חוקיות ונמצאות בתחום השחור של ההתנהגויות. באופיו הוא מכוון לחשיפת האמת האובייקטיבית והעובדתית כדי להגיע להכרעות בדבר זכויותיהם וחובותיהם של התובעים והנתבעים. זהו שיח שתכליתו לברר תביעה של אדם נגד נתבע ולפיכך הוא פלוגתאי וסגור המסתמך על אמת מבוססת ראיות. הראיות נאספות בדרכי חקירה השמורות למערכת החוק ואכיפתו, ביניהן חקירה משטרתית, והליכי עדות מגוונים.
שיח המשפט מאפשר לאדם התובע לזכות בהכרה בעוון שנעשה כלפיו והוא אף יכול להתנחם בעצם קיומו של הליך חברתי המתכוון לחשוף את האמת והצדק המוגבלים לאותו שיח של החוק והמשפט.זהו שיח הנערך כדרמה בה לוקחים חלק התובע, הנתבע ובעלי המקצוע מתחום החוק כמו שופטים, עורכי דין, וחוקרי משטרה. במות ההתרחשות של שיח המשפט הן לשכות משפטנים ובתי-המשפט, או הוועדות בעלות הסמכות המשפטית, כמו וועדת התלונות והמשמעת הפועלות כמתואר במשרד הבריאות מתוקף חוק הפסיכולוגים.
שיח האתיקה המקצועית
שיח האתיקה המקצועית עוסק בדמותו האתית של המקצוע ושל העוסקים בו, ותכליתו לשקוד באמצעות למידה מתמדת ובהתאם לכללי האתיקה המקצועיים על טיפוח ההתנהלות המקצועית הראויה וההתנהגות שבתחום העילי הממוקם מעל רף האתיקה. באמצעות שיח זה מטפחים את טוהר המידות של איש המקצוע,שאינו ברומו של רקיע לא מושג אלא בליבה של הפרקטיקה ולפיכך נקרא גם "האתיקה המעשית", (נבנצל, 1977). באמצעות שיח האתיקה המקצועית ובפרקטיקה שהוא מאפשר בוחנת וועדת האתיקה תלונות של מטופלים על עוול שנגרם להם בשל התנהלות לא מקצועית של הפסיכולוג שטיפל בהם, אשר התנהל כנראה בתחום ההתנהגות האפור שבין סף החוק לרף האתיקה. בשיח שכזה אמורה להתקבל הכרעה אם הייתה הפרה אתית, ולפיכך בדומה לשיח המשפט גם שיח האתיקה מתאפיין בגוון שיפוטי בו קיימת כוונה והשתדלות לחשוף אמת אובייקטיבית. אך בשונה משיח המשפט שיח האתיקה נטול מנגנוני חקירה משפטיים המקובלים בדיני ראיות. הוא מתנהל באמצעות מנגנונים רכים ופתוחים יותר בהם אין צורך ביותר מאשר העמדת הגרסה של המתלונן למול זו של הנילון. השיח מתקיים בכותלי הפ"י, מחוץ לזירה המשפטית וחברי וועדת האתיקה המטפלים בתלונות הם פסיכולוגים בלבד. הפונים לוועדה עושים זאת ישירות ללא תנאי מקדים של פנייה למשטרה כפי שנדרש בחלק מהפניות בהן עוסק שיח המשפט.
שיח הטיפול
שיח הטיפול במהותו אינו יכול להיות שיח משפטי או שיח של אתיקה מקצועית כי אך טבעי הוא שברי-השיח לא באים לחשוף את הנורמטיבי המגולם בחוק ובאתיקה. זה שיח בו המטופל חושף עצמו למען מפגש עם עצמו, כלומר עם הלא מודע שלו, המגלם את הסובייקטיבי האותנטי והייחודי שלו, שמטבעו מנוגד לענייני חוק ואתיקה מקצועית.
