אהבה זה כואב
רשמים מיום העיון "שונאים סיפור אהבה"- יום עיון בנושא אהבה ושנאה ביחסי זוגיות, בהורות ובטיפול מטעם בית ספר "דעת"
מאת שירה פירר
סקירת יום העיון "שונאים סיפור אהבה" מטעם בית ספר "דעת". יום העיון התקיים בסמינר הקיבוצים בתאריך 23.9.16.
יום העיון נערך בימים של בין המצרים. מיצר אחד – אוגוסט עם הילדים, מאחורינו. מיצר שני – חגי תשרי, כבר ממש בפתח. שניהם מזמנים פנאי ארוך מאוד עם הקרובים לנו ביותר, אלו שמכירים אותנו "באמת" (או אמורים?), אלו שנוצרת בדמותם ואלו שנוצרו בדמותך. איכשהו, זה נוטה להסתבך.
זיכרון החופש הגדול עדין טרי, עם הגלים הקבועים בקבוצת הווצאפ השכונתית: גל ראשוני של בדיחות, מרירות יותר ופחות, על זמן האיכות הכפוי עם הילדים. לאחריו הערה בודדת אחת, לרוב ממי שעתיד להיזרק מהקבוצה בקרוב, על כך שאינו מבין את גל התלונות. מדוע לא לברך על הזמן היקר עם הילדים הנפלאים האלה? הוא למשל (או היא) מודה על כל דקת חופש. באוטו. בפקק. בחום. הרי מה זה אומר עלינו, אם אנחנו סובלים בבילוי עם הילדים? הגל הבא הוא הגל המתנצל. זו הייתה רק בדיחה... ודאי, ודאי, גם אני נהנית לעשות עבודות יצירה עם הילדים! כן כן, חודש שלם, ככה זה הכי טבעי ונכון...
וכמה קשה לפעמים להודות בבנאלי מכל- זה מורכב. דווקא בגלל הקרבה, בגלל הציפיות, בגלל שכל אינטראקציה היא רווית משמעות. כל שיחה יכולה להפוך ברגע לשדה מוקשים של זהות, של היסטוריה, של קשר. ופתאום כל נגיעה מכאיבה. כל מבט יכול לערער. דווקא כשזה קרוב, הכול נהיה רגיש יותר, ויציב פחות.
יום העיון הציע לגעת, באומץ, בנקודות המפגש האלה. בצדדים הפחות מדוברים של הקשרים הכי מדוברים: זוגיות והורות. היום הוקדש לעיסוק בקושי המובנה שיש במגע כל כך קרוב, ששואף להיות מדויק אבל לעולם לא יגיע לשם. כל הדוברים ביום העיון נגעו בצורה כזו או אחרת ברגע השבר שבו הפנטזיה פוגשת מציאות. אני חווה רגע כזה בזעיר אנפין כבר בדברי הפתיחה של הפסיכולוג דוד בנאי, שפונה אל קהל המטפלים הזוגיים בסקירה קצרה הנוגעת לזוגיות, לטיפול זוגי ולניסיון של ההרצאות היום לגעת בנושא. ניסיתי לעקוב אחרי הרצף המושגי הנרחב, תוך כדי שאלות בלתי פוסקות; האם טעיתי ביום? באולם? האם היה כתוב שמדובר ביום עבור מטופלים זוגיים ופספסתי? כך התחלתי את היום, מצוידת בכל התחושות שיאפשרו לי להתחבר לשיח על שברים נרקיסיסטים והנפילות שמזמנים מפגשים עם המציאות. בשיחה בסוף האירוע התברר לי שיום העיון כבר נערך בעבר והמארגנים גילו שהגיעו אליו מטפלים זוגיים רבים. התכנית עברה אפוא התאמה לקהל זה, אך התכנייה לא. כך או כך אספתי את עצמי אל תחילתה של ההרצאה הראשונה.
אהבה פולנית
את ההרצאה "אהבה פולנית" העביר ד"ר עומר לנס, מנהל שותף בבית ספר "דעת" שאירגן את יום העיון. בתחילת דבריו מסביר ד"ר לנס שבית הספר שם לו למטרה להנגיש תכנים פסיכואנליטיים כך שיהיו בהירים ושמישים עבור קהל רחב, והרצאתו אכן הולכת באותה הרוח.