בשיח הטיפול בו המטופל מדבר את עצמו, מתאפשר לו להישמע, להיות נוכח, וכך לזכות בהכרה באשר מי שהוא. זהו השיח המאפשר למטופל להביא פנים שונים ומגוונים שלו על-מנת לדעת את נפשו ואת רבדיה השונים המגיחים בדיבור. לדבר את הלא מודע מאפשר מגע עם ידע אשר הוא כמילותיה של קולט סולר "מכונן ת'אדם"(סולר 2015, עמ 94), כסובייקט בעל תשוקות, התענגויות ומועקות הייחודיות רק לו. מאחר שהמועקה והסימפטומים המדווחים בתלונות, הם כאמור תמציתו וראשוניותו של האדם הרי שהם מחוץ לסוגי השיח של החוק או של האתיקה המקצועית. זהו שיח ייחודי שאין לו עניין באמת האובייקטיבית לעצמה, אלא נהפוך הוא, עניינו באמת הסובייקטיבית של המטופל שניתנה לו "רשות הדיבור" כדי לברור ולבחון לעצמו את "רשות השינוי" (מאואס ,2013).
גם אם שיח הטיפול אינו שיח של אתיקה מקצועית המתייחס לראוי מקצועית, הפסיכולוגים לא משוחררים לרגע מלהתנהל באופן אתי. זו ההתנהלות המקצועית שתאפשר למטופלים מפגש עם עצמם ועם עולמם האינדיווידואלי כדי לבחון לעצמם את השינוי הנכון להם. ההתנהלות הפסיכולוגית האתית המאפשרת למטופל ליצור את עצמו בדרכו אינה תלויה בגישה הטיפולית לאורה עובדים פסיכולוגים. היא גנרית לכל הגישות ומעצבת את שיח הטיפול כשיח פתוח הבא ליישב ריבוי פנים תוך-נפשיים מתוכם יברור לעצמו המטופל את הראוי לו. הדרמה של שיח הטיפול נערכת בקליניקה הפסיכולוגית, נציגיו המקצועיים הם המטפלים ולקוחותיו הם המטופלים.
לעיתים הדרמה גולשת מחוץ לקליניקה ופונה לסוגי שיח אחרים ובמות נוספות. התזוזה משיח הטיפול לשיח המשפט והאתיקה המקצועית היא דוגמה לגלישה שכזו. בעניינינו היא מתרחשת כשהמטופל מבקש להגיש תביעה בערכאת חוק, או תלונה בוועדת האתיקה והפסיכולוגים המוותרים על המאמץ להשיב את שיח הטיפול אל החדר עוברים לעידוד, תמיכה ואף יוזמה בהגשת התביעה או התלונה.
המעבר משיח הטיפול לשיח המשפט והאתיקה המקצועית
מבין התלונות לוועדת האתיקה, מצאתי עניין מיוחד במקרים בהם הפסיכולוגים המטפלים היו מעורבים באופן פעיל בתלונות מטופליהם נגד מטפלים מעברם של המטופלים. רישום של אלו נמצא בפרוטוקולים החסויים של ועדת האתיקה ואותם מקרים מהפרוטוקולים היו כהשראה בלבד למאמר זה.
שאלתי את עצמי מהי עמדתם המקצועית שלפיה הם, הפסיכולוגים המטפלים, חוברים למטופליהם למהלך מול ערכאות שיפוטיות שמחוץ לטיפול, כמו ערכאות החוק או וועדת האתיקה המקצועית. במטרה להבין יותר נפגשתי והתכתבתי עם פסיכולוגים שעודדו את המטופלים להתלונן על הפסיכולוג שטיפל בהם בעבר. תרומתם של אותם פסיכולוגים לא תסולא בפז. הודות להם התבהרה התזוזה כפי שאני מבינה אותה היום, משיח הטיפול לשיח המשפט והאתיקה המקצועית, ודרכם נפתח צוהר לשתי תופעות. האחת קשורה להתיישנות כהליך משפטי לעומת היותה הליך נפשי. השנייה מתייחסת לדינמיקה בתוך הטיפול, דינמיקה של חדירות בין סוגי שיח שונים עד שמתרחשת תזוזה משיח הטיפול וויתור עליו לטובת שיח המשפט ושיח האתיקה המקצועית.