ד"ר לנס סיפק סקירה יסודית על משנתה של קליין סביב מנגנון האהבה-שנאה, אולי המקום הכי טוב להתחיל בו כשבאים לדון בניסיון לסינתזה בין הטוב והרע (והשד). הוא תיאר באריכות את מנגנון הפיצול הקלייניאני, הידוע כעמדה הסכיזו-פרנואידית. כאשר התינוק חש רעב עולות בו תחושות בלתי נסבלות של כעס ורצון להרס, אותן הוא משליך על השד שהופך בעיניו לכועס ורודפני. התינוק מפצל בין השד הטוב והמזין, אתו מתקיימים יחסי אהבה, לשד הרע והרודפני שמאיים להרוס אותו. משמעות הדינמיקה הזו היא שתוקפנות מופנית דווקא כלפי האובייקט המשמעותי. חוסר היכולת לשלוט במושא הצרכים והאהבה שלי הוא זה שמוליד את הפיצול. דווקא קשר קרוב מוליד כמיהה אל שד מלא, מושלם, אל הזנה מותאמת; הפיצול הוא זה שמאפשר לשמור על השד הטוב – טוב.
ד"ר לנס מסביר שפיצול חוויתי בקשרים קרובים הוא בעצם הקונפליקט ביחסי אהבה. הפתרון הקלייניאני הוא האינטגרציה. ההבנה שטוב ורע קיימים בגוף אחד, במושא אהבה אחד. נטישת הפיצול מולידה אצלנו את העמדה הדפרסיבית, האינטגרטיבית, שגם היא, על אף היותה העמדה המתקדמת יותר, אינה בשום צורה הגעה אל המנוחה והנחלה (בכל זאת קליין). ההכרה בחלקים הקשים, הזרים, הבלתי ניתנים לשליטה אצל מושא אהבתנו מעוררים אצלנו את ידיעת הנפרדות, את חוסר השלמות, את המרחק שתמיד קיים בינינו, גם ברגעים של קרבה גדולה. אנחנו נעשים מודעים לתלות שלנו במושא האהבה שלנו.
את הסבך הרגשי הזה מתאר ד"ר לנס בתרשים מעגלי. אהבה לאובייקט הופכת לשנאה ברגע שהאובייקט מתסכל, השנאה הופכת לפנטזיות הרס, האשמה על ההרס מולידה רצון לתיקון שהוא האהבה וחוזר חלילה. המעגל מתקיים בשלב הדפרסיבי, שכן האשמה מתעוררת עקב הרצון להרס של אובייקט שהוא גם טוב. למעשה מדובר במשימה התפתחותית – כאשר יש הכלה (טובה דיה) של גילויי תוקפנות, נבנית אצל הילד יכולת להכיל את תוקפנותו שלו וקיים מעבר לשלב הדפרסיבי. בשלב זה מתאפשרת תחושת האשמה החשובה כל כך, כי היא זו שמייצרת את הרצון לתקן, ולשוב ליחסי אהבה. כאשר אין מקום, אפילו בפנטזיה, לתוקפנות, אין גם הנאה באהבה. הפיצוי לא באמת מתקן, ולא מייצר את האהבה. ללא עשיית מקום להרס לא מתאפשרת בניה מחדש של האובייקט ההרוס.
ההרצאה של ד"ר לנס עסקה פחות במערכות זוגיות ויותר בסקירה מבואית של תפיסות קלייניאניות ביחס לדינמיקה אהבה-שנאה. למרות שההרצאה שילבה קטעים מסרטים ודוגמאות חיות, עדיין חשתי בעומס התיאורטי. אני חוזרת במחשבותיי אל קבוצת הווצאפ השכונתית, אל הצורך להכחיש כל תחושה קשה, גם כשהיא זולגת מאתנו כמו ארטיק על הספה בסוף באוגוסט. ד"ר לנס מסכם: האשמה הקלייניאנית מניעה יחסי אהבה. אהבה היא פיצוי על אשמה, יותר פולני מזה אין. ללא אינטגרציה, ללא מעבר לשלב דפרסיבי – אין מעבר ליחסי אינטימיות וקרבה. כך למעשה היכולת של הסובייקט להכיל אהבה ושנאה יחד היא היכולת שלו לאהוב.
"לאכול אותו"
ההרצאה הבאה של ד"ר משה בן אולון, שכותרתה "הוא כ"כ חמוד שבא לי לאכול אותו", כבר התנהלה ביתר נינוחות. ההרצאה ביקשה להתבונן על המרחב הרגשי של יחסי אהבה-שנאה כפי שהוא בא לידי ביטוי ביחסי הורים וילדים, והסקירה הייתה עשירה ומתובלת בהומור. הדיון התחיל בפרויד (אלא איפה), שכתב ב"פירוש החלום" על כך שדחפים מיניים מופנים כלפי האם, ודחפים תוקפניים מיועדים לאב. זהו תחילתו של הפיצול שמאוחר יותר תכניס קליין אל תוך אם אחת. ד"ר בן אולון הדגיש את הצורך המובנה של הילד במושא לתוקפנות שלו, מול ההורות המודרנית הנרקסיסטית שלא מוכנה להכיר בצורך הילדי לכעוס, להיות תוקפן.
מכאן, לאורך כל הדרך התיאורטית שתיאר ד"ר בן אולון, הוצג הניסיון של הילד להגיע לסינתזה בין הפיצולים, דרך הסמלה. כל תיאורטיקן הציע דרך משלו שבה קונפליקטים עוברים סימבוליזציה. וויניקוט הציע את המשחק כדרך לצאת מאמביוולנציה: בהתחלה דרך הזדהות עם מושא המשחק, עד לשלב הסמליות שבו מתפתחת הבנה לגבי משמעות המשחק. לאקאן הצביע על דרך אחרת ליציאה מהמצוקה, דרך השפה: "אם אי אפשר להשיג את הדבר, רוצחים אותו דרך השפה". ההבנה הבסיסית שהאם אינה בשליטתי מגיעה דרך שפה. השפה היא גם זו שמבצעת את הרצח על ידי כך שלאחר שהדברים נאמרו הם משנים את התודעה באופן בלתי הפיך. כלומר, השפה היא מעין תהליך אבל שמשנה את ההוויה של הדברים עצמם – לא ניתן לחזור אל הנקודה שבה עמדו הדברים טרם הדיבור.
בהמשך מתייחס ד"ר בן אולון לפונגי, תחנה חשובה בשיח על הפיכת תכנים נפשיים לסימבולים. פונגי טוען שכאשר יש התקשרות בטוחה מתאפשרת הסמלה של תכנים מנטליים. למעשה פונגי מדבר על יציאה מה"סלפ" ל"מיינד": היכולת של הילד לחוות את עצמו לא כאובייקט בחוויה אלא כמתבונן מהצד. הקונפליקט הוא כבר לא "אני", אלא הוא "אצלי" – אצלי בראש, במחשבות.
בשלב זה ביקש ד"ר בן אולון לגעת בנקודת מבט מדוברת פחות – נקודת המבט של ההורה. מהם הפיצולים שעושה ההורה ביחס לדמות המופנמת של ילדו? ומהי הדרך שעובר ההורה בדרך לפגוש את ילדו המציאותי? לפי לאקאן, לכל אדם בכל שלב בחיים קיימת דמות שאמורה למלא את המשאלה הפנימית הכי בסיסית שלו. עבור ההורה מדובר בילד שלו. הוא מביא לדוגמה הורים המכנים את ילדיהם אבאל'ה, טעות שכנראה לא יחזרו עליה שוב בנוכחות פסיכולוג לקאניאני. הילד המציאותי מייצג עבור ההורה את הקונפליקט שבין המשאלה שלו לבין המהות המציאותית של הילד, הרצונות והשאיפות שלו. בהקשר הזה הציג ד"ר בן אולון את המושג well-becoming כפונקציה של רווחה נפשית (ולא רק את הwell-being המוכר). מושג זה מתאר את מה שההורה צופה עבור ילדו, ואת המידה שבה הוא משאיר מקום למשאלה של הילד. במשפחות מרקע סוציו-אקונומי נמוך למשל, קיימת ציפייה גדולה יותר שהבן ימשיך את העיסוק של אביו. האב צריך לוותר על משאלה על מנת לאפשר לילד להתקיים כעצמאי.
בסיום ההרצאה אני יוצאת עם הרבה ידע חדש וזוויות מעניינות, אך מתקשה לשחזר את הרצף. ההרצאה עסקה בפיצולים וסינתזות ואני מוצאת את עצמי תוך כתיבת שורות אלה, עומלת על הסינתזה, מנסה לקשור את שלל התיאורטיקנים ונקודות המבט, מצליחה לרגעים.