בנושא ההתיישנות עולה כי על רוב התלונות נגד פסיכולוגים מהעבר חלה הפרוצדורה של ההתיישנות המשפטית. המטופלים וגם הפסיכולוגים ידעו שהתלונות נגד פסיכולוגים מעברו של המטופל עוסקות בחוויות שהתבססו על אירועים מהעבר הרחוק, וחלה עליהן התיישנות משפטית, אשר מתבהר יותר ויותר כי אינה רלוונטית ל'התיישנות הנפשית'. בלט שהמטופלים ואף הפסיכולוגים המטפלים בהם היום התייחסו לאירועים שבתלונה כאילו הם מתרחשים היום בנפשו של המטופל. סביר שלנפש תהליכי התיישנות משלה אך לא זו הקצובה בזמן הפורמלי, כפי שהיא קצובה בהליך המשפטי הפרוצדורלי. חוויה שמקורה בעבר הרחוק יכולה להפעיל כאילו התרחשה זה עתה, ולעורר פעולה אצל המטופל ואף לגרור את הפסיכולוגית העכשווית לתוך חווייתו ופעולתו.
בשיחותיי עם הפסיכולוגים שעברו התנסות כזו, עלו בכנות רבה הקשיים להכיל את המטופלים הפועלים מתוך חוויות העבר ומפעילים את המטפלים מתוך חוויות אלו. רוב הפסיכולוגים שנקלעו למצב זה והופעלו על-ידי מטופליהם דברו על ההתנסות הזו ככישלון מקצועי צורב. באחד מהמקרים הללו, תיארה פסיכולוגית, בהביטה לאחור, מטופל "זועם, שונא, המחפש נקמה ותובע ממנה אקטים לנוכחעוול שלדבריו נעשה לו, על-ידי פסיכולוגים מעברו". בתחילה ביקש ממנה המטופל לקרוא מכתבים שכתב לשני פסיכולוגים אשר טיפלו בו בעבר ואשר לדבריו, הטיפול נכשל. בהמשך, ביקש ממנה לכתוב חו"ד אותה הוא ייצרף לתלונתו לוועדת האתיקה נגד אחד הפסיכולוגים. לדבריה, כל שביקשה הוא לעזור למטופל והאמינה שתוכל לסייע לו בהיענות לבקשותיו, ובפנייתו לוועדת האתיקה המקצועית לאחר שתביעתו בערכאה משפטית נדחתה בשל ההתיישנות, והוא חווה זאת בכאב רב. עם חלוף הזמן הדרשנות והתובענות העוצמתיות של המטופל עוררו בה חוסר אונים שגרר כשל בהבנת תהליכי ההעברה וההעברה הנגדית. מכאן להבנתי נוצרה אצלה אי-ספיקת המטופל ושיח הטיפול עמו. בניסיון להיחלץ מאלו, היא חדלה לעסוק בהבנה המשותפת שלה ושל המטופל אודות היסודות הנפשיים שלו ופנתה לסיפוק צרכיו. בנקל אפשר לחוש אמפתיה לקושי של פסיכולוגים העושים הכול כדי לא להיוותר לבד עם מטופל זועם ופונים בצר להם לגורם שלישי, או לאחר שמחוץ לטיפול, כמוועדת האתיקה. לכאורה ועדת האתיקה היא אחר רלוונטי כי היא גוף פסיכולוגי טיפולי. חרף זאת היא לא נועדה לפעול בתוך השיח הטיפולי המתקיים בין מטופל-מטפל. זהו אחר פורמלי כמו שמשמשים הערכאות המשפטיות או בכיוון שונה המדע. כל אלו - המשפט, האתיקה המקצועית והמדע, הם אחרים בעלי סמכות משלהם שחיוניים אולי לסדר החברתי אך הם לא נועדו להפגיש את המטופלים עם עצמם על הסימפטומים והמצוקות שלהם. לכך נועד שיח הטיפול.
הפסיכולוגית שחלקה את ניסיונה הטיפולי המתואר סיכמה לעצמה שעבורה זו הייתה "התנסות אומללה אך מבגרת". היו פסיכולוגים נוספים שסיכמו באופן דומה ומדבריהם עלה צער על מטפלים ומטופלים כאחד לנוכח המצבים בהם המטפלים חוברים למטופליהם בפנייה לערכאות השיפוטיות ולא בוחרים כברירה ראשונה פניה להתייעצות או הדרכה מקצועיים. התייעצויות והדרכות מקצועיות תכליתן לשמר את השיח הטיפולי הראוי, ומטבען אף עשויות לחלץ את המטפל מבדידותו, חילוץ המתבקש בוודאי מול מטופלים תובעניים המביאים את מטפליהם לחוסר אונים.
פסיכולוגים אחרים, בשונה מהפסיכולוגית שתוארה, הצדיקו ונימקו את הצטרפותם לקובלנות ותלונות של מטופליהם. המעניין היה שלמרות שפנו לערכאות משפט ואתיקה מקצועית הרי שבנימוקיהם הם השתמשו בעיקר בז'רגון השיח הטיפולי. כך למשל בפניה לוועדת האתיקה, לרוב וביושר הם לא התייחסו לאורחות ההתנהלות של הפסיכולוגים מהעבר אשר הם עתה הנילונים והתנהלותם היא עניינה של הועדה. הם דברו על הפנייה לוועדת האתיקה כהזדמנות עבור המטופלים ל"שחרור מתסכולים שמקורם בטיפולים קודמים"או להקלה "ממועקה", "מסבל", ו"מתקיעות טיפולית".במקרים אלו וועדת האתיקה נתפסה כנראה אצל הפסיכולוגים העכשוויים כמקור לשיקום אמון המטופל כדי להמשיך בתהליכים שתוארו כ"ריפוי, צמיחה, ומימוש פוטנציאליים". יתכן והם הונעו מפנטזיית ריפוי והצלה ופנו לוועדת האתיקה כדי לחלוק את מימושה. אך נראה שבעיקר מופיע כאן חוסר הבנה אודות שיח הטיפול ואודות תכליתה של עבודת וועדת האתיקה. חרף העובדה שחברי הוועדה הם פסיכולוגים, הוועדה פועלת על פי שיח האתיקה המקצועית, העוסק בדמות המקצוע, אנשי המקצוע והכללים על-פיהם עובדים. ברור ונהיר ששיח כזה כפי שתואר שונה מהותית מהשיח הטיפולי. בעוד שעניינו של שיח האתיקה המקצועית הוא המטפל ואורחות התנהלותו המקצועיים הרי שעניינו של שיח הטיפול הוא הסובייקט ועולמו.
מהשיחות עם הפסיכולוגים שהתנסו בהצטרפות לתלונות על פסיכולוגים מהעבר, או עודדו את הגשתן הסתמן כאמור שתופעות אלו מתרחשות כאשר המטופל והפסיכולוג מגיעים למבוי סתום בקיום השיח הטיפולי לו נועדו. אז הפסיכולוג האחראי על שמירת השיח הטיפולי נקלע למצב שבו הוא כבר אינו מממש אחריות זו, שיח הטיפול מתגלגל לשערן של ערכאות האתיקה או המשפט ובכך נפרם. כששיח הטיפול חדל הרי שבפועל לא מתקיים הטיפול על תכליותיו המנוסחות בצורות רבות ומגוונות אשר המשותף לכולן להבנתי הוא איפשור המפגש של המטופל עם עצמו למען ההקלה והריפוי הנכונים לו.
כדי להבטיח ככל האפשר את התקיימות הטיפול נראה שאנחנו הפסיכולוגים אמורים להשתדל להמשיך ולשאת בעול שיח הטיפול. אם השיח מתחיל להיפרם חיוני לפנות לייעוץ והדרכה עם עמיתים או בעלי סמכא. רצוי לשקול דרכים להמשכו של הטיפול, או הפסקתו, וניתן גם לחשוב על העברת המטופל לפסיכולוג אחר.
ההבחנה הברורה בין הטיפול עצמו והשיח הרוחש בו לבין התהליכים בוועדת האתיקה או ערכאות החוק היא הכרחית. זאת לא רק למען התקיימות הטיפול אלא גם למען שמירת הזכות החשובה הקיימת לכל אדם לפנות לערכאות החוק והאתיקה המקצועית. כמובן שחובתן של אותן ערכאות לברר את הפניות באחריות וללא משוא פנים ולהסתמך על כללי החוק והאתיקה. זהו תהליך המעיד על איתנות מקצועית הנסמכת על הסדרים חברתיים ומקצועיים של דאגה ללקוחותינו ושקידה על טוהר המידות שלנו המגלם כאמור את האתיקה המעשית על מידותיה הטובות.
סיכום
לפסיכולוגים יש תפקידים מגוונים שכוללים למשל טיפול, תפקידי הוראה וניהול, או כהונה בוועדות ציבוריות. הפסיכולוגים אמורים לזהות את השיח בו הם נמצאים ולבחון האם הוא תואם את פעולתם המקצועית או שמא הם חורגים ממנו. ההבחנה בין סוגי השיח והמודעות להבדלים ביניהם הינה חיונית, כדי למנוע או למזער תקלות וטעויות אתיות העולות בהתערבויות המקצועיות. כשפסיכולוגים חוברים לתביעות ותלונות של מטופליהם עליהם להבין ולזהות את החריגה מהשיח הטיפולי אותה תיארה הפסיכולוגית שעברה התנסות כזו, כהצטרפות ל"אקטים" של המטופל.