היחידה הזוגית וקביעות אובייקט דינמית
לאחר הפסקה קצרה לקפה ובייגלה חזרנו להרצאה האחרונה של יום העיון. הפסיכולוג דוד בנאי הציג את נושא ההרצאה, שכאמור שונתה ועסקה בניהול של חרדה בקשרים זוגיים. אם ההרצאות הקודמות דנו בעיקר בדינמיקת אהבה-שנאה אינטרפסיכית, בנאי מפנה מבט אל הדינמיקה הזו בקשר בינאישי, זוגי. הוא רוצה להציע הסתכלות אחרת, הבוחנת את הזוג כיחידה דינמית אחת, מה שמציע נקודת מבט מאתגרת משהו – דינמיקה שהיא בין ותוך אישית במקביל.
לטענתו של בנאי, אנחנו נוטים לפרש קשיים זוגיים כנובעים ממקור אישי נרקסיסטי, אולם הוא מבקש למקד את המבט בקשר, ובאדפטיביות שלו עבור הזוג כהגנה מפני חרדה. הוא נשען בדבריו על פיירברן, שעוסק בעולם הפנימי של התינוק (ושל הזוג בהמשך) כמקום לכלוא בו אובייקטים אגרסיביים ופתיינים. זאת על מנת שלא יציפו את הילד באופן מפרק, כהגנה מפני חרדת איון.
כיצד נחוות חרדת איון ע"י התינוק? בנאי השווה את החרדה לבלקאאוט, קטע של זמן שנמחק מהזיכרון, שלא היית נוכח בו. החרדה מונעת מהדברים לעבור קידוד לזיכרון, כך שלמעשה חרדת האיון הופכת לאיון בעצמו – כשהיא נוכחת אין חוויה של הסובייקט כסובייקט. מה יכול למנוע חרדת איון אצל התינוק? בעקבות אוגדן בנאי דן בשלוש אופניות של חוויה. הבסיסית ביותר היא החושית, התצורה האוטיסטית – חוויה של אובייקט רק דרך המאפיינים החושיים שלו (חוויה של כיסא למשל כמגע בגב ובישבן). עבור התינוק התצורה האוטיסטית של האם היא המגע עם גופה, והיא זו שמפחיתה חרדת איון. הוא עוצר לרגע לדון במטופלים הרגישים לשינויים בקליניקה כאלו שחסרים את המעטפת החושית הזו, ובצורך שלנו כמטפלים להתאים עבורם את הסביבה הרבה לפני פרשנויות כאלה ואחרות על התוקפנות שברגישות שלהם.
בהמשך עובר התינוק לאופנות החוויה המפותחת יותר – זו האמוציונלית. התינוק מסוגל להחליף את ההגנה הפיזית המגעית מפני החרדה להגנה רגשית אמוציונלית (אלו למעשה תחילתם של יחסי אובייקט). כך הוא מסוגל להתמודד עם מעטפת פיזית מרווחת יותר. ההגנה הבאה והמפותחת יותר היא זו הסימבולית. ברגע שלילד יש אחיזה סמלית בעולם – מעיין מפה קוגניטיבית של כיצד דברים מתרחשים, הוא מסוגל לשאת ערעור גם ברמה החושית וגם ברמה האמוציונלית. בהקשר זה בנאי דן במושג קביעות אובייקט. מאהלר מגדירה קביעות אובייקט כידיעה שהאובייקט תמיד יהיה שם, אולם בולבי מדבר על קביעות אובייקט כמודל עבודה; הידיעה שבי כסובייקט יש את היכולת לזמן את האובייקט, לגייס אותו עבור עצמי.
בעזרת שלושת אופניות החוויה ומודל העבודה של בולבי, שרטט בנאי מערכת דינמית שנמשכת לעד במאבק אל מול חרדת איון; בניית וקריסת הגנות, וגיוס בטחון דרך קשרים אישיים, ארגוניים ומדיניים. על פי בנאי, הקביעות שמציעה מאהלר היא פיקציה, אין אובייקט שתמיד יהיה שם. בטחון הוא משהו שצריך תמיד לפעול לקראתו, ויציבות אנושית היא מאמץ דינמי לשמירה על שיווי משקל. התנהגות אדפטיבית כוללת את ההבנה שאני זקוק לאחר כשותף, הבנה שכרוכה בתהליך של אבל בוויתור על אומניפוטנטיות. אני זקוק לאחר, אני תלוי, ואני יכול להינטש.