הצטרפות של פסיכולוגים לפעולות מטופלים מתרחשת גם במעברים אל סוגי שיח נוספים מאלו שהוזכרו כאן. חבירה כזו מעידה תמיד על וויתור של הפסיכולוגים על תרומתם למטופל בתוך השיח הטיפולי, ועל בחירתם במסלול הקל והמוטעה של סיוע למטופל לספק את צרכיו. קרוב לוודאי שבחירה מסוג זה מהווה הפרה של האתיקה המקצועית כי היא פוגעת בקיום הטיפול באופן אנוש. זהו מהלך שלרוב אינו הפיך, משום שקשה עד בלתי אפשרי לעשות סבוב פרסה ולחזור אל שיח הטיפול שנזנח. עלינו לזכור כי גם אם המטופל מושך ודוחף לסוגי שיח אחרים הרי שהוא הגיע אלינו רק לטובת השיח הטיפולי. הוא מגיע מתוך הנחה, לא בהכרח מודעת, כי רק בשיח שכזה קיימים סיכוייו למפגש עם עצמו כדי להשתקם משסעים בתוכו ולבנות לכידות והרמוניה כלשהן למען מימושו העצמי.
באשר למטופלים, המטופל רשאי והוא זה שצריך להחליט האם לצאת מהשיח הטיפולי ולפנות לגופים הפורמליים העוסקים בתלונות ותביעות. פניות מסוג זה הן זכותו המלאה. עם הגעת הפנייה, חובה על נציגי הגופים לפעול מתוך השיח שלהם, שיח המשפט והאתיקה המקצועית. אלו כמתואר הם סוגי שיח שונים מהותית מהשיח הטיפולי עליו אנחנו המטפלים אמונים, ושבאמצעותו אנו שומרים על קיום הטיפול. ניתן לעשות זאת אם אנחנו נאמנים לשיח שלנו, משעים את עצמנו ומפנים למטופלים את דרכם לגלות ולהחליט אם וכיצד יוציאו את בחירותיהם לפועל.
בשולי הדברים יש לציין שהמטופל עשוי להמשיך את הטיפול הפסיכולוגי, בד בבד עם מהלכי הפנייה לרשויות השונות. גם אז ואף ביתר שאת תפקידנו להשאר בתוך השיח הטיפולי ולסייע למטופלים להתנהל בסוגי השיח אליהם בחרו לפנות. אין זו התמודדות קלה מאחר שבדרך כלל, פניות לרשויות וסוגי שיח אחרים מלווה בעמדות מסוכסכות של המטופל ובנסיונות שלו לגייס את המטפל לצידו ולחרוג משיח הטיפול. הזעם השנאה ועמדות עוצמתיות אחרות של מטופלים שעלולות להתעורר מקשות על הפסיכולוגים להשעות את עצמם וגורמות לכשלים של התנהלות שאינה מקצועית/אתית.
השאלה היא: מכאן לאן? ייתכן וניסוחי אתיקה טיפוליים ספציפיים יעזרו לכוון את המטפל בנבכי השביל של השיח הטיפולי למען יצירת המפגש של המטופל עם עצמו כדי שהוא יוכל לבחור את דרכו שאינה אלא האתיקה הסוביקטיבית שלו. האמנם ניתן לדבר על אתיקה וסובייקטיביות בכפיפה אחת?
דרכים המתוות אפשרות לאתיקה שכזו מוזכרות בשנים האחרונות לעיתים קרובות. כך למשל האתיקה הלאקאנייאנית השוקדת על מפגש עם הבלחות האיוויים והתשוקות של הסובייקט לצד ייצוגי החוק והנורמות שבתוכו (, 1989 Lacan, J; ביכובסקי ורבין ,2016) או האתיקה של האמפתיה והחמלה (לא רחמים!) היצוקות זו בזו כעמדה אתית פסיכואנליטית ואנושית. (קולקה, 2013). מכאן אפשר להפליג אף לאתיקה הטווה יחדיו חמלה מחילה והחלמה, (אלכסון, מיני-פרויקט המחילה). האתיקות הללו ודומותיהן ראויות להתדיינויות החורגות ממאמר זה. אני מוצאת שהמשותף להן, ללא קשר לטכניקה הטיפולית, משככות ולו במעט, את הקונפליקט המסעיר שיש לכל אדם בין היותו סובייקט יחידני לבין היותו חלקיק אחד מיני רבים המתמזג ל"רקמה אנושית אחת" (מילים ולחן מוטי המר).
מקורות
אבן-שושן, א. (2006), מילון אבן-שושן המרוכז, המילון החדש בע"מ, זכויות שמורות ליורשי המחבר, ישראל
אלכסון, כתב עת דגיטלי, מיני – מדור פרוייקט המחילה, אוחזר מתוך http://alaxon.co.il/min...%D7%9C%D7%94/
ביכובסקי, ע', רבין א' (עורכים) (2016), חוק וקליניקה, זמן תפס"ן 12, יולי 2016. אוחזר מתוך http://www.hatafsan.com/?page_id=220
המר, מ. (2008), הועלה ב YouTube. אוחזר מתוך: https://www.youtube.com...=VHOQr6kqeE0
זמיר, י. (2009), משפט, אתיקה וכללי אתיקה לשופטים, מתוך ברק, א., זמיר, י., מרזל, י., עורכים, ספר מישאל חשין. ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין ומערכת כתב העת "משפטים", עמ' 309–323.
חוק ההתיישנות התשי"ח, (1958), אוחזר מתוך: https://www.nevo.co.il/.../127_001.htm
כשר, א. (2007), אתיקה מקצועית, מתוך שפלר, ג., אכמון, '., ויילג. עורכים סוגיות אתיות במקצועות הייעוץ והטיפול הנפשי. הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האונ' העברית, ירושלים. עמ' 15–29.
מאואס, מ. (2013), מדוע מנתו של לאקאן תופסת היום תאוצה, דניאל פלורנטין מראיין את מרקו מאואס, במרכז למחקר ולמידע של משרד החינוך במחוז תל אביב בתאריך 5.5.2013. אוחזר מתוך: http://webcache.googleu...nk&gl=il
נבנצל, י"א, (1977), משמעותו של "טוהרה מידות" בחוק מבקר המדינה, מתוך: ליפשיץ, נ., גונן י. וינשל, א. לקט כתבים לזכרו, הוצאת שקמונה, עמ' 133 – 169. אוחזר מתוך http://www.kibbutz.org....22_neventzal
סולר, ק. (2015), לאקאן, הלא-מודע מומצא מחדש, תרגום יצחקי, ע. עריכה ברגמן, ב. גלמן, א. רסלינג, תל-אביב.
ערן, ע. (2015), יותר מידי שופטים בישראל, אלכסון, מחשבות מתחילות כאן, כתב עת דיגיטלי, אוחזר מתוך: http://alaxon.co.il/art...D7%99%D7%9D/
קולקה, ר. (2013), בין טרגיות לחמלה, מתוך קוהוט, ה. (תרגום אידן, א. עריכה קולקה, ר.) כיצד מרפאת האנאליזה? עם עובד בע"מ. תל-אביב, עמ' 13 – 52.
רייכר-עתיר, ר. (2016), החלת ההתיישנות המשפטית בעבודת ועדת האתיקה של הפסיכולוגים: האומנם מהלך ראוי? מתוך המשפט, כתב עת לענייני משפט, בית הספר למשפטים המסלול האקדמי המכללה למנהל, סימפוזיון: משפט וטיפול, כרך כב, גיליון 1, עמ' 243 – 272.
רייכר-עתיר, ר., בן שלמה, א., (2016), מה למדנו מעבודת וועדת האתיקה? סקר לאפיון ההפניות לוועדת האתיקה של הסתדרות הפסיכולוגים בישראל בין השנים 2007 עד 2012 . פסיכואקטואליה, הסתדרות הפסיכולוגים בישראל, גיליון אפריל 2016, עמ' 50 – 59.
Lacan, J. (1989). The ethics of psychoanalysis 1959-1960, The seminar of Jacqes Lacan Book VII, (Edited by Miller, JA, Translated by Porter, D). W. W. NORTON & COMPANY, NY, London.