בנאי רואה במטפל הזוגי את מי שתפקידו הוא לסייע במעבר אל קביעות אובייקט דינמית. זהו מעבר אל השאלה כיצד אני משתמש באחר כמווסת בהדדיות, כשותף ולא כאובייקט. בשלב זה נוכחות המטפלים הזוגיים בקהל מורגשת ונזרקת השאלה "ומה אם הם לא מתאימים?" בנאי משיב בשאלה משלו, "למה שיתאימו?". האמת הבסיסית (שאולי מוסתרת על ידי ההתאהבות) היא שאנשים הם שונים מאוד אחד מהשני. יש להם יותר סיבות לא להתאים מלהתאים (אני מרגישה כמויות של רוק שנבלעות רק בקושי בקהל, החלק הזה של ההרצאה מתעכל פחות בקלות). בנאי רואה את תפקיד המטפל הזוגי כמסייע במלחמה האינסופית בכוחות ההרס. הוא מלמד את הזוג לראות האחד את השנייה כשותפים לדרך, ולא רק כאובייקטים של אכזבה. בסוף דבריו מספק בנאי תיאור קליני של זוגות המתמודדים עם חרדת איון. בקצה האחד של הסקאלה נמצא את הזוגות הסוערים, המיניים, לעיתים עד פרוורסיה. אלו הזקוקים לריגושים עזים כדי לשכך את החרדה. מהצד השני נמצא את הזוגות ה"קפואים"; אלו המשמרים בקנאות את תפקידיהם במערכת, ולא מאפשרים שום צמיחה או שינוי, ובלבד שלא יספגו תנודות מעוררות אימה במסע הזוגי שלהם.
ההרצאה מסתיימת והקהל ממהר להתפזר, בכל זאת יום שישי, הבית על שלל קשריו המסועפים ממתין. יתכן והעיסוק בשלל הגוונים המורכבים של קשרי המשפחה תובע את איזונו – המפגש הפשוט, השמח ונטול המורכבות עם אמא שחזרה הביתה מיון עיון. בדרך אני מנסה לסכם לעצמי את המהלך העשיר של היום. בפרסומים נכתב כי "יום העיון יעסוק בשילוב הבלתי אפשרי אך הבלתי נמנע של יחסי אהבה ושנאה ביחסים אינטימיים." אני חושבת על המטוטלת הזו, "בלתי אפשרי אך בלתי נמנע". על מטוטלת אהבה-שנאה. על השלכות של הילד על ההורה על הילד וחוזר חלילה. בתנועה האינסופית בין הקצוות הללו הרגשתי שההרצאות סיפקו אפשרות לעצור, להתבונן, לתת פשר תיאורטי לתמונה הקלינית.
אני חושבת על כך שעל אף שיום העיון עבר אדפטציה לנושא הזוגיות, למעשה כל מרצה שניסה לגעת בנושא של יחסי אהבה-שנאה עסק רוב הרצאתו בינקות ובתהליכים התפתחותיים ראשוניים. בסופו של דבר המבוגרים שאנחנו, על שלל קשרינו המסועפים והבוגרים, לעד ינהלו דיאלוג עם הילדים שהיינו, שעודנו. עוד מטוטלת. איך והיכן למדנו לראשונה לאהוב, להיות נאהבים, כמה גדול התסכול כשהאהבה הזו נעלמת ומי יבוא, אם בכלל, לנחם אותנו בתוך ההעלם הזה.
בראש מתנגן לי שיר של דוד לביא, עם הפזמון המכאיב והמדויק "איך יכול להיות שאתה אוהב אותי ולא יודע מה חסר לי?". שאלת השאלות. הצד הבוגר מקבל את הנפרדות, את הצורך במילים, בהסבר. את המרחק המובנה. אך יש צד אחר, שאף פעם לא יפסיק לשאול, אבל איך?
עונה לו אייגן (2014), "אמת היא כי אנו חבולים על ידי הקשרים המזינים אותנו. הזנה וחבלה כרוכות יחד בחיי אנוש. אין קשר שהוא רק מזין או רק חובל. כל הקשרים מכאיבים. כל הקשרים פוצעים. אולם המגע שלנו זה עם זה מזין, תומך, בורא".
מקורות
אייגן, מ. קשרים חבולים. ירושלים, כרמל. 2014.
